לחץ כאן לתצוגת הדפסה

צבא הפרעונים

מחבר: שרגא גפני

מחניים, גיליון ק"ה, 1966

תקציר: המאמר סוקר את התפתחות צבא מצרים בימי הפרעונים, את הופעת צבא הקבע, הסוסים, רכב הברזל ושכירי החרב.

מילות מפתח: היסטוריה-מצרים, צבא, מלחמה, יציאת מצרים.

צבא הפרעונים

 תולדות מצרים הקדומה משתרעות על פני אלפי שנים, וכל תקופה ותקופה בעברה הרחוק מהווה יחידה היסטורית בפני עצמה. הבא לתאר בחינה מסויימת בתולדות ארץ היאור, חייב אפוא להגדיר תחילה את התקופה בה הוא עוסק. והוא הדבר בבואנו לספר על צבא הפרעונים.

 

צבא מצרים העתיקה לבש ופשט צורה במרוצת הדורות, ובכל תקופה נודע לו ערך אחר. בראשית היווצרות החברה בארץ היאור לא היתה לצבא חשיבות רבה. הארץ היתה מוגנת מסביב במדבריות וימים מפני פלישות של זרים שליטיה זקוקים היו לכל היותר לכוחות מקומיים, לצורך אבטחת החוק והסדר, ולהשגחה על עובדי הכפיה במכרות ובמפעלי הבנין וההשקאה. די היה להם במעין יחידות משטרה. המקדשים קיימו פלגות מזויינות, לא גדולות, לצורך הגנתם ושמירת אוצרותיהם, ועל פלגות אלה פיקדו הכוהנים הראשיים.

 

רק בפעמים הנדירות שנשקפה סכנת פלישת אויב, התלכדו כוחות משטרתיים אלה ופלגות משמר המקדשים מכל קצוי הארץ, וחוזקו בגיוסי לוחמים מבני ארץ היאור ומבני שבטי הכושים שבשכנותה לרוב מן הניבים - והוצבו להגנת הארץ.

 

תקופה זו בתולדות מצרים, הגם שהיא מעניינת את החוקר מבחינת התהוות משטרה ואורחות פעולתו, אין בה ענין רב מבחינה צבאית, הפרעונים שמשלו במצרים בימי הממלכה העתיקה, הסתפקו בארצם שלהם ולא כמהו כלל לכיבושים ולהרחבת הגבולות. עקב כך לא נזקקו לצבא גדול ומשוכלל. הסתגרות זו בתחומי ארצם והעדר מעצמה גדולה בשכנותם, שקיומה יהווה סכנה לעצמאותם, חברו יחדיו למעט את ערכו של הצבא בעיניהם.

 

הופעת ה"נערונא" - צבא הקבע

אולם עם זאת לא חשו עצמם הפרעונים בכל עת ותמיד בטוחים מכל סכנה פנימית. אמנם מעמדו של המלך במצרים העתיקה, בראשיתה, היה איתן למדי, ורק לעתים רחוקות התקשרו עליו אצילי הארץ וראשי החרטומים להדיחו, אך משאירעו אי אלו התקוממויות כאלה, חשבו ומצאו הפרעונים דרך להבטיח עצמם מפניהן. הם יסדו את חטיבת ה"נערונא" - הנערים - בני אצילי הארץ. הללו הובאו עוד בגיל רך לאולפנו של המלך, וגודלו וחונכו בצוותא עם בניו שלו. כך טופחו נאמנות ורעות בין בני המלך ובני האצולה. ה"נערונא" חונכו לפי עקרונות וערכים הרצויים לפרעה, ומהם קמו מפקדי הצבא שהיו מסורים בלב ונפש לכתר. חטיבת ה"נערונא", "הנערים", היתה מעין, "הגברדיה המלכותית" של ימינו.

 

אולם כל עוד לא התנגשה מצרים התנגשות של ממש עם אומה לוחמת גדולה לא חלה כל התפתחות מקדמת ומשכללת בצבאה. צבא קבע גדול לא הוחזק בארץ, כוחותיה המזוינים היו רגליים בעיקרם, ו"פרשיה" הספורים רכבו על... חמורים, כי הסוס לא נודע עוד למצרים; מובן שלא היו להם מרכבות מלחמה, ואף לא צי מלחמה של ממש.

 

פרעה אחנאתון במרכבתו בלווית אשתו ובתו

 

 

הצבא בימי הממלכה התיכונה

מצב זה לא נשתנה ביסודו גם משיצאו הפרעונים של הממלכה-התיכונה למסעות מלחמה וכיבוש גדולים, מחוץ לגבולות מצרים. לממלכה-העתיקה שקדמה לה בא קץ בשנת 2400 לפנה"ס, לאחר שנתקיימה כאלף ומאתיים שנה. אצילי הארץ ומושלי המחוזות התקוממו כנגד שלטון היחיד של המלך, וחרף האמצעים המרובים שנקטו הפרעונים לביצור שלטונם, במשך דורות כה רבים, גברה הפעם יד האצילים המתקוממים. במשך כמאתים שנה עשו האצילים כרצונם בממלכה, עד שקם אחד מהם והיה לפרעה. פרעה זה והפרעונים הבאים של הממלכה התיכונה, שהופיעה עתה, נוכחו לדעת, כי אין די באבטחת שלטון מלך באמצעים שהיו מקובלים עד כה בארץ, (ואשר הקמת חטיבת הנערונא היתה אחד מהם), וחיפשו ותרו אחר דרכים יעילות יותר. "דרך יעילה", כזאת, המקובלת מאוד גם בימינו אנו על רודנים, המשמשת להסיח את דעת העם והאצולה ואת התמרמרותם מבעיות פנים לבעיות חוץ, היתה ניהול מלחמות מחוץ לגבולות הארץ. בימי הממלכה-התיכונה ריבתה אפוא מצרים את צבאה וחיזקה אותו, ויצאה למסעות כיבוש וביזה. בימים ההם נכבשו למצרים גם ארץ ישראל וסוריה.

 

רעמסס השני בהתקפה על המבצר החתי של דפיור

 

 

מבחינת שכלול הטקטיקה והאסטרטגיה המצריות, היה במסעי מלחמה אלה שלב חשוב, אולם במלחמות אלה ניצבו בפני המצרים אויבים חלשים וקטנים, ממלכות עיר זעירות ומפורדות, וההתנגשות עמן לא העמידה את המצרים בפני הצורך לערוך שידוד מערכות יסודי במבנה צבאה, ולהקים בו חילות מסייעים אשר עד כה לא נראו בו.

 

התמורה שחוללה פלישת החיקסוס

מצב זה נשתנה עת פלשו החיקסוס לארץ היאור. החיקסוס, שלדעת רוב החוקרים, היוו תערובת של שבטים שמיים שונים, לרבות עברים, הופיעו על במת ההיסטוריה בשנת 1800 לפנה"ס, בקירוב, מאזור הפרת, ופרשיהם עשו שמות בעמים אשר לא ידעו עד אז סוס מהו. חיל הפרשים החיקסוסי הכריע את הצבא המצרי וכבש את ארץ היאור. למעלה ממאתיים שנה שלטו החיקסוסים במצרים. מלחמת השחרור הממושכת נגדם החלה בדרום הארץ, במצרים העילית. המצרים נאלצו ללחום בחיקסוסים בנשקם שלהם, והקימו לעצמם אפוא חיל פרשים, ובנו את מרכבת המלחמה. המלחמה בפולשים עברה מדרום הארץ לצפונה, לאזור הדלתה מרובה הפלגים והתעלות, שחייב הקמת צי מלחמה חזק, כדי לנהל בו כיאות את מבצעי הצבא. כך הופיע בכוחות המזויינים המצריים גם חיל ים של ממש.

 

משנעקרו סוף סוף החיקסוס מן הארץ, לאחר מלחמות ממושכות ועקובות מדם, ראו הפרעונים שקמו עתה למלוך בה - בתקופת הממלכה-החדשה, היא הקיסרות - כי אם ברצונם להבטיח את ארצם מפני התקפות כובשים זרים, שומה עליהם להרחיב את גבולותיה, ולהרחיקם מרחק רב מן המטרופולין, ליצור בינה ובין כל פולש "חגורת ביטחון" טריטוריאלית ומדינית (על ידי המלכת אנשים נאמנים למצרים במלכויות הקטנות שבגבולה).

 

הצבא החזק של תקופת הקיסרות

מדיניות חדשה זו הניעה את הפרעונים לפתח ולשכלל את הצבא המצרי על כל שלוחותיו וזרועותיו - את חיל הרגלים, את חיל הפרשים, את הצי, את שרותי האספקה, את המטה הראשי, את יחידות המודיעין והסיור. צבא מצרי משופר זה הכניע למצרים עמים רבים, וכבש לה ארצות למכביר. לשיא הישגיו הגיע בימי תחותימס השלישי, במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה לפנה"ס. שלטונה של מצרים נפרש אז על כל אסיה הקטנה.

 

צבא רב יכולת זה היה מושתת עדיין, בעיקרו, על חיל רגלים נושא חניתות, והיו בו, מלבד חטיבת ה"נערונא" - ה"נערים" - עוד ארבע חטיבות גדולות, שנתקראו כל אחת בשם אחד מאלי מצרים החשובים: חטיבת אמון, חטיבת רע, חטיבת פתח, חטיבת סותח. החטיבות הכילו במסגרתן את יחידות המשנה הדרושות - חלוץ, סיירים, גוף לוחמים עיקרי, ומאסף. הן הופעלו באמצעות "מטה כללי" שנמצא אצל המלך או המצביא הראשי. ב"מטה הכללי" מצויים היו מעין אגפים לצרכי הצבא השונים, ומספר רב של פקידים ומזכירים מופקד היה בו לרישום השלל, לניהול יומן המערכה, ולהוצאת פקודות היום.

 

                                         

נסי מלחמה מצריים                      מצור מצרי

 

התרחבות צבא הקבע

עקב הצורך להחזיק חילות מצב קבועים וגדולים בארצות הכיבוש הרחוקות, הורחב היקפו של צבא הקבע. קודם לכן היו כוחותיהם המזויינים של המצרים מורכבים רובם ככולם מבני ארץ היאור. דבר זה צמצם את אפשרות עריכת המבצעים הצבאיים רק לעונות בהן לא נדרשו עם הארץ, האיכרים, לעסוק בעבודות האדמה. וודאי שלא ניתן לקחתם שישמשו חילות מצב בארצות נכר כבושות. מצב דברים זה הניע את פרעוני הקיסרות המצרית החדשה להכניס לשרותם שכירי חרב זרים, בני גזעים למודי מלחמה, הן מתוך הקיסרות והן מחוצה לה.

 

מבחנו הגדול של צבא מורחב ומשוכלל זה בא עם הופעתם של החיתים, עם לוחמים בני אסיה הקטנה, שיתרון גדול ורב נודע להם על יתר עמי העולם הקדום והוא נשק הברזל, לעומת נשק הברונזה שהיה לאחרים. החיתים הדפו לפניהם את הכוחות המצרים ובעלי בריתם, ועד לצפון סוריה הגיעו. רעמסס השני, אשר בימיו, או קרוב יותר לודאי בימי מרנפתח יורשו, חלה יציאת מצרים של אבותינו, ולשם כך הקים למצרים צבא אדיר, לפי ממדי הימים ההם. משאומן צבא זה - שמנה 20.000 30.000 איש - די הצורך, יצא עמו פרעה לסוריה, נגד החיתים, ואסר עליהם עד קרב ליד קדש. המלחמה נסתיימה אמנם במעין תיקו, אך לאחריה נכונים היו החיתים לכרות חוזה שלום, והתקדמותם דרומה נבלמה.

 

רוכבי פרעה ופרשיו

 

שקיעת הצבא המצרי

מכאן ואילך מתחילה ירידתה האיטית וממושכת של מצרים, ממדרגת מעצמה אדירה למעמד נחות של ממלכה שוות דרגה לממלכות האחרות של העולם הקדום, עד להיכבשה על ידי צבא אשור, בשנת 671 לפנה"ס - כיבוש שהביא לאבדן גמור של עצמאותה כעבור דורות אחדים.

ואולם בימי יציאת מצרים, בסמוך למלכות רעמסס ומרנפתח עוד היתה מצרים הגדולה במעצמות העולם הקדום, וצבאה היה האדיר שבצבאותיו. שאלה רבת ענין היא אפוא השאלה כיצד לא עלה בידי פרעה וחילו לעכב את יציאת ישראל ממצרים, וכיצד טובע חיל אדיר זה בים סוף. כאן חורגים אנו, אמנם, מתחום הפרשנות ההיסטורית המקובלת, וחודרים לתחום המטפיסיקה לכאורה, לעולם המסורת, האגדה, הנס והפלא. אך חיים אנו בתקופה שבה הרבה דברים רבים, שנחשבו לדמיוניים ולאגדתיים, נעשים כמציאותיים. מן הראוי אפוא, שננסה להשיב על שאלתנו, על רקע מציאות וראיות חדשות אלה.