לחץ כאן לתצוגת הדפסה

צבא ומלחמה לאור ההלכה

מחבר: הרב שלמה גורן

מחניים, גליון צ"ז, 1965

תוכן המאמר:
מלחמת מצווה ומלחמת רשות
שלושה סוגי מלחמת מצווה לפי הרמב"ם
מלחמת כיבוש ארץ ישראל לפי הרמב"ם
מלחמת כיבוש ארץ ישראל לפי הרמב"ן
חלוקי הדינים בין מלחמת מצווה למלחמת רשות
שחרור ומיון במלחמת מצווה ורשות
גיל הגיוס ותחולתו
ארבעה סוגי משוחררים ממלחמה
שחרור מוחלט מגיוס
משוחררים מטעמי מצפון ומוראל
משוחררים מטעמים רפואיים

תקציר: המאמר דן בהגדרות של מלחמת מצוה ומלחמת רשות ובמחלוקת רמב"ם – רמב"ן לגבי ההגדרה של מלחמה לכיבוש ארץ ישראל. כמו כן ישנו דיון בהלכות שונות הקשורות במלחמות כמו למי הסמכות להכריז על מלחמה ועל גיוס לצורך המלחמה, חובת הגיוס, ומי פטור מלהלחם.

מילות מפתח: מלחמת רשות, מלחמת מצוה, משוח מלחמה, יהושע

צבא ומלחמה לאור ההלכה

מכלול המצוות הדינים וההלכות, המצויות בתלמוד במדרשים ובפוסקים. צירופי הפרשיות והמקראות בתורה בנביאים ובכתובים ועליהם פרקי דברי הימים הכתובים ומסורים בספרים החיצוניים, הדנים במלחמות ישראל וצבא בימי הבית השני, כגון ספרי החשמונאים וספרי יוסף בן מתתיהו הכהן המכונה יוספוס פלוויוס, כל אלה בכוחם להשרות עלינו הוד קדומים על דרכי הלחימה ועל כוחו, ארגונו, משימותיו, בעיותיו ומנהגיו של צבא ישראל בתקופות קדם. ולתת לנו תמונה מושלמת על משפטי המלחמה והצבא של תורת ישראל, שהופעלו בחיי יום יום בתוך שורות הלוחמים.

 

אם כי המקורות הפזורים ומפוצלים, והרמזים השונים אינם מהוים בנין תחוקתי מושלם בצורתו הספרותית הנוכחית, כי אין לפנינו יצירה מושלמת ותמונה כוללת רצופה בנושא מקיף זה, הרי ע"י ריכוז החומר וסידורו וע"י נתוח הלכתי-מדעי מקיף חודר ומדויק, ישנה אפשרות להשיג חוקת משפט ברורה ומסודרת בכל הנוגע למשפט התורה לצבא להגנה ולמלחמה, כי בכוחם של חוקי צדק נצחיים אלה להנחות ולהסדיר את שרותי הבטחון השונים החיוניים לעם ישראל בארצו בכל הדורות.

 

חשובה ביותר עבודה מדעית זו של ריכוז החומר וסידורו עבור צה"ל, כי באמצעותו נוכל לפענח את האור הנצחי הגנוז בחוקי היושר האמת והצדק המקוריים של תורתנו הקדושה, ותווצר האפשרות המעשית להפעיל את ההלכות והדינים הללו בתוך מחנה ישראל המקודש. בדרך זו נוכל לשוות לצבא ישראל בדורנו אופי תנ"כי מקורי, ולהשתית את אור חייו ודרכי לחימתו על אדני המוסר והצדק האלוקי ולהתקדם לקראת קיום חזון הנביאים לעתיד לבוא. כך נוכל להיות ממשיכי אמת של צבאות ישראל בימי קדם ולזכות בעטרת גבורתו וקדושתו של מחנה ישראל בדורות הקדומים, ובהוד שבתפארת המרחף על דגלו הטהור.

 

אחת המגרעות החמורות ביותר של דורנו דור השחרור וסוללי דרך הגאולה המדינית המחודשת של העם, היא אי יכולת הרוחנית וחוסר כוח  התנופה, להתעלות לחיי חזון נבואיים כיאות לתקופת הרת עולם זו, הצופנים בקרבם עצמה אין סופית של כח הפעלה הנובע מאמונה, בטחון ותקוה של עם לקראת מילוי השליחות הרוחנית העליונה של ישראל לעולם כולו. אומתנו ללא חזון משוללת הכוח המניע העיקרי להתקדמות ולהתעלות. חזון הנבואה הנו נשמת העם ואמונתו בחזון זה, היא סוד קיומו הנצחי. הגשמת חזון זה צפון בעיקרו בהפעלת חוקי השמים בחיינו היום-יומיים כאומה וכמדינה. כי בחוטי חיים אלה השזורים מחוקי אלוקים ותורתו תארג מסכת חיי החזון של העם לעתיד לבוא לפי צו התורה והנבואה.

 

ננסה איפוא לפענח ולדלות את מקורות התורה, בהלכה, באגדה ובהיסטוריה בנושא מקודש זה ולהעלות מתהום הנשיה את חוקי הצבא ומשפט המלחמה לפי תורת ישראל. ואולי יבקע האור האין-סופי מחוקי אלקים אלו, וישפיע שפע רב על חיי הנפש של האומה.

 

מלחמת מצווה ומלחמת רשות

כמה גופי הלכות תלויים בהבחנה זו שבין מלחמת מצווה - למלחמת רשות. אפשר לקבוע כי יסוד השקפותינו המלחמתיות, וכל משימותיו של צבא ישראל בימי קדם, התבססו בעיקרם על הבחנה זו והיא הוותה קנה המדה לכל מלחמה ולגיוסו של צבא ישראל. במאמר מקיף זה נברר את עיקרי הדינים השונים הנוגעים להבחנה זו שבין מלחמת מצוה, לבין מלחמת הרשות.

 

אפשר להניח כי בה במידה שמלחמת מצווה הינה חובה מקודשת מן התורה, המצווה על העם ללא יוצא מן הכלל למסור את נפשו למען השגת מטרתה של המלחמה, ללא התחשבות עם הקרבנות בנפש האדם שמלחמה זו תביא בעקבותיה, באותה מדה אין דעת התורה נוחה כל עיקר ממלחמות רשות, ולכן הטילה התורה כל מיני סייגים למניעת מלחמה זו עד כמה שאפשר ונתנה אפשרויות רבות לפרט להשתחרר מחובת גיוס זו למטרת מלחמת רשות.

 

אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה כולל מצות פקוח נפש כמו מצות הלחימה במלחמת מצווה. כי ברור שמצווה זו דוחה גם פקוח נפש בתנאים שאינם דומים לשום צו אחר של תורה, כמו שיתברר בהמשך המאמר הזה, כי גם שלושת המצוות שהן בבחינת "יהרג ואל יעבור" כגון עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, אינן אלא כאשר ביטולן היא ע"י קום ועשה והאלטרנטיבה לאי קיומן היא לעבור עליהן בקום ועשה או ליהרג עליהן, כמו שמתברר מדברי הראשונים. מה שאין כן מצוות לחימה במלחמת מצווה שהינה חובה מקודשת על כל יחיד למסור את נפשו על כך ללא כל אפשרות של התחמקות מאי קיומה ע"י שב ואל תעשה.

 

ביסוס השקפה זו יבוא בהמשך הדברים, ע"י ניתוח עיקרי ההלכות המבדילות בין סוגי המלחמה השונים עד שיקל עלינו להרגיש את המטרה הכוללת של הלכות אלו שמטרתן מצד אחד לעודד ולהגביר את כוחנו המלחמתי ועוצמת רוח הלוחמים במלחמת מצווה, ומאידך מניעת עריכת מלחמות רשות ושלילת שפיכות דמים שמטרתן התפשטות גרידא.

 

שלושה סוגי מלחמת מצווה לפי הרמב"ם

והנה הרמב"ם בספרו "היד החזקה" בהלכות מלכים פרק ה' הלכה א' מונה שלושה סוגי מלחמת מצווה וכל שאינה נכללת בשלושת הסוגים הללו אינה אלא מלחמת הרשות וכלשון הרמב"ם:

"אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ובשמעו".

 

נמצאנו למדים ששלושה הם סוגי מלחמת המצוה:

 

||א. מלחמת ישראל להשמדת שבעה העממים.| ככתוב בתורה דברים ז' א' .."ונשל גויים רבים מפניך החיתי והגרגשי והאמורי הכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גויים רבים ועצומים ממך ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם" וגו'. וכן בדברים כ' י"ז: "כי החרם תחרים החתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי כאשר צוה ה' אלוקיך". ואם כי מנויים כאן רק ששה עממים כבר דרשו בתורת כהנים על אשר כשהוא אומר "כאשר צוך ה' אלוקיך" לרבות את הגרגשי.

 

||ב. מלחמת עמלק.| ככתוב דברים כ"ה י"ז-י"ט "..תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" וכן נצטווה שאול ע"י שמואל הנביא ככתוב בשמואל א' ט"ו: ויאמר שמואל אל שאול עתה לך והכית את עמלק והחרמתם את כל איש וכו' ולא תחמול עליו וגו'.

 

||ג. עזרת ישראל מצד צר שבא עליהם.| אם כי אין סוג מלחמה זה מפורש בתורה הוא נכלל בלאו של "לא תעמוד על דם רעך" ויקרא י"ט ט"ז שבא להטיל חובת הצלה במסירות נפש עצמית, על כל איש מישראל כמו שדרשו בתורה כהנים סדר קדשים פרק ד' "ומנין אם ראית טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך". זאת היתה חובת היציאה למלחמה בימי מלחמת ישראל נגד סיסרא בתקופת דבורה ולכן נתקלל מרוז מן השמים ככתוב שופטים ה' כ"ג: "אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגיבורים". וכן בימי שאול נגד נחש העמוני שצר על יבש גלעד כתוב בשמואל א' י"א ז': "וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו ויפל פחד ה' על העם ויצאו כאיש אחד" ועזרת ישראל מיד צר אינו מיוחד רק מיד אויב זר אלא גם מידי אויב פנימי שעל בסיס זה של מלחמת מצוה, יצא העם למלחמה על בני בנימין בימי פלגש בגבעה, שגזרו על גיוס חובה זו וענשו על השתמטות ממנה עונש מוות ככתוב בשופטים כ"א ה': "כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת".

 

אלו הם שלושת סוגי מלחמת מצווה לדעת הרמב"ם ואינו מונה ביניהם מלחמה לכיבוש ארץ ישראל כמו שתתברר להלן שיטתו.

 

מלחמת כיבוש ארץ ישראל לפי הרמב"ם

אי הכללת מלחמת כיבושה של ארץ ישראל, בין סוגי מלחמות מצווה, ע"י הרמב"ם, הינה שיטה כוללת של הרמב"ם הנוגעת לא רק למלחמת מצוה, אלא לכל בעית ישובה של א"י וכיבושה בכל האמצעים האפשריים הן ע"י לחימה והן ע"י אחיזה התישבותית וגאולת הארץ מידי הנכרים,  שדינם כדין כבוש כמו שיתבאר בהמשך מאמרנו. {השאלה היא כללית, האם כיבוש א"י וישובה הינה מצוה לדורות או לא?}

 

לא רק בהלכות מלכים השמיט הרמב"ם מלחמת כיבוש א"י מבין סוגי מלחמות מצווה אלא גם בספר המצוות של הרמב"ם לא מנה בין תרי"ג המצוות את מצוות כיבושה וישובה של א"י כמצווה הנוהגת לדורות.

 

אם כי גם בספר המצוות מנה הרמב"ם את הצווי

"להרוג שבעה עממים שישבו בארץ כנען ולאבדם, שהם שורש עבודה זרה הראשון והוא אמרו יתעלה: "החרם תחרימם" (ספר המצוות להרמב"ם מצווה קפ"ז)

 

 ואין בכלל מצווה זו כיבושה של ארץ ישראל ולא בגללה נמנית היא והינה אחת מתרי"ג המצוות, כי מצווה זו הנוהגת לדורות היא השמדת שבעת העממים שישבו באותה תקופה בארץ כנען, וכלותם בכל מקום המצאם, וחובת הלחימה בהם חלה עלינו לשעתו ולדורות בין בא"י ובין מחוצה לה, אבל אין למצווה זו זיקה ישירה לכיבושה של א"י בכל התקופות מידי עממים אחרים שהתישבו בה. ובזמן הזה שכבר אבד זכרם של שבעת העממים כמו שקבע הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ד', ואין מצווה זו מקויימת למעשה מכל מקום נוהגת היא לדורות כמו שהסביר הדבר באריכות הרמב"ם בעצמו בספר המצוות הנ"ל, שכתוב שם:

"ואולי יחשוב חושב שזאת מצווה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין ענין מנהג נוהג לדורות, ואינו נוהג לדורות.

 

והרמב"ם נותן בזה כלל באומרו:

כי הצווי שנשלם בהגיע תכליתו, מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות, אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא".

 

ובאותה מצות ההשמדה והלחימה כתב הרמב"ם "ומלחמתם מלחמת מצוה" וכן במצווה שלאחריה מצווה קפ"ח בענין הכרתת זרע עמלק, כתב "ומלחמה זו היא מלחמת מצווה" אבל כיבוש א"י אינה נזכרת כלל.

 

נמצינו למדים משיטה זו של הרמב"ם, כי גם בזמן הכבוש הראשון של א"י לא מטרת הכיבוש גרמה שתחשב למלחמת מצווה, מאחר ואינה נמנית בין תרי"ג המצוות, אלא מצוות השמדת האויב הן אם הוא העמלקי והן אם הם ז' העממים היא אשר גרמה לקביעת מלחמת המצווה על אותן המלחמות. אמנם גם מלחמות אלו היו מלוות בכיבושים של שטחים אבל לא בתוקף זה הפכו והיו מלחמות מצווה - לדעת הרמב"ם.

 

יתכן אמנם שגם לדעת הרמב"ם נחשב כיבושה הראשון של א"י בימי משה, יהושע בן נון ודוד כמצווה מן התורה ומלחמותיהם היו מלחמות מצווה גם בתוקף מטרת הכיבוש שלהן. בהסתמכנו על הצווים השמימיים לעם ישראל לרשת את א"י כמו שנאמר "והורשתם את הארץ וישבתם בה" וכל יתר המקראות המנויים ע"י הרמב"ם להלן. אבל אין מצווה זו נוהגת לדורות ולא אחרי גלות ישראל מארצו כי אם בכבוש ראשון בלבד, ולכן נמנע הרמב"ם מלמנותה בין תרי"ג המצוות הנהוגות לדורות כי אחד השרשים הוא שאין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות. גם בתלמוד מסכת סוטה מ"ד ב' אמרו: מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה. וכן אמרו בתלמוד ירושלמי סוטה שלהי פרק ח' מלחמת מצווה זו מלחמת דוד, מלחמת חובה זו מלחמת יהושע. וכן הסביר שיטת הרמב"ם בעל ספר מגלת אסתר על ספר המצוות להרמב"ם שאין מצוות כיבוש הארץ נוהגת עד ימות המשיח, ואינה נוהגת בתקופת הביניים שבין הכבוש הראשון של יהושע לבין הכבוש האחרון של מלך המשיח, מה שאין כן כל תרי"ג המצוות המנויות נוהגות בכל התקופות ובכל הדורות ולא היה להן הפסק. ומצוות כבוש הארץ יש לה הפסק בתקופת הביניים.

 

מלחמת כיבוש ארץ ישראל לפי הרמב"ן

השיטה החולקת על הרמב"ם היא שיטתו של הרמב"ן בפירושו על התורה בפרשת "מסעי" ובהשגותיו על ספר המצוות להרמב"ם. כי הוא מנה סדרת מצוות ששכח אותם הרמב"ם ובמצווה ד' בסדרה זו קבע הרמב"ן:

"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל לנו יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ (אשר נשבעתי לאבותיכם? ?)."

ופרט אותה להם במצווה הזו כולה בגבוליה ומצריה.

 

והולך הרמב"ן ומוכיח מכמה מקורות בתורה ובתלמוד שישנה מצווה מן התורה הנוהגת לדורות {לכבוש את א"י בכל תקופה ובכל דור,} כאשר נוצרת אפשרות צבאית לכך{ ומצווה זו אינה מצטמצמת אך ורק ע"י כיבוש מלחמה כי אם גם ע"י התישבות.} והרמב"ן מביא מן המקרא בדברים א' כ"א "עלה רש". ומלשון מדרש התנאים בספרי על הפסוק "וירשת וישבת בה" - בזכות שתירש תשב. וקובע הרמב"ן שבגלל מצווה זו של כבוש הארץ הוא שקורין אותה חז"ל מלחמת מצווה, ונאמרה לא רק לשעתו בימי יהושע בן נון ובימי הכבוש הראשון כי גם לדורות. והרמב"ן מסביר ואומר:

"ואל תשתבש ותאמר כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת ז' עממין שנצטוו לאבדם, שנאמר החרם תחרימם, אין הדבר כך, שאנו נצטוונו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם נצטווינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה שבטינו."

 וכן כותב הרמב"ן שם:

 ומאמרם (של חז"ל) מלחמת יהושע לכבוש תבין כי המצוה הזו היא הכבוש.

 ולבסוף מסיק על סמך הפסוק של דברים י"א כ"ד:

"כל המקום אשר תדרך כף רגליכם בו לכם יהיה" - הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות.

 

כל השבחים שמנו חכמינו ז"ל בתלמוד ובאגדה אודות ישיבת א"י זוקף אותם הרמב"ן למצוות עשה זו של כיבוש הארץ מאחר ונצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה, ומסקנתו מזה:

"אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 

מבלי להכנס כאן בסבך המחלוקת הזו שבין הרמב"ם והרמב"ן, יש ללמוד ממנה: ||לדעת הרמב"ם ישנם רק שלושה סוגי מלחמות מצווה הנוהגים לדורות,| אותם שמנינו בתחילת מאמרנו וכן סובר בעל ספר החינוך במצווה תכ"ה. אם כי שני סוגים מאלה והם מלחמת עמלק ומלחמת שבעת העממים אינה נוהגת יותר בזמן הזה בגלל אבדם מן העולם. ||לדעת הרמב"ן| ||ישנם ארבעה סוגי מלחמות מצווה| מאחר ומתווספת על שלושת הראשונים של הרמב"ם גם מלחמת ישראל לכבושה של א"י להאחז ולהתישב בה שהן מצווה מן התורה, שנאמר וירשתה וישבתה בה ומלחמה זו מלחמת מצווה היא לדורות ושקולה היא לדעת הרמב"ן כנגד כל המצוות שבתורה, כאמור בספרי דבי רב:

מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיא וזכרו את א"י וזקפו את עיניהם זלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה "וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות" - ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות.

 

חלוקי הדינים בין מלחמת מצווה למלחמת רשות

חילוקי הדינים וההלכות שבין מלחמת מצווה למלחמת רשות, רבים הם בתלמוד ובמדרשי התנאים, ואם כי בעת סערות המלחמה עצמה, אותם החיילים עליהם חל הצו המלכותי, להיות בין תופשי המלחמה, מצווים הם על הקרבה ומסירות נפש למען הצלחת המלחמה כמו בעת מלחמת מצווה, ואין שוני לאחריות ולחובה המוטלת על כל יחיד העומד בקשרי מלחמה להלחם ללא חת ומורא בין במלחמת הרשות ובין במלחמת מצווה. חובה זו היא מן התורה, ומצווה ליהרג למען השגת הנצחון, אם יש צורך בכך, כמו שיתבאר בהמשך הדברים. מכל מקום קיימים הבדלי הלכות ושוני רב בין שני סוגי במלחמות הללו, המתבטאים הן בדיני הגיוס והארגון של הצבא הנערך לקראת המלחמה, והן בהלכות המלחמה עצמה.

 

ההלכה הראשונה הקבועה במשנה, המבדילה בין מלחמת מצווה למלחמת הרשות, היא הנוגעת לסמכות המלכותית להכרזת המלחמה ולגיוס החרום הבא בעקבותיה. שכן שנינו במסכת סנהדרין פ"א מ' ה': ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. משמע שבמלחמת מצווה אינו צריך רשות הסנהדרין. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' ב': מלחמת מצווה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

 

||שלושה גופי הלכות אנו למדים מדבריו אלו של הרמב"ם בהלכות מלחמה וצבא: |

 

||א.| הסמכות העליונה להכרזת מלחמה בין במלחמת מצווה ובין במלחמת רשות הנו המלך. וכאשר אין מלך בישראל בין שסיבתה מקרית, או שצורת המשטר במדינה מבוססת על שלטון של נשיא, שופט, שלטון העם, או כל צורה אחרת, המוכרת על פי התורה, עוברת סמכות זו לגוף השולט על פי חוקי התורה, כמו שיתבאר בהמשך הרצאת הדברים.

 

||ב.| חובת הגיוס על כל איש מישראל, נובעת מהוצאת הצו המלכותי של המלך שצוויו מחייב כל איש מישראל, בתוקף האיסור של התורה לא להמרות את פיו של המלך, כאמור בספר יהושע א' י"ח: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת". וכן לימד הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ג' הלכה ח':

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר "כל איש אשר ימרה את פיך".

 

זהו מקור הסמכות של פקודת המלך לעם להתפקד ולהתגייס, והסמכות שהעניקה לו התורה בתוקף תפקידו, כי כבר קבעה התורה את שני תפקידיו העיקריים של המלך בישראל, או של כל שלטון אחר הקם לפי החוק, כלשון הרמב"ם בסוף פרק ד' בהלכות מלכים, שכתב: שאין ממליכים מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שמואל א' כ'). ובתוקף חובתו זו להלחם את מלחמות ישראל, הוענקה לו סמכות הגיוס על כל העם. גם במלחמת הרשות אין סמכותו זו פוקעת, כי הגוף המדיני המכריז לבסוף את המלחמה, ושבתוקף צוויו מתגייס העם, הינו המלך, אלא שחייב לקבל אישור מוקדם על הכרזה זו מטעם הסנהדרין. ולאחר שנתקבל האישור של הסנהדרין, המלך הוא המפעיל את כוחו וסמכויותיו לגיוס העם ולהכרזת המלחמה.

 

||ג. |ההבדל העקרוני בין מלחמת מצווה למלחמת רשות, מלחמת מצווה אינה זקוקה לאישור הסנהדרין או להמלצת העם, אלא המלך או השלטון הפועל בסמכות מלכותית, הוא המגייס את הצבא, מכריז מלחמה וכופה העם לצאת. אבל במלחמת הרשות, הוא זקוק להחלטת הסנהדרין ולאישורה המוקדם, מאחר והסנהדרין מופיעה בשתי סמכויותיה העיקריות

א.    כסמכות התורנית העליונה להורות ולפרש את התורה וחוקיה, ומהם יוצאת הוראה לכל ישראל.

ב.    כמייצגת דעתו של העם, כי כל דין ומשפט אשר על פי חוקי התורה טעון אישורו של העם,

הסנהדרין היא הממלאת תפקיד זה, והיא המופיעה כנציגו של העם וכנושאת דברו, וחוות דעתה בנושא מחייבת את העם והמדינה.

 

שחרור ומיון במלחמת מצווה ורשות

ההלכה העקרונית השניה המבדילה בין מלחמת מצווה למלחמת הרשות, היא השנויה במשנה סוטה פרק ח' ז', הנוגעת לשחרורים מן הגיוס ומיון החיילים לאנשי הלחימה וליושבים על הכלים, שהם חיילי השרותים השונים. המשנה קובעת כי כל אותם הנתונים האישיים הכתובים בתורה בפרשת "שופטים", (דברים כ' ה-ח) ובפרשת "כי תצא" (דברים כ"ד ה') המשמשים עילה לשחרור מן הצבא בכלל, או מחובת היציאה למלחמה, אין כוחם יפה אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוציאן אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

 

גם הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז' ד', לאחר שמנה את כל אלה החוזרים מערכי המלחמה, בהכרזת כהן משוח המלחמה, או הפטורים לגמרי מגיוס עפ"י חוקי התורה, כתב:

 

במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות אבל במלחמת מצווה הכל יוציאן ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

 

ההלכה הזאת קבועה ומקובלת ע"י כל הראשונים, וכן הביא אותה בעל ספר החינוך במצוה תתכ"ו. המקור להבדל זה בתורה הוא כנראה ב"ספרי" פרשת "שופטים", סימן ק"צ, הדורש את המקרא בתחלת פרשת כהן משוח מלחמה: ||"כי תצא למלחמה על אויביך" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר.| ודורש לשון "כי תצא", שמשמעו כאשר תרצה לצאת, ואם במלחמת מצווה מחובתך לצאת. וכן פירשו המפרשים. ועל סמך דרשה זו מסיים ה"ספרי" בסוף פרשה זו בסימן קצ"ח - במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין וכו', כמו במשנה הנ"ל.

 

הלכה ברוח זו של המשנה, הופעלה בתקופת מלכי בית דוד במלחמת בעשא מלך ישראל ואסא מלך יהודה כאשר בנה בעשא את הרמה סביב ירושלים ככתוב במלכים א' ט"ו: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי". והפירוש הנכון של כל המפרשים ושל התלמוד הוא: "אין נקי" - אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, שנאמר בו דברים כ"ד ב' "נקי יהיה לביתו שנה אחת". כלומר שחייב בגיוס את כל הפטורים לפי התורה במלחמת הרשות הנזכרים בהכרזת כהן משוח המלחמה. והסבה היא בודאי משום שאסא המלך הגדיר את מלחמת ההתגוננות שלו נגד המלך בעשא, כמלחמת מצווה, וכעזרת ישראל מיד צר, שהמדובר הוא גם בצר ישראל, כמו שהזכרנו בתחילת המאמר, לכן נתחייבו כולם בגיוס, ואין נקי מחובה זו.

 

אמנם בתלמוד בבלי סוטה י' א', אנו מוצאים שנענש על כך אסא המלך, משום שלדעת התלמוד לא היתה מלחמה זו שבין יהודים לבין עצמם מלחמת מצווה, אבל התלמוד ירושלמי בסוטה סוף פרק ח', לומד משם חובת הגיוס במלחמת מצווה על כל הפטורים במלחמת הרשות. נראה מכך שהוא חולק על הבבלי. על כל פנים ברור שהבחנה זו בין מלחמת מצווה לבין מלחמת הרשות היתה ידועה בתקופת מלכי בית דוד, והופעלה במלחמותיהם.

 

לעומת זאת קשה להבין לפי הלכה מקובלת זאת, את הכתוב המפורש בספר חשמונאים א' ג' במלחמת יהודה המכבי נגד גורגיאס בעמאוס, שם מסופר:

 

"ויעבר קול במחנה לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, או אירש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חיללו, או איש אשר יירך לבבו ילך וישוב לביתו ככתוב בספר תורת ה'".

 

 ידוע וברור שמלחמות החשמונאים היו מוגדרות כמלחמות מצווה לכל הדעות, כי היו אלו מלחמות התגוננות ועזרת ישראל, תורתו, ונפשו מיד צריו היוונים. נשאלת איפוא השאלה מדוע הכריז יהודה המכבי בלחמו נגד היוונים, שבאו עליהם לכלותם ולהפר תורתם, ולהחזיר את כל אלו הפטורים מעורכי המלחמה, והרי במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ואין לך מלחמת מצווה להגנת העם יותר מזו, שכתוב עליה בחשמונאים

"כל העמים כולם קמו עלינו לכלותנו - התכנסו למחר והיו לבני חיל להלחם באויביכם אשר התקבצו להכריתנו ולאבד  קדשנו".

 אולם אין כאן המסגרת המתאימה לברור זה, ולא באנו אלא לקבוע בקווים כלליים את יסודות ההלכה בנושא זה, וכבר הסברנו את הכתוב בספר החשמונאים הנ"ל במאמר מקיף שפרסמתי בנידון.

 

גיל הגיוס ותחולתו

אין אנו מוצאים בתורה צו במפורש לדורות להגבלת גיל הגיוס, ולא נקבעה לדורות תחולתו לפי סוגי האנשים. אבל בכל המפקדים שנערכו לישראל במדבר, הן במפקד הראשון לצורך תרומת שקלים הכתוב בשמות ל' י"ד, והן במפקד הצבאי בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים, האמור בספר במדבר א' ג', וכן בערבות מואב בסוף ארבעים שנות המדבר אחרי מגפת פעור, בכולם התפקדו ||"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל".|

 

יש לכאורה ללמוד ממקראות אלו, שלא רק במדבר לא התפקדו פחות מבן עשרים, ולא המנין במדבר שהיה לצורך אותן המטרות בלבד, קבע את גיל הגיוס מבן עשרים, אלא אין חובת הצבא באופן כללי חלה על פחות מגיל זה. הדבר מפורש ומבורר ברש"י על המקום (במדבר א' ג') שכתב: "כל יוצא צבא" - מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים. וכן כתב רש"י בשמות ל' י"ד, לענין שקלים "מבן עשרים שנה ומעלה" - למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים. משמע שמפרש "כל יוצא צבא בישראל" כפשוטו כל מי שנמנה על צבא המלחמה, שאינו פחות מבן עשרים.

 

הרמב"ן בפירושו על התורה מביא בזה שתי שיטות, (אלא שבדפוסי החומש במקראות גדולות, חלה טעות בסדור הפסקאות בפירוש הרמב"ן ושינו את הסדר הנכון) ובספר הרמב"ן ויניציאה משנת ש"ה אחרי הפיסקה הראשונה המסתיימת "והדבור באוהל מועד" כתובה הפיסקה: "כל יוצא צבא בישראל מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה. שאו את ראש כל עדת בני ישראל כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, לשון רש"י. ומיד אחרי זה מביא שתי שיטות שכתב:

ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים וכמו שאמרו - "בן עשרים לרדוף", אבל יתכן שיהיה פירוש כל יוצא צבא, כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אספת עם תקרא צבא, וכן לצבא בעבודת אהל מועד, ישוב מצבא העבודה, במראות הצובאות אשר צבאו, וכן צבא השמים, כל צבאם צויתי. ולכן יפרש באנשי מלחמה מצבא המלחמה והתיחסם בצבא המלחמה, ואמר כאן כל יוצא צבא כדרך כל יוצא שער עירו. ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות, כי כל שבט ושבט צבא גדול,

 עד כאן לשון הרמב"ן.

 

כל הנ"ל מוסב על הפיסקה הראשונה של רש"י בפסוק ג', ואחרי כן ממשיך שם הרמב"ן להסביר הפיסקה השניה של רש"י כדברו: והלשון שכתב רש"י כמו שאומרים לקוסטינר וכו'. אם כי פיסקה זו מוסבת על פסוק ב' שבתורה, שאו את ראש בני ישראל - הקודם לפסוק ג' כל יוצא צבא הנ"ל. (והמדפיסים בחומש שחילקו את פירוש הרמב"ן לפי הפסוקים, היו נאלצים להקדים ב' לג' ולא העתיקו גם את הפירוש של הרמב"ן על דברי רש"י מגיד וכו', לפסוק ג', ונמצאו הדברים משובשים, שבפסוק ב' מתחיל ברמב"ן פירוש רש"י ללא כל הסבר אחריו).

 

נמצינו למדים לפי שיטה ראשונה זו של רש"י ברמב"ן ש"כל יוצא צבא" פירושו כל הלוחמים בצבא. יש איפוא ללמוד מזה גם לדורות שאין לגייס לצבא פחות מבן עשרים אבל לפי הפירוש השני של הרמב"ן ש"כל יוצא צבא" פרושו של היוצאים להקהל בעדה, אין ללמוד מכאן ראיה לגיוס לחימה לדורות, כי כאן לא נמנו למטרת לחימה, אלא במסגרת של התפקדות כללית של העם למטרות שונות.

 

מסיבה זו השמיט כנראה הרמב"ם מספרו בהלכות מלכים, הדן בכל עניני הצבא והלכותיו, את גיל הגיוס של הצבא, ולא נתן קצבת זמן ליוצאי המלחמה, לא במלחמת מצווה ולא במלחמת הרשות. מאחר ואין המקראות הללו הנותנים הגבלת גיל דנים ביציאה לצבא-מלחמה, כי אם בהתפקדות הקהל לצורך שעה ולמטרות מסויימות של אותו זמן.

 

כן לא מצינו בכל הספרות המדרשית והתלמודית כל הוראה בענין גיל הגיוס, וכן המקראות הנזכרים לעיל מתפרשים ע"י חז"ל באופנים אחרים ולא לקביעת גיל הגיוס.

 

ומצינו בילקוט שמעוני משלי רמז תתקכ"ט:

 

עד כמה שנים נקרא אדם נער? ר' מאיר אומר עד כ"ה שנים, ר' עקיבא אומר עד שלושים שנה. אמר ר' ישמעאל לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד עשרים, שעד עשרים שנה אין מחשבין לו, כמה דאת אמרן מבן עשרים שנה ומעלה.

 

הרי שאין מקרא זה בא לקבוע את גיל חובת הגיוס למלחמה, אלא כפירושו השני של הרמב"ן, שבא להורות על גיל בגרותו הסופית של הנער וגיל כניסתו לקהל עם, שאין גם בית דין של מעלה מענישים אדם פחות מבן עשרים, כמבואר  בירושלמי פרק ב' מביכורים, והוא גיל ההתפקדות במדבר שיהא מבן עשרים שנה ומעלה. וכן כתב רש"י במס' אבות פרק ה' משנה כ"א "בן עשרים לרדוף" "ומעשרים ואילך חשיב ליה כגברא בעלמא, דכתיב מבן כ' שנה ומעלה".

 

אבל יתכן שאין הכוונה בכל אלו אלא למקרא של פרשת שקלים בשמות ל' י"ד, שאין כתוב שם "כל יוצא צבא בישראל" וסיבת הגיל היתה בגלל צאתו מגיל הנערות והצטרפותו לקהל עם. אבל יתר המקראות בהם נזכר מפורש "כל יוצא צבא בישראל" יתכן ובאים הם ללמד על גיל הגיוס למלחמה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. אלא לצורך עבודות שונות נקבעו גילים שונים כגון לעבודת הלויים, נקבע "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ב' ג') וכן (במדבר ד' כ"ג) כל הבא לצבוא צבא וגו'.

 

ובפרשת "בהעלותך" ח' כ"ד נקבע הגיל ללוויים "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבוא צבא בעבודת אהל מועד". וכבר עמדו חז"ל על הסתירה שבין שני הגילים והסבירו מה שהסבירו, כמבואר ברש"י על אתר.

 

{גם ביחס לגיל המקסימלי של חובת גיוס}, אין הדבר מפורש בתורה. אמנם כתוב ומפורש אצל הלוויים "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד". אבל ברור שאין הגבלת גיל זו אלא לצורך עבודת הלוויים באהל מועד שבמדבר, ואין הכתוב בא לתת הקצבת גיל לצבא, כי הרי בהתפקדות העם מלבד הלוויים לא ניתן גיל מקסימלי.

 

אולם ביחס לגיל הפיטור מן הצבא יש לנו רמז בדברי מדרש התנאים ב"ספרי", פרשת שופטים פיסקה קצ"ז, על המקרא "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", דורש ר' יוסי הגלילי "הירא ורך הלבב" - זה בן מ' שנה. וכן גורס רבנו הלל בפירושו על ה"ספרי". גיל זה של ארבעים שנה נראה מוזר קצת מאחר והוא מוקדם לגיל הפרישה מעבודת הלוויים שהוא בן חמישים שנה. ורבנו הלל דוחה בעצמו גירסה זו, מאחר ובמשנה סוטה מ"ד א' ובתוספתא שם ח' כ"ב, דורש ר' יוסי הגלילי בעצמו "הירא ורך הלבב" - זהו המתירא מן העבירות שבידו. כן הביא רבנו הלל תוספת נוסחא ב"ספרי" המסיימת דברי ר' יוסי הגלילי: שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו - בגימטריא מ' הווין . ואי אפשר להלום גי' זו מאחר ואין רמז למספר מ' בפסוק זה. אלא רוצים לפרש שהמלה כלבבו בלי הכ"ף עולה ארבעים. אבל יותר נכון היתה הגירסא בדברי ר' יוסי הגלילי בן ס' שנה שהוא המספר העולה מ"כלבבו".

 

והרמב"ן כתב דשבוש הוא שנפל בספרים הגורסים בן מ' שנה. אבל נוסחה זו של "ספרי" הובאה בספר הסמ"ג, עשין ק"כ, ומקיים אותה גם לפי הגמרא.

 

גיל זה כמו גיל הגיוס מבן עשרים שנה ומעלה, לא נזכר כלל בספרי הרמב"ם. ולכן יש להסיק שלדעתו של הרמב"ם, מבחינת ההלכה לדורות, אין גיל קבוע לגיוס אלא הכל תלוי בסוג המלחמה ובכוחו של האיש.

 

כן לא ברור הדבר אם לדעת רש"י וסיעתו הקובעים גיל מינימלי לחובת הגיוס למלחמה, אם זה רק במלחמת הרשות כמו כל אותם החוזרים מעורכי המלחמה, המנויים בתורה, ואשר הזכרנום בתחילת המאמר שבמלחמת מצווה חייבים כולם בגיוס, ולכן אין גם הגבלת גיל משחררת מיציאה לקרב, מאחר וכולם מצווים על "לא תעמד על דם רעך", או שביחס לגיל אין הבדל בין מלחמת מצווה למלחמת הרשות.

 

אמנם ביחס להגבלת הגיל המקסימלי לדעת ר' יוסי הגלילי, נראה שאין הדברים אמורים במלחמת מצווה, מאחר והיא נלמדת מפרשת משוח מלחמה, ומנויה בין כל החוזרים מעורכי המלחמה, ועליהם כבר קבעה המשנה ויתר המקורות, שאין הדברים אמורים אלא במלחמת רשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין, וממילא זה כולל גם הפטורים מבחינת הגיל שבמלחמת מצווה כולם חייבים.

 

ארבעה סוגי משוחררים ממלחמה

||ארבעה סוגי שחרורים מחובת היציאה לקרב מנויים בתורה. שחרור מטעמים משקיים,| ||שחרור| ||מטעמים משפחתיים, שחרור מטעמי מורל, ושחרור מטעמי נכות.| אם כי שלושת הסוגים הראשונים מפורשים בתורה, הרי הסוג הרביעי אינו מפורש אלא נלמד מן המדות שהתורה נדרשת בהן, כמו שיתברר להלן. שני הסוגים הראשונים מתפרדים לשנים, שהם ארבע, וחילוקי הלכות יסודיים ביניהם, הן ביחס לזמן תחולתו של השחרור, והן במהות השחרור.

 

שלושת הסוגים הראשונים מפורשים בתורה בפרשת שופטים, דברים כ' ה'-ח', בפרשת כהן משוח מלחמה. ולפי הכתוב היו השוטרים משמיעים את הכרזת השחרורים, כאמור:

 

"ודברו השוטרים אל העם לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה".

 

אלו הם שני סוגי השחרורים מבחינה משקית ומבחינה משפחתית. ואחרי כן מפורש הסוג השלישי, מבחינה מורלית: "ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". שני סוגי השחרורים הראשונים אינם רשות בידי המשתחרר. אם ירצה לתבוע זכותו לשחרור הרשות בידו, אלא חובה היא עליו לא לצאת למלחמה, כמו שאמרו בתוספתא סוטה פרק ז' י"ד:

 

ר' שמעון אומר כל השומע דברי כהן במערכות המלחמה ואינו חוזר לסוף שהוא נופל בחרב ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם ובאים אחרים ויושבים בארצם שנאמר "ואיש אחר יקחנה".

 וכן כתב רש"י בפירושו על החומש, דברים כ' ז':

"פן ימות במלחמה" - "ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות".

 

שחרורים אלו תחולתם אינה מיד עם הקריאה לגיוס אלא כמו שהגדירו חכמי המשנה במסכת סוטה מ"ג א':

||כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנים את הדרכים. |

הוי אומר שבתחילה היו כולם מתייצבים לגיוס ויוצאים יחד עם כל הצבא לספר ושם מכריז הכהן על השחרורים, וכל אלו עוברים מן היחידות הלוחמות, ליחידות שרותים בעורף כגון, לשרותי האספקה ולחיל הנדסה - לתקן הדרכים לשם הבטחת הבאתה של ההספקה, זוהי שיטת רש"י. וכן שנינו בברייתא סוטה מ"ב א':

 

תנו רבנן פעמיים מדבר עמם אחת בספר ואחת במלחמה, בספר מה הוא אומר? שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו. במלחמה מה הוא אומר? אל ירך לבבכם אל תיראו וכו'"

 ופירש רש"י:

"שמעו דברי מערכי מלחמה" - מי ראוי לחזור ומי ראוי לילך, וחזרו הראויים לחזור כגון: בנה בית ונטע כרם ואירש אשה וירא ורך לבב.

 

לעומת זאת הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז' יש לו שיטה אחרת בסדר השחרורים. אמנם היה הכהן מכריז על השחרורים בראשונה בספר, אבל השחרורים עצמם לא היו מבוצעים עד מקום ההערכות, כאשר היו השוטרים משמיעים שנית את ההכרזה הזאת. שכן סדר דבריו של הרמב"ם:

שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר - בעת שיוצאין, קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו'. כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה. ואחת בעורכי המלחמה אומר: אל תיראו ואל תחפזו.

 ובהלכה ג' כתב:

עת שעורכין המערכות, והם קרבים להלחם משוח המלחמה עומד במקום גבוה, וכל המערכות לפניו ואומר להם בלשון הקודש: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ואחר כך מדבר משוח מלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש וגו', ומי שהאיש אשר נטע כרם וגו' ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה מתקנין המערכות וכו'.

ברור איפוא שהשחרורים היו מבוצעים במקום הערכות ולא לפני זה בעת היותם בספר.

 

לשם מה היה הכהן צריך להכריז פעמיים על הכרזת השחרור, למרות שגם לדעת הרמב"ם טרם שוחררו המועמדים לכך בספר. פתרון לכך יש למצוא בתוספתא סוטה פרק ז' י', אלא שהנוסח משובש שם וגירסת התוספתא בהוצאת צוקרמנדל מתוקנת במקצת, ושם כתוב: פעמיים היה מדבר עמהם, אחת בספר ואחת במלחמה. מהו אומר בספר מי ששומע ילך לשמוע מערכי כהן מלחמה ויחזור. במערכי מלחמה מה הוא אומר "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם וגו' ומי האיש אשר בנה בית חדש וגו'". בגירסת התוספתא הישנה כתוב: שבספר מהו אומר ילך וישמע דברי כהן וכו'. הפירוש הוא שבספר היה הכהן משוח המלחמה מזהיר את החיילים, שיטו אוזן להכרזת דבריו ע"י הכוהנים והשוטרים משמיעים דבריו בקול רם לעם כדי שישמעו כולם. כדברי הרמב"ם: "עד כאן אומר משוח מלחמה וכהן אחר תחתיו משמיע אותו לכל העם בקול רם, ואחר כך מדבר משוח מלחמה מי האיש וכו' עד כאן משוח המלחמה מדבר והשוטר משמיע לכל העם בקול רם".

 

שחרור מוחלט מגיוס

אם כי כל המשוחררים המנויים לעיל חייבים לצאת אל נקודת ההערכות, ואינם פטורים לגמרי מגיוס, אלא עוברים לשרותם בעורף, הרי סוג אחר של שחרורים אנו מוצאים בתורה שאינם יוצאים כלל ופטורים לגמרי מכל תפקידים, שכן מוצאים בפרשת "כי תצא" דברים כ"ד ה':

"כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח".

וחכמי המשנה דרשו שדין זה חל לא רק על נישואין, כי אם גם על מי שבנה בית וחנכו, ונטע כרם וחללו, שלא יצאו בשנה הראשונה בצבא לחלוטין. כמו ששנינו בסוטה מ"ג א':

 

אלו שאין זזין ממקומו בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, הנושא את ארוסתו, הכונס את יבימתו, שנאמר: "נקי יהיה לביתו שנה אחת". לביתו - זה ביתו, יהיה - זה כרמו, ושמח את אשתו. - זו אשתו, אשר לקח - להביא את יבמתו, אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים.

 

 ובתוספתא סוטה סוף פסוק ז' הגדירו הלכות אלו באומרם:

 

יש יוצאין וחוזרין, יוצאין ואין חוזרים ויש שאין יוצאים כל עיקר. כל אלו שאמרו יוצאין וחוזרין נותנין פסי העיר, ומספקין מים ומזון במלחמה, ומתקנין את הדרכים  והשאר יוצאין ואינן חוזרין. כל אלו שאמרו אין יוצאין כל עיקר, בנה בית וחנכו, נטע כרם וחיללו, אירס אשה ולקחה ולא שהו שנים עשר חודש, אילו אין יוצאין כל עיקר, ואין נותנין פסי העיר, ואין מספקין מים ומזון למלחמה, ואין מתקנין הדרכים.

 

 וכן נקבעה ההלכה ברמב"ם בהלכות מלכים ז' י"א:

כל השנה אין מספק מים ומזון ולא מתקן דרך ולא שומר בחומה ולא נותן לפסי העיר ולא יעבור עליו שום דבר בעולם, שנאמר: "לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר" לעבור עליו בשני לאווין, לא לצרכי העיר ולא לצרכי הגדוד.

 

נמצינו למדים שהבונה בית ועדיין לא חנכו ז.א. שטרם נכנס לגור בו, או שנטע כרם ולא חיללו, כלומר שלא נכנסה השנה הרביעית, המחייבת חילול פירות הכרם, או שארש אשה ולא נשאה כל אלו יוצאים לנקודת הערכות וחוזרין בזמן הכרזת הכהן  המשוח ועובר לשרותי הספקה, אבל הבונה בית וכבר נכנס לגור בו אלא שלא עברה עליו שנה בבית, או שנטע כרם ונכנסה השנה הרביעית אלא שלא נסתיימה או שנשא אשה ולא עברה שנה מיום חתונתו כל אלו פטורים לגמרי מיציאה למלחמה, אינם יוצאים לספר עם הצבא, ואים מתגייסים גם לשירותי השונים בעורף.

 

ישנה שאלה בנושא זה בין גדולי החכמים אם התנדבו כל אלו הפטורים לצאת מעצמם למלחמה, ובהסכמת האשה חפצים הם לצאת לקרב האם קיים איסור בדבר: כי אחד מגדולי הראשונים בעל "החינוך" בספר המצוות שלו מצווה תקפ"א הגדיר את האיסור באמרו: ונמנע גם כן השר צבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה וכו'. משמע שבהסכמתו מותר, אבל אחרי שכבר נתברר לעיל על פי התוספתא שגם אלו החייבים בגיוס לשרותים, אינם יכולים להתנדב לצאת למלחמה, על אחת כמה וכמה אותם הפטורים לגמרי, בודאי שאין התנדבות מתרה היציאה למלחמה.

 

יש להוסיף על כל זה את האמור בתחילת מאמרנו שכל השחרורים האלה אין כוחם יפה אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. וכבר הופעלה הלכה זו ע"י אסא מלך יהודה במלחמתו נגד בעשא ככתוב: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי" ופירשו בתלמוד "אין נקי" - אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה שנאמר בו "נקי יהיה לביתו שנה אחת".

 

משוחררים מטעמי מצפון ומוראל

||הסוג השלישי של השחרורים מטעמי אופי, מצפון ומורל|, מפורש בתורה בפרשת משוח מלחמה, דברים כ' ח': מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס לבב אחיו כלבבו". ונחלקו בו חכמי ישראל במשנה, ב"ספרי" ובתלמוד. דעתו של ר' עקיבא במשנה סוטה מ"ד א' היא כפשוטו של מקרא, האומר: "הירא ורך הלבב" - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. מנוסח זה משמע שהירא ורך הלבב אינם מלמדים על שני סוגי שחרורים על סמך חולשה בקרב, אלא נותן כלל על כל מי שאינו יכול לעמוד מבחינה נפשית-פיסית במתח הקרב, או במוראות המלחמה השונים. כן פסק גם הרמב"ם בהלכות מלכים ז' ט"ו: "מי האיש הירא ורך הלבב" - כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה.

 

שיטה אחרת בדברי ר' עקיבא אנו מוצאים בתוספתא סוטה ז', משם מתברר שהירא ורך הלבב, הם שתי תופעות פסיכיות נפרדות, שעל שתיהן משתחרר האיש מיציאה לקרב. כאמור שם:

ר' עקיבא אומר הירא ודאי, ומה תלמוד לומר ורך הלבב? אפילו גיבור שבגיבורים והוא רחמן היה חוזר, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". הוי אומר שהירא הנו פחדן על חייו הוא שאינו יכול לעמוד בפני סכנה עצמית, אבל רך הלבב אינו מי שמפחד על עצמו ועל חייו, אלא להיפך, יכול להיות גבור אמיץ, עשוי ללא חת ואינו מפחד על עצמו ועל חייו, אבל הוא רחמן על חיי אחרים, וכתוצאה מכך ימנע מלהרוג את האויבים, ועל התנהגות כזאת הזהירה התורה: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

 

גם החולקים על דעת ר' עקיבא ומפרשים את המקרא "הירא ורך הלבב" באופן אחר, מודים הם כי כל חלשי האופי המנויים לעיל משוחררים הם מחובת היציאה לקרב, כאמור במסכת סוטה מ"ד ב':

"שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתים לו על ברכיו, חוזר, משום דכתיב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

 

נוסף על כך יש להתחשב גם עם שיטת התנאים הנותנים מקום לשחרורים לכל אלה שמבחינה מצפונית אינם בטוחים בעצמם בצאתם למלחמה, כגון ר' יוסי הגלילי המפרש: ||"הירא ורך הלבב" - זהו המתירא מן העבירות שבידו.| מאחר ונקיפת מצפונם עלול לגרום להורדת מתח הקרב שלהם. אמנם הרמב"ם אינו מתחשב בדעה זו והשמיט אותה מספרו. אבל בעל ספר "החנוך" במצוה תקכ"ו הביא דעתו של ר' יוסי הגלילי להלכה בהסבירו:

 

"והירא מעבירות שבידו גם זה הדבר ראוי וכשר (להיות מוחזר) כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפשת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם, כענין שכתוב בפירוש "ולא ימס את לבב אחיו" וכן הירא מעבירות שבידו ראוי להחזירו, פן יספו אחרים בעוונו. וכל דברי התורה יושר ואמונה".

 

אם כי נתנה התורה זכות לכל המנויים לעיל להשתחרר בגלל אופים החלש, אין זה אלא כאשר מתגלית אצלם תכונה זו לפני תחילת הקרב, אבל כאשר מתגלה אצל חייל תופעה זו בתוך סערת הקרב ובמיוחד כאשר היה בידו להתגבר על חולשת הפחד ואופיו החלש ולא התגבר עליהם, עונשו חמור מאוד, והוא עובר על כמה איסורים שבתורה כגון: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם", והרי זה כמי ששפך דמי הכל, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצוארו, כמפורש ברמב"ם הלכות מלכים סוף פר' ז'. ולהלן יתברר לפי המקורות, כאשר בכל זאת מתגלית חולשה זו בתוך הקרב אצל אחד החיילים מחזירים אותו מן המלחמה. במה הדברים אמורים במשוחררים אלו, אבל בשני הסוגים הראשונים שמנינו במאמר הקודם, המשתחררים מטעמים משפחתיים ומשקיים, כל שנכנסו לתפקידם במלחמה ואחרי כן אירע להם מקרים אלו שבגללם היו זכאים להשתחרר, אין מחזירים אותם.

 

הלכה זו אם כי אינה מובאת בספרי ההלכה השונים מפורשת היא בתוספתא סוטה ז' י"ד שם נאמר: "שמע במלחמה שמת אחיו (וחייב לשאת את יבמתו), עד שלא ניתן במשא חוזר, משניתן במשא אינו חוזר". המושג "ניתן במשא" מובנו כאשר חגר כבר חגור קרב וציודו המלא, ושובץ ביחידתו לצאת למלחמה שוב אין מחזירים אותו משם. אולם מאידך אנו מוצאים שביחס למשוחררים מן הסוג השלישי, מחזירין אותו גם לאחר שיצא בחגורו לקרב, שהרי ב"ספרי" פרשת שופטים סמן קצ"ב קבעו חכמי התנאים חובת ההוכחה על כל סוגי המשוחררים לעיל, באמרם:

 

"וכולם היו צריכים להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו, שמע קול הגפת תריסים ונבעת, קול צהלת סוסים ומרתית, קול תקיעת קרנים ונבהל, רואה שימוט סייפים ומים יורדים בין ברכיו".

 

 וכל זה הרי הוא תוצאה של נהול הקרב ממש. ובכל זאת כתוב שמשחררים אותם מיד.

 

אמנם אין הרמב"ם מביא הלכה זו בספרו אבל היא גם מפורשת בתלמוד ירושלמי סוטה פרק ח' הלכה ט', והירושלמי מוכיח מזה שהברייתא הזו סוברת כר' עקיבא "שהירא ורך הלבב" פרושו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמות, ולראות חרב שלופה, שעל זה אינו צריך להביא ראיה כי עדיו עמו, שהכל רואים שהוא מרתיע ומפחד.

 

נמצינו למדים מכך ארבעה גופי הלכות:

||א.| כל הזכאים להשתחרר מטעמים משקיים ומשפחתיים חובת ההוכחה היא עליהם שחייבים הם להביא עדים על כך.

||ב. |המשתחררים מטעמי מצפון מורל וחולשת האופי, אינם צריכים להביא עדים על כך. אלא משתחררים הם על סמך סימני הכר חיצוניים.

||ג.| המשתחררים מטעמים משקיים ומשפחתיים כאשר אירעה אצלם הסיבה שבגללה זכאים הם להשתחרר אחר פתיחת המלחמה אינם זכאים לשחרור. אבל המשתחררים מטעמי אופי משחררים אותם גם לאחר פתיחת הקרב מסיבת "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

||ד.| פתיחת המלחמה לגבי הלכה זו היא נשיאת חגור הקרב של החייל, ושיבוצו בצוות הלחימה שלו.

 

יש לחקור גם ביחס לסוג שחרורים זה אם הדברים אמורים רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה חייב גם זה לצאת למלחמה או לא מאחר וע"י אופיו הנפשי והפיסי אינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה. כי מסדר ההלכות במשנה סוטה משמע שעל כל השחרורים כולם המנויים בתורה ונשנו במשנה כולל "הירא ורך הלבב" שנויה ההלכה "במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין" וכן משמע מנוסח דברי הרמב"ם שאחרי כל ההכרזות של השחרורים כותב הרמב"ם שכל זה לא נאמר אלא במלחמת הרשות, ונראה שבמלחמת מצווה חובה על האדם להתגבר ולהיות מוכן לסבול עד הסוף על מנת לקיים את מצוות הלחימה והכבוש של התורה.

 

לאור הדברים האמורים כאן, נשאלת השאלה ביחס לסרבני המלחמה הידועים בעולם, מה דינם לפי התורה? והתשובה היוצאת מברור הלכתי זה היא

||א.| במלחמת מצווה אין כל מקום לשחרור סרבני מלחמה מאיזו סיבה שהיא.

||ב.| במלחמת הרשות יש להבדיל בין שני סוגים, הסוג הראשון כאשר הנמוק הוא פחד עצמי מוגבר הנותן אותותיו על האיש בזמן קרב לפי הסימנים המנויים לעיל, או שהוא רחמן באופן לא נורמלי עד שלא יהא בידו עוז לפגוע באויב, וראוי לשחרור מיציאה לקרב וחייב לעבור לשרותים בעורף. אבל כל שאין הנמוק פחד בלתי רגיל המבוסס על נתונים פסיכיים וגם לא על מדת רחמנות בלתי שכיחה המבוססת גם היא על נתוני נפש לא נורמליים, אלא רק על סמך דעות והשקפות עולם מסוימות של האיש, אין כל מקום לשחררו מחובת היציאה למלחמה לפי חוקי התורה. כי דעותיו והשקפותיו של האיש חייבות להתבסס על דעת התורה והשקפת הנביאים, ולכן כל שלפי חוקי התורה חייב האיש לצאת למלחמה אין כל זכות למישהו להשתמט מחובה זו, שלא לפי חוקי התורה.

 

משוחררים מטעמים רפואיים

פרט לשחרורים על סמך חולשה פסיכית המפורשים בתורה בפרשת שופטים, וכפי שבררנו פרטי דינם בסעיף הקודם, לא מצינו מפורש בתורה שחרור מטעמים רפואיים כל שהם. אם כי הסברה נותנת לפטור סוגי נכים, חלשי גוף, או חולים מחובת הגיוס. אבל הדבר נלמד במדרש התנאים ב"ספרי" פרשת שופטים פיסקה ק"צ, מסמיכות פרשת "כי תצא למלחמה" לפרשת עדים זוממים, המסתיימת "נפש בנפש עין בעין, שן בשן, יד ביד רגל ברגל". ולכן דרש ר' יוסי הגלילי בספרי שם:

מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו בו ידים ורגלים ועינים ושניים תלמוד לומר "לא תחוס עינך נפש בנפש, כי תצא למלחמה".

 

הלכה יסודית זו הבאה לפטור הנכים והלוקים בגופם מחובת הגיוס אינה נזכרת בספרי הפוסקים, וגם הרמב"ם השמיט אותה מספרו. אבל רש"י בפירושו על החומש בפרשת שופטים דברים כ' א', הביא דרשה זו באמרו: "כי תצא למלחמה" - סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. ומדברי רש"י אלו יש ללמוד שדרשה זו המבוססת על מדת "סמוכין" שבתורה, אינה מלמדת רק על אותם המומים הנזכרים בפרשת עדים זוממים, אלא באה למעט כל מחוסרי אבר מיציאה למלחמה. אמנם גם לדעה זו עדיין אין לנו מקור למעט בעלי סוג בריאות נמוך שאינם מחוסרי אבר. וכנראה שנתנה התורה אפשרות חפשית רחבה בענין זה לסמכות המגייסת לחייב או לפטור, הכל לפי הענין ולפי הצורך.

 

השאלה העקרונית הנשאלת ביחס לסוג שחרורים זה של בעלי המומים הנזכרים ב"ספרי" והנדרשים מסמיכות הפרשיות היא, האם גם אלה אינם פטורים אלא ממלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה חייבים גם הם או לא?

 

והנה ב"ספרי" פיסקה ק"צ הנ"ל מיד אחרי דרשת ר' יוסי הגלילי שדרש מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו בו ידים וכו' כתוב: אמר ר' יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצווה אבל במלחמת חובה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ואחרי כן חוזר הספרי ומתחיל מתניתין, "כי תצא למלחמה על אויביך" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו'.

 

לפני שנברר ענין זה לגופו, יש להקדים את האמור במשנה סוטה סוף פרק ח', שם נחלקו ר' יהודה וחכמים בהגדרת מלחמת מצווה, מלחמת חובה ומלחמת הרשות. והיוצא מסוגית התלמוד היא כי מה שחכמים קוראים מלחמת מצוה, קורא ר' יהודה מלחמת חובה, ומה שהם קוראים מלחמת רשות קורא ר' יהודה מלחמת מצוה, ומשמעות לשון ביניהם ותו לא.

 

נראה לכאורה לפי דברי ה"ספרי" שעל מאמרו של ר' יוסי הגלילי הדורש לפטור בעל מומין מחובת הצבא אומר ר' יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה - שהיא מלחמת הרשות לדעת חכמים, אבל במלחמת חובה - שהיא מלחמת מצווה לדעת חכמים במשנה, הכל יוצאים ואפילו נכים ובעלי מומין. כך הבין את ה"ספרי" גם בעל "מנחת חינוך" בפירושו על מצווה תקכ"ז, שכתב על דברי רש"י בחומש הנ"ל "מלמד שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה - והוא בספרי כאן ור' יהודה סובר דוקא במלחמת הרשות, ובמלחמת המצוה הכל יוצאין. ברור שפרש את דברי ר' יהודה ב"ספרי" כמוסבים על האמור לפני זה בדרשת ר' יוסי הגלילי, וכן שער המלבי"ם בפירושו על ה"ספרי".

 

אבל ברור שנוסח ה"ספרי" משובש כאן, וכי דברי ר' יהודה לא שובצו במקומם, אלא שייכים לפיסקא קצ"ח שלהלן, שם אמור: במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין וכו', על זה יש להוסיף דברי ר' יהודה שחולק ואומר במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין, נוסח זה מתאים ומקביל לאמור במשנה סוטה סוף פרק ח'. אם כי מהגהות הגר"א נראה כי לא מחק את דברי ר' יהודה שבפיסקה ק"צ הנ"ל, אלא בפיסקה קצ"ח שינה והגיה במקום הכתוב "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין", כתב אבל במלחמת חובה הכל יוצאין. ז.א. שלפי גירסתו הפך את נוסח ה"ספרי" לשיטת ר' יהודה, ושיטת חכמים אינה נזכרת. ולא עוד אלא שגם דברי ר' יהודה לפי הגהת הגר"א אינם הולמים דבריו במשנה, כי במשנה אין ר' יהודה מזכיר מלחמת הרשות וכאן בספרי משאיר הגר"א את הנוסח מלחמת הרשות כמו שכתוב לפנינו. נוסף על כך לא נתפרש הדבר אם משוחררים אלו מטעמי נכות ומחוסרי אברים פטורים הם לגמרי וחוזרים מעורכי המלחמה הביתה, או שדינם כדין כל יתר המשוחררים שבפרשת כהן משוח מלחמה הפטורים מלצאת לקרב, ועוברים לשרותים, מספקים מים ומזון, ומתקנים את הדרכים במדה שסוג הנכות אינו מפריע להם בשרותים אלה.

 

כאן יש לחדש ולומר שכל אלו הפטורים מחובת הגיוס הכלולים בכל ארבעת הסוגים שמנינו בסדרת  מאמרים זו, אינם פטורים אלא מחובת הגיוס הנובע מן הצו המלכותי המחייב כל איש מישראל להתפקד ולהתגייס, לצבא ולמלחמה וכן בתוקף צויו של המלך שהתורה העניקה לו זכות זאת, כמו שנקבע במשפט המלוכה בספר שמואל א' ח' "את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים וכו'", "שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו", כמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מלכים. ובענין זה כפוף המלך למשפטי הגיוס של התורה.

 

אבל נוסף על כך כבר בררנו ||שישנה חובה נוספת מן התורה על כל איש מישראל לעזור לישראל הנתונים בצרה ובמצוקה מטעם "לא תעמוד על דם רעך",| האמור בפרשת קדושים (ויקרא י"ט ט"ז), שבא להזהיר "אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו." כאמור בתורת כהנים וכפי שנתברר לעיל. ||חובה זו חלה על כל איש מישראל שבכוחו לעזור לישראל במלחמתו נגד אויביו, ולענין חובה זו אין הבדל בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות כי בכל מקום שאיש מישראל או ציבור שלם נתון בצרה מוטלת חובה על כל אחד לעזור להם בכל האמצעים העומדים לרשותו, ואין כל סיבה הפוטרת מישהו מקיום מצוה קדושה זו.|

 

נמצינו למדים שגם הפטורים מגיוס מחובת הצו המלכותי, חייבים לעשות כל מה שבאפשרותם לעזור ליוצאי הצבא הנתונים בצרה ולצאת לעזרת אחיהם להושיע אותם מאויביהם.