לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עליתה הצבאית של מצרים בימי הממלכה החדשה

מחבר: פרופ' שמואל ייבין

מחניים, גיליון ק"ה, 1966

תקציר: המאמר דן בהרכב הצבא המצרי, ובהשפעת תרבות הלחימה של החיקסוסים על המצרים בתק' הממלכה החדשה.

מילות מפתח: צבא, מלחמה, מצרים, קרב קדש, חיקסוס, היסטוריה.

עליתה הצבאית של מצרים בימי הממלכה החדשה

 התפרצותם של החיקסוסים למצרים והשתלטותם עליה סימנו מפנה חדש בתולדותיה של ארץ זו. רוב החוקרים מסכימים היום, כי אף על פי ששטחים רחבים למדי מחוץ לגבולותיה של מצרים היו נתונים למרותם של החיקסוסים, הנה במדינה זו עצמה היה שלטונם נכון בידיהם ממש רק במצרים התחתונה (כלומר הדלתא); במצרים התיכונה, למן מוף ועד אסיוט, היו כנראה רוב המושלים המקומיים סרים למשמעתם של מלכי החיקסוסים יותר להלכה מאשר למעשה, ואלו נסיכי מצרים העליונה לא הכירו ברבונותם כלל. יש לשער כי מלכי החיקסוסים, ביחוד בתקופה המאוחרת של שליטתם במצרים ניסו לכבוש גם את מצרים העליונה, אך לא הצליחו; ונסיונות אלה הביאו לכך שהנסיכים המקומיים בדרום התלכדו מסביב למושלי אל-כאב, אשר נעשו מנהיגים למצרים במלחמת השחרור. כך עלתה לגדולה השושלת הי"ז, שאירגנה את ראשית דחיקתם של החיקסוסים ממצרים. מה שהתחילו מלכי השושלת הי"ז סיים מייסד השושלת הי"ח פרעה יעחמס הא').1548-1570 עלייתו לשלטון נחשבה לראשית  (1087-1570 לפנה"ס בקרוב) הממלכה החדשה בתולדות מצרים.

 

לאחר שגורשו החיקסוסים ממצרים ועם כיבוש בירתם המצרית של אלה היא חתואערת (כנראה צוען, צאן אל חג'ר היום, במזרח הדלתא), השכיל יעחמס להבין, כי יש לשמור את ארצו בפני השנותן של התנפלויות מאסיה. לשם כך צריך היה לא רק לרופף את שלטונם של החיקסוסים גם בארצות השכנות, ארץ ישראל וסוריה, ששימשו מקור לא אכזב לגיוס צבאותיהם, אלא גם לכבוש לעצמו ראש גשר מפריד בין מצרים ובין ארצות אסיה שהוא מגשר ביניהן, וזאת כדי להגן על ארצו כהלכה לפני שיתפרץ למעבר במדבר סיני, משהוא התוקף מאסיה אל גבולה.

 

היו לו ליעחמס גם האמצעים לכך, מתוך כתובות על חייהם ומעשיהם של מצביאים, שעמדו בראש חיילותיו, אנו למדים, כי במשך המערכות לשחרורה של מצרים אירגנו פרעוניה לא רק חיל רגלים מאומן, שהתחשל בקרבות, אלא גם צי ניכר, אשר בלעדיו אי אפשר היה לנהל פעולות מלחמה בדלתא, שזרועות הנילוס ותעלות השקאה גדולות וקטנות לאין מספר מבתרות אותה. ואמנם מספר יעחמס בן אבאנא, אחד ממצביאיו החשובים ביותר של יעחמס הראשון, כי השתתף עם אדוניו בכיבוש שרוחן אשר בנגב א"י.

 

כך כפו נסיבות היסטוריות מסוימות את מצרים לצאת לדרך של כבושים צבאיים מחוץ לתחומי ארצם. ראשית כיבושיו של יעחמס בארצנו חייבו, אפוא, בימי הממלכה החדשה את הרחבת שליטתה של מצרים למרחקים גדולים יותר לצד צפון-מזרח, ומשכה בהכרח את מלכיה ממסע למסע, הרחק אל לב סוריה והלאה לצד צפון.

 

אולם לא רק התנאים המדיניים החיצוניים גרמו להשתלשלות ענינים זו שהביאה את מצרים למעמד של מדינה אימפריאליסטית צבאית. נוסף עליהם נימוק שהורתו בתנאים המדיניים- הסוציאליים במדינה פנימה, אנו יודעים גם על נסיונות מספר של נסיכים מחוזיים למרוד ביעחמס. והוא, אם גם עלה בידו להכניע את המורדים, הבין כי שלטונו לא יכון על יסוד מוצק כל זמן שגורמי המרידות לא יעברו מן המדינה. כדי ללכד את השליטים המחוזיים סביבו, היה עליו לספק להם תחליף שיסיח את דעתם מעניני פנים לענין חיצוני. אמצעי בדוק ומנוסה להסחה כזאת, בכל הדורות, היו מלחמות תנופה נגד אויבים מבחוץ.

 

מעמד הנסיכים ומקורביהם, במידה שלא כלה מתוך התנגדות בפועל לריכוז השלטון בידי יעחמס, היה אפוא, לעמוד השדרה של הקצונה הגבוהה והפיקוד הצבאי. נערי המשפחות המיוחסות הללו היו מתחנכים מעתה יחד עם בני המלך בארמון פרעה ומכשירים עצמם לתפקידם בעתיד. מהם הורכב, כפי הנראה, גם גדוד נבחר של לוחמים, שהיה נלווה אל המלך במסעותיו כמשמר ראש, הוא גדוד נערינא. לא זו בלבד שכך חונכה חטיבה קרבית מצויינת, אלא שהושגה גם מידת נאמנות עלאית לפרעה, נאמנות שיסודה בקשרים אישיים מנוער. לאחר זמן משארגן תחותימס הג' את הקיסרות המצרית באסיה, היו מתחנכים בארמון פרעה - יחד עם עידית הנוער המצרי - גם בני השליטים המקומיים באסיה, שהיו בני ערובה; וכך נטעה בהם נאמנות לשליטה העתיד של מצרים.

 

עיקרו של הצבא המצרי היה לכתחילה חיל הרגלים שהוקם מבני עם הארץ וברובם איכרים, מובן שצבא זה יכול היה לצאת למסעותיו רק בעונה מסוימת בשנה, כתום מלאכת עיבוד השדות והזריעה, שכן ההשגחה שאחר הזריעה ואפילו הקציר והדיש יכלו להימסר לידי נשים, זקנים וילדים. רק עם התפתחות פעולות המלחמה בימי יורשיו של יעחמס, ובעיקר מימי תחותימס הג' ואילך )1436-1490 לפנה"ס), הוטל תפקיד חשוב יותר ויותר בקרב על חיל הרכב.

 

את השימוש בכלי רכב רתומים לסוסים למדו המצרים מן החיקסוסים. על כך מעידים גם עצם המונחים שנקטו המצרים: ססם - סוסים; מרכבותי - נרכבתי - מרכבה, רכב; קצנא - קצין (הנוהג ברכב) וכו', כל אלה מלים שאולות משפה שמית מערבית, שבה דיברו אז תושבי סוריה. השימוש בכלי רכב מחייב החזקת צבא שיהיה מאומן ומודרך לאופן מלחמה זה ונכון לקרב בכל זמן. יתכן כי המצרים הלכו בענין זה בדרך החיקסוסים, וקימו מעמד מקצועי של אנשי חיל הרכב שהתאמנו לכך כל ימי חייהם, ופרנסתם היתה על אחוזות שקיבלו במתנה מן המלך. מעמד הנסיכים המקומיים ומקורביהם התאים ביותר לתפקיד זה.

 

כיבושיו של תחותימס הג' וארגונה של קיסרות ששלטה על מושבות אשר מחוץ למטרופולין, הצריכו החזקת חילות מצב תמידיים. לכך לא יכלו לשמש עוד אנשי צבא מגוייסים מבין איכרי המדינה, ואפילו מאנשי המעמד הבינוני שפרנסתם על העבודה או המסחר, ולמן ימיו של תחותימס הג' ואילך אנו שומעים על צבאות שכירים משבטי הכושים בדרום או מעממי אסיה הקטנה ואיי הים האגיאי (במקור שרדן, אנשי סרדיס?). בימי אמנחותפ הג' ובנו אחנאתון (אמנחותפ הד') נזכרים השרדנים במכתבי אל-עמרנה כחילות מצב קבועים בערים שונות בא"י ובסוריה.

 

הכנסת חילות שכירים השפיעה במצרים, כמו שאנו מוצאים בכל המקומות ובכל הזמנים, לרעה על היחס אל הצבא. במגילה אחת מימי השושלת הי"ט (1190-1313 לפנה"ס בקרוב) מתאר המחבר האלמוני את מעמדם ומצבם של בני המקצועות השונים במדינה, ובין השאר הוא מתנה את סבלו ומר גורלו של איש הצבא החי בסכנה מתמדת וחייו ופרנסתו אינם בטוחים לעולם, והוא עזוב לנפשו בהפצעו או לאחר שחרורו, לעומת מעמדו הנבחר של הסופר, כלומר פקיד המדינה, המתענג על רוב טוב, והכל נותנים לו כבוד ויקר.

 

ההתלהבות הצבאית דעכה עד מהרה במצרים. בתחילת ימיה של השושלת הכ' (בראשית המאה הי"ב לפנה"ס) התפוררו שרידי האימפריום המצרי. והארץ חדלה מהיות מעצמה בעלת משקל בעולם העתיק, לאחר שכבר בראשית המאה הי"ג, בימיו של רעמסס הב' (1223-1290), נתעכבה התפשטותה והחלה רתיעתה. רעמסס הב' נאלץ לכרות ברית שלום עם החיתים, ברית שהטביעה גושפנקה רשמית על המצב שהיה קיים למעשה מאז עלתה שושלת זו למלוך; שלטון מצרים הוכר בא"י ובקצה הדרומי של סוריה; ואילו משם צפונה השתרעו מחוזות שלטונה של ממלכת החיתים. את המחוזות הללו הספיקו החיתים לכבוש בתקופת רפיון וסכסוכים פנימיים במצרים, בסוף ימיה של השושלת הי"ח (במחצית הראשונה של המאה הי"ד לפנה"ס).

 

לא הרבה אנו יודעים על ארגונו של הצבא המצרי ומספרו. אין לשער כי הגייסות שהשתתפו במסעות הממלכה החדשה עלו על 30,000 איש. בימיו של סתי הא' (בסוף המאה הי"ד לפנה"ס) אנו מוצאים גדודים ששמות אלים נקראו עליהם, והם חונים במקומות שונים בא"י (לפי אחת הכתובות המצריות שנמצאו בחפירות בית שאן). במסעו של רעמסס הב' על קדש השתתף, כפי הנראה, כל הצבא המצרי, ארבעה גדודים שנקראו בשמות האלים העיקריים: גדוד אמון, גדוד רע, גדוד פתח וגדוד סותח, וכן חיל הנערים, משמר המלך. כל גדוד היתה חטיבה מושלמת בפני עצמה; ובעיקרו, כנראה חיל רגלים כבד.

 

מכתובותיהם של הפרעונים, החל מימי תחותימס הג', אנו למדים על מועצות מצביאים, דבר המחייב קיום מפקדה עליונה המתכננת את ניהול הקרבות. תוכנן של הכתובות מעיד בכמה מקרים, כי בידי המפקדה הזאת היו כפי הנראה מפות או תסריטים של הסביבה אשר בה אמר הצבא המצרי להילחם. כן למדים אנו כי נאספו ידיעות מפי מרגלים, כלומר היה קיים ארגון מסוים שבימינו קוראים לו בצבא בשם שרות מודיעין (Untellugece Servuve), אנו שומעים גם על מחלקת אספקה (אינטנדאנטורה), שעליה היה לספק את צרכי הצבא בשעת מסעו; על כך היו ממונים סופרי הצבא. בידיהם היה גם ניהול המזכירות (פקודות, היום, כרוזים, יוני קרבות, רישום השלל וכד'). לעת חנות הצבא היו נוטים אהל למלך או למפקד במרכז המחנה. על המחנה היו מוצבים שומרים, שהתפקדו מדי פעם בפעם בקוראם זה אל זה קריאות מותנות מראש. מדי בוקר היו המצביאים מוסרים למלך דין וחשבון על כל מאורעות היום ומצב הצבא. לפני התחלת הקרב היו הכרוזות מעבירים במחנה את פקודת היום בדבר הפעולות שתעשינה.

 

קצינים וחיילים שהצטיינו בקרב במעשים נועזים או בקטילת חיילים רבים מצבא האויב, היו מקבלים רבידי זהב בתורת פרסים ואותות הצטיינות. למצביאים היה פרעה נוהג להעניק גם חלק מן השלל שנמסר לאוצר-המדינה, בעיקר עבדים, או אחוזות מרכוש המדינה במצרים. נראה שכל חייל חייב היה להפריש לאוצר, כלומר למלך, אחוז מסוים מן השלל, שנפל בחלקו עם בזיזת מחנות האויב או עריו שנלכדו בסערה.