לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מרד בר כוכבא ותוצאותיו

מחבר: ד"ר דוד פלוסר

מחניים, גיליון נ"ט, 1961

מרד בר כוכבא ותוצאותיו

 "תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב, אין אנו מספיקין" (שבת י"ג ב').

 

וכך היה הדבר: צרותיהם של ישראל אחרי מרד בר-כוכבא עלו על הצרות שבימי בית שני וימי חורבנו והסבל הבא על ישראל בעקבות גזרות אדריאנוס היה כה גדול, עד שהוא השכיח כמעט לגמרי את ימי הזוהר של המרד. ונוסף על כך, לא קם למרד הסטוריון חשוב כיוסף מן מתתיהו, ועל כן ידיעותינו על אותו פרק זמן מעטות ובלתי בהירות, כי גם המקורות הנוכריים אינם מעלים לעינינו תמונה שלמה. אולי נלמד דברים חשובים מאותם התעודות שנתקלנו בהן בזמן האחרון, אולם נראה שגם תעודות אלה לא יעזרו לנו לחיות מחדש אפילו חויה חטופה את אותם הימים שראשיתם היתה שמחה וששון ובטחון לגאולה שלמה וסופן ימים שחורים ואיומים שקשה למצוא להם חברים בתולדות ישראל, המבורכות בתלאות. למרות זאת ננסה לעמוד על כמה פרטים של ימי מרד בר-כוכבא לפחות כדי להתיחד בזכרוננו עם אותם הגבורים, אשר אמנם נכשלו, אך אשר הצליחו לעורר את העם למעשי גבורה, הן בתחום המלחמתי והן בתחום הלאומי והדתי. נראה לי שלמרות התוצאות המחרידות איחד המרד את האומה, ואותה האחדות שהשגנו בימי המרד לא בוטלה כבר מאות בשנים.

 

ראשית, נזכיר את הימים שקדמו למרד. מרידות קמו בישראל נגד מלכות אדום במקומות רבים של הממלכה מקצתן בארץ ורובן בחוצה לארץ, עד שמרידות אלה היו, כנראה אחד הגורמים העקריים שהפסיקו את התפשטות מלכות רומי מזרחה. בא מלך חדש ברומי, הוא אדריאנוס מגאי הגויים כמו מלך שלמה הגאה בישראל, מלך שלום היה, או לפחות רצה להיות; כמו שלמה אהב גם אדריאנוס חכמה, אולם לא חכמת ישראל, אלא חכמה יוונית ועל כן רצה לבסס את מלכותו על היוונים דווקא, למרות היותו רומי, ובאמת, מימיו מתחילה הספרות הרומית לגסוס והספרות היוונית שבמזרח הממלכה מתחילה לפרוח. מובן אפוא, שמרבית ימיו תמך המלך אדריאנוס בארץ ישראל ביוונים דווקא. אז עבר השלטון בצפורי ובטבריא מידי הרוב היהודי לידי המיעוט היווני ומתוך אירוניה של ההיסטוריה, עוול זה היה דווקא במרוצת הזמן ריווח והצלה ליהודים. כי הרי שתי ערים אלה, בהיותם בשלטון היוונים, לא השתתפו במרד, ועל כן היו יכולות אחרי כשלון המרד לשמש מרכזים חשובים לאוטונומיה היהודית. ועוד בדבר אחד דמה אדריאנוס לשלמה: שני המלכים אוהבי בנייה היו ופיזרו על בנייה ממונם: אדריאנוס בנה ערים שלמות. כך בנה באתונה שכונה גדולה ובה היכל יופטר גדול ובין העיר החדשה הזאת לבין העיר החדשה שלו הקים שער ועליו כתוב: עד כאן עירו של תיסיאוס (מלך קדמון של אתונה), ומכאן עירו של אדריאנוס, את הפיראמידות הוא כבר, כמובן, לא היה יכול להקים, אך לפחות רשם על אחת מהן את שמו. ושוב גם בענין זה ישנה אירוניה היסטורית: שלמה בנה בירושלים את היכל ה' ואילו אדריאנוס בנה בירושלים היכלות לאליליו.

 

בראשית מלכו רצה אדריאנוס להעניק מברכת השלום הרומי גם ליהודים, ואף ביקר בארץ בשנת 130 לספירה ואין לדעת למה שינה המלך את דרכיו עם ישראל. ברור רק ששני דברים עיקריים היוו את הסיבה הבלתי-אמצעית למרד. ראשית, אסר המלך על המילה בכל ארצות מלכותו והפעם לא הוציא מאיסור זה את היהודים. אין לומר שהאיסור נעשה רק מטעמים הומאניטאריים או מתוך גישה יוונית הלניסטית של הקיסר, כי הרי הוא בוודאי ידע את חשיבות ברית המילה אצל עם ישראל, אולם ברור שאיסור המילה כלפי היהודים לא בא כעונש אחרי המרד, אלא קדם לו. גם אחרי ביטול איסור המילה כלפי היהודים לא בוטל האיסור על נכרים ועל העבדים הנכריים של היהודים וזה בוודאי הקשה ביותר על הכנסת גרים תחת כנפי השכינה.

 

הסיבה הבלתי-אמצעית למרד היתה, אהבתו של אדריאנוס לבנייה: המלך רצה להקים במקום ירושלים עיר שתשא את שמו. האם התכוון המלך לבנות במקום עיר הקודש עיר אלילית? האם רצה לפגוע ברגשות היהודים? האם בכלל ידע מה יעשה? קשה לענות על שאלה זו. לפי שמוסרים המקורות, העמיד המלך בראש המפעל את עקילס, אותו עקילס הגר הידוע מספרותנו. עקילס היה פעם נוצרי, אך במרוצת הזמן עבר ליהדות. דרך הנצרות הוא הכיר את היהדות והנצרות שימשה לו, אפוא, כעין קרש קפיצה לתורת ישראל, עקילס היה אפוא אולי האיש הראשון שהכיר בנצרות את מקורה היהודי ועל כן היה לגר ממש. האם העובדה שעקילס עמד כנראה בראש בניין ירושלים, מרמזת לכך שהמלך רצה לפייס את היהודים, או אולי רצה המלך יותר, אולי הוא רצה אפילו להקים בית המקדש, כנראה על יד היכלות אלילים? קשה לענות על שאלה זו, אולם ברור שהיהודים חשבו שהמלך מתכוון לחדש את עבודת ה' בירושלים. הם דרשו את דברי ישעיה הנביא וגרסו: "מהרו בוניך מהורסיך ומחריביך ממך יצאו". אלה שציפו אז לבניין הבית על ידי מלכות אדום חשבו אפוא, שבוני בית המקדש יהיו דווקא מאלה שהרסו אותו ותקוות כאלה הרי כמעט ונתגשמו בימי מלך רומי אחר, הוא יוליאנוס קיסר, יורשו של קונסטנטינוס. אז בוטלה התקווה על ידי מות הקיסר בשדה הקרב ובימי אדריאנוס, ספק אם תקווה זו היתה מבוססת די צרכה.

 

מכל מקום ראינו שהיו מן היהודים שתלו תקוות בתכנית הבנייה של אדריאנוס ונראה שדבר זה הבהיל אף את חסידי הדת החדשה שקמה מן היהדות. כמו גם היום, כך כבר אז ראו חסידי אותה היראה את הוכחת אמונתם בכך שבית המקדש חרב ואם כן פחד נפל עליהם שמא יבנה באמת הבית על ידי הקיסר? נשתמר בידינו אפילו חיבור שלם ו"איגרת בר-נבא" שמו אשר מעיד על אותו הפחד בקרב הדת החדשה. מתוך פחד זה אפשר להסביר את הגוון האנטי-יהודי החזק של החיבור, פחד שמקורו בכך שהתקוות המשיחיות יביאו לידי כך שרבים מן הדת החדשה יפנו לה עורף ויחזרו לתורת ישראל. טענה זאת היתה ממשית אחר כך עוד יותר, כשבא בר-כוכבא והנה עמד בהדר גבורתו איש שרבים חשבוהו למשיח, מול אותו משיח המת. אז נתערערה כנראה אצל רבים מחסידי הדת החדשה אמונתם, ועל כן אנו שומעים בחיבור אחר אזהרות מפי הנוצרים שלא יעזבו את יראתם ולא ילכו אחרי בר כוכבא ולא יראו בו את משיחם. אולי אפילו הזהירו אז ראשי העדה הנוצרית את חסידיהם שיתרחקו מבר-כוכבא, כי הרי כשבר-כוכבא ציווה על גיוס, חסידי הדת החדשה מן היהודים לא נשמעו לו ועל כן, כמובן, נענשו על ידי המצביא.

 

אולם, נחזור מימי בר-כוכבא לראשית המרד: כשנתברר שאדריאנוס לא רק אסר את המילה, אלא אף התכוון לבנות במקומה של ירושלים עיר הקודש עיר אלילית, התחילו ישראל להכין את המרד.

וכך כותב על המרד ההיסטוריון הנכרי דיון קאסיוס:

"ובירושלים הקים אדריאנוס עיר חדשה במקום זו שחרבה, וקרא לה איליה קפיטולינה. אף הוא בנה במקום היכל אלהים מקדש אחר לזאוס. מעשה זה הביא לידי מלחמה גדולה וממושכת, שכן נורא היה הדבר בעיני היהודים, שנכרים ישבו בעירם, ומקדשי גוים יווסדו בתוכה, ואולם כל זמן ששהה אדריאונס במצרים ולאחר מכן בסוריא, שקטו היהודים, מלבד מה שפגמו בכלי הזיין שהוטל עליהם להתקינם (לצורכי החיילים), כדי שיפסלו בבדיקה וישארו בידם לשימושם הם. ברם, לאחר שהפליג אדריאנוס, מרדו בגלוי, והואיל ולא העזו להסתכן במערכה גלוייה עם הרומיים, לפיכך תפסו את מקומות הכושר וביצרום במנהרות ובחומות, כדי שישמשו להם בתי-מנוס לשעת-הכרח וכדי שיוכלו להתחבר אלו עם אלו במעברות שמתחת לפני הקרקע ולא יצטרכו להיזקק לדרכים שעל פני האדמה, ואף יהא להם (במחבואיהם-מנהרותיהם) אויר ואור. תחילה לא נתנו הרומיים את דעתם לכך כל עיקר, אולם מלאחר שיהודה כולה נתמרדה, והיהודים שבכל העולם כולו רגשו אף הם ונתחברו עמהם וגרמו פורענויות הרבה לרומיים, אם בסתר ואם בגלוי, ולא עוד אלא שאף רבים מן הנכרים סייעו אותם מאהבת הבצע, וכל העולם כולו כביכול רעש וגעש.

 

 אותה שעה שילח עליהם אדריאנוס את בחירי מצביאיו, ראשון שבהם יוליוס סיבירוס, שנשלח על היהודים מבריטניה, מקום ששימש נציב במדינה. הלה נרתע מלהאבק עם האויב במלחמה פנים-בפנים לאחר שראה את המונם הרב ואת חמת-יאושם, אלא תופס היה מהם, יחידים יחידים, בידי חייליו הרבים וקציניו, וכלאם וסגר עליהם במצודות ובכך מנע מהם מזונות. בדרך זו עלתה בידו קימעא קימעא ובהסתכנות מועטת לקפחם, להצמיתם ולהכחידם רק מועטים מהם ניצלו. חמשים מצודות ממיטב מבצריהם של היהודים נהרסו בידי הרומיים, וחמש מאות שמונים וחמשה כפרים מן החשובים ביותר חרבו בידיהם. נטבחו בהתנקשויות ובקרבות, והחללים שנפלו ברעב ובמחלה ובאש אין להם מספר. כמעט כל ארץ יהודה נשמה, דבר שנרמז להם מלפני המלחמה. נפש מצבת שלמה, שנידון אצלם אחד המקומות המקודשים, נפל מאליו. וזאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ברם, אף מן הרומיים נפלו חללים הרבה במלחמה זו. ולפיכך נמנע אדריאנוס באגרתו אל הסינט מלכתוב אותה פתיחה רגילה: "אם שלום לכם ולבניהם, מוטב, לי ולצבאותי שלום".

 

ואכן אנו למדים מדברי ההיסטוריון הנכרי, שהמלחמה ברומיים הוכנה יפה יפה מבחינה צבאית, וכן אנו למדים שרוב העם הצטרף אל הלוחמים; ראינו כבר שהמרד עשוי היה למשוך אפילו את חסידי הדת החדשה שקמה מן היהדות, ואנו למדים שלמלחמה נצטרפו אף מאותה הכת הקדומה. גם צעירי השומרונים נצטרפו למלחמה באדום, אולם נראה שהיו מהם כאלה שבמשך המלחמה התחילו להסס, כפי שאנחנו למדים מן הספרות התלמודית. ואף מאומות העולם נצטרפו אז לישראל כדי להילחם ברומי הרשעה. היו אף מתנדבים יהודיים שבאו מחוצה לארץ והיו בין יהודי התפוצות שתמכו במלחמה לפחות תמיכה כלכלית.

 

בזה היתה שונה מלחמת בר-כוכבא מן המלחמה הראשונה ברומי, שהיא הוכנה מראש הכנה קפדנית ושרי העם הלכו אחרי ההנהגה. ולא רק רוב העם הצטרף למורדים, אלא אף הנהגתו, חלק גדול של החכמים. בני בית רבן גמליאל והסנהדרין ישבו לפי המסורת בביתר ותפקידו של רבי עקיבא במלחמה ידוע לכל. נראה אפוא, שהתמונה היתה שונה לחלוטין מזו שבימי המלחמה הראשונה, בימי בר-כוכבא עמד העם כמעט כולו אחריו וזה משתי סיבות: בימי המלחמה הראשונה יכלו עוד לקוות שאם המלחמה לא תפרוץ או תיפסק, הרי לא ייהרס הבית, אולם אחרי חורבן הבית לא היתה כבר קיימת תקווה זו, ועל כן יכלו ישראל רק לקוות שהבית הנהרס ייבנה מחדש, ועל כן תלו כמעט כולם את עיניהם במרד. הסיבה השניה היתה, שהעם בימי בר-כוכבא לא היה כעם בסוף ימי הבית. חורבן הבית החריב את הפילוגים ואת הכתות כמעט לחלוטין וכן פעולת חכמי יבנה החדירה בינתיים לתוך לב העם את אהבת ישראל ואהבת תורתו. על כן עולה המלחמה של בר-כוכבא על המלחמה הראשונה לא רק מבחינת הצלחותיה, אלא אף מהבחינה הלאומית והדתית ואם אנו מהרהרים בה, הרי רגשותינו אינם מפולגים כמו בעניין המרד הראשון נגד הרומיים.

 

ונוסף על כך, בראש המרד עמד איש מופלא ושמעון בן כוסבה שמו. עליו כותב היסטוריון נכרי קדמון:

"באותם הימים הנהיג את חיל היהודים אדם אחד ושמו בר-כוכבא, פירושו כוכב, איש רצחן וליסטים, שעלתה בידו מכל מקום לגנוב את דעתם (של היהודים) כדרך שמתפתים העבדים שיאמינו בו בתוקף מופת בכינוי הנ"ל, שירד אליהם ככוכב מן השמים ולגאלם מצרותיהם".

בוודאי שתרגישו יפה את זעמו של אותו נכרי שהרגיש וידע על גדולת בר-כוכבא ומכאן זעמו עליו. כיום, אנו מכירים את אישיותו החזקה של בר-כוכבא לא רק מתוך הספרות התלמודית, אלא אף מתוך החזקה ואנו שומעים את איומיו מתוך מכתבים אלה. הרי אנו יודעים על התפרצות זעמו גם מתוך הספרות התלמודית, שהרי הוא הרג בזעם בלתי מוצדק את רבי אלעזר המודעי ונענש על זה מן השמים בנפילת ביתר ובמותו. (האם נפל, בסוף מעמדו של בר-כוכבא ריב בינו לבין החכמים אשר אתו? נראה לי שהסיפור על מות רבי אלעזר אינו מספיק כדי שנשער השערה זו).

 

 מכל מקום, מן המכתבים אנו מכירים גם תכונות אחרות של בר-כוכבא: אנו מכירים עתה לא רק את כשרונו האירגוני, אלא אנחנו יודעים איך הוא דאג לבית ישראל לא רק שלא יתפזר ממונו לשווא, אלא אנו יודעים איך הוא דאג שיישלחו לחייליו לולבין ואתרוגין על גבי חמורים. אנו מכירים אף את שמו ותוארו: שמעון בן כוסבה נשיא ישראל. הוא נקרא אפוא "בן כוסבה", ומכאן נוצר אחר מפלתו השם "בן כוזיבא", כשנתברר שתקוות ישראל במשימותיו כוזבות היו. מן השם "בן כיסבה" גרסו ישראל, ורבי עקיבא בתוכם, את הכינוי בר-כוכבא, בן הכוכב, כי ראו בו את משיח ישראל, הוא אשר עליו אומר הכתוב: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". את הפסוק, דרשו בני ישראל על בוא המשיח החל מן המאה השלישית לפני הספירה לפי שמעיד תרגום השבעים, המתרגם את המלה "שבט" במלה "אדם". גם אנשי כת מדבר יהודה דרשו כבר את הפסוק על בוא המשיח. היו אפוא בישראל אשר חשבו שבן כוסבה זה יתגלה כמשיח בן דוד. גם האגרות מימיו שנתגלו לפני זמן קצר מדברות על הגאולה ביד שמעון בן כוסבה נשיא ישראל. אולם, האם גם בר-כוכבא עצמו חשב שהוא עתיד להתגלות כמשיח. בדרך כלל שוללים החוקרים הנחה זו בהצביעם שתוארו לא היה "מלך ישראל" או "משיח ישראל", אלא "נשיא ישראל". נכון אמנם, שבר-כוכבא נזהר שלא לכנות את עצמו כמשיח בפועל, אך נראה שהכינוי "נשיא ישראל" יש בו מן הנימה המשיחית. כי הרי כבר יחזקאל הנביא מכנה את המלך מבית דויד העתיד לבוא בכינוי "נשיא" וכן גם אנשי כת מדבר יהודה קוראים הם למלך בכינוי "נשיא" ואת משיח בן דוד מכנים בכינוי "נשיא כל העדה". אם כן, אחרי תגלית מגילת מדבר יהודה קשה ביותר לטעון, שבתוארו של בר-כוכבא "נשיא ישראל" אין נימה משיחית כלשהי, אולם נכון הדבר שהוא לא קרא לעצמו לא משיח ולא מלך לאחר שטרם נתגלה כמשיח, ועל כן אין לקרוא לבן כוסבה בשום פנים משיח שקר מפני שתקוות העם בו וכנראה גם שתקוותיו הוא נתבדו.

 

על מטבעותיו של בר-כוכבא נזכר גם אלעזר הכהן ויש רגליים לדבר שהוא אלעזר המודעי. מה היה תפקידו של אלעזר הכהן הזה? נראה שהוא היה מיועד להיות הכהן הגדול שבבית המקדש, כי הרי ישראל קיוו ומקווים לבוא כהן צדק באחרית הימים. כך האמינו גם אנשי כת מדבר יהודה, שדרשו את הדברים "דרך כוכב מיעקב" על הכהן הגדול שיעמוד בבית המקדש הטהור של אחרית הימים. נראה גם שזה אינו מקרה שעל-יד מיסד כת הקנאים, יהודה הגלילי, עמד צדוק הפרושי שהיה, לפי שמעיד שמו, מבית אהרן, והרי יהודה הגלילי ראה בעצמו, לפי כל הנראה המשיח העתיד לבוא. אם כן, דין זה חל, לפי כל הנראה גם על אלעזר הכהן שעל מטבעות בר-כוכבא, ואם הוא אלעזר המודעי הרי יש רגליים להנחה שהיה מאותה המשפחה המודעית המהוללה, מבית חשמונאי, ולמי נאה יותר להיות כהן גדול בבית המקדש העתיד לקום, אם לא לבן אותה המשפחה שממנה באו הכהנים הגדולים בימי זהרו של ישראל, בימי בית חשמונאי?

 

מכל מקום, תקוותיו של בית ישראל נתבדו: מן המקורות, נראה אמנם שבר-כוכבא כבש זמנית את ירושלים, אולם המרד מוגר ובן-כוסבה מת ועמו נהרגו המוני בית ישראל ואף חלק מבני בית רבן גמליאל מצאו את מותם בביתר. אחרי המלחמה באו גזירות קשות ואכזריות מטעם מלכות אדום. אפילו שם ארץ יהודה בוטל וארצנו נקראה בשם קדום Palaestina על שם הפלשתים ולא על שם היהודים.

ירושלים היתה לעיר נכרית והיכלות אלילים הוקמו בה ואף שמה ירושלים בוטל מטעם המלכות והיא נקראה איליה קפיטולינה, על שם הקיסר איליוס אדריאנוס ועל שם הקפיטול שברומי, מקום מושבו של האליל יופיטר. הגזירות הקשות שבאו בעקבות המרד היו כמעט כה קשות כמו גזרות אנטיוכוס הרשע: נאסרו בתי דין, נסגרו בתי כנסיות ונאסר לימוד תורה ברבים, ועל לימוד תורה מתו מיתות אכזריות גדולי חכמי ישראל וביניהם רבי עקיבא. רבי נתן אומר "לאוהבי ולשומרי מצוותי" אלו ישראל, שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות; מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאה פרגול (מכות שוט)? על שנטלתי הלולב (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, בחודש ספ"ו, הוצאת האראוויץ-רבין, עמ' 227). ישראל נהרגו גם על אותו לולב שבר-כוכבא דאג בשלהי מלחמתו לספקו לחייליו. באותם הימים אף היו כנראה מקרים שישראל הוכרחו להשתתף בעבודה זרה, אולם דבר אחד יש לומר, היהדות כשלעצמה לא נאסרה ואף הגזרות חלו רק על יהודי ארץ-ישראל.

 

אז באה תקופת יאוש על ישראל, והיו כנראה שנתייאשו מתורת ישראל וביניהם רבי אלישע בן אבויה. יהודים רבים נמכרו כעבדים בזול ביריד חברון וביריד עזה ורבים הוגלו מצרימה. היו שעזבו את ארץ ישראל לקראת סוף המלחמה והיו שעזבו את הארץ בימי הפורענויות והיו שעזבו את ארצם בגלל המצב הכלכלי הגרוע, וביניהם אף חכמי ישראל. היו כאלה שזנחו את קרקעותיהם כי לא יכלו לעבדם. בעקר סבלה ארץ יהודה שנהרסה על ידי המלחמה והיו שעברו גלילה ונגבה. הגליל אמנם סבל גם מקצת מן המלחמה, דבר שמתאשר היום על ידי הזכרת הגלילאים באחד ממכתביו של בר-כוכבא. נראה שאותם אנשי הגליל הם פליטים שברחו ממקומות ישובם מפאת המלחמה. אולם ארץ הגליל לא סבלה באותה המדה כמו ארץ יהודה ושם נתחדשו אחר כך גם החיים הלאומיים והדתיים של ישראל אחרי הגזרות. אחרי שנת 138 לספירה פסקו הגזרות, אך קשה לנו ביותר לדעת, אם ההפסקה היתה פתאומית או הדרגתית. מכל מקום, החיים היהודיים נתחדשו בעוז גדול בימי נשיאותו של אותו שמעון אחר, הוא רבי שמעון בן גמליאל. בניגוד לשמעון בן כוסבא נשיא ישראל היה שמעון בן גמליאל נשיא הסנהדרין איש מתון וענו מאד. הוא שפט את ישראל מתוך אהבה, חיזק את הקשרים עם גולת בבל, קשרים שנתערערו בעקבות המרד וחידש את החיים הדתיים של ישראל.

 

קשה לנו לעמוד על הנסיבות שאיפשרו את הזוהר החדש של ישראל לאחר הגזרות. מה גרם לאותה הפריחה החדשה? האם היו חכמים שלא הזדהו עם המרד ועל כן זכו להתכבד על ידי הרומיים. האם קמו כוחות חברתיים חדשים בישראל אשר יכלו למצוא לשון משותפת עם כוחות חדשים שקמו גם במלכות רומי? אין כאן אפילו מקום לענות על שאלות אלה. ברור רק, שאחרי כשלון המרד נשתפר היחס בין היהודים לבית הרומיים, עד שהגיעו בדרך-כלל, ליחס של כבוד הדדי; נראה כמעט שמלחמתם של ישראל נגד המלכות האלילית, שהתחילה בימי בית חשמונאי, נסתיימה למעשה אם לא להלכה, אולם בדבר אחד פעלה השפעת מרד בר-כוכבא במשך הדורות: אותה האחדות שקמה בימי המרד, לא נעלמה אחרי המרד והאחדות הזאת בתורה ובעבודת ה', היא שעמדה לנו והלוואי ותעמוד לנו גם היום!