לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מלחמות דוד מלך ישראל

מחבר: ברוך קנאל

שמואל ב פרק ח, דהי"א פרק ה

מחניים, גיליון ל"ה, 1958

מלחמות דוד מלך ישראל

ראשי פרקים:
·        הפלישתים - אויבי ישראל
·        הציוד הצבאי ואורח החיים של הפלשתים והכנענים
·        כוחם הצבאי של הכנענים היה במלחמה במישור
·        יחסם של פלישתים לדוד
·        מלכות ישראל מרחיבה את גבולותיה
·        דוד מגן על הישוב היהודי במזרח הירדן
·        כיבוש אדום
 
תקציר:
המאמר עוסק במלחמות שניהל דוד בימיו נגד אויבי ישראל כפלשתים, ארם, אדום, מואב וכו', ומתאר כיצד התפשטה מלכות ישראל באזור.
 
מילות מפתח: דוד; שמואל; מלחמות דוד 
 
 
כאשר נפלו שאול ובניו חללים בהר הגלבוע, נראה היה, שסכנה חמורה צפויה לקיומם של שבטי ישראל. אולם בהנהגתו של דוד לא רק התאוששו שבטי ישראל מן המפלה, אלא גם הצליחו להרחיב את תחומי המדינה מאילת ועד לדמשק, ומנהר פרת עד גבול מצרים. נשתדל לסקור ברשימה זו את מלחמות דוד המלך, שהעלו את ישראל מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
 
בימי שאול המלך רבו המלחמות כנגד הסכנות שאיימו על ישראל מכל העברים: 
"וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובא ובפלשתים... ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שוסהו" (שמ"א, י"ד, מ"ח). 
 
 
הפלישתים - אויבי ישראל
אויבם העיקרי של בני ישראל בימי שאול היו הפלשתים. עם זה מוצאו מאי כפתור, הוא האי כרתים בימינו, והם התנחלו באזור החוף בעיקר במאה הי"ב לפני סה"נ. כידוע היו הפלשתים מאורגנים בברית של חמש ערים: עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון וגת. בראש כל מדינת-עיר עמד מושל אשר לו התואר "סרן" - זו במקורה מילה יונית, טירנוס, שפרושה מושל יחיד. ממילה זו נגזר הכינוי "טירן" למושל עריץ, מונח המקובל בשפות רבות.
 
אחרי שהתבססו בשפלת החוף ניסו הפלשתים להרחיב את השפעתם בשני כיוונים: הם ניסו להשתלט על שטחי ההרים שבהם היה מושב בני ישראל, וניסו ללכד סביבם את שרידי המלכויות של הכנענים והעממים הקרובים להם, שנותרו עדיין בארץ (השווה שופטים פרק א'). גבולם של הפלשתים בצפון היה באזור נהר הירקון, אולם השפעתם התפשטה גם מעבר לתחום זה על פני השרון ועד למפרץ חיפה, ועל פני עמק יזרעאל. כאן היו בית שאן, מגידו ותענך המצודות הכנעניות העיקריות.
 
שרידי הכנענים חששו, שלא יארך הזמן ובני ישראל יתגברו עליהם. עמדתם נחלשה בייחוד אחרי המפלה שנחלו יבין מלך חצור וסיסרא שר צבאו בידי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם. נראים הדברים, שהם התחברו עם הפלשתים כדי לעמוד במאוחד כנגד בני ישראל, אויבם המשותף.
 
נקודת הכובד של הקרבות בין הפלשתים לבני ישראל באחרית תקופת השופטים הייתה בהר אפרים:
 
הפלשתים השתדלו לחדור אל תוך ההרים ולכבוש את שילה. הקרב אשר בו נוצחו בני ישראל התקיים באפק, היינו בקרבת מקורות הירקון אשר ב"ראש העין". כתוצאה מקרב זה נלקח ארון ה', שהובא משילה, מושב עלי הכהן, והפלשתים החריבו את שילה, וחדרו לתוך אזור ההרים.
 
שאול המלך הצליח להתגבר על הפלשתים בקרבות מספר, לבסוף קבצו הפלשתים ובני בריתם הכנענים את כוחם באזור העמק. מקום המערכה, בהרי הגלבוע, לא נבחר במקרה. כאן היה הגבול הדרומי של הרי ישראל, ומכאן איימו בני ישראל על אזור הערים המבוצרות הכנעניות אשר באזורי תענך, מגידו ובית שאן.
 
ניצחונם של הפלשתים ובני בריתם איפשר להם לתקוע טריז בין הגליל לבין החלקים הדרומיים יותר של מלכות ישראל: עמק יזרעאל, שהיה נתון שוב למרותם של הפלשתים ובני בריתם, הפריד בין שני חלקי ישראל.
 
בבואנו לסקור את מלחמותיו של דוד עלינו לעמוד קצרות על הציוד הצבאי ועל אורח החיים של הפלשתים והכנענים.
 
 
הציוד הצבאי ואורח החיים של הפלשתים והכנענים
הפלשתים והכנענים עלו בציודם הצבאי על בני ישראל. נשקם של הפלשתים הוא עקרונית נשק היוונים הקדמונים, שממנו התפתח הנשק היווני הקלאסי. המצרים הקדומים השאירו לנו תיאורים מפורטים של לוחמים מ"עמי הים", שהפלשתים היוו חלק מהם, וכן נגלו שרידים מועטים של ציוד פלשתי בחפירות. 
 
ציור א': לוחם פלשתי
 
בציור א' אנו רואים ציוד של לוחם פלשתי, שבדמותו נוכל לתאר לנו את גלית. הוא גבה קומה, זקוף, חסר זקן ובעל אף ישר, ודומה לטיפוס של האיש היווני בתקופה הקלאסית. ציודו של גלית נזכר בשמ"א י"ז, ה-ז:
 
"וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש... ומצחת נחושת על רגליו, וכידון נחושת בין כתפיו. וחץ חניתו כמנוד אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונושא הצינה הולך לפניו". 
 
ציור ב' מראה חיילים פלשתים הערוכים לקרב. 
 
ציור ב': חיילים פלשתיים במלחמה
 
נכבדי הכנענים חיו חיי רווחה בעריהם המבוצרות, בניגוד לחיי הפשטות של בני ישראל. חיי הכנענים בתקופה זו מתוארים בתבליטים מעשי אמן על גבי שנהב, אשר נגלו בחפירות הארכיאולוגיות, שנערכו במגידו; עיר זו, בדומה לבית שאן, הייתה ממעוזי הכנענים האחרונים (שופטים א. כ"ז). באחד התיאורים הללו רואים אנו את מלך מגידו היושב על כסא מלכותו. משרת מגיש לו משקה והמנגן מנגן לפניו (ציור ג'). 
 
ציור ג': מלך מגידו בתקופת השופטים
 
חיי המותרות של הכנענים מתוארים בתיאור משחה - גם הוא משנהבי מגידו (ציור ד') - חיי המותרות החלישו את יכולת המלחמה של הכנענים, וסייעו לבני ישראל להתגבר עליהם. כן קיים בשנהבים אלה תאור של איכרים מסביבות מגידו (ציור ה), המבהיר לפנינו את טיפוס החייל הכנעני שבו לחמו שאול ודוד. 
 
ציור ד': משתה משנהבי מגידו
 
ציור ה': איכרים מסביבות מגידו
 
כוחם הצבאי של הכנענים היה במלחמה במישור
עיקר כוחם הצבאי של הכנענים היה במלחמה במישור. גם הסתייעו ברכב מלחמה, שלווה על ידי חיל רגלים. בציור ו' רואים אנו אצילים כנעניים במרכבותיהם. לפני הרכב צועדים חיילים רגליים, גם רכב כנעני בשעת הקרב מתואר בקישוטי שן אלה (ציור ז'), מן הראוי להעיר שאמונם של פרשי הרכב היה קשה, ומספרם לא היה רב בכל אחת ממלכויות הכנענים. בימי שלמה המלך מוצאים אנו, שבני ישראל החלו גם הם להשתמש ברכב מלחמה, ואורוות אשר בהן הציבו את סוסי המלחמה הישראלים נגלו בחפירות במגידו ובחצור. בימי דוד טרם למד צבא ישראל להשתמש ברכב הקרב שנפל בידיו, ובכל זאת גבר על צבאות שעלו עליו בהרבה בחימושן. 
 
ציור ו': אצילים כנעניים במרכבות מלחמה
 
ציור ז': רכב כנעני במערכה
 
מצודה בארץ מתוארת בתבליט מצרי מן המאה הי"ג לפני סה"נ. 
 
ציור ח': מצודה בארץ מהמאה הי"ג
 
לחם דוד המלך. יש להניח שתגליות נוספות תוספנה להאיר פרטים אודות הציוד הצבאי של תקופה זו.
 
יחסם של פלישתים לדוד
אחרי המפלה בגלבוע מולך דוד בחברון. בתחילה לא התגרו בו הפלשתים, כי הם חשבו לנצל לטובתם את פילוג מלכות ישראל אחרי מות שלמה: אשבעל בן שאול מלך במחניים אשר בגלעד (בעבר הירדן), בעוד אשר דוד מלך בחברון, העיר המרכזית של נחלת שבט יהודה.
 
אחרי רצח אשבעל הכירו כל ישראל בדוד כמלך עליהם -  רק הוא יכול היה להציל את ישראל מידי אויביו הרבים, שהגבירו את לחצם אחרי המפלה בגלבוע.
 
כאשר התחזקה עמדתו של דוד, הוא כבש את ירושלים, בעיר זו החזיקו היבוסים, והיא הפרידה בין תחום שבט יהודה לתחום שבט בנימין. על כיבוש זה מצויה במקרא הידיעה "ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור..." (שמואל ב', ה' ח). החוקרים בדור הקודם רצו לראות כאן רמז לכיבוש העיר דרך הפיר החצוב בסלע אשר ירד מעיר היבוסים למעיין גיחון הסמוך לה, ואשר ניגלה בחפירות שנערכו במקום במאה הקודמת. אולם כיום אין רוב החוקרים מקבלים הסבר זה.
 
כאשר נוכחו פלשתים, שדוד התחזק וכבש את ירושלים וקבע בה את בירתו, הם ניסו לעלות ולכבוש את ירושלים:
 
"וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל, ויעלו כל פלשתים לבקש את ... ופלשתים באו וינטשו בעמק רפאים" (שמואל ב' ה, ט"ז-י"ח). 
 
עמק רפאים הוא השטח אשר בו נמצאת תחנת הרכבת בירושלים. מסתבר, שפלשתים חדרו ההרה בדרך שבה עולה כיום הרכבת לירושלים. דוד ניצח את פלשתים בבעל פרצים - מקום שזיהויו אינו ברור.
 
אחרי מפלה זו לא אמרו הפלשתים נואש, והם חזרו וניסו לתקוף את דוד בירושלים:
 
 "ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים. וישאל דוד בה' ויאמר לא תעלה, הסב אל אחריהם ובאת להם מול בכאים... ויך את פלשתים מגבע עד בואך גזר" (ש"ב, ה' כ"ב -כ"ה). 
 
פרטי הטופוגרפיה של מערכה זו אינם ברורים. אולם הזכרת גזר בסוף התיאור מעלה על הדעת, שבמערכה זו לא רק ניצח דוד את הפלשתים, אלא גם רדף אחריהם לאזור החוף, גבע - אולי היא מג'דל ג'בע אשר בשרון; ואילו את גזר עצמה לא הצליח דוד לכבוש. עיר מבוצרת זו כבשה אחר כך פרעה מלך מצרים ונתנה שילוחים לבתו אשת שלמה.
 
אחרי ניצחון זה לא נשקפה יותר סכנה להרי יהודה מצד פלשתים, ועתה מעביר דוד את ארון הברית לירושלים, מגבעת יערים (דיר אל-אזהר בקרבת הכפר אבו-גוש).
 
מלכות ישראל מרחיבה את גבולותיה
מעתה חזרה והפכה מלכות ישראל ממדינה המגינה על שטחה מפני ניסיונות פלישה של הפלשתים (מצב שנגרם כתוצאה מן המפלה בגלבוע) למדינה המרחיבה את גבולותיה. בהמשך ימי מלכותו מעלה דוד המלך בכשרון גאוני את ישראל למדינה החזקה אשר בין מצרים לאסיה הקטנה. תכונתו העיקרית של דוד המלך כמצביא היא לדעת הכותב לא רק בניצול המזהיר של הקונסטלציה הפוליטית והצבאית, אלא גם במידת ההתאפקות אותה ידע לגלות, כדי לא להסתבך במסעות צבאיים רבי סיכון שאין בהם הכרח.
 
ראשית מלחמותיו של דוד היו מכוונות עתה כנגד הפלשתים. הידיעות על כך הן מעטות:
 
"ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים" (ש"ב, ח' א).
 
בדברי הימים א, י"ח א. נוספת הידיעה "ויקח את גת ואת בנותיה מיד פלשתים". יש להניח, שדוד ניצח את הפלשתים בקרבות, אולם הוא לא סיכן את צבאו במצור על עריהם הבצורות, עזה אשקלון וכו' מצורים כאלה לא היו לפי כוחו, שכן גם לא יכול היה לכבוש את גזר. מסתבר, שדוד הסתפק בכך, שהפלשתים יעלו לו מס; כן ידוע לנו מן המקרא ש"הכרתי והפלתי" היוו חלק של צבא דוד - אשר שמר אמונים למלך גם בעת מרד אבשלום.
 
שונה הייתה גישתו של דוד לשטחים בהם ישבו הכנענים ועמים קרובים. יש להניח, שדוד כבש את העיר הקדומה, אשר מקומה בתל-קסילה (בקרבת תחנת החשמל על שם רידינג ליד תל אביב, מעבר לירקון), אשר נחפרה בהנהלת ב. מזר. כן מסתבר, שדוד המלך כבש את שפלת לוד ואונו, את השרון, ואת העמק. כעת הגיע תורן של תענך, מגידו ובית שאן - הן הפכו ערים ישראליות ואדמתן עובדה בידי בני ישראל. המקרא לא שמר לנו פרטים על פרטי כיבושיו אלה של דוד. מעניינת היא הצעתו של ב. מזר, שהציע לראות רמז לסדר כיבושי דוד ברשימת נציבי שלמה אשר במלכים (א' ד, ז-י"ט) מכל מקום כיון שנהדפה סכנת פלשתים, לא נמצא יותר גורם שיאחד את העממים הקטנים אשר בארץ כנגד דוד, והוא הכניע אותם בזה אחר זה.
 
 
דוד מגן על הישוב היהודי במזרח הירדן
אחרי שדוד המלך הצליח לבסס את שלטונו על עבר הירדן המערבי, הוא יצא להגן על הישוב היהודי בעבר הירדן מזרחה ולבצר את תחומו.
 
עלייתם של שאול ודוד חלה בתקופת חולשתן של האימפריות הגדולות במזרח: מצרים הייתה חלשה, ובארץ הפרת והחידקל טרם עלתה קרנה של אשור. ארם דמשק, אויבתה העיקרית של מלכות ישראל כעבור זמן מה, טרם היות מעצמה חזקה. סוריה הייתה מפורדת למלכויות קטנות רבות, אשר בחלק מהן שלטו הארמים. כזכור, גם אבות האומה היו ארמים, שמוצאם מארם נהריים. "השפעתם של הארמים גברה בדרום סוריה במאה הי"ב לספה"נ, היינו בסוף תקופת השופטים.
 
מלכויות הארמים הסמוכות לישראל בימי דוד הן ארם בית רחוב, בעבר הירדן הצפוני, כנראה בגבול המזרחי של הגלעד, ארם בית רחוב עמדה בראש המדינות הארמיות שבאו לעזרת בני עמון, ויואב הנחיל להם תבוסה במישור מידבא. ארם מעכה הייתה מדינה קטנה בגולן, ממזרח לחולה. ארם צובה מקומה בדרום סוריה. מקומה המדויק אינו ידוע, ואילו מלכות ארם דמשק נתעצמה רק בימי שלמה ואילך.
 
ראשית כיבושי דוד בעבר הירדן היה מכוון כנגד מואב, שעיקר שטחה היה ממזרח לים המלח בין אדום לעמון (שמואל א, ח, ב). עתה הייתה התנגשות עם הארמים בלתי נמנעת, כי גם הם שאפו להתפשט על החלקים המיושבים של עבר הירדן מזרחה. כן אין לשכוח, ששבטי עבר הירדן נדדו בחלקם במדבר שבעבר הירדן, ודוד היה צריך להגן עליהם, כאמור בספר דברי הימים א, ה, ט אודות בלע בן עזז בן שמע בן יואל משבט ראובן:
 
"ולמזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד. ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגראים ויפלו בידם וישבו באהליהם על כל פני מזרח לגלעד". 
 
בייחוד מסתבך מצבם של השבטים בעבר הירדן מן הנאמר שם בפסוקים י"ח-כ"ב.
 
"בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה מן בני חיל אנשים נושאי מגן וחרב ודורכי קשת ולמודי מלחמה... ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב. ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם כי לאלקים זעקו במלחמה ונעתור להם כי בטחו בו... וישבו תחתיהם עד הגולה". 
 
הבטחת הביטחון באזור הספר של עבר הירדן, ובמדבר עד לנהר פרת, הייתה אפוא משימה חיונית כדי לקיים את הישוב העברי בעבר הירדן. לישוב נשקפה עתה סכנה רבה מצד העמים והשבטים הקרובים אליהם והן מצד הארמים, דוד לא היסס להטיל את מלוא כוח ממלכתו למלחמה באזור מרוחק זה. "ויך דוד את הדדעזר בן רחוב מלך צובה בלכתו להשיב ידו בנהר פרת" (שמואל ב, ח, ג, נוסח הקרי) "וילכד דוד ממנו אלף ושבע מאות פרשים ועשרים אלף איש רגלי".
 
דוד מבער אחרי הארמים עד לדמשק. כאמור, לא השיגה אז עדיין מלכות ארם דמשק את העמדה החזקה אשר אליה עלתה מימי שלמה ואילך, עמדה הנעוצה במצבה הגיאוגרפי המיוחד של עיר זו, המשמשת בירת סוריה כיום. ארם דמשק באו לעזרת צובא, אולם דוד ניצח אותם (שמואל ב, ח, ה)
 
"וישם דוד נציבים בארם דמשק, ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה, וישע ה' את כל דוד בכל אשר הלך" (שם ו'). 
 
תעי מלך חמת שמלכותו הייתה בסכנה מפאת עלייתם של הארמים, כורת עתה ברית עם דוד (שם, ט ואילך).
 
כיבוש אדום
אחרי הניצחונות על ארם יכול היה דוד לגשת לכיבוש אדום, שלא יכלה עתה לצפות לעזרה מן הארמים.  
"ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם בגיא מלח שמונה עשר אלף, וישם באדום נציבים, בכל אדום שם נציבים, ויהי כל אדום עבדים לדוד ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך" (שם, י"ג-י"ד). 
 
דוד הלם בבסיסי הארמים בארצותיהם, לפני שיצא לכבוש את אדום, על ידי כך הצליח לכבוש את אדום: יש להניח, שהמורל של האדומים נפגע קשות כתוצאה מניצחונותיו המזהירים של דוד על הארמים, ועל ידי כך הוקל בהרבה כיבוש אדום על ידי דוד. עתה נותרה רק ממלכה נוכרית אחת בעבר הירדן, היא מלכות בני עמון, שמרכזם ברבת-עמון: אדום ומואב כבר נכבשו על ידי דוד; ובין מלכויות הארמים נכבשה דמשק. בני עמון קראו עתה לעזרה את מלכויות ארם הנותרות:
 
"וישכרו את ארם בית רחוב ואת ארם צובא ואת מלך מעכה... ויצאו בני עמון ויערכו מלחמה פתח השער, וארם צובא ורחוב ואיש טוב ומעכה לבדם בשדה. מפנים ומאחור, ויבחר מכל בחורי ישראל ויערך לקראת ארם, ואת יתר העם נתן ביד אבשי אחיו, ויערך לקראת בני עמון". 
 
יואב הכה את ארם, אולם הארמים נסוגו ורבת עמון עוד החזיקה מעמד.
 
הדדעזר קרא עתה לעזרה את הארמים אשר מעבר לנהר פרת. עתה לא די היה בצבא העיקרי אשר נלחם כנגד עמון, והמלך עצמו היה צריך לפייס את כל ישראל - כי מפלה כנגד הארמים יכלה לגרור אחריה סכנה רבה לממלכה כולה. המערכה ניטשה בחילם, מקום שטרם זוהה. קרב זה נסתיים בניצחון גמור של צבא ישראל
 
"ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר כי ניגפו לפני ישראל וישלמו את ישראל ויעבדום, ויראו ארם להושיע עוד את בני עמון" (שם י"ט).
 
אחרי מפלה זו היו כיבוש רבת עמון וכיבוש ארץ בני עמון רק שאלה של זמן ועם כיבוש העיר וארץ בני עמון הושגו מטרותיו הצבאיות של דוד, ואין אנו שומעים יותר על מלחמות כיבוש בימי דוד.
 
ראינו אפוא שנעים זמירות ישראל היה גם מצביא גאוני. הוא הצליח לחשל את הממלכה אחרי המפלה בגלבוע ולכבוש את ירושלים לפני שהפלשתים יכלו למנוע זאת. אחר כך הכניע את הפלשתים, אולם נמנע מתוך שיקול זהיר להתיש את כוח צבאו על ידי מלחמת כיבוש; ואכן, גם מבני פלשת שרתו את המלך בנאמנות כחיילים. אחרי כן ביער דוד את שרידי המלכויות הכנעניות. כדי להגן על הישוב בעבר הירדן ולהבטיח את גבולו לא היסס מהסתבך במלחמות כנגד הארמים, והוא הצליח לכבוש את דמשק, ואת מואב, אדום ועמון, ובימיו הגיעה מלכות ישראל לשיא התפשטותה.
 
גבול זה מתואר בתיאור מלכות שלמה:
 

"ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר, ארץ פלשתים, ועד גבול מצרים מגישים מנחה ועובדים את שלמה כל ימי חייו" (מלכים א, ה, א). "כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה". (שם, ד).