לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מלחמות שאול ודוד

מחבר: ברוך קנאל

ש"א יג; ש"א כח; ש"ב י; ש"ב כג; דב"ה א יט

מחניים, גיליון ס"ט, 1992

תוכן המאמר:
לחץ הפלישתים
ציודם של בני ישראל
ארגון הצבא
חיל המשפחות
הפלישתים והכנענים
קרב מכמש - שמואל א יג
מה היתה התכנית הפלשתית?
קרב הגלבוע - שמואל א כח
המלכת דוד בחברון
בחירת ירושלים
מלחמות דוד בפלשתים - שמואל ב, כג
כיבוש עמון
ממלכות הארמים בימי דוד
המלחמה הראשונה בבני עמון - שמואל ב , י
המלחמה השניה, וכיבוש רבת עמון
הקרב בחלאם
כיבוש ארץ עמון


תקציר: המאמר עוסק בתיאור מהלכי הקרבות שנלחמו שאול ודוד, מיקום הצבאות

מילות מפתח: מלחמות שאול ודוד

מלחמות שאול ודוד

לחץ הפלישתים
שבטי ישראל הכו שורשים בארץ והתחזקו בה בתקופת השופטים. אולם ההתנחלות לא עברה ללא התנגדות של אויבים רבי כוח. אחרי ניצחונם של דבורה וברק על הכנענים בצפון לא הוסיפו הכנענים להוות סכנה חמורה לבני ישראל - הם היו כוח יורד. סכנה מסוימת נשקפה לשבטים בודדים משבטי נודדים, וכן משבטי הנוכרים בעבר הירדן. אולם עיקר הסכנה נשקפה לשבטים מן הפלשתים תושבי החוף.
 
הייתה זו מלחמה לחיים ולמוות על השלטון בארץ ישראל, הלחץ הפלשתי היווה את הגורם העיקרי להתהוות המלוכה הישראלית, ואכן שאול מצליח לנצח את הפלשתים ואויבים אחרים של בני ישראל. אמנם שאול המלך נופל בקרב כנגד פלשתים, אולם דוד מצליח לנצחם סופית.
 
 ימי שאול ודוד הם הימים אשר בהם מתחשל הכוח הצבאי של אבותינו, ואכן בסוף ימי דוד משתרע שטח ישראל מגבול מצריים ועד לנהר פרת.
 
אשתדל לסקור במאמר זה את ההתפתחויות הצבאיות העיקריות בימי שאול ודוד.
 
תקופת השופטים חלה בעידן של ירידת כוחן של האימפריות הגדולות במזרח הקרוב: שתי הממלכות האדירות באזור, המצרים והחתים, נחלשו, והיה מקום להתחזקותם הצבאית והפוליטית של העמים אשר ישבו בשטח שבין הפרת ליאור.
 
ואכן, בדומה לתקופת החשמונאים, ולימינו אנו, הצליח עם ישראל להוות מדינה חזקה בין סוריה למצרים.
 
במאה הי"ב לפה"ס חלה תנועת עמים באזורנו - עמים שנהדפו ממקומות מושבותיהם בשטח יוון ואסיה, המצרים קראו לכל העמים הללו שבאו דרך הים בשם "עמי הים", וביניהם הם מבדילים שבטים שונים; בהם נזכרים גם הפלשתים. המצרים נהגו לתאר בקורות המקדשים את מסעות הניצחון שלהם, ומתוך כך נשארו בידנו לא רק תאורים ספרותיים, כי אם גם ציורים מפורטים, שמהם אנו יכולים לראות מה היה מראהו וציודו של החייל הפלשתי. הם גבהי קומה, זקופים, חסרי זקן, בעלי אף ישר ודומים ליוונים שבציורים הקלסיים.
 
בתיאורים הללו רואים גם את ציוד הפלשתים ואת אופן מלחמתם: להתקפה היו משתמשים בחנית גדולה וכבדה, ובכידון קל להטלה.
 
הפלשתים השתמשו בחרב ברזל קצרה ישרה ובעלת חוד - מעין פגיון כנראה לדקירה. (הפלשתים הם הראשונים המשתמשים במידה רבה בכלי נשק בעלי להב עשוי ברזל, בעוד שקודם לכן השתמשו בעיקר בנחושת וברונזה).
 
ציודם של בני ישראל  
ציוד צבאי זה עלה בהרבה על הציוד של בני ישראל.
 
מה ידוע לנו על ציוד בני ישראל? במשך הזמן למדו בני ישראל להשתמש בכלי הנשק המשוכללים של הפלשתים, ועל שאול המלך מסופר, שציודו דומה לציוד הפלשתים. ("וילבש שאול את דוד מדיו, ונתן קובע נחושת, על ראשו, וילבש אותו שריון, ויחגור את חרבו". שמואל א', י"ז 38).
 
בתור נשקן העיקרי של בני ישראל נזכרים החרב והחנית. שריון, מגן וקובע מלחמה לא היו נפוצים בצבא ישראל.
 
ארגון הצבא
יחד עם הציוד צריך לברר גם את מבנה הצבא, כיצד גויס, ואם היה צבא קבע או מגויס לעת מצוא.
 
על הפלשתים וגויי הים אנו יודעים, שהיו חיילים מנוסים ורגילים לקרב מסודר. הם היו מחולקים, אולי לפי משפחות, בשטחים מסוימים, ובראשם עמדו סרנים. זו מילה יוונית שמשתמשים בה ברוב השפות האירופיות: זהו הטירן, שם נרדף למושל עריץ. היה להם צבא קבע, הידוע במקרא בשם "המשחית", ויחד עם זאת היו מרבית הגברים מתגייסים למלחמה בשעת הצורך. את עיקר צבאם היווה חיל רגלים בעל ציוד כבד. בדומה לצבא היווני, נערכו לקרב בטורים בעלי מבנה צמוד, הידועים בכינוי "פלנגה". על ידי כך היה לפלשתים יתרון בקרב במישור על בני ישראל, שלא היו רגילים למערכה צבאית סדירה זו.
 
כן סיגלו הפלשתים לעצמם במהרה את הטכניקה הצבאית של הכנענים, ובעיקר את המלחמה ברכב מלחמה. פרשים הרוכבים על סוסים לא היו ידועים עדיין בתקופה ההיא.
 
 על ידי השילוב של רכב מלחמה עם צבא רגלי כבד, שנוספו לו חיילים שכירים מבני המקום עלו הפלשתים מבחינה צבאית על שני מתנגדיהם: הכנענים, בעלי הרכב המלחמתי, היו מועטים כי כאמור הלוחמים היו בעיקרם רק אצילים, והם חסרו חיל רגלים מרובה, וכן עלו עליהם ביכולת המלחמה, כי לא היו כבר באותה תקופה עם לוחם. על בני ישראל עלו הפלשתים בציוד ובארגון המלחמתי.
 
כידוע, הצטיינו בני ישראל בתקופת ההתנחלות בגבורתם הרבה כנגד הכנענים שבטחו ברכבם ובחומותיהם. אבל מבנה השבטים והמשפחות של בני ישראל לא הכשיר אותם ללמוד את הטכניקה הצבאית הכנענית, שבלעדיה לא יכלו לחשוב על כיבוש מישור החוף וערי המבצר שבעמק מידי הכנענים, ויכלו לנצחם רק במקרה של הפתעה, כהתקפת הפתע של יהושע בגבעון, או בקרב של דבורה נגד סיסרא בנחל קישון.
 
אולם בדרך כלל שלטו בני ישראל בהר, ושם הכנענים אינם מסוגלים להלחם בהם, ואילו העמק נשאר בידי הכנענים, מבלי שבני ישראל יוכלו להתגבר על ערי המבצר שבמישור.
 
חיל המשפחות  
הצבא היה מורכב מחיל המשפחות. השופט ידע להלהיב בשעות סכנה את המשפחות ובני האב, שישכחו לזמן מה את הניגודים שביניהם ויצאו למלחמה. ועד שלא איימו הפלשתים בחורבן ובכיבוש על כל הר אפרים לא נודע לנו על מלחמה שבה יצאו בני ישראל במלוכד להלחם בפלשתים.
 
גויי הים ובתוכם הפלשתים היוו חלק ניכר של חיל השכירים המצרי; המצרים עצמם לא רצו כבר באותה תקופה לשרת בצבא; תחילה שרתו הפלשתים כשכירי פרעה, ואחר כך, כאשר ירד כוח הממשלה המצרית הם תפסו את השלטון בידם במקומות שהופקדו לשמור עליהם; אפשר שמבחינה פורמאלית הכירו ברבונות המצרית, גם זמן מסוים אחרי שהשלטון כבר היה בידם כפי שיוצא ממציאת מצבה של פרעה רעמסס הששי (לערך משנת 1140 לפני סה"נ) שנגלתה במגידו, כעשר שנים אחרי ניצחון הפלשתים באפק, וכחמש-עשרה שנים לפני מלוכת שאול.
 
נוח היה למצרים, ששכירים אלה, שהיו חיילים טובים, ושהיו לפחות באופן רשמי כפופים להם, ישבו בכנען, מאשר להפקיר את השלטון בידי הכנענים חסרי הכוח.
 
הפלישתים והכנענים
הכנענים יכלו כאמור לעמוד במרכבותיהם ובחומותיהם כנגד התקפות נודדים כבני ישראל, אבל אצילי רכב אלה חלשים היו מכדי לעמוד בהצלחה כנגד צבא מאורגן היטב, כשל הפלשתים; הם תפסו את הערים שישבו בהם הכנענים, ויש להניח שבדרך כלל השמידו את אצילי הכנענים, אם כי בודאי היו גם מקרים שבהם נכנעו הכנענים לפלשתים, והתמזגו אתם.
 
מצפון לירקון ישב שבט אחר, שהיה כנראה חלש מן הפלשתים, והוא מאורגן פחות מהם, הם הסיקילים.
 
אין אנו יודעים מה המצב בעמק כולו, אולם כאמור, היה חיל המצב המצרי בבית שאן מורכב מעמי הים, ואין לדעת אם הכנענים המשיכו למשול במגידו ותענך, או, אם הפלשתים כבשו גם מקורות אלה.
 
עיקר לחצם של הפלשתים כנגד בני ישראל היה מכוון כנגד שבטי המרכז והצפון. מסתבר, ששבט יהודה, אשר מושבו היה קרוב ביותר לארץ פלשתים, השלים עמהם לפי שעה, עד אשר באה שעתם להנהיג את בני ישראל לניצחון על הפלשתים בימי דוד.
 
לכך רומזת העובדה, שפלשתים נהגו לשסות את הגרנות בארץ יהודה - היינו, שבני יהודה הוכרחו להעלות להם חלק מן היבול בתור מס. פלשתים חודרים לתוך הר אפרים, והם כובשים ושורפים את שילה, מרכז שבט אפרים, ובתור כזה, מרכז ההתנגדות לפלשתים.
 
דבה זה נזכר במקרא, וכן אושר הדבר בחפירות שנערכו בשילה.
 
כוחו של שבט אפרים נשתבר אחרי נפילת מבחר אנשי הצבא בקרב, ורק אחרי מותו של שלמה המלך חזר והתחזק שבט זה.
 
ומדי פעם שומעים אנו על איזו מערכה זעירה, שבה ניצחו בני ישראל את הפלשתים, כמו למשל הסיפור המופיע בשמואל א', ז, 7, שבו מסופר שהפלשתים ניסו לפזר את האסיפה שכינס שמואל במצפה, אבל בני ישראל הניסו את הגדוד הפלשתי שבא למצפה (היא תל אנ-נצבה בדרך מירושלים לרמאללה).
 
 נסיון אחר מראה, ששבטי המרכז אף התחברו עם שרידי הכנענים בכדי להדוף את הסכנה המשותפת (שמואל א', ז, י"ד).
 
בימי שמואל הרואה הלכה יד פלשתים הלך וקשה על ישראל. אמנם, מסופר גם על ניצחון שנוצחו הפלשתים בימי שמואל (שמ"א, ז, י"ג), אלא שבסוף ימי שמואל גבר לחצם של פלשתים ושל אויבים אחרים. מסיבה זו הוכרחו שבטי ישראל להתלכד, ושאול בן קיש משבט בנימין נמשח למלך על ישראל.
 
השבטים הבינו, שמצב החרום הצבאי דורש מהם לוותר על מידה ניכרת של אי תלותם של השבטים, ולמסור סמכויות נרחבות למלך, כדי שיוכלו לנצח את אויביהם, שאיימו עליהם בכבוש כל הארץ.
 
מלחמתו הראשונה של שאול היתה נגד בני עמון שצרו על העיר יבש גלעד, כיום תל אבו-חרז בעבר הירדן, דרומית-מזרחית לבית שאן.
 
שאול הצליח להזעיק את כל השבטים (מלבד יהודה) ולנצח ניצחון חשוב ראשון אחרי זמן רב. הצלחה זו גרמה לכך, שמשחו את שאול למלך על ישראל.
 
ניצחון התחלתי זה נתן תוקף למלוכה הצעירה, והשבטים ראו שהנה זו דרך הישועה, אמנם, זאת עדיין לא היתה מלחמה בפלשתים, כי אם בעם שכן, שלא היה מעז להתנפל על יבש גלעד לולא חולשת השבטים שבאה בעקב פירודם וכניעתם לפלשתים.
 
כתוצאה מניצחון זה, שלא אעמוד עליו במאמרי זה, החל שאול בהקמתו של צבא קבע, שבעזרו קיווה להתגבר על הפלשתים. יונתן בן שאול הורג את נציב פלשתים בגבע בנימין, אשר מצפון ירושלים.
 
הפלשתים הגיבו במהירות; הם אספו את צבאם, וחדרו ללא התנגדות אל הרי בנימין.
 
לפקודתו של שאול כבר עמדו עתה שלושה גדודי אלפים של צבא קבע.
 
קרב מכמש - שמואל א יג
שלושת אלפי חיילי צבא הקבע של שאול נחלקו לשלושה גדודים: גדוד אחד חנה בבית אל, לקראת הגבול הצפוני של השטח, שנמצאו תחת שלטונו של שאול.
 
1000 איש בפיקודו של יהונתן בן שאול חנו בגבעה; היא כנראה גבעת שאול (או גבעת בנימין), המקום שבו ישב תחילה נציב פלשתים. כיום שם המקום: תל אל פול. כאן היתה בירת נחלת בנימין. היה הכרח, שחלק מצבא שאול יחנה בכיוון לירושלים שהיתה אז עדיין בידי היבוסים. אפשרי הדבר, שהיבוסים היו בעלי בריתם של הפלשתים.
 
הגדוד השלישי חנה בגבע, מול מכמש, שבה חנה חיל מצב פלשתי. ביניהם הפריד עמק עמוק ולו מורדות תלולים.
 
ממקומות אלה יכול היה שאול לדעת מיד, אם הצבא הפלשתי מתקרב.
 
חיל המצב הפלשתי חנה כאמור במכמש. למכמש יכלו להגיע על פני גבעון, שהיתה אולי גם היא בברית עם הפלשתים.
 
הפלשתים עלו למלחמה על ישראל עם צבא רגלים וחיל רכב כבד.
 
רבים מבני ישראל התחבאו "במערות ובחוחים" בשמעם על עוצמת הצבא הפלשתי, ורבים מבני ישראל עברו את הירדן כדי להציל את נפשם.
 
לפני שאספו את כל צבאם שלחו הפלשתים את צבאם המקצועי להחריב את הארץ מסביב, לשרוף את השדות, ולאסוף אספקה לצבא הפלשתי החונה במכמש. עלינו לזכור, שצבאו של שאול הוכרח להתרכז במרכזה של נחלת בנימין, וחשף באופן זה את כל השטח שמסביב: את הר אפרים, ואשדות ההרים. מסיבה זאת הצליח חיל המשחית הפלשתי לערוך מסע עונשין ושוד באין מפריע בסביבות בית אל, עפרה (כיום א-טייבה בקירבת הר חצור), ומשם לארץ שועל - שהיא אולי סביבת שעלבים.
 
 הראש השני פונה בדרך בית חורון, בכדי להבטיח את דרך, והשלישי - פועל באזור גיא צבועים, ממזרח לעמדות שאול.
 
אחרי שטהרו את השטח, התקרב צבא פלשתים אל מכמש, הנמצאת מול גבע, אבל ואדי סואינות העמוק הפריד ביניהם.
 
מה היתה התכנית הפלשתית?
מהאמור לעיל אפשר להניח, שלא רצו להיכנס בקרב עם בני ישראל במקום שאלה חנו - כי זה היה שטח לא נוח למלחמת רכב. הם לא התקיפו את צבא שאול, כי אם הקיפו אותו מסביב, ומנעו תגבורת ואספקה, וחיל המצב הפלשתי במכמש היה בעיקרו עמדת תצפית כנגד אנשי שאול.
 
כוונת פלשתים הייתה להכריח את שאול, ע"י המצור ששמו מסביב, שירד למישור, כנראה למישור גבעון, ששם יוכלו להכחידו על ידי שיטות המלחמה הסדירה שלהם, בעזרת הרכב המרובה, וחיל הרגלים הפלנגי, כמו שקרה הדבר בקרב אפק.
 
כנגד זה הייתה לשאול רק ברירה אחת: להפתיע את הפלשתים, ולעורר בהם בהלה ומנוסה.
 
כאמור, היה חיל מצב קטן, ששימש לתצפית, במכמש, בין מכמש לגבע ישנו עמק עמוק, קניון, ומשם לא חששו הפלשתים להתקפה.
 
 תכניתו של שאול היתה, שיחידה קטנה תפתיע את חיל המשמר הזה, תניס אותו, וכיוון שכך כל הצבא הפלשתי יסוג בבהלה.
 
תוכנית זאת הצליחה במלואה: יהונתן ונושא כליו, ואולי עוד אנשים שעלו אחריו שאינם נזכרים, כי העיקר בסיפור זה הוא פעולת בן המלך, צריכים להתנפל על חיל המצב הפלשתי במכמש מדרום, דרך הקירות ולהפתיעם מעבר הקיר התלול של הקניון.
 
הם עברו ליד שני שיני סלע, סנה ובוצץ, שאין לזהותם כיום - אולי הידרדרו במשך הזמן לתחתית הגיא. יהונתן ונושא כליו מצליחים להפתיע את מצב פלשתים. הם נסים, ומתוך שפלשתים סומכים על ידיעות חיל התצפית להם, והם בורחים, הרי מתקבל אצלם הרושם שחיל שאול הוא גדול ביותר, ואין להם ברירה, אלא לסגת. העברים-כנראה הכנענים - פנו גם הם כנגד הפלשתים, כשראו שצבא שאול מצליח.
 
שאול רודף אחרי הפלשתים לכיוון הר אפרים, ולא למישור גבעון, ששם כנראה עמד חיל הרכב. עתה מצטרפים אנשי הר אפרים לצבא שאול, וגם הם רודפים אחרי הפלשתים, והמלחמה הגיעה לסביבת בית-אל; יש להניח, שאחרי חורבן שילה היה הר אפרים בידי הפלשתים, וחיל מצב, או מצודה פלשתית הוקמה באזור זה. עתה נסוגו הפלשתים דרך בית חורון לעמק איילון.
 
עד כאן אסר שאול על אנשיו לאכול: הצום הייתה לו אמנם השפעה גופנית מחלישה, אבל כנגד זאת עודד את האנשים, ומילא אותם התלהבות דתית - בדומה למנהג שנהג אחר כך יהודה המכבי.
 
בלילה נחו מן הרדיפה, ואכלו מהשלל שלקחו מפלשתים, כי אלה באו כדרכם עם צידה למכביר בין אם לקחו עמהם, ובין אם נשלל על ידי המשחית.
 
אחרי שאכלו, רצה שאול להמשיך לרדוף אחרי הפלשתים ולהשמידם, אולם לכך כנראה לא הספיק כוחו של שאול - במישור עדיין רב היה כוחם של הפלשתים.
 
תוצאות ניצחון מכמש היו רבות ערך לבני ישראל; כל אזור ההר שוחרר מעולם של הפלשתים. ועד לסוף ימי שאול אין אנו שומעים יותר על חדירתם לתוך ההרים. זה היה הניצחון המכריע, ולכן נשארו פרטיו במסורת ההיסטורית של העם.
 
שאול אמנם הוסיף להילחם בפלשתים, אולם לקרבות אלה לא הייתה חשיבות מכרעת כקרב מכמש, ולכן לא אסקור אותם במאמר זה. גם לקרב עמק האלה, שבו ניצח דוד את גלית, לא היתה חשיבות מכרעת. מסתבר, שכתוצאה מקרב עמק האלה שוחררו הרי יהודה מאיומם של הפלשתים.
 
שאול הרבה במאמציו, לקרב אליו את שבט יהודה, שהיה אז השבט הגדול בין שבטי ישראל. כדי להגן על נחלת שבט יהודה בפני הנודדים יצא שאול להילחם בעמלקים.
 
שאול ניסה לקרב אליו את שבט יהודה גם על ידי נשואי מיכל בתו לדוד בן ישי, שהיה מאחת המשפחות הנכבדות בשבט יהודה. עברו עוד כעשר שנים מאז מלחמת מכמש, עד אשר הפלשתים חזרו וניסו להילחם בישראל בהתקפה רבתי.
 
קרב הגלבוע - שמואל א כח
הפעם כבר לא נועזו פלשתים לחדור בדרך בית חורון. תוכניתם הייתה עתה לנתק את הגליל, ואולי עבר הירדן, מהרי בנימין ואפרים.
 
לנוכח סכנת המלוכה הישראלית התאחדו ערי הכנענים העומדות על תלן, מגידו, תענך וכו', וערי החוף (דאר ואולי גם עכו) עם הפלשתים, כנגד בני ישראל.
 
 הקרב נערך בעמק, ובזה לבד היה טמון היתרון העיקרי לצבא הפלשתי, כי עדיין לא היה הצבא הישראלי למוד מלחמה במישור.
 
 נסיונו של שאול, לערוך מלחמה בפלשתים בתוך העמק, נידון מלכתחילה לכשלון, מפני טעם זה.
 
פלשתים נאספים, כמו בעת המלחמה שקדמה לחורבן שילה, לאפק, והכוונה כנראה שוב לראס אל-עין, (מקורות הירקון) אם כי אפשר שהכוונה הפעם לתל כורדנה, במפרץ חיפה, בק. .160-249
 
הצבא הפלשתי היה מורכב מחיל רגלים, וחיל רכב; כל סרן עם צבאו, ערוך ביחידות של מאות ושל אלפים.
 
נמסרו רק פרטים מועטים: (שמואל א' כ"ח 4): "ויקבצו פלשתים ויבואו ויחנו בשונם ויקבץ שאול את כל מחנהו ויחנו בגלבוע". אחרי זה מסופר על ביקור שאול אצל אשת בעלת אוב, בעין דור.
 
אחר כך שאול מתכונן לקרב במישור - כנראה רצה להתקיף, כדבורה בשעתה, ולא רצה במלחמת הגנה; הוא טעה בהערכת כוחם של הפלשתים במלחמה במישור, והמקרא מקצר בתאור המפלה. הקרב נערך כנראה ליד הכפר יזרעאל, ואחר כך נס צבא שאול אל הרי הגלבוע. כאן שולחים פלשתים נגד בני ישראל צבא קשתים, היכול לפעול בהרים, בעוד שסוג צבאי זה לא היה לישראל, שכבר למדו כנראה להשתמש בכלי הנשק הכבדים של הפלשתים.
 
שאול ובניו הוקפו כנראה על ידי הקשתים הפלשתים, שהתכוונו במיוחד לפגוע במלך; שאול ומרבית (שלושת) בניו נופלים במלחמה.
 
כאשר מצאו הפלשתים את גוויות שאול ובניו בגלבוע, לקחו את ראש שאול והעבירו אותו בארץ פלשתים סביב, ואת גוויתו וגוויות בניו תקעו בחומת בית שאן, שהייתה מרכז הפלשתים בעמק; כתוצאה מקרב זה הושמדה מרבית הצבא המקצועי שאימן שאול, כפי שנאמר בסיום קינת דוד "איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה".
 
פלשתים חזרו וחדרו ללא התנגדות ניכרת לתוך ההרים, ונראה היה, שהנה חזר המצב שהיה אחרי קרב אפק וחורבן שילה.
 
אולם חלק מהצבא הספיק להימלט מן המערכה, ובתוכם מפקד הצבא, אבנר בן נר, הוא מעביר את בן שאול הנותר, את אשבעל, והוא ממליך אותו בעבר הירדן.
 
המלכת דוד בחברון
אילו התנגדו הפלשתים להמלכתו של דוד, אין ספק שהיו מונעים את התמלכותו בחברון, שארעה זמן מועט אחרי קרב הגלבוע. הפלשתים היו מעונינים שישראל לא תהיה מדינה מאוחדת. הם קיוו, שדוד ומפיבשת יילחמו זה בזה לתועלתם של האינטרסים הפלשתיים.
 
אולם כוחו של בית שאול הלך וירד, ואחרי שנרצחו אבנר ואיש-בשת נכונה המלוכה בידי דוד. הוא מולך עתה על כל שבטי ישראל.
 
הצעד הראשון שאותו נקט דוד המלך לביסוס שלטונו היה העברת עיר הבירה מחברון ליבוס, היא ירושלים.
 
בירת שאול היתה בגבעת שאול, במרכז הארץ; בירת דוד, חברון, הייתה בקצה הדרומי של הארץ. ברור היה לדוד, שהוא מוכרח לקבוע את הבירה במקום מרכזי יותר במקום שאמנם יהא בקרבת שטח ארץ יהודה, שהיא מרכז שלטונו. אבל בכ"ז מעבר לתחום המקורי של נחלת שבט יהודה.
 
רצוי היה לו מקום ללא עבר, ושחשיבותו העיקרית תהיה, שזה מרכז השלטון, ולכן יהא מחוץ לתחום קנאת השבטים; והמקום הזה היה צריך להיות גם המקום המקודש המרכזי לכל השבטים, שתחילה היה בשילה. מאז חורבן שילה לא קם מרכז דתי אחר לכל השבטים.
 
בחירת ירושלים
מקום כזה הייתה ירושלים, שעמדה בגבול בין שבט בנימין לשבט יהודה, והייתה בידי שבט היבוסים - לפי שם מלכם, ארונה. כפי שהראה מייזלר זו מילה חורית שפירושה: "מושל".
 
אם עד כה פלשתים "הביטו בעין יפה" על התחזקות דוד, שראו בו מתחרה רצוי לבית שאול - ויש להניח, שדוד ידע להשלותם ולחזקם בדעתם - הנה עכשיו אחרי שנתחדשה המלוכה, ודוד כבש את ירושלים - הרי בדומה למצב שמלפני מכמש לא יכלו הפלשתים להתמהמה, והם עולים למלחמה.
 
מלחמות דוד בפלשתים - שמואל ב, כג
פלשתים עולים ללא התנגדות לקרבת ירושלים, וחונים בעמק רפאים ליד ירושלים (מקום השכונה בקעה כיום), הם עלו כנראה בדרך העולה מכיוון בית גוברין. בידי דוד עולה לנצחם. וגם לקחת שלל את אליליהם.
 
 פלשתים ניסו לחזור ולעלות לירושלים בדרך בית חורון. דוד מתקיפם והוא רודף אחריהם במורד בית חורון, מגבע (או גבעון) עד לעיר גזר, שהייתה בידי פלשתים או כנענים. דוד לא הצליח לכבוש את גזר עד שפרעה נותן אותה שילוחים לבתו אשת שלמה.
 
 עם הניצחון על הפלשתים הגיעה השעה להעלות את ארון האלוהים, מקרית היערים (כנראה במקום המנזר הצרפתי "אל אזהר" ליד תחנת המשטרה באבו גוש), ולהעלותו לירושלים. עתה באה ירושלים במקום שילה כמרכז הדתי של כל שבטי ישראל, דבר שחיזק עד מאוד את אחדות הממלכה.
 
עתה היה דוד חזק למדי להתחיל כיבוש. כזכור, הייתה זו שעת שפל מדיני וצבאי למצרים, נהרים וסוריה, ודוד ידע לנצל באופן מקסימאלי את המצב המדיני הנוח. מלחמותיו הראשונות של דוד המלך כוונו נגד הפלשתים. עדין נשקפה סכנה, שפלשתים יתחזקו וינסו לחזור ולחדור ליהודה. ובעת מלחמת כיבושים הייתה תמיד סכנה להשאיר את הפלשתים בעורף.
 
אין אנו יודעים את פרטי המלחמה: דוד לא השמיד את הפלשתים, וספק הוא, אם הצליח לכבוש את עריהם הבצורות. הושגה מעין פשרה: פלשתים הודו בשלטונו העליון של דוד, והעלו לו מס. העיר היחידה אותה כבש כנראה, היתה העיר גת (תל עראק אל מנשיה בקירבת פלוג'ה) שהיתה בקרבת מקום לשטח ארץ יהודה, ואשר בה נערכו לאחרונה חפירות בהנהלתו של ש. יבין.
 
 הסכנה הבאה, שהיתה מתחדשת מדי פעם בפעם הייתה מצד שבטי הנוכרים בעבר הירדן, שבימי השופטים חזרו והציקו לישוב העברי בעבר הירדן.
 
 כמו כן מסתבר שדוד הקים מצודה בנוה המדבר הגדול קדש ברנע, הנמצא כיום בשטח מצרי. שרידי מצודה זו נגלו בחפירות.
 
דוד הלם בבסיסיהם של השבטים שסיכנו את הדרום: בגיא המלח (אפשר שהכוונה לנחל הערבה, כהצעת פרופ' מזר) הכה דוד את האדומים, שהיוו איום על באר שבע ועל אזור ערד (תהלים ס, ב).
 
אחר כך כבש דוד כל ארץ אדום, ושם נציבים באדום. גבול אדום השתרע אז בחלקים של הנגב בא"י המערבית; ובעבר הירדן מזרחה - מנחל זרד דרומה עד לאילת.
 
חשיבותו של אזור זה - מלבד הבטחת הגבול הדרומי - הייתה בעיקר בגלל מכרות הנחושת שבערבה, שנגלו בחפירותיו של פרופ' גלל בשנים האחרונות וכן ניגלה כור היתוך גדול בעציון גבר, שבשטח ירדן נבנה בימי דוד או בימי שלמה. נחושת זו, וכן השליטה על דרך השיירות לאילת סייעו במידה רבה לפריחה הכלכלית בימי דוד ובעיקר בימי שלמה.
 
המלחמה בנגב הייתה מלחמה מקומית. כאן לא היה כל חשש מפני התערבות אחת המעצמות, כי אדום הייתה לגמרי בצד, ולא היה לה גבול משותף עם מדינה גדולה מלבד ארץ יהודה.
 
אין אנו יודעים, אם מואב התערבה במלחמת דוד כנגד אדום, או אם ידע דוד לפייס את מואב בזמן המלחמה באדום. בכל אופן ברור היה, שאחרי כיבוש אדום יבוא גם כיבוש מואב, כי ממואב נשקפה סכנה תמידית לאדום, וכן לישוב העברי משבט ראובן וגד.
 
 צעדו הבא של דוד היה לכבוש את ארץ מואב.
 
 גם המואבים היו שבט נודד, שבדומה לבני ישראל פלש אל שטח הישוב, וכיוון שבאו הראשונים התיישבו בשטח הקרוב למדבר, בעוד שבני ישראל שבאו אחר כך הוצרכו לחדור אל תוך הארץ המיושבת בעבר הירדן המערבי, ובמשך מלחמות מתמידות עלה השבט עתה לדרגת מעצמה מדינית ואף תרבותית.
 
המואבים היו ביחסים הדוקים עם בני שבט יהודה היה להם גבול משותף(?), והם היו קרובים קירבת משפחה למשפחות נכבדות ביהודה - וגם משפחת דוד התיחסה בחלקה על אבות מואביים, כפי שמסופר בסוף מגילת רות.
 
מואב אף היא חששה, ובצדק, מפני מלוכה ישראלית מאוחדת ולכן נתנה למשפחת דוד מקלט כאשר ברח דוד מפני שאול (שמואל א, כ"ב, 3).
 
אחרי כיבוש אדום הגיע התור של כיבוש מואב, עליו מסופר בספר שמואל ב בפרק ח' בפסוק ב.
 
"ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה".
 
 הכיבוש הבא בעבר הירדן הוא כיבוש ארץ בני עמון.
 
כיבוש עמון
דוד השתמש בהזדמנות של חילופי השלטון בעמון (שמואל ב', פרק י; דברי הימים א', פרק י"ט) ושלח שליחים לנחם את המלך החדש חנון. זה חשב, ולא בלי יסוד, ששליחי דוד משתמשים בהזדמנות זאת בכדי לרגל את ארצו. אולם על ידי פגיעה בשליחי דוד (הוא גזז את זקנם וחתך את בגדיהם עד מעל לרגליהם) התגרה חנון בדוד; הוא הבין, שתגובת דוד, שנראתה בלתי נמנעת, תבוא עכשיו, ובכדי למנוע לארצו את גורלה של מואב, הוא שולח שליחים בכדי לקרוא את הארמים לעזרה.
 
 על ידי כך יוצא דוד מתחום הפוליטיקה המקומית, והוא נכנס לראשונה כגורם צבאי ופוליטי במערכת המדינית של המזרח הקרוב.
 
 כפי שכבר נאמר, היו גם הארמים אז בשלב של התגבשות מדינית. המתנגדים העיקריים - בדומה לישראל ויהודה - היו צובא ומעכה מחד, וחמת מאידך.
 
ממלכות הארמים בימי דוד
כדי להבין את מלחמת דוד בעמון ואת מלחמותיו בארמים, עלינו לסקור בקצרה את הידוע לנו על ממלכות הארמים.
 
1. ארם צובה: הממלכה הארמית החשובה ביותר בדרום סוריה בימי דוד הייתה ממלכת צובה. הגבול הדרומי של ממלכת צובה גבל עם שטח ישראל בגלעד, וכבר שאול הוכרח להילחם בהם בכדי להגן של הישוב בגלעד (שמואל א', י"ד, 47). מלכות צובא כללה אז את דמשק ובצפון הגיעה עד רבלה, בקרבת קדש, לערך 100 ק"מ מצפון לדמשק, 200 ק"מ מצפון לגבול ישראל.
 
שטחם כלל את הר חרמון ואת מול הלבנון.
 
רוחב השטח הפורה של המדינה היה לערך 100 ק"מ, ז"א כל השטח הפורה עד למדבר הסורי במזרח; את גבולם המערבי היווה הר הלבנון, וממערב השתרע שטח הצידונים. בימי דוד המלך מולך הדדעזר על מלכות צובא.
 
2) ארם מעכה: מדינה קטנה זאת השתרעה בסביבות אגם החולה וצפונה עיר אחת שלה שמרה על השם "אבל בית מעכה", כיום תל אבל בקרבת כפר גלעדי.
 
3) ארם בית רחוב: גם זו הייתה מדינה קטנה. היא השתרעה מצפון לארם מעכה, לרגלי הר חרמון. שתי מדינות אלה היו כנראה כפופות למלך צובה.
 
4) ממלכת חמת: הממלכה הארמית העיקרית שמצפון לצובה הייתה ממלכת חמת, שהייתה גדולה יותר מאשר ממלכת צובה. בין צובה לבין חמת היו מלחמות מתמידות, וכנראה הייתה חמת המפסידה במלחמות אלה. לכן מובן הוא, שמלך חמת מיהר לשלוח מתנות ולקשור יחסים עם דוד, כי שניהם היו מעונינים במפלת מלך צובה.
 
5) ארץ טוב, הנזכרת כבעלת ברית לארמים מקומה בהרי הבשן.
 
בירת בני עמון הייתה - כמו עד היום - רבת עמון. גם מחוץ לעיר היו ביצורים חזקים. העיר החשובה בדרום הייתה מידבא.
 
המלחמה הראשונה בבני עמון - שמואל ב , י
הצבא הארמי: עם התחלת המלחמה פנה חנון מלך בני עמון לעזרת הדדעזר מלך צובא, שאליו נלוו בני בריתו: מלך מעכה, ומלך רחוב, ארם מעכה, וארץ טוב.
 
ספר שמואל מזכיר רק את חיל הרגלים של הארמים: ארם בית רחוב וארם צובא: 20,000 רגלי; מעכה - 1000 12,000 איש. בספר דברי הימים נזכר גם חיל הרכב שלהם. איש; טוב:
 
הצבא הישראלי: דוד וכן גם הדדעזר לא השתתפו באופן אישי במלחמה זאת, אלא שלחו את שרי צבאם. בראש צבא דוד עומד יואב.
 
עם יואב בא הצבא המקצועי, הוא צבא הגבורים, ובראשו 37 הגבורים ואתו כנראה גם צבא השכירים, הכרתי והפלתי והגתים.
 
יחד עם זאת השתתף בקרב זה גם חיל המשפחות, שהיוו בתקופה זאת מעין עתודות. על צבא זה פקד אבישי, אחי יואב.
 
 כיוון שהסכנה העיקרית היתה מצד הארמים עורך יואב את צבא הגבורים כנגדם, בעוד שאבישי ממשיך במצור.
 
 מסתבר, לפי דברי הימים, שהצבא הארמי חנה בקרבת מידבא.
 
המצב הגורלי שלפני אותו קרב נשמע היטב בדברי יואב
 
"אם תחזק ממני ארם, והיית לי לתשועה, ואם בני עמון יחזקו ממך, והושעתנו. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וה' הטוב בעיניו יעשה".
 
 יואב לא המתין, עד אשר הארמים והעמונים יתאחדו, ויתקיפוהו משני הצדדים. הרי צבא ישראל נמצא עתה בין העמונים הנצורים ברבת עמון, לבין הצבא הארמי. לכן נטל יואב את היוזמה לידו, ותקף את הצבא הארצי.
 
הארמים נסו; ואין לדעת, אם הדבר הגיע לכלל קרב; מסתבר יותר, שהארמים החליטו לסגת, כאשר נוכחו שצבא יואב המנוסה במלחמה יוכל לנצחם. מפני סיבות פנימיות אסור היה לצבא הדדעזר להפסיד אנשים רבים במערכה.
 
בני עמון נסוגו אף הם לתוך העיר.
 
גם יואב לא סיים בשנה זאת את כיבוש עמון; בכלל, אי אפשר היה להחזיק את הצבא זמן ממושך במערכה מחוץ לארץ, וצבאו חזר לישראל.
 
המלחמה השניה, וכיבוש רבת עמון
עתה היה ברור, שבשנה השניה יחזרו הארמים בכוחות חזקים יותר. לא הייתה זו יותר בעיה של כיבוש שטח נוסף בעבר הירדן, כי אם החלה עתה ההתמודדות בין ארם לישראל, התמודדות שהייתה בלתי נמנעת, שנמשכה מאות בשנים.
 
 
 
הקרב בחלאם
בשנה הבאה הוצרכו בני ישראל לאמץ את כל כוחם הצבאי, כדי להתגבר על הארמים. הארמים הזעיקו הפעם תגבורת צבאית משבטי הארמים אשר מעבר לנהר פרת.
 
ההתנגשות בין צבא דוד לארמים ארעה בחלאם. המקום טרם זוהה - הוא נמצא בודאי בצפון עבר הירדן.
 
דוד המלך פקד אישית על צבא ישראל. הוא רצה להכות את הארמים, לפני שיצליחו להתחבר עם העמונים. אל הצבא הארמי נלוו רכב ופרשים. (פירוש המלה פרשים בתקופה זאת הוא סוסים, ולא חיילים הרוכבים על סוסים).
 
צבא דוד הצליח להכות את הארמים. אפשרי הדבר שהייתה קיימת תסיסה בקרב המחנה הארמי, ולא הכל הסכימו לשלטונו של מלך צובא.
 
בתור תוצאה של הקרב הזה נאמר
 
"וינס ארם מפני ישראל, ויהרוג דוד מארם שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים ואת שובך שר צבאו הכה וימת שם. ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר כי ניגפו לפני ישראל, וישלימו את ישראל, ויעבדום ויראו ארם להושיע עוד את בני עמון". (שמואל ב', י"ח - י"ט).
 
כיבוש ארץ עמון
על ידי כך לא היה יותר חשש של התערבות ארמית לטובת בני עמון, ואמנם בשנה הבאה "לעת צאת המלכים" (דבה"י א, כ, 1) זאת אומרת באביב, יוצא צבא ישראל ויואב בראשו להכניע את עמון.
 
יואב "השחית את ארץ בני עמון" ובאופן זה מנע כל אפשרות של סיוע לנצורים ברבת עמון משטחה של ארץ בני עמון.
 
כאשר ראה יואב, שהעיר עוד מעט ותיכנע, הוא שלח לקרוא לדוד, בכדי שדוד יכבוש את העיר, והכיבוש ייקרא על שמו - כמו שגם כיום נכנס המצביא הראשי ראשון לתוך מקום חשוב שנכבש.
 
יואב עצמו כבש את העיר התחתונה, את עיר המים (שמואל ב, י"ב, 27), אבל עדיין החזיקה מעמד מצודת המלך, שהייתה במקום יותר גבוה. לכן קורא עתה יואב לדוד "ועתה אסוף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה".
 
 "ויאסוף דוד את כל העם, וילך רבת, וילחם בה, וילכדה".
 
 אחרי כיבוש ארץ בני עמון שם דוד את שובי, אחי המלך נחש, לנציב על ארץ בני עמון.
 
את כתר המלך הוריד דוד מעל ראשו, ושם אותו על ראשו הוא.
 
 את בני עמון העביד בפרך בעבודות ציבוריות: במכרות הברזל ובעבודות בניין.
 
אחרי שהגבולות היו בטוחים, וחיל מלך צובא נוצח, ניגש דוד למלחמות בארמים - כנראה התקיף הוא מדרום, בזמן שחיל תועי מלך חמת תקף את מלכות צובא מן הצפון.
 
 על מהלך הקרבות הללו, שפרים אבד במהרה, אין המקרא מספר לנו. הוא מסתפק בתיאור הקרבות המכריעים, שהביא לידי הכרעת הארמים בעת המלחמות בבני עמון.
 
אחר כך מוסר לנו המקרא על המתנות ששלח תועי מלך חמת לדוד - כנראה בתור בן בריתו.
 
תוצאה אחרת של קרב חילאם היותה כנראה הנהגת חיל רכב בצבא ישראל. המקרא מזכיר, שאחרי מפלת הדדעזר "ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר כי נגפו לפני ישראל וישלימו את ישראל ויעבדום" (שמואל ב', י"ט). מסתבר, שדוד צירף אותם לצבאו עם כלי הנשק שלהם, כמות שצרף חיילים פלשתים (הכרתי, הפלתי והגתים) לצבאו אחרי נצחונו על הפלשתים.
 
רמז לכך אפשר אולי למצוא בעובדה, שאבשלום בן דוד "עשה לו מרכבה וסוסים, וחמשים איש רצים לפניו".
 
אחר כך מגיע דוד לשיא כיבושיו: צבאו מצליח לכבוש את דמשק, והוא שם בה נציב (שמואל ב', ח' ו'). גם עיר השיירות תדמור במדבר הסורי נכבשה בידי דוד, וגבול הממלכה הגיע עד לתפסח, עיר ידועה על שפת נהר פרת.
 
תקופתו של דוד המלך הייתה תקופת זוהר וכיבושים. דוד עלה למלוכה כאשר נדמה היה, שארץ ישראל תשועבד כליל לפלשתים. אולם הוא הצליח להוריש לשלמה בנו ממלכה חזקה, שהשתרעה מנהר פרת, תדמור ודמשק עד לגבול מצרים, ומהמדבר במזרח ועד לחוף הים התיכון.