שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים / לוחמים מבני הישיבות
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים

מחבר: לוחמים מבני הישיבות

שנה בשנה, 1986

תקציר: בעשור למלחמת יום הכיפורים התכנסו לוחמים מבני הישיבות בחג הסוכות שדמ"ת והעלו זכרונות והודו לד' על הצלתם.

מילות מפתח: מלחמת יום כיפור; מלחמה.

שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים

 "ואגין זכותא עלייהו כי סוכה" (ערכין לב ב)

 

 

שלמה:

בעזרת ה', נפתח את המסיבה, התכנסות לאמירת "מזמור לתודה", במלאת עשר שנים למלחמת יום הכיפורים. נראה לי שכל אדם, אשר השתתף במלחמה זו, מרגיש שחוויה זו משפיעה על כל אשר עבר עליו מאז ועד עתה, בכל תחומי החיים. אני מרגיש שכל השקפתי והתייחסותי לבעיות החיים, לשאלות הרוחניות, ללימוד תורה ולעבודת השם, נובעת מתוך אותה אימה, אותו חסד, אותה מלכות של הימים הנוראים – בירח האיתנים תשל"ד.

 

תחילה אפתח בקרבן תודה. התודה – קדשים קלים ונאכלת ליום ולילה, ומדרבנן – עד חצות אותו יום. מדוע שונה קרבן תודה מיתר הקדשים הקלים שנאכלים לשני ימים ולילה? הסביר הנצי"ב ב"העמק דבר" שזה מצד "ברוב עם הדרת מלך" – כשמהללים ומשבחים את הקב"ה צריך להיות השבח ברוב עם – "בקול רינה ותודה המון חוגג". אם יאכל תודה בשני ימים ולילה, יעשה בעל הקרבן כמה סעודות קטנות, כל יום לקרובים אחרים. לכן, דחקה התורה את זמן האכילה, והרבתה בכמות האוכל – ארבעים חלות תודה, מהן עשר חלות חמץ – על מנת שהבעלים יעשה סעודה אחת גדולה ורבת משתתפים; ואז יתקיים "ברוב עם הדרת מלך".

 

אם כן, יש לפרסם את הנס ולהודות לקב"ה ברוב עם, ואסור להחמיץ ולדחות את הבאת הקרבן. אם עבר על אדם מאורע, נס, ישועת ה', השגחה פרטית הנראית גלוי לעין, הרגשה המסוככת עליו – "סכותה לראשי ביום נשק" – אז אסור להחמיץ את ההודאה על כך. אם עוברים עלינו מאורעות נוראים כל כך ואנו לא נותנים את הביטוי להם, ואין אנו שמים אותם על לבבנו – הרי חטאנו באותו עוון, שהנביאים דיברו עליו באופן השלילי. בישעיהו סוף פרק מ"ב נאמר: "מי נתן למשיסה יעקב... הלא זו ה' חטאנו לו... וישפך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה... {ולא ידע} ותבער בו {ולא ישים על לב}". וכן לאידך גיסא, כאשר ה' עושה עמנו חסדים, מחויבים אנו להתבונן בהם, לתת אותם על ליבנו, לבוא ולהודות לה'.

 

במעמד זה, רציתי להזכיר את ה"חיי אדם", המביא, שכל אדם שנעשה לו נס, מן הראוי שיקבע לו "פורים קטן" וכן הוא היה עושה פורים קטן לו ולמשפחתו, ותאר את הנס שנעשה לו. ואם נבוא בחשבון, מה נעשה לכולנו, לכלל ולפרט באותם ימים קשים, הרי כל ישראל היו במצב של ה"חיי אדם". בעצם, על כל מדינת ישראל נפלה החומה, וכולם היו עלולים להיפגע. כולנו יודעים שלמעשה, אין הסבר ברור, מי בדיוק עצר את הסורים ברמת הגולן... והסכנה הייתה כל כך גדולה, כל כך קרובה, כל כך מוחשית. אם כן, ערב זה הוא קרבן תודה בשותפות עם כל כלל ישראל.

 

שג"ר:

לגבי הרגשת התודה ידוע לנו שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה לא בטל. וכן מופיע גם שכל התפילות בטלות ותפילת תודה – לא בטלה. המהר"ל מסביר שלעתיד לבוא ש"עין בעין יראו", לא תהיה שייכת תפילה ולא יהיה שייך קרבן שהרי אז אין מה לבקש מהקב"ה. מה שיקרה לאדם, יהיה הטוב השלם והגמור, וממילא אין מקום להתפלל תפילה של בקשה או של שבח. מה בכל זאת יישאר לעתיד לבוא? אומר המהר"ל – התפילה על העבר, התפילה של התודה; זה הדבר היחידי שישאר לעתיד לבוא. לכן, לעתיד לבוא רק קרבן תודה ישאר ושאר הקרבנות בטלים. ברור שכל יהודי שניצל, וכמו שר' שלמה אמר, שכל עם ישראל ניצל, הדבר הזה מחייב תודה רבה ועמוקה. אבל מאידך גיסא, אדם יכול להודות באמת רק לעתיד לבוא. כשהוא נמצא בסוף ההיסטוריה, כשהוא רואה את התהליך עד סיומו, אבל, כל זמן שהוא נמצא בעצומו של התהליך, ועדיין איננו יודע לאן הדברים מוליכים, התודה מטבעה תהיה מוגבלת. וכאן אני מגיע למלחמת יום הכיפורים. ללא ספק, מלחמה זו השפיעה השפעה עצומה גם על הפרט, וגם על כלל ישראל, על כל מה שמתרחש בחברה בארץ. השאלה היא אם אמנם למדנו את מה שהיינו צריכים ללמוד מאותה מלחמה. מצד אחד, המאורעות, כל מה שהתרחש מביא לכל שמרגיש את הדברים, המון אמונה. אבל האמונה שלי, לפי הרגשתי, היא לא תמיד אמונה בהירה. זאת אומרת, יש בה צל, יש בה תמיהות. לא מיבעיא כל אותן נפשות יקרות שאינן עימנו, ואנחנו נזכרים בהן כל פעם – וזה עצמו, תמיד כשחושבים עליו מעורר שאלות; אלא אפילו כל המציאות שלנו, כל האידיאולוגיה שלנו, אני מתכוון האידיאולוגיה הציונית דתית. אני חושב שיש כאן סימן שאלה גדול בכל הנושא הזה, ושאנשים לא העמיקו, לא התבוננו, לא תפשו את התשובות לאותו צל אמונה. זאת אומרת, מצד האמונה – האמונה אינה נחלשת. להפך, היא מתחזקת הרבה יותר, ודווקא מכוח הצל שבה. ראיתי רעיון של ר' נחמן מברסלב, הוא מביא את המדרש הידוע (שמופיע גם בזוהר הקדוש) איך יודעים שישראל נצחו בדין? מי שיוצא וכלי זיינו בידו, מי שיוצא והלולב בידו, זהו הסימן שהוא ניצח בדין. שואל ר' נחמן: מי שניצח במלחמה, מניח את כלי הנשק, מה הוא צריך לטייל הלאה עם הרובה שלו, עם החנית שלו, בשביל מה זה טוב? והוא עונה: הניצחון המוחלט על עמלק הוא בלתי אפשרי, רק לעתיד לבוא. אנחנו נהיה תמיד במלחמה. הניצחון שלנו הוא בזה שאנחנו לא מתייאשים וממשיכים הלאה להחזיק את הנשק. ממשיכים הלאה להחזיק את הלולב והאתרוג ולא נשברים באמצע, ממשיכים הלאה להלחם ולא נשברים באמצע. אני לא מרגיש שיש כאן ניצחון משום בחינה שהיא: לא מבחינה ארצית, ולא מבחינה רוחנית–פנימית – אבל את אותה נקודה של להמשיך הלאה ולהחזיק את הנשק, והכוונה ראשית כל לנשק הרוחני – אני חושב שזאת המסקנה הראשונה. וזה הניצחון הגדול שלנו, שנמשיך הלאה להלחם ולהיאבק, ולא נניח את כלי הנשק מידינו.

 

שלמה:

ברצוני להשיב לשג"ר. לא התעלמתי מהכאב הזה, של אנשים שאינם עמנו. אך היה לי ספק אם לפתוח בנושא הזה, כיון שרציתי לפתוח פתח אחר – של המאורעות שעברו עלינו והודיה לה' על הצלתנו. אכן, לא התעלמנו. אני נזכר, שבמלחמת של"ג, כאשר הגיעונו הבשורות המרות על נפילת כמה חברים, ביניהם ר' אריה שטראוס הי"ד, היינו פזורים בשטח ברמת הגולן. כשקבלנו את הידיעה בכאב רב, נזכרתי במה שאנו אומרים במוסף של יום הכיפורים "מה נדבר לפני מישרים דובר, ומה נענה לממנו מענה... גמלנו טובות ושלמנו רעות, ומה יש לנו עוד צדקה ולזעוק עוד אל פני המלך".

 

מצבנו הקשה וחסרונותינו אחר מלחמת יום הכיפורים – לנגדנו תמיד. אך אולי יש יותר עומק בזה. כולנו הרגשנו שמלחמת הלבנון - שמלבין עוונותיהם של ישראל. ושמא למרות כל מה שאמר ר' שמעון, דווקא בגלל אי הידיעה ורוב הספקות – יש להגיע לדרך של יעקב איש תם, "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

 

חיים:

למדונו רבותינו שפותחין בכבוד אכסניא, ואני מבקש להודות לבעלי הבית על האירוח. ולא על האירוח בלבד, אלא על ההזדמנות שניתנה לנו להודות ברבים לגומל לחייבים טובות. התחושה הראשונה שאני מבקש לזכור היא שבכל ימי המלחמה התנגנו לי בראש הוידויים בניגוני יום הכיפורים. כל הזמן לחמנו עם אשמנו... בגדנו... ועם חזרה בתשובה. – זו הייתה חוויה מיוחדת. הרי נלקחנו לקרב ממש מתוך תפילות מנחה של יום הכיפורים. ומצד שני – פרקי הלל אותם שרנו בימי חג הסוכות, במלחמה. פרקי הלל ופסוקי וידוי, כשהם מעורבים יחדיו ומנוגנים בניגון של סליחות הם החוויה הראשונה הזכורה לי. ביום ראשון (י"א בתשרי) בבוקר כשהתארגנו לעלות לקרב, עבר בחור מן הישיבה מטנק לטנק ואמר: "חבר'ה, תחזרו בתשובה, אולי אנחנו הולכים למות", ואמירה פשוטה זו, הייתה בשבילי חוויה מסעירה.

 

אני חושב שאחרי ימים רבים בישיבה, זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי בתשובה באמת. פשוט, לקחתי את עצמי הצידה ואמרתי בקיצור: "אני מתחרט על כל העוונות ומקבל עלי לקיים את כל המצוות". כך, ברגע אחד, והרגשתי את שמחת החזרה בתשובה.

 

וידוי זה היה מעורב עם פרקי ההלל של סוכות. מאז המלחמה יש פרק בהלל שכשאני קורא אותו אני מרגיש שכל מלה בו חיה בתוכי, ואני מבקש לקרוא אותו גם הערב, בתחושה עמוקה של תודה להשם.

 

- אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני – כי הטה אזנו לי ובימי אקרא – אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצע – ובשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי... כי חילצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי – אתהלך לפני ה' בארצות החיים...

 

פסוקי וידוי עם ניגוני הלל הם הזיכרון הראשון שלי: אני זוכר שראיתי את הטנקים בוערים אחד אחד. ואנחנו היינו כמעט האחרונים על הכביש. פגעו גם בנו. התחלנו לרוץ. ירו בנו מכל הכוונים. רצנו וראינו בדרך הרבה אנשים נשכבים. השתטחנו על איזו גבעה... באותו רגע נדרתי כמה נדרים. הנדר הראשון שנדרתי שם, כשכדורים שורקים מכל עבר היה שלא לדבר סרה באף אחד מישראל. במלחמה הזאת ראיתי דברים שהפליאו אותי, ואני מתכוון למסירות הנפש של האנשים. בטנק לידי היה בחור מאופקים. לא ראיתי בו לא תורה ולא מצוות. הוא ניגש ואמר לי: "אפשר להיכנס לטנק?" "בבקשה תיכנס – אמרתי – מה הבעיה?" אומר לי הבחור: "אני מחפש טנק". אני שואל: "למה אתה מחפש טנק?" והוא עונה: "תראה, שלושה טנקים נשרפו לי. אינני יודע איפה הצוות, ואני מחפש טנק כדי להמשיך את המלחמה...".

 

אני זוכר את התחושה שלי אז. שאלתי את עצמי מה נותן כוח לבחור הזה לעלות לטנק הרביעי ולהמשיך את המלחמה. ואז אמרתי לעצמי: "אני עולה ביום מן הימים לאוטובוס עם אדם מהרחוב, ואינני יודע עליו ולא כלום. אולי גם הוא עבר ארבעה טנקים שרופים במלחמה והיום הוא עומד לידי באוטובוס עם שיער ארוך, ממש כמו אותו בחור שהצטרף לטנק שלי. הרי האנשים האלה הצילו את חיינו ממש, כמה תודה אנו חייבים להם".

 

עוד נקודה אחת: כשעזבנו את הטנק וחפשנו את כוחותינו, פגשתי את מוטי ואת יעקב והם הזמינו אותי לאכול אתם. הייתי המום: הארץ עומד להיכבש ואנשים יושבים פה ואוכלים, זה לא הסתדר לי. ראיתי את הטנקים הסוריים, הייתה שמועה, שמפוצצים את גשר בנות יעקב, הייתה שמועה שהם נוסעים לכוון תל אביב, ופה החבר'ה יושבים ואוכלים סרדינים. אני לא הבנתי את זה, אבל הזמינו אותנו לאכול על הטנק של יוסי. נטלנו ידיים, ברכנו "המוציא", אמרנו דבר תורה וזימון. פרטים מאוד שגרתיים עבור כל אחד מאתנו, אבל אני זוכר שאז כל פרט: נטילה, ברכה, זימון – כאילו קיבל רוח חיים והיה חוויה עצומה בעצמה.

 

רציתי לספר עוד על כוחה של ההלכה, על חוזקה ועוצמתה בכל מצב: מקרה ראשון ביום השני, היה עם שקיעת החמה. רצנו ברגל ממקום שירו עלינו והגענו לטנק של ר' יוסי, ואז המפקד – שדברתי עליו קודם – החליט שצריך לחזור לטנק שלנו, שנפגע. הלכנו ארבעה אנשים לבד והגענו לטנק, ואז הייתה לי תאווה להניח תפילין. אמרתי לעצמי שאני מוכרח להניח תפילין. כל אחד הוציא את התפילין והניח. אמר מישהו שהחמה שקעה, והחל ויכוח אם אפשר להניח או לא. התאווה הייתה כל כך גדולה... אבל ההלכה יציבה וחזקה. מקרה שני היה כשרצו לחלץ גוויות מהשטח של אותו מארב נורא ובקשו ממני ללוות את הקבוצה, אלא שאני כהן. ושוב היה דיון הלכתי אם מותר לכהן ללכת במצב כזה או לא. ומקרה נוסף, וגם הוא הלכה צרופה: ישבנו ארבעה אנשי צוות, חלקם בהלם, כשהסורים מקיפים אותנו. היו לנו רק רובה אחד ורימון אחד ומישהו עורר שאלה, אם יבואו הסורים האם מותר לנו להתאבד, או עדיף ליפול בשבי בידי הסורים. אני חושב על זה היום, שלא עלה בדעתנו שום שיקול, מלבד השיקול ההלכתי, אם יבואו הסורים, האם מותר להתאבד במצב כזה, או לא.

 

שלמה:

"לך דומיה תהילה" – זה כל החיים, תוצאה של אותה מלחמה. מעין מה שחז"ל אמרו: "כל עילויים של ישראל – מהמדבר" – כל עילויים מהמקום הזה: באמונה, בתורה, בגבורה – בכל דבר. אנחנו יצאנו למלחמה בשעה 9.00 בלילה, במוצאי יום הכיפורים. הגענו ליפתח ושאלתי את יוסי בן שחר איך הוא מרגיש, והוא ענה לי שהוא רועד והוא לא בטוח שמקור... החוויה העיקרית שאני זוכר משום היא החולשה הגופנית האיומה אחרי יום הכיפורים. הגענו לטנקים והייתה הרגשה של חולשה ותרדמה, של חוסר הבנה לכל מה שהולך. היינו ממש ילדים קטנים ביחס להסתכלות שלנו היום. באנו לימ"ח חשוך, טנקים לא מזוינים, האוכל היחידי שהיה זה חלות יבשות שסיפקו כנראה בערב יום הכיפורים. לא היו שם תחמושת ולא בגדים, שלא לדבר על נשק. המצב היה נורא: אני זוכר את החולשה האיומה כל הלילה. התפללנו שחרית בערך בשעה 10.00. הרב שג"ר ודאי זוכר. ארבעה טנקים מהפלוגה שלנו היו מוכנים לצאת לדרך: הטנק של שג"ר, הטנק של הסמ"פ שלנו ועוד שני טנקים, וזה אחרי שהחבר'ה כבר יצאו קודם. ישראל ויינשטוק יצא כבר ב- 6.00 בבוקר. נפרדנו אחד מן השני, אמרנו שלום. נכנסתי לטנק, היינו צריכים "לקחת" ימינה כדי לעלות על הדרך, ולא היה היגוי, לא ימינה ולא שמאלה. לא הייתה ברירה דוממנו מנוע ונשארנו ב"יפתח". שלושת הטנקים האחרים עלו לרמת הגולן ונפגעו מיד בעלייתם, במארב הסורי. גדוד 93 נפל שם. אני נשארתי ביפתח וכך עברתי את השלב הקשה ביותר של המלחמה.

 

אחת ההרגשות שלי אחרי המלחמה הייתה, שעם כל השתתפותי בקרבות הקשים – בעיקר בשלב הפריצה והלאה, הרגשתי כאילו לא הייתי במלחמה. כמעט לא סבלתי הרגשה של נסיגה ובריחה. על כל פנים נשארתי ב"יפתח" עת הגיעו בשורות מרות מהחזית וגם ראינו בעינינו, במחנה יפתח עלינו על גלי אבנים שמהם רואים את הרמה, והתבוננו במלחמה המתנהלת בבית המכס והאזנו לקשר. היה זה מראה נורא.

 

באותו מקום היה לנו קרב עם חייל סורי שניסה לעלות על הטנק שלנו. כאן אני חייב להצטרף למה שאמר חיים אודות הגבורה של מפקדים בישראל (- גם ללא תורה -). זהו דבר שלא יאמן. המפקד לבדו לחם לו את מלחמת חיינו. הוא ניסה מכאן וניסה מכאן, נסע קדימה ולאחור ולבסוף עם העוזי שלו חיסל את הסורי. נוכחנו לדעת שאנחנו פשוט איננו יעילים במקום הזה ועלינו לחזור אחורה ולתקן את הטנק. לכן, הוצאנו אלונקה והכנסנו לטנק עשרה פצועים – חיילים סדירים, ממש ילדים, שנטפו דם, ידיהם ורגליהם פגועות, שמנו אותם על הטנק בכל פינה, כולל על הצריח, הכל תחת אש, ונסענו לאחור.

 

לסיכום אומר: הלימוד העיקרי שלמדתי במלחמה הוא שהכל יום הכיפורים, והכל צריכים לדעת שעל זה נכתב "ימים יוצרו ולא אחד בהם" – וזהו יום הכיפורים. ויודעים שבאמת ישנו יום אחד אמיתי והוא משפיע על הכל, וכל החיים צריכים להבנות ממנו. וזהו, אני חושב, לקח חשוב מאוד בעבודת ה'. אם היה משהו טוב במלחמה זו, למרות שאנו מאוכזבים מהתהליך הכללי, ולא מבינים מה הולך ומה הכיוון הלאה, אבל בכל זאת את פרקי עבודת ה' שלמדנו אנו צריכים להדגיש ולהביאם בפני תלמידינו. ישנו "שפת אמת" האומר שחנוכה היה הנס האחרון שנעשה לישראל לפני שגלו ולכן – אומר ה"שפת אמת" – אנו צריכים לשאוב ממנו עד שיבוא משיח, ולכן הוא נקרא חנוכה שמחנך אותנו עד לביאת המשיח, ולכן עושה ה' ישועות בקרב הארץ, כדי שנלמד מכך. נתפלל לה' שילבין עוונותיהם של ישראל ויפרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום וכמו שכתוב, שה' פורש סוכה לצדיקים ומצילן ביום נשק – ביום בו ישיקו העולם הזה והעולם הבא.

 

הרב כ"ץ:

הדברים האלה ששמענו לכאורה פוגמים בשמחת החג, אני על כל פנים בקושי יכול לדבר, אבל האמת היא שכאשר אנו מתבוננים, ורואים שחג הסוכות נקבע אחרי יום הכיפורים זה לא בכדי, שהרמב"ם כותב שהאדם צריך להיות שמח וטוב לב, בזמן המועד השמחה היא על מי מנוחות, הכל שקט, זה לא כל כך פשוט אבל זו המצווה. שמחה שייכת רק בזמן שהאדם משתחרר מן התאוות שלו, ומבין שהכל הבל הבלים, זוהי בעצם השמחה האמיתית, זהו הזמן שבו האדם נמצא עם עצמו.

 

מתוך הדברים שנאמרו כאן, וזה בולט במיוחד בדבריו של ר' חיים שאנשים פתאום תפסו את עצמם והתחילו להאמין. אנשים פתאום התחילו להרגיש אמונה, תפסו את עצמם, בדרך כלל בחיי המעשה היום יומיים לא תמיד מרגישים בדברים הללו. טרודים בכל מיני עניינים והדברים מתנהלים בצורה שונה. ופתאום מגיעים מאורעות כאלה, והאדם מתחיל להתעסק יותר עם עצמו, ולראות מי הוא בכלל, הדברים האחרים בכלל לא מעסיקים אותו, הוא מרגיש שהכל הבל הבלים, ואז הוא יכול להיות בשמחה, ואולי זהו גם הסבר מדוע השמחה של סוכות מגיעה אחרי הכפרה של יום הכיפורים.

 

שלמה:

היציאה של הדור שלנו בישיבה למלחמת יום הכיפורים לא תתואר בלא התורה והעבודה שלמדנו ושראינו בישיבה בכל השנים שקדמו למלחמה. יש לומר שכל השנים שלפני, היו הכנה אליה, והשנים שלאחר המלחמה היו תוצאה ממנה על כל פנים כולנו יצאנו למלחמה ונטלנו עמנו את תפילת נעילה שהתפללנו בישיבה, והדברים ששמענו מר' יעקב לפני הנעילה של אותו יום כיפור הנורא, ותפילת "אבינו מלכנו" ליד הכותל. מדי שנה במוצאי יום הכיפורים אני נזכר באותו מוצאי יום הכיפורים. היינו ממש ליד הכותל בודדים. כבר כיבו שם את כל האורות, ואנו ירדנו לומר "אבינו מלכנו" יש בזה דבר עיקרי. ואומר רק ברמז בגלל קוצר הזמן: כתוב בתהילים: "ימים יוצרו ולא אחד בהם" ובחז"ל שתי דעות: דעה אחת אומרת שזהו יום הכיפורים ודעה שניה – זהו יום השבת. מזמור שיר ליום השבת – למשבית מזיקים מן העולם, זו ההרגשה שעברתי את כל המלחמה וכאילו לא הייתי שם, וישעיהו הנביא אמר שיש דרך של "בשובה ונחת תוושעון". אני חושב שלדורנו הפשט הוא: אני אמרתי בשובה ונחת תושעון, ותאמרו לא, כי על סוס ננוס, יש לכם דרך של בשובה ונחת כדי להינצל מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג והיא – כל המקיים ג' סעודות בשבת ניצל מחבלו של משיח וכו' ותאמרו – לא, כי על סוס ננוס – כוחנו ועוצם ידינו. יש להתחזק בעבודה של השבת, בהכרה שאפשר לנהל את כל העולם בדרך של מי מנוחות, שלווה עונג ונחת.

 

הרב הדרי:

כשהרב כץ נסע לבקר את האנשים בחזית הדרום, הוא שהה שם כשבוע ימים וחזר לקראת שבת. הוא בא אז להתפלל בשבת בישיבה, והאריך לספר על כל מה שראה וחווה. זכורני שלויתי אותו חזרה העירה ומתוך דבריו הבנתי כי מהרגע שיצא לדרך עד שחזר, לא החליף בגדיו ואפילו לא פתח את כפתור כותנתו. פרשתי לעצמי שזה בגדר: "הארון וישראל ויהודה וגו' על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי וכו' " – דהיינו, חובת ההזדהות והנשיאה בעול עם העומדים במערכה. אכן, הפער בין הלוחמים לבין אנשי העורף מחייב שגם בסעודת ההודייה יהיו בעלי הנס "המחותנים" העיקריים. ההרגשה שלנו הייתה והיא מתחזקת הערב ביתר שאת ככתוב ב"חזו בני": "מעגל של תלמידים שנתארכה קומתם והפכו לענקים, ואתה תמה, מי כאן הרב ומי כאן התלמיד". עבודת ד' בהתלהבות ובשמחה כפי שנרמזה כאן מזכירה את מה שספר הרב ר' נחום נריה, שעסק אז בקבורת החללים, בימי חול המועד סוכות. והנה מאוחר בלילה כשהתפנו אנשי החוליה מעבודתם, נעמדו בפינת בית הקברות ואמרו "שיר המעלות", "הן הלילה מלילות שמחת בית השואבה" ממש כדברי הגמרא: "מסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה".

 

יוסי בן שחר:

בשבת עמדנו פחות או יותר בקו. עד אז אני זוכר את עצמי רק כ"מכונת מלחמה". באותו יום עמדנו בשקט ויצאנו החוצה. עמד שלמה בטנק מימיני ורצה לטול ידים על הטנק, צעקתי לו: "תיטול על הטנק ולא החוצה כי שבת היום" לשאלתו: "והרי מילא המים ייזלו", השבתי שאז זה יהיה מכוח שני בלבד. העוצמה הזו של הדיוק ההלכתי במצב כזה, נראית לי היום כנקודה שמ"מכונת לחימה" החזירה אותי להיות אדם רגיל.

 

הרב הדרי:

ניזכר בהלכה, כי בשעה שמודים על נס אחד, יש להזכיר, משום חביבות הנס, את הנסים האחרים שאירעו לבעל הנס. ומכיון שעסוקים כאן בהודאה על נסים, נזכיר גם מה שעבר על הרב כץ ועלי, שעה שבשנת תשט"ו זרקו עלינו רימון והיה חשש לחיינו. המחשבה הראשונה הייתה, לחלץ או להיחלץ, כפי ההלכה הפסוקה "חייך קודמים"; ר' יעקב לחש אז על אוזני כשהוכנסנו לאמבולנס, שכנראה אלה הרגעים האחרונים וצריך להרהר בתשובה, השוטרים קלטו משפט זה, ומכאן התפתח החשד שאנו שייכים למחתרת מסוימת, ובמשך זמן הוצמדו בלשים למיטה בבית החולים, מתוך תקווה לגילוי כל שהוא. כשנתבררה האמת, לאחר שנה, כתב הרב רבינוביץ, בעל "דעת-סופרים", מאמר בו קרא לאנשי המשטרה לבקש סליחה מבני ישיבה, על שהם – השוטרים, לא עמדו על טיבם של המבקשים להרהר בתשובה עם צאתם מהעולם.

 

שלמה:

רציתי לספר על הרגשה שלנו כלפי הבחורים בישיבה, המבוגרים מאתנו והצעירים: כלפי המבוגרים מאתנו הייתה הרגשה דומה להרגשה שבין בן לאביו. הרגשה זו נבעה מכך שהיה לנו אל מי לבוא, תחושת בטחון שאנחנו לא לבד, ומישהו "שם עלינו עין". ההתנדבות שלהם לעבור מחרמ"ש לטנקים הייתה עבורנו נקודת אור. גם היום כשאני יוצא למילואים ופוגש בחברים המבוגרים, זו הרגשה טובה מאוד. ביחס לצעירים – זכורני, לאחר המלחמה, בשבוע של פרשת נח, חזרנו למובלעת לאחר התארגנות בעורף, ואני נהגתי את הטנק. כשיצאתי מתא הנהג ופתאום ראיתי את בני לנדאו ושמואל ויינברג ושאר החבר'ה הצעירים, נתמלא לבי צער ורחמים. כאב לי לראות צעירים במערכות המלחמה, עם כל אשר עבר עליהם.

 

מוטי בר אלי:

אני זוכר שהרב הדרי בא אלינו לשמחת תורה והתחילו לשאול על כל אחד. הרגשתי כאילו יש ספק בלבם אם אפשר לסמוך עלינו, בתור אלה ששומרים עליהם. כמו כן, נשאלה השאלה אם מותר להתנדב לשריון. שאלתי את הרב פריימן ולא קבלתי ממנו תשובה ברורה. כשחזרתי, אמרו לי שהכניסו אותי כבר לרשימה, והרגשתי איך שהוא בסדר.

 

הדבר שיותר מכל הזכיר לי את המלחמה היה בחזרה לישיבה, כשניסינו לארגן מחדש את "כולל אבן-העזר". אז הרגשנו בחסרונו של ר' שמואל. בנוסף לכך הוא ישב ולמד בקול רם ונוכחותו הורגשה, העסק לא החזיק מעמד בחסרונו וכל העניין התפרק. דבר זה הזכיר לי יום יום את המלחמה.

 

שלמה:

רציתי לספר על ליל הסדר בשנת תשל"ד. שירתנו ברציפות 210 יום. בהגיע חודש ניסן – שוחרר הגדוד ואנו נותרנו לצורך עבודות השלמה. בערך שבוע לפני פסח החלה מתיחות, ואת אשר יגורנו בא. היה זה יומיים לפני פסח והוחלט לגייס בחזרה את כל הגדוד. היינו ממש מוכי הלם. יום לפני בדיקת חמץ, נסענו לראש פינה בלילה על מנת להודיע בבית שלא נגיע. היינו מיואשים. החבר'ה מהגדוד החלו להגיע מהבית. על מנת לרומם מעט את מצב הרוח, לקחו אותנו ל"פילון" שם פגשנו בחטיבה השניה. ביום ששי היינו ב"יפתח" והתארגנו לליל הסדר. באותה שנה חל ערב פסח בשבת וליל הסדר היה במוצאי שבת. הכינו לנו קופסאות קרטון של הרבנות. ניסינו לארגן שולחן עם רשת הסוואה. עשינו הכל ב"הידור". התפללנו שחרית במניין מוקדם מאוד כדי שנספיק לסעוד סעודה שלישית – מצה עשירה. כל שנה צריכים לקיים "תשביתו" בשריפה באש, והנה ערב פסח יוצא בשבת, אז בע"ה כתוב "יד על כס י-ה" אולי בי"ד בניסן "מלחמה לה' בעמלק". יש לכך מקורות. אז במקום שזה יהיה באמת בחרב, זה יהיה בדיבור, זה יהיה בשבת, ובערב פסח.

 

בשבת קודש בשעה 11.00 בבוקר, לאחר שבערנו את החמץ, כינס אותנו המג"ד באחת הסככות והודיע: רבותי, אני רוצה לומר לכם שהמלחמה כבר החלה, הסורים כבר מתחילים לטפס על החרמון ואני רוצה שכל אחד ידע שברגע הזה אין בין הסורים ובין הגליל – רק אתם. אני מבקש מכולכם לעלות לטנקים, וכל אחד יעשה את המוטל עליו... הרושם היה נורא. נענו על זחלים מ"יפתח" על כביש הגליל לראש פינה ולגשר בנות יעקב (את זמן הנסיעה ניצלתי להגיד את "ההגדה של פסח") והייתה בנו הרגשה, שכולם היו שותפים לה, שב"ה, הגענו לגשר בנות יעקב ועוד לא ראינו אותם, הגענו לעליקה וגם זה עוד שלנו וכך הגענו עד נפח. גם שם עדיין שקט, עד שהגענו לקו באזור הן שיפון ליד עין זיון.

 

התפזרנו בעמדות. שבת, ערב ליל הסדר. התפללנו מנחה, וא"א להתארגן. עומדים בשטח עם קופסאות הקרטון של הרבנות, ובזה נגמר. זכורים לטוב הלא-דתיים. הם נטו את האוהלים, הכינו שולחנות וארגנו להם ליל-סדר כדת וכדין. ואנחנו – הדתיים – לא עשינו כלום. ט"ו בניסן – ירח מלא, ולא אף ענן. מזג אויר נפלא. לאחר תפילת מעריב של יום טוב של פסח החלטנו לערוך "סדר" מרכזי לכולנו. החבר'ה הוציאו את קופסאות הקרטון. הנחנו שני ג'ריקנים זה על גבי זה – כשולחן. על הרצפה פרשנו ברזנט וכולם ישבו לפני ה"שולחן" וניסו לארגן לעצמם מצות. על המקבע תותח הכנתי חרוסת מבננה תפוח ויין. לאור הירח הצטרפו כולם, ובכל הנוסחים. שתינו ארבע כוסות לכולם הייתה הרגשה נפלאה. המג"ד השתתף גם הוא. באותו לילה, לאחר ריקודים "לשנה הבאה בירושלים" בשמחה אמיתית, הלכו כולם לישון ואיש לא שמר על המחנה מלבד "ליל שימורים הלילה הזה".

 

יוסי אנסבכר:

שלמה אמר, שהרגישו כמו ילדים, ואני הייתי באמת ילד – בחור בשיעור ב' בישיבה. לכולם, לפחות בדרך מהישיבה עד שעלו לטנקים היה זמן להתכונן למלחמה. לי לא היה זמן גם לזה. כמו שאמר מוטי: לא ידעתי בדיוק מה זו מלחמה. למשל, אם אני רוצה להשוות: היציאה למלחמת של"ג, למרות שבחסדי ה' לא השתתפתי בה, הייתה עבורי חוויה הרבה יותר קשה. כשדופקים בדלת ב- 2.00 בלילה ומוציאים אותך מהבית, והילדים ישנים... וכל מיני מחשבות עוברות במוחך, זה הרבה יותר קשה מאשר כשאתה עובר לפני התיבה בשחרית ובמוסף ועושה הפסקה קלה בשעה 12.00 לפני תפילת מנחה שנקבעה לשעה 2.00.

 

הייתי בגזרה הצפונית, במוצב שנקרא "כתובה" ליד קנטרה. הימים שבין ראש השנה ליום כיפור היו ימים של שלוות הנפש ושל מנוחה. ישבנו על שפת התעלה והיה זמן למחשבות. הייתה אמנם מתיחות אבל לא משהו מיוחד. באותו יום כיפור, בהפסקה שבין מוסף למנחה, כינס אותנו מפקד המוצב בשעה 12.30 והודיע שעומדת לפרוץ מלחמה בשעה 5.00 ועל כולם להכין את החגורים. אני בכלל לא הרכבתי חגור – עברתי לפני התיבה. באותן שעות עמדו בזיכרוני הרשמים של מלחמת ששת הימים; והייתה שמחה מסוימת על כך שנשתתף בחוויה הזו של המלחמה. כך הרכיבו כולם את החגורים תוך הרגשה של שמחה מסוימת, שנבעה גם מדברי מפקד המוצב שבעוד עשרים וארבע שעות נהיה כמאה קילומטר מכאן...

 

בשעה 1.40 ישבנו חמישה עשר איש במוצב, ונפל הפגז הראשון. המוצב הזדעזע והלב נפל. הייתי ממש ילד, בקושי ידעתי לגעת בנשק, פתאום צעקו: "כוננות ספיגה". מפקד המוצב צעק שכולם יצאו לעמדות אבל כולם נשארו רתוקים לכסא מפחד, ואיש לא יצא. לפתע צעק אחד: "אם אתם לא יוצאים לעמדות, שוחטים את כולכם". כולנו יצאנו לעמדות, אך לא היו מספיק אנשים שיאיישו אותן כי חלק מאנשי המוצב היו בבית, ומחוסר ברירה – גם שני הרב"צניקים – נפתלי שטרן ואני, תפסנו גם אנחנו עמדות. הקומנדו המצרי פשט עלינו מהתעלה, ועד כמה שידענו לתפעל נשק – תפעלנו.

 

יששכר:

כאן דברו על כך שהיינו צעירים במלחמה; אני הייתי אז ממש ילדון. שמחתי לצאת למלחמה, ורקדתי משמחה על ההזדמנות שהייתה לי, לצאת למלחמה. בשעות האחרונות בישיבה – הייתי האחרון שנפרד מר' שמואל אורלן, שהיה בן חדר שלי. אמרנו תהילים בהתלהבות עצומה ברחבה עם ר' נחום ואני זוכר את זה כמו היום. לאחר מכן לא הגיע אלי הצו, צלצלנו ובשעה 12.00 הגיע הצו, ואז נשארנו רק פרג'ון ואני.

 

כשהפציע הבוקר הגענו לכפר-נחום בדרך לרמת-נפתלי והוריתי לנהג לעצור שם. אמרתי לדוד: "אנחנו יורדים כאן; אני מכיר את המפקדים היטב והם לא יתנו לנו להתפלל. ראשית כל צריך להתפלל, ולא נגיע לבסיס שאינו שלנו, שאנחנו לא מכירים כלל ותתחיל מהומה, בוא נתפלל". ירדנו והתפללנו. אחר כך אמרתי לדוד: "אני לא יוצא בלי שאני נפרד מאמי; קודם כל, שההורים יתנו לי את ברכת הדרך". נכנסנו לכפר-נחום והלכנו לבית הרב המקומי ומשם התקשרתי. ידעתי שאמי ז"ל, לא תוכל לסבול את כל העניין אם היא לא תדע מה קורה ואיפה אני. עד היום, כשאני חושב על העניין עולה במוחי תמיד שאולי המצווה הזאת של כבוד אב ואם שקיימתי בדקה התשעים, לפני כל הקלחת, עזרה.

 

בכיתי פעמיים לפני המלחמה, אחרי המלחמה כבר לא בוכים. פעם אחת בהיותי בחטיבה, לאחר שהיא ירדה לדרום בלי טנקים, באוטובוסים. היה שם זחל"ם עם מכשיר קשר וכולם שמעו את הבשורות: זה הרוג וזה פצוע וכו'. התקיים שם: "וינועו העם, ויעמדו מרחוק". המפקדים שהתחילו לחפש אנשים כדי לזווד את הטנקים שהיו שם ולנוע אתם, שמעו תשובות בסגנון: "אני מהצפון, ואני מהדרום ואני ככה ואני ככה". כשראיתי שכך המצב ניגשתי לאחד מהם ואמרתי לו שאם הוא מחפש אנשים לצפון, שייקח אותי אתו.

 

יום אחד היינו במקום שנורו לעברו מסות של פגזים. שם אירעו לי נסים: לאחר שלא נותרה שום אפשרות של תזוזה, הוחלט לתקוף את אחרון המוצבים, מוצב 111. נשארו אחד עשר טנקים שהתחלקו למעין שתי פלוגות – חמישה טנקים וששה טנקים – אחת תוקפת ואחת מסתערת. אנחנו היינו המסתערים, ששה טנקים כנגד גדוד ארטילריה ושריון של הסורים. אמרו לנו שברגע שאנחנו יוצאים ממסתורנו, מאחורי הגבעה, עלינו לנוע במהירות עצומה בכיוון המוצב ולשטוף בפגזים ככל היותר. ואז ברגע ההסתערות כשהטנק מטלטל, והיה לנו אדם נוסף בטנק, ויורים פגזים והמצב בכי רע, נדרתי שאם הקב"ה יוציא אותי מההסתערות הזו בשלום, אני נודר שאשאר חמש שנים בישיבה. לאחר שהסתערנו, טנקים בערו מהצד הסורי, וטנקים חדשים מדגם 62-T ננטשו בשטח. המשכנו לאגף את הטנקים הסורים שכוונו אלינו ממטרים ספורים. תותחנים ירו והשמידו כוח סורי שלם בלי שיהיה לנו שום נפגע.

 

לאחר כל זאת הצטרפנו לגדוד. אמנם לא לכוח הלוחם, אלא לדרגים. כשבאו לחפש אנשים שישלימו צוותים, הם לא נתנו שייקחו אותנו. הם האמינו שכשנהיה אתם, הם לא יפגעו. גם מי שהיה מחוץ לאווירה, כשחיפשתי אנשים שיצטרפו למניין – כולם הצטרפו. היינו בשבילם הקמיע.

 

הערות

\\\*\\ בעשור למלחמת יום הכיפורים התכנסו לוחמים מבני הישיבות בחג הסוכות שדמ"ת והעלו זיכרונות והודו לד' על הצלתם. השתתפו בשיח:

הרב יוסף אנסבכר – ישיבת הכותל

הרב מרדכי בראלי – ישיבת חורב

הרב יוסף בן שחר – ישיבת הכותל

הרב שלמה גולדשטיין – הישיבה לצעירים

הב יששכר וסרלאוף – ישיבת צפת

הרב חיים סבתו – ישיבת מעלה אדומים

הרב שג"ר רוזנברג – ישיבת הכותל

אנו נותנים את הדברים בקצת קיצורים.