לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הצבא הרומי בארץ ישראל

מחבר: ד"ר זאב וילנאי

מחניים, גיליון ל"ז, 1959

תקציר: המאמר עוסק במערכת הצבא הרומאי בארץ, בתאור לגיונותיו, פעולותיו כהקמת מבצרים, גשרים תעלות וכד', הנשק ומדי החיילים, מקום מושבם וכו'. כמו כן סוקר המאמר את יחסם העויין של היהודים לרומאים בשל חורבן הארץ, רדיפתיהם וגזרות שהטילו עליהם.

מילות מפתח: ארץ ישראל; צבא רומא; מצודה;

 הצבא הרומי בארץ ישראל

מערכת הצבא הרומאי בארץ התפשטה בעיקרה בעריה הגדולות ביותר, בצד הדרכים החשובות ועל גבולותיה סביב. במקומות האסטרטגיים הוקמו מבצרים ומצודות ובהם חנו לגיונות רומאים. תפקידם היה בעיקר לשמור על התושבים שלא יתמרדו, ועל הגבלות מפני חדירה ופלישה של עמים זרים. ערך מיוחד היה לארץ כי היא היוותה את האזור המזרחי ביותר באימפריה הרומאים ובגבולה מזרחה שכנו אויביהם מהגדולים ביותר. הרומאים השקיעו כספים רבים מאוד בהחזקת צבאותיהם ברחבי האימפריה ובהקמת ביצוריהם המשוכללים, בייחוד במקומותיה האסטרטגיים ובגבולותיה סביב. למראה העושר הרב שהיה רווח בשלטון הרומאי, ובייחוד בצבאותיו, אמרו רבותינו הקדמונים: "אין לך עושר כעושרה של רומי". "עשרה קבין עשירות ירדו לעולם – ותשעה מהם נטלו הרומיים (קידושין מט, ב. אבות דרבי נתן כ"ח).

 

בלגיונות שחנו בארץ שרתו רומאים, בייחוד בשורות המפקדים. כן היו בהם ילידי מושבות רומיות שונות ברובן סביב ים התיכון, וכן בני ארץ ישראל: יוונים או רומאים; ערבים שכירים מגבולות עבר הירדן וכנראה גם קצת יהודים.

 

הלשון הרשמית בצבא הייתה רומית. רבי יוחנן, בן העיירה בית-גוברין בדרום, אומר: "ד' לשונות שישתמש בהן העולם... עברית לדיבור... ורומית לקרב" (ירושלמי, מגילה א, ט). כן הייתה שגורה בצבא השפה היוונית בקרב האנשים שבאו מארצות דוברות יוונית, והם היו רבים מאוד. כשרצו חכמים לומר על איזו מילה רומית או יוונית שגורה אמרו: "לשון סרדיוטין", היינו לשון אנשי צבא (שמות רבה, א, י"ב).

 

הצבא הרומאי היה מחולק לחטיבות לפי היחידות האדמיניסטרטיביות של הארץ, על שני עברי הירדן: המערבי-פלשתיני, המזרחי-ערביה, הלבנון-פ'ינקיה, מצרים נקראה גם על שם בירתה – אלכסנדריה וכו'. המפקד העליון של כל חטיבה היה מוכתר בתואר הרומי: דוכס. זכרם של דוכסים אלה מובא בספרותנו הקדומה: דוכס דפלשתיני, דוכס דערביא, דוכס דפניקי וכו' (איכה רבה א, ח). היהודים קראו לרומא ולצבאה בכינוי "אדום" או "עשו" והתייחסו אליה בבוז רב. על דברי המקרא "שועלים קטנים", הם אומרים: "ואלו עשו ודוכסיה" (שיר השירים רבה ב, טו).

 

דרגה נמוכה מהדוכס הוא הפרפוסיטוס שהיה מפקד של אזור מסוים שבו נמצאות מצודות אחדות וחונים גדודים שונים. זה נזכר בספרותנו הקדומה: "משל למלך שיש לו לגיונות הרבה. ואומר לפרפוסיטוס: לך מנה את הלגיונות, חוץ מן הלגיון העומד לפני" (במדבר רבה א, יב).

 

הצבא הרומי היה מחולק ללגיונות. הלגיון היווה יחידת-יסוד בצבא, כמו הדיוויזיה בצבא המודרני. בכל לגיון היה בקירוב 4,000 – 6,000 לוחמים, ברובם רגליים – מפקדו הכללי של הלגיון היה מוכתר בתואר לגאטוס לגיוניס, שהיה תואר נכבד בחברה הרומאית. בלגיון היו 10 קוהורטים. כנראה, זהו הקרטון בספרותנו הקדומה (ברכות ל"ב, ב). לכל אלף איש היה מפקד: שר-אלף. זכרו של הטריבונוס מובא אף הוא בספרותנו הקדומה: "עשו אותו טריבונוס" (מדרש אסתר ג, א. בטעות טריכונוס). מפקד מאה היה הקנטוריון, שנזכר בספרותנו הקדומה – בשיבוש – קטרון (תוספתא סוטה טז, ז). בכל לגיון היה אגף פרשים. האגף נקרא במילה הרומית: אלא – היינו כנף, שמנה 500 פרשים, בקירוב. כן הייתה אלא של 1,000 פרשים. לפלוגה של פרשים, לרוב עשירית של אלא, קראו הרומאים במילה תורמה – הנזכרת בספרותנו הקדומה בצורת רבים: תורמיות. האגדה מספרת על המצרים שרדפו אחר ישראל: "שנעשו כולן תורמיות תורמיות, כאיש אחד. מכאן למדה מלכות להיות מנהגת תורמיות תורמיות" (מכילתא בשלח, ג. בילקוט שמעוני, שמואל קס – הכתיב תורמיות). מפקדו של אגף הפרשים נקרא פרפקטוס, שהיה נכבד בפיקוד הלגיון בכלל. מפקד עשרה פרשים נקרא דקוריון. נזכר בספרותנו הקדומה: "ומעשה בפולמוס (במלחמה) שביהודה שרץ דיקוריון אחד אחר בן ישראל בסוסו להרגו – ולא הגיעו" (ספרי, דברים שכ"ב). אחרי שחרורו מתפקידו היה נכבד בקהילתו, ולרוב גם היה נבחר למועצת העיר. רבותינו הכירוהו: "דיקוריון גוזר גזרה" (ילקוט שמעוני א, תת"ג).

 

רבותינו קראו לגדוד אנשי צבא רומאים – גונדא – "גונדא דרומאי". גונדא דפרשי – גדודי פרשים (גטין נ"ז, א. בבא מציעא פ"ו, א'). מילה זו מצויה גם בערבית, בנוסח ג'ונד (רבים: ג'נוד). כן נקרא גם מחוז שלהגנתו ממונה גדוד אחד. ארץ-ישראל המערבית הייתה מחולקת לשני ג'ונדים, בראשית שלטון הערבים בה.

 

בלגיונות ששכנו בגבולות המדבר וקשה היה לסוסים להסתגל לאקלימו היבש, היו גדודים של רוכבי גמלים, ברומית דרומדארי. דומה לגדודי ההיג'אנה בצבא עבר-הירדן או מצרים. כן היו בלגיון קצת עגלות, קרונות, להסעת משאות או נסיעת מפקדים גבוהים. בספרותנו מסופר: "חיילות של מלך מהן לובשי ברזל ומהן רוכבי סוסים ומהן יושבי בקרונות" (בראשית רבה, ע"ה י').

 

הטוראי היה נקרא במילה הרשמית: נומרוס, היינו "מספר"; רבים: נומרי. המילה הרומית נומרי, נזכרת גם בספרותנו הקדומה, בדברי החכמים: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו (=לפני הקדוש ברוך הוא) כבני מרון" (משנה ראש השנה א, ב). לפי נוסח קדום כתוב: "כבני נומרין", וזו המילה נומרי הרומית. היינו בני האדם עוברים לפני הקב"ה כמו החיילים במצעד לפני מפקדם העליון.

 

למראה תנועת הצבא הרומאי בארץ, אומר רבן שמעון בן גמליאל (בקירוב במאה השלישית): "בוא וראה עושרה וגדולתה של מלכות רומי זו, שאין לה נומרין אחת בטלה. שכולן רצות ביום ובלילה" (מכילתא, בשלח, ב).

 

היהודים בארץ קראו לאיש הצבא גם במילה: סרדיוט, רבים: סרדיוטות או סרדיוטאות. מהיונית סטרטיוט: היינו איש-צבא. כנראה, היו יהודים שחלמו בשנתם על הסרדיוט שהיה שנוא עליהם, ולפיכך חכמי ישראל מייעצים להם: "הנתפש לסרדיוט – שמירה נעשית לו" (ברכות נ"ז, א'), היינו האדם הזה זקוק לשמירה מיוחדת עליו מפני מזיקים. כן נזכרת "לשון סרדיוטין", כמו שמובא לעיל.

 

פעם נזכרת בספרותנו הקדומה גם המילה קלגס ככינוי לחייל הרומאי, ואנו משתמשים בה עכשיו לכל חייל שחצן ואכזר. רבותינו אמרו: "אל תיראו מפני... ושפעת קלגסין" (משנה סוטה ח' א). אין ידוע מוצא המילה הזאת. יש סוברים שהיא המילה היונית  קלגרטוס היינו "מעלה רעש", וזהו כינויו של החייל המרעיש בשעת ההתקפה. אחרים סוברים שהמילה קלגס נגזרה מהמילה הרומית קליגס ופירושה מגפים קצרים שחייל היה נוהג לנעול.

 

מלבד הצבא הסדיר היו בלגיון גדודי עזר. אנשיו עסקו בעבודת-צבא: הקמת ביצורים, מבצרים, קסרקטינים, דרכים, גשרים, תעלות-מים וכו'. הדרכים שימשו בעיקר לצורכי תנועת הצבא. המילה הרומית לדרך היא סטרטה – מצויה גם בספרות התלמוד: אסטרטא (רבים: אסטרטאו או אסטרטין) (מועד קטן ב', א'. תוספתא, חולין ב', כ"ד). בימי שלטונם של הקיסרים הוצאה בארץ לפועל סלילת דרכים חשובות שנקראו לרוב על שמם. בצדי הדרכים הציבו עמודים שציינו את המרחקים, במילין רומיים, בין הערים החשובות כדי להקל על תנועת הצבא בדרכים הללו. אורך המיל הרומי הוא 1480 מ'. הרבה מאבני המיל נמצאו בארץ ועליהן גם חקוקים שמות הקיסרים שבימי שלטונם הן הוקמו. גם אבותינו הכירו את המסילות הרומאיות ואת אבני המילין. ומסופר: "מסילה שלא היה בה מילין הולכין טועין בה. אמר המלך לשלטון שלו: קבע בה מילין שיהיו בני אדם רואין את המיל... וכן הוא אומר (הנביא ירמיהו): "הציבי לך ציונים" (ילקוט שמעוני, דברים תתקז. ירמיהו לא).

 

גדודי העזר בנו גשרים על נהרות ונחלים. שרידי אחדים מהגשרים נשארו עד ימינו, בייחוד בעבר-הירדן. רמז לגשרים של הרומאים מובא בשיחה אחת של חכמי ישראל (במאה השניה) על מעשי הרומאים בארץ: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו? – תקנו שווקים, תקנו גשרים... נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמם... גשרים ליטול בהם מכס" (שבת לג).

 

ביוזמת הצבא הרומאי בנו תעלות (אקואדוקט) לאספקת מים לערים שסבלו מחוסר מים ובהם גם חנה צבא רומאי. צינור מים נבנה מבריכות שלמה אל ירושלים ותעלות מים אל קיסריה. פעולות אלה של הצבא עזרו כמובן גם לאזרחים, ובזה נטעו בלבם את אהדתם אל שלטונות רומא ואל צבאותיה בארץ דבר זה מתבלט גם בדברי האגדה העברית: "למלך שנכנס למדינה אמר להם: אמלוך עליהם! – אמרו לו: כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו! מה עשה? בנה להם את החומה, והכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם! – אמרו לו: הן! הן!" (מכילתא לשמות כ"ג [מהדורת איש-שלום]. ילקוט שמעוני א, רפו).

 

מתוך מצב מיוחד שהתהווה בארץ היה לפעמים הכרח להחיש בעבודות צבא שונות, ואז אילצו את האזרחים לצאת לעבודה זו מאי-רצון. זוהי האנגריא הנזכרת לפעמים בספרות הקדומה. לפיכך גם קבלה הוראה של אונס בכלל: "לא עשה את המצוות כאנגריא אלא בשמחה" (מדרש תהילים קי"ב). האנגריא מזכירה את הסוח'רה בימי התורכים בארץ, במלחמת העולם הראשונה.

 

הצבא הרומאי הקים לו מצודות במקומות האסטרטגיים ובגבולות הארץ. האדם שהיה עורך התוכנית ומוציא לפועל את בניין המצודה, או הקסרקטין, היה נקרא במילה מטאטור, הנזכרת בספרותנו העתיקה (תנחומא בלק). הרומאים היו מפקיעים את האדמה שעליה הוקם מחנה או מצודה. זכות ההפקעה זו נקראת במילה הרומית: מטאטוריום.

 

המצודה הרומאית הייתה בנויה אבנים. לרוב, תוכניתה הייתה מרובעת והייתה שונה בגודלה, לפי מקומה, ערכה ומצבה האסטרטגי. במקומות בעלי ערך אסטרטגיים ממדרגה ראשונה הייתה המצודה גדולה, לשם אכסון מספר רב של חיילים. בפינות המצודה ולאורך חומתה היו מגדלים, לרוב מרובעים או מעוגלים. למצודה הייתה כניסה אחת לשם הקלת ההגנה בשעת הסתערות האויב עליה. בצדי הפתח היו בנויים מגדלים מבוצרים היטב. המגדל הגבוה היה משמש גם נקודת תצפית, כדי להשקיף יפה על פני השטח שממנו צפויה הסכנה. בחצר המצודה היו בנויים טורי חדרים – מעונות לחיילים לפי דרגותיהם השונות: לרגלים ולפרשים. באגף מיוחד היו מחסני המזון – הוררום. כן היו מחסני הנשק – ארמאמנטרים. במקום מרכזי היה מעון הדגל בו היו שמורים הדגלים והסמלים של הלגיון, שהיה המקום הנכבד ביותר במצודה. סביב מקום הדגל היו מעונות המפקדים הגבוהים ביותר ומשרדיהם. המעון הראשי במצודה היה נקרא בשם הרומי פרטוריום. לשומרים עליו קראו: פרטוריאני, שהיו, לרוב, אנשים אמיצים, בעלי גוף ומראה שהפילו את פחדם על דרי המצודה בכלל. בין חלקיה השונים של המצודה היו רחובות. מהפתח התחיל הרחוב הראשי וממנו הסתעפו רחובות צדדיים אל המעונות השונים. בהרבה מצודות היו מצויות בריכות לאגירת מים, ואילו באחרות היו הבריכות מחוץ למצודה. לרוב השתדלו לבנות את המצודה על יד מעיין או נחל הזורם כל ימות השנה. בקרבת המצודות היו בנויים, לרוב, מגדלים קטנים שהיו משמשים למשמרות חיצוניים או לנקודות-תצפית. מסיבת תפקידם המיוחד היו המגדלים הללו בנויים במרומי גבעות או הרים, במקומות אסטרטגיים מיוחדים. שרידים של מצודות רומאיות רבות ושונות נשארו בארץ ישראל, ובייחוד בעבר-הירדן המזרחי, עד ימינו.

 

הרומאים קראו למצודה קסטרה או קסטרום. מילה זו מצויה בספרותנו הקדומה בגרסאות שונות: קסטרא (רבים: קסטראות) קסטרה (קסטריות), גסטרא (גיסטרא), קצטרא, קצרה. מזה המילה הערבית: קצר, הנקראת גם על שמות מקומות בארץ ישראל.

 

בקסטראות חנו גדודי הלגיונות השונים. חכמינו אמרו על: "הקסטראות והלגיונות: רבי יהודה הנשיא – מטמא, וחכמים – מטהרין" (תוספתא אהלות יח, יב). לחיילי הקסטרה קראו הרומאים קסטרניסיס. זהו הקוסטרינוס הנזכר במדרש: "משל למקום אדרימון (צריך להיות: ארימון, וזו מילה יונית שפירושה מדבר-שממה), שהוא מיובש בגייסות. מה עשה המלך? הושיב בו קוסטרינוס בשביל לשמרו" (ויקרא רבה לה, ה'). לגדוד שחנה בקסטרה קראו קסטוריא. בספרותנו מסופר על "קסטוריא שהייתה עוברת" (ירושלמי נדרים ט, ב).

 

למצודה קטנה קראו קסטלום. זוהי הקסטל בספרות הקדומה. המילה קסטל מצויה גם בערבית ונקראת על מקומות שבהם היו מצודות של הרומאים.

 

למצודה קראו הרומאים גם במילה בורגוס. מקבילה לזה המילה היוונית פירגוס – היא המילה בורגן (רבים: בורגנין), בספרותנו הקדומה. חכמים אמרו:

"עשרה מקומות אין בהם משום מדור עבודת אלילים: אוהלי הערבים והבורגנים... ומקום החצים ומקום הלגיונות" (משנה, אהלות יח, י'),

"הבורגנין אין משום מדור העמים" (תוספתא אהלות יח, יב).

 

חכמים מדברים על "עיירות... של בורגנין" (ויקרא רבה לז). אלו היו עיירות שבהן היו בנויות מצודות, בורגנים. מסיבת ערכן האסטרטגי, לרוב על הגבול. גם מצודת הרומאים במדברות נקראה בורגן: "משל למלך שהיה מהלך במדבר. הגיע לבורגן הראשון, הגיע לבורגן השני" (ויקרא רבה ז). כנראה זהו רמז לקו-הביצורים, הבורגנים, שהיה לאורך המדבר בעבר-הירדן המזרחי. חייל החונה בבורגן הוא הבורגני: "אמר הבורגני: אין דרכו של הבורגן להיפתח בלילה" (מדרש תהילים). המילה הרומאית בורג, שהייתה מצויה גם בפי הצלבנים בימי הביניים, נשארה בצורה בורג' בפי הערבים למקומות שונים.

 

הרומאים הפקידו משמרות על הדרכים, בעיקר באותם שהיה להם ערך אסטרטגי מיוחד, וקראו להם פרזידיום. מילה זו מצויה בתלמוד, ברבים פרוזדאות או פרוסדאות: "והושיבו פרוזדאות על הדרכים" (תענית כ"ח, א). מקום בדרום הארץ נקרא: פרזידיום, כי בו היה משמר דרכים רומאי. רשום במפת מידבא המפורסמת.

 

המילה קסרקטין, מעון אנשי הצבא, השגורה בדיבור העברי, נזכרת בספרותנו הקדומה, על ירושלים "קריה חנה דוד" אומר המדרש: "קריה שחנה בה דוד... קריה שעשה אותה דוד לקסרקטין שלו" (איכה, פתיחתא כו. שיר השירים רבה ח', יא. קצרקטון). כנראה המילה קסרקטין באה מהמילה הרומית אקסרקיטוס, היינו צבא.

 

הלבוש והחגור של החייל הרומאי

חלק ב

החייל הרומאי לבש שמלה עד הברכיים, על רגליו – סנדלי עור מסומרים או מגפים קצרים שנקראו במילה הרומית גליגה. סוברים שמכאן באה המילה קלגס לחייל הרומאי. החייל חבש כובע-קסדה, ועליו ציצית נוצות: קריסטה. לכל חייל הייתה אדרת עליונה: סגום. חכמי התלמוד מזכירים: "פמלניא של פרשים" (נידה י"ג, ב). שיבוש המילה הרומית: פנולה.

 

הנשק היסודי לחייל הרומאי היא הקשת ואשפת חצים, שנקראה בלשון החכמים גם: בית-החצים. בכל מחנה היה מקום מיוחד לשמירת נשק זה, והוא "מקום החצים", שהיה בין: "עשרה מקומות אין בהם משום מדור עבודת אלילים" (משנה, אהלות, יח, ו) לכל חייל היה מגן אות תריס. המגן המרובע נקרא במילה: סקוטום, המגן העגול נקרא: פרמה. לחייל היה רומח, ברומית: פילום, באורך כ- 2 מ'. נקרא בספרותנו גם במילה היוונית: לונכי והיה עשוי ברזל: "לונכיות של ברזל" (סנהדרין יא, א). כן היה לו חרב או פגיון. החרב הייתה נתונה בתיק שהיה תלוי ברצועה מכתפו של החייל. כן היה לו מין קרדום הנקרא בספרותנו: "מעצד של לגיונות" (משנה, כלים כ"ט, א).

 

בלגיון הייתה יחידה "ממוכנת", שאנשיה ידעו להשתמש במכונות יורות אבנים. מכונת הירייה נקראה: בליסטרא, שהייתה מורכבת משני קרשים חזקים מחוברים בקצה אחד בציר ברזל. הקרש האחד, התחתון, היה קבוע על האדמה. עליו היה קפיץ חזק מחובר לקרש העליון. למעלה בקצה הקרש הזה הייתה כעין כף – כף הקלע. עליה שמו את האבן והחייל היה לוחץ את כף הקלע למטה ומתיר אותה, והאבן הייתה נזרקת למרחוק. הייתה גם מכונת ירייה שנקראה: טורמנטון. נזכרת גם בספרות הקדומה: טרמנטון או טורמנטא.

 

לאור הסתכלותם בכלי הנשק של הצבא הרומאי בארץ, דרשו חכמי ישראל על דברי תהילים:

"מנגה נגדו עביו עברו – ברד וגחלי אש:

וירעם בשמים ה' – ועליון יתן קולו. ברד וגחלי אש:

וישלח חציו ויפיצם – וברקים רב ויהומם..."

המדרש אומר:

"עביו" – כנגד תורמיות שלהם, (מפרש אחד מביא את המילה הערבית: אלמנגניק, וזהו שיבוש של המילה הרומית: מאנגונל. עיין: מכילתא, מהדורת מלמד, עמ' 55. בקרבת ביתר ושרידי מצודת בר- כוכבא, נשארו שרידי מחנות הרומאים. בהם מונחת אבן חצובה קדומה הנקראת על היום בשבי הערבי: חג'ר (אבן) אלמנג'אלק).

"ברד" – כנגד בלסטראות שלהם.

"גחלי" – כנגד טורמנטא שלהם.

"אש" – כנגד נפט שלהם.

"וירעם בשמים ה'" – כנגד הגפת תריסין ושפעת הקלגסין שלהם.

"ועליון יתן קולו" – כנגד צחצוח חרבות שלהן.

"וישלח חציו ויפיצם" – כנגד חצים שלהם.

"וברקים רב ויהומם" – כנגד צווחה שלהם.

דבר אחר: "וישלח חציו" – שהיו חצים מפזרים אותן...

 

"ויהומם – הממם וערבבם, נטל סגניות שלהם ולא היו יודעים מה הם עושים..." (תהילים י"ח, יג-טו. מכילתא, בשלח, ג). (על הסגניות עיין להלן).

 

גרסה אחרת של הדרוש הזה אומרת "עביו" – כנגד טומיות שלהן" וצריך להיות טורמיות היינו פלוגות חיל הפרשים (לעיל).

"עברו" – כנגד הכיתים שלהן.

"ברד" – כנגד בליצטרא שלהן,

"וגחלי" – כנגד טרמנטין שלהן.

"אש" – כנגד הנפט שלהן.

"וירעם משמים" – כנגד הלפידים שלהן.

"ועליון יתן קולו" – כנגד קול קרנות שלהן.

"וישלח חציו" – כנגד החצים שלהן".

(ירושלמי, סוטה ח', ג).

 

בספרותנו מובאת רשימה של כלי מלחמה שמבחינים בהם בין טמאים וטהורים כשהם באים במגע עם היהודי. וכה נאמר: "תיק הסייף והסכין והפגיון... בית-החצים בית-הפגושות – הרי אלו טמאים; הקשת והרומח – הרי אלו טהורין. זה הכלל העשוי לתיק – טמא, לחפוי – טהור" (משנה, כלים טז, ח).

 

כלי המלחמה הנזכרים למעלה ידועים, מלבד בית-הפגושות, ביחיד, כנראה, הפגושה. מילה זו בנוסח פגוזה מובאת גם בתרגום הארמי למקרא. מכאן המילה פגז המצויה בעברית של ימינו. בתיאור יחזקאל הנביא את המצור ששם מלך בבל על העיר צור, נזכר כלי מלחמה הנקרא במילה "קבל": "ונתן עליך דיק, ושפך עליך סוללה והקים עליך צנה. ומחי קבלו יתן בחמותיך" (יחזקאל, כו, ט). הקבל כנראה היה כלי מלחמה שהיה פורץ בחומה. בתרגום הארמי "ומחי קבלו – ומחת פגוזוהי", לפי גרסה אחרת: פגושוהי (בפירושו של ברטנורא לדברי המשנה הנזכרים). סברה אחרת אומרת לגזור את המילה, פגוז מהמילה היונית פיגז או פגוז, היינו אבן או גוש אדמה קשה.

 

שלטונות הצבא דאגו לא רק לאספקת הציוד הצבאי, כשורה, אלא גם לאספקת הלבוש והמזון. האספקה לצבא נקראת במילה: אפסניא, מכאן אפסנאות או אפסנאי בלשון ימינו. הדאגה לצבא מובאת גם בדברי רבותינו: "בנוהג שבעולם מלך יוצא לדרך וכל הלגיונות יוצאין עמו לשמרו. והוא זקוק לתת להן פרנסתן ומזונתן" (מדרש תהילים יז, ח). "מלך בשר ודם עומד במלחמה ואינו יכול לזין את חיילותיו ולא לספק להם אופסניות" (מכילתא ב, 34).

 

בעד שירותם הצבאי שלמו לחיילים משכורת, ברומית: סלריום. בספרותנו הקדומה: "מלכות מעלה לו סלרין" (ויקרא רבה לד, ג). מלבד המשכורת הקבועה ניתנה לחייל מדי פעם בפעם הענקה, מתנה, ברומית: דונאטיבום. גם המפקד העליון, הדוכס והמושל האזרחי, אפרכוס, זכו למתנה. רבותינו מספרים: "אפרכוס ודוכוס שהיו נוטלין דונטיבה" (שמות רבה ז). וכן ניתנה לחייל חופשה קבועה. ברומית: סטאטיבום. זו היא האסטאטיבא בספרותנו הקדומה. המתנה לחייל, הדונאטיבא, ניתנה, בייחוד אחרי עונה של עבודה מאומצת רבה בשדה הקרב או בפעולה צבאית אחרת. בתקופה זו, כמובן, לא היה החייל זכאי לחופה, לאסטאטיבא. קדמונינו אמרו: "מלך בשר ודם כשהוא נותן דונאטיבא – אינו נותן אוסטאטיבא; וכשהוא נותן אוסטאטיבא ; אינו נותן דונאטיבא" (תנחומא, ויצא מהד' באבער, א, עמוד ה).

 

החיילים בחופשתם היו באים מהקסטראות והבורגנים אל הערים הגדולות ומבלים שם בבתי קירקסאות ותיאטראות. הרבה משרידיהן נשארו עד ימינו. כן בילו באיצטדיונים ובהיפדרומים לחזות בהצגות ספורטיביות ובתחרות סוסים. חכמי ישראל מספרים על אצטדיון אחד שהיה בטבריה, בודאי זה הידוע גם מימי מרד היהודים ברומאים ובו בילו חיילותיהם המנצחים. בסבסטיה ובקיסריה נשארו שרידי היפודרומים רומאים. גם בבית-שאן היה היפדרום גדול שעקבותיו נעלמו לפני כמה עשרות שנים. תחרות הסוסים בהיפדרומים היו נערכות פעם בחודש. חכמי ישראל מדיינים ביניהם על זמן ההתחרויות בהיפודרומים, בלשונם – אפודרומין: "באיזה יום היו עושין אפודרומין? רבי זירא אומר: בהשלמת (בסוף) החודש. רבי יוסי אומר: בראש החודש. רבי אביי אומר: בשני בחודש. רבי יוחנן אומר: בג' בחודש" (בית המדרש, ילינק, ה, עמוד 38). באצטדיונים ובקירקסאות היו, כנראה, מופיעים אנשים ועושים בפני הנאספים להטים גם עם נחשים, כפי שנוהגים הדרוישים במזרח. אלו הם הנחשים והחברין שעליהם אמרו רבותינו: "ההולך לאצטדיון ולכרקומין... ורואה את נחשים והחברין... הרי זה מושב לצים" (תוספתא, עבודה זרה ב, ו).

 

חגיגה רומאית מפורסמת שהייתה רווחת גם בארץ, הייתה זו שנקראה בשמה היווני: מיומס או מיומה, הייתה זו חגיגה פרועה מאוד. גם היהודים ידעו לספר עליה: "מלך בשר ודם כשהוא הולך למלחמה נוטל כל חיילותיו עמו. וכשהוא הולך לטייל למיומס שלו נוטל לגיונותיו לתשמישו" (מדרש תהילים יח). בארץ היה בכל אזור ואזור מקום מסוים בו הייתה נערכת חגיגה זו. קדמוננו מספרים: "כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו" (במדבר רבה). לפי דבריהם הייתה המיומס מתאימה למרזח בדבר ירמיהו: "אל תבוא בית מרזח", ובדברי עמוס: "וסר מרזח סרוחים" (ירמיהו טז, ה. עמוס ו, ז. ויקרא רבה ה, ג). בהרי מואב היה מקום בשם בית מרזח, ונקרא בפי היוונים והרומאים בשם מיומס והיא מסומנת במפת מידבא (מהמאה השישית לסה"נ). מיומס אחרת הייתה על חוף הים של העיר עזה, ואחרת על חופה של אשקלון. כן הייתה מיומס בסביבת קיסריה, על יד המושבה בנימינה, במקומה של שוני בימינו, בה גם נשארו שרידי תאטרון רומאי גדול.

 

לחיילים שגמרו את שירותם הצבאי דאגו השלטונות להתיישבותם במקום שנקרא במילה הרומית: קולוניה, בספרותנו: קלניא. על הדאגות לצבא יש גם רמז במדרש העברי: "נותנים להם אפסניות ועושים להם דונאטיב ומעלים להם קלניא" (ספרי, דברים כח). חיילים משוחררים התיישבו במקומות שונים בארץ (להלן).

 

סמל הצבא הרומי היה הנשר, ברומית: אקווילה. בהשתלטותם על הר המוריה בירושלים הציבו הרומאים על אחד משערי המקדש נשר זהב וקנאי יהודי הורידוהו, מה שעורר, כמובן, את חמתם של הרומאים (קדמוניות יז, ו, א). פעם כאשר רצו היהודים להודיע לרב אחד על תפיסת זוג יהודים ע"י הצבא הרומאי אמרו בלשון סתר: "ותפסו נשר" (סנהדרין יב, א). במצעדי הצבא וגם בקרבות היו נושאים את הנשר בראש טורי הצבא, לעורר בהם התלהבות וגאווה. תפיסת הנשר על ידי האויב נחשבת כעלבון וכשלון גדול לצבא. לחיילים נושאי הנשר קראו: "אקוויליפ'רי".

 

ללגיונות הצבא היה גם דגל הנקרא ברומית במילה: קנטברום. קונטברא, בספרותנו הקדומה, הנזכרת עם נושאי הנשר: "אקלפרין קונברא של מלך" (מדרש תהילים מה, ה (מהדורת באבער) עמוד 270).

 

מלבד הנשר היו בצבא סמלים אחרים. הסמל הצבאי נקרא במילה: סיגנום, בספרותנו – סגנון או סגנום. האגדה, המספרת על מלחמתו של יהושע בעמק אילון, אומרת: "ספר משנה תורה (דברים) היה סיגנון ליהושע" (שמות רבה מה, ג. תנחומא, תשא, ט עמוד נה; סיגנון). "משל למלך שהיה לו לגיון אחד ומרד עליו. מה עשה צר צבא שלו? – נטל סגנוס של מלך וברח" (בראשית רבה י, ט). על דברי התורה: "ויהם את מחנה מצרים" מבאר המדרש: "הממן, ערבבן, נטל סגניות שלהן, ולא היו יודעין מה הם עושין" (מכילתא, מהדורת לויטרבך, א. עמוד 241). לנושא הסיגנום קראו סיגנארי. הם הסיגנארים בנוסח אחר של האגדה הנזכרת.: "מה עשו הסיגנארים? – נטלו סגנים וברחו".

 

הדגל המיוחד של איזה גדוד נקרא במילה הרומית וכסילום; נושא הדגל: וכסילריוס. כנראה נזכר הוכסילום גם בספרותנו הקדומה בשם: אכסילין (תוספתא, כלאים ה, כו).

 

מדי פעם בפעם היה לגיון יוצא למסע לרגל פעולה צבאית. מלפני הצבא היה יוצא אדם מיוחד, שנקרא במילה הרומית: אנטקרסור ותפקידו היה לקבוע את המקום לחניית אנשי הלגיון. אנטקרסור זה נזכר בספרותנו, בשם: אנטיקיסר: "משל לאנטיקיסר שהיה מקדים לפני חיילותיו, מתקן להם מקום שישרו" היינו שיחנו, מלשון: שרה-חנה (ילקוט שמעוני, במדבר תשכז).

 

הסתערות הצבא הרומי הייתה בהמולה רבה. לאור הסתכלותם בטכסיסי הרומאים דורשים רבותינו על דברי התורה: "אתם קרובים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפשו ואל תערצו מפניהם": "אל ירך לבבכם – מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות; ואל תיראו – מפני הנפת תריסים ושפעת קלגסים; אל תחפזו – מקול הקרנות. ולא תערצו – מקול הצווחה... ואתם באים בניצוחו של מקום" (דברים כ, ג. ספרי, דברים, קצב. סוטה מב, א).

 

במחנות הצבא ובקסטראות היו נערכים גם טקסים דתיים. אנשי צבא היו מקריבים קטורת על מזבחות מיוחדים. מזבח כזה נמצא בסבסטיה בהרי שומרון ובקרבת מגידו, לגיון הרומאית, בעמק יזרעאל. הטקסים נערכו לכבוד אלילים שונים. אל מפורסם היה זובס פראפיס הנזכר בכתובת הרומית החקוקה על המזבח שנמצא בקרבת מגידו. כן הוא נזכר גם בכתובת רומית שנמצאה בירושלים. ראש האל זובס סראפיס נמצא בחורבות גרש, בעבר הירדן המזרחי. האליל סראפיס נזכר גם בספרותנו הקדומה בשם סרפס או סר אפיס. כנראה הייתה דמותו חקוקה על חפצים שונים וליהודי היה אסור המגע עמהם: "מצא טבעת ועליה צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון – יוליך לים המלח, ואף דמות... וסרפס". נוסח אחר: סרפיס (תוספתא, עבודה זרה ה, א. עבודה זרה מג, א).

 

מסופר על וספסינוס, המפקד העליון של הצבא הרומאי שיצא לדכא את מרד היהודים, בבואו אל הארץ שאל בתרפים של אליל בהר הכרמל (טקיטוס, היסטוריה 11, 73).

 

אנשי הצבא שמרו על קמיעות שייחסו להן מעלות מיוחדות להגנת חייהם בשדה הקרב, כמו המסקוט, בצבא הבריטי. הרומאים נהגו להוריד את עור הפנים של אויביהם, שנפלו בקרב ולהכין ממנו מין צורה, שנקראה במילה היוונית: קפוקפלי – זהו הקרקפלין בספרותנו. צורה זו שימשה קמיע בחיי הלגיון. רבותינו אמרו: "אין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין" (חולין קכ"ג, א). האגדה מספרת על: "קרקפילו של רבי ישמעאל", מעשרת הרוגי מלכות, שהייתה מצויה בידי הרומאים" (מדרש אלה אזכרה: בית המדרש, ילינק, ב', עמוד 7-65).

 

בצבא הרומאי היה מנהג לעסוק בניחושים ובקסמים בטרם צאתו לפעולה צבאית ומתוך סימנים ואותות לנבא אם יצליח בפעולתו הצבאית. דבר זה נקרא אצלם: אוגוריום. לפעמים ניתן לקיסר התואר אוגור, היינו מגיד-עתידות. תואר זה מובא גם בכתובת רומית לזכרו של הדריינוס, התקועה בחומת ירושלים בימינו, בגבול חצר המקדש מבחוץ.

 

קדמונינו ידעו על מנהג זה, שהיה רווח גם בתקופת המקרא, לפי דבריו של יחזקאל: "כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים, לקסם קסם, קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד..." דרשו רבותינו: "כי עמד מלך בבל אל אם הדרך – על אם דבצלי" (נוסח אחר: על אמא דבצליה, על אם דפצליה), דהיינו, על פרשת-דרכים, במקום שהדרך מתפצלת לכיוונים שונים. "בראש שני הדרכים... שני דרכים היו שם. אחת הולכת אל המדבר, ואחת הולכת אל הישוב (נוסח אחר: לירושלים). "לקסום קסם – התחיל לקסום קסמים: לשמה של רומי – ולא עלו, לשמה של אלכסנדריא – ולא עלו, לשמה של ירושלים – ועלו! הדליק נרות ופנסין: לשמה של רומי – ולא הדליקו (נוסח אחר: ולא האירו), לשמה של אלכסנדריא – ולא הדליקו. לשמה של ירושלים – והדליקו. קלקל בחצים – התחיל לקלקל בחצים: לשמה של רומי ולא עלתה, לשמה של אלכסנדריא – ולא עלתה, לשמה של ירושלים – ועלתה לו. והציף ספינות בנהר פרת: לשמה של רומי – ולא הלכו, לשמה של אלכסנדריא – ולא הלכו, לשמה של ירושלים – והלכו. שאל בתרפים – זו עבודת כוכבים שלו. ראה בכבד... כהדין ערביא דנכיס אימרא וחמי בכבדיה (כמו אותם הערבים השוחטים כבש ומתבוננים בכבד שלו)". בחפירות בארץ נמצאו תבניות תבניות של כבד עשויות חומר, ששימשו לקדמונים בניחושיהם השונים. כבד זה נמצא בחפירות העיר מגידו, בעמק יזרעאל.

 

בנוסח אחד של האגדה הנזכרת נוסף: "זרע זריעות ונטע נטיעות: לשמה של רומי – ולא עלתה לו, לשמה של אלכסנדריא – ולא עלתה לו, לשמה של ירושלים – ועלתה לו – וצמחו" (יחזקאל כא, כו. קהלת רבה יב, ז. איכה רבה, פתיחתא כ"ג. ילקוט שמעוני, יחזקאל, שסא).

 

מסופר על נירון קיסר שניסה בחצים (בארמית גירא), לפני צאתו למלחמה: "שדא (שלח) גירא למזרח – אתה נפל בירושלים. למערב – אתה נפל בירושלים. לארבע רוחות השמים – אתה נפל בירושלים (גיטין נו, א).

 

השלטונות הצבאיים היו עורכים רשימות של החיילים ובהן תיאור מעשיהם גם בשדה הקרב. על יסוד רשימות אלו היו נותנים למשוחרר משירותו הצבאי, אחרי 20-25 שנה, תעודה מיוחדת – דיפלומה. ואם היה זר – היו גם מעניקים לו אזרחות רומאית. רבותינו מספרים על רשימה זו, וקוראים לה במילה היוונית: דפתרא, ומכאן המילה הערבית: דפתר למחברת: "משל למלך שהיה יושב וקורא בדפתרא כל גיבוריו. והיה קורא פלוני ופלוני. כיון שהגיע עד פלוני, אמר לו: מת" (ילקוט שמעוני ב, שמואל, קסה, כד).

 

חיילים רומאים שגמרו את שירותם הצבאי, וטראנים, חזרו לרוב אל ארצותיהם. לרבים מהם ניתנה האפשרות להתיישב במקומות שונים בארץ והקלות רבות נעשה להם. החיילים, כאמור, התיישבו במקומות נושנים או הקימו לעצמם מושבות מיוחדות. השלטונות הצבאיים היו מעונינים בהרחבת התיישבות של חיילים שספגו השפעה רומאית. בהתיישבות זו הקימו להם "איים" פרו-רומאיים באזורים שונים בארץ. מושבה של חיילים נקראה במילה קולוניה – קלניא. גם המדרש מספר על החיילים המתיישבים: "ומעלים להם קלניא". חיילים משוחררים התיישבו בעיר גבע אשר בעמק יזרעאל, כנראה, במקום הקיבוץ שער העמקים של ימינו. פה התיישבו פרשים, שגמרו את שירותם הצבאי, ולפיכך קראו לה: גבע עיר-הפרשים, ביוונית: פוליס איפאון (מלחמות ג, ג, א. קדמוניות טו, ח, ה).

 

במקומה של מוצא הקדומה הסמוכה לירושלים הוקמה קולוניה, מושבה של חיילים משוחררים, והייתה במקום הכפר הערבי ששמר על השם הרומי העתיק, שנקרא עד היום קולוניה. על יסוד ההנחות שנתנו למתיישבים החיילים המשוחררים במוצא העתיקה דרשו חכמים על שמה של מוצא, ואמרו שבא מלשון "מוצא" ופטורה מתשלומי מס מלכות.

 

חכמים אמרו: "מה מוצא? – ממצייא. אמר רבי תנחומא: קולונייא חוה שמה" (ירושלמי, סוכה ד', ג).

 

בעיירה אמאוס, חמתא הקדומה, הנמצאת בקרבתה של לטרון בימינו, ושימשה בסיס צבאי חשוב, התיישבו חיילים רומאים אחרי סיום שירותם בדיכוי מרד היהודים ברומאים, במספר שמונה מאות אנשי חייל (מלחמות ז, ו, ו).

 

גם בעיר עכו, פטולמיאס הרומאית, התיישבו חיילים משוחררים, וטראנים, ולפיכך היא נקראת בכתובת רומאית שנמצאה בסביבתה – קולוניה פטולומיאס של הוטראנים.

 

בעבר הירדן התיישבו חיילים משוחררים: בעיר חשבון בהרי מואב (בימינו הכפר חסבאן). בעיר גרש, גרסה הרומאית, אשר בהרי הגלעד (בימינו חורבות ג'רש). האגדה אומרת למצוא בשם גרש, גרסה הרומאית, את המילה היוונית: גרסוס, היינו זקנים, כי פה התיישבו חיילים זקנים ששוחררו מתפקידם הצבאי...

 

היהודים והצבא הרומאי בארץ

חלק ג

היהודים הביטו בשנאה על הצבא הרומאי על מעשיו בעבר: חורבן הארץ, ירושלים ומקדשה, רדיפותיהם נגדם והוצאה לפועל של גזירות שהטילו עליהם השלטונות. הצבא מילא אז גם את תפקידי המשטרה של ימינו. היהודים קראו לצבא בשם לגיונות או במילה גייסות, שם נרדף גם לחבורות שודדים. בספרותנו מימי שלטון הרומאים נשארו קטעי ידיעות על הצבא הרומאי ומעשיו בקרב היהודים.

 

הרומאים נהגו לרגל את מעשי היהודים. בייחוד חששו מפניהם בחגים ובהתאסף המונים בערים הגדולות. "אין לך רגל ורגל שלא באה בולשת אל ציפורי" (שבת קמה, ב). שרי הצבא הרומאים היו לפעמים מכריחים את התושבים לחלל למענם את השבת. מסופר: "כשנכנס פרוקלא (שם שר-צבא רומאי) בן פורי, הורה לנחתומים לאפות בשבת" (ירושלמי סנהדרין ג, כא).

 

רבים מהיהודים היו מתחמקים מגזרות השלטון הצבאי וחכמים נותנים להם עצה: "הרוצה שלא יכירוהו, ייתן תחבושת על אפו ולא יהיה ניכר. כמו שקרה בימי ארסקינוס המלך, נתבעו אנשי ציפורי ונתנו תחבושת על אפם ולא הכירום. ולבסוף נאמרה עליהם לשון הרעה ונתפסו כולם מפני הדיבה" (ירושלמי, יבמות טז, טו).

 

בימי רדיפות היו היהודים נוהגים לשנות את עטיפת ראשם ולכסות חלק מפניהם שלא יכירום הרומאים. רבותינו מספרים:

"שני תלמידים משל רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד. פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם: אם אתם בניה של תורה – תנו נפשיכם עליה, ואם אין אתם בניה – למה אתם נהרגים עליה" (בראשית רבה פ"ב, ח).

 

יהודים שרצו להעביר ממקום למקום הודעות שונות בעניין מצוות ישראל שהרומאים אסרו על קיומן, היו מוסרים את ההודעה במילים סתומות שהגוי לא היה יכול להבינן. פעם כאשר רצו להודיע לחכם אחד בשם רבא, על שני שליחים שנשלחו לטבריה ונתפשו ע"י הרומאים, ובידם הייתה תכלת, בשביל לצבע את ציצית כסותם, אמרו: "זוג בא לרקת", הוא שמה המקראי של טבריה, "ותפשו נשר", הנשר היה סמל הצבא הרומאי "ובידם דברים הנעשה בלוז". לוז הוא שמה הנסתר של לוד, שהתפרסמה בתעשיית התכלת שהיה לה ערך רב בחיי ישראל (סנהדרין יב, א). כאשר לא יכלו חכמי ישראל לקדש את החודש בלוד, מסיבת גזירות הרומאים, עשו זאת בעיירה סמוכה לה בשם עין-טב (עינטב) והודיע על מעשה זה בסימן מיוחד, באימרה המפורסמת: דוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כה, א).

 

מפאת הריגול הוכרחו היהודים להתכנס בעליות נסתרות ובחצרות פרטיות כדי ללמוד תורה. חכם אחד מספר: "כשהיינו שרויין בחצר בית-גלודה בלוד, היו מבשלין קדירה של עדשים ואחד עומד על הפתח" (תוספתא עירובין ט, ב). כן מסופר: "וכבר שלחה מלכות (רומי) שני סרדיטאות (חיילים) ואמרה להם: לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה? – הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושא (עיירה בסביבות ציפורי, בימינו בקרבת חיפה וקבוצת אושה של ימינו), וקראו את המקרא ושנו את המשנה, מדרש הלכות ואגדות" (ספרי, דברים, שמד).

 

לפעמים היו גייסות הרומאים שמים מצור על עיר לתפוס יהודי שברח מהם. מסופר על תקרית במדינת לוד: "שלחה המלכות גיסות אחריו, באו והקיפו את המדינה ואמרו להם: אם אין אתם מוסרים אותו לנו, אנו מחריבים את המדינה! עלה אצלו רבי יהושע בן לוי ופייסו ואמר לו: מוטב שייהרג ואל ייענש הציבור על ידי... ונתפייס לו ומסרו להם" (ירושלמי, תרומות ה, ו).

 

על משלחת עונשים (זימיא ביונית) מסופר שבאה אל העיירה פניאס היא בניאס הנמצאת בימינו בקצה עמק החולה ולרגלי החרמון בגבול סוריה. סיפור זה מובא כדרוש על דברי התורה: "יברכך ה' וישמרך" – אמרו חז"ל: "בממון – שלא תהא עשוי במדינה פניאס ושלא תבוא זימיא למדינה ויאמרו לך: תן זהב" (תנחומא, נשא, י).

 

על ר' שמעון התימני (המאה השניה), שהיה בן העיירה תימנה (בימינו חורבה בשם תיבנה בין כפר-מנחם והרטוב) מסופר כיצד תושבי עירו שיחדו את הגייסות במזון כדי שלא יערכו את החיפוש: "מעשה בשעון התימני שלא בא בליל יום טוב לבית המדרש... אמרו לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? – אמר לו: מצווה באה לידי – ועשיתיה. בולשת גויים נכנסה לעיר והייתי מתיירא שמא יפסידו את בני העיר, ושחטנו להם עגל אחד והאכלנום" (תוספתא, ביצה ב, ו).

 

לוי בן סיסי (במאה השלישית) מספר על גייסות שבאו אל עירו, נטל ספר תורה ועלה לראש הגג ואמר: "ריבון העולמים! ואם ביטלתי דבר אחד מהספר הזה – יכנסו הגייסות ויבוזו העיר, ואם קיימתי כל הכתוב בה – ילכו להם. מיד נתפזרו הגייסות להם" (ירושלמי, תענית ג, ח).

 

היהודים לא שרתו בצבא הרומי עוד מראשית שלטונם בארץ (קדמוניות יד, ו, יב), וכן לא שרתו בו גם לאחר החורבן. השלטונות הצבאיים אסרו על היהודים לעבוד בצבא. גם בשנת 404 הוצאה פקודה מחודשת המרחיקה את היהודים ואת השומרונים מכל עבודה צבאית. יהודים שמשו סוכנים, אפוטרופוס, על רכוש הרומאי בארץ: "מעשה שנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי משיחין (עיירה בגליל התחתון על יד ציפורי), ובאו אנשי קצטרא (המצודה הרומאית) אשר ציפורי לכבותה". דבר זה מסופר גם בתלמוד: "ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות מפני שאפוטרופוס של מלך היה" (תוספתא שבת יג, ט. בבלי, שבת קכא, א).

 

עם זאת נמצאו כנראה יהודים בודדים שנכנסו לשרות הצבא. מסופר על יהודי אחד שבא מבבל וקיבל משרה גבוהה בשלטון הקיסר: "שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל ועשאוהו שר החיל של הקיסר ומינוהו ראש על כל בירניות (מצודות) שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב שם וקראו לו קילוני, לו ולבניו, ולבני בניו עד סוף כל הדורות" (במדבר רבה ד, כ). קילוני זו מזכירה את קולוניה מושבת החיילים המשוחררים שהייתה על יד ירושלים.

 

בבית הקברות של יפו הקדומה נמצאה מצבה ובה נזכר יהודי שר המאה של המחנה, כנראה של צבא רומאי.

 

על אחת המערות בבית שערים הקדומה, הנמצאת בגבול עמק יזרעאל, חרות ציור של איש מחזיק רומח. אולי הוא מציג חייל יהודי ששירת בצבא הרומאי.

 

יוסף בן מתתיהו מזכיר מחנה של יהודים במדבר סיני (קדמוניות, יד, ח, יב). וזהי בודאי אחת המצודות, קצרת היהודים, הנזכרת ברשימת המבצרים הרומאים בארץ ושמות הגדודים שחנו בהם, במאה הרביעית לסה"נ.

 

"על כן הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם, נמר שוקד על עריהם" (ירמיהו ה, ו). "נמר שוקד על עריהם" – זו יון, שהייתה מנמרת בגזרותיה ואומרת לישראל: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".

(ויקרא רבה יג)