מחלת הנפילה או בשמה הרשמי, 'כִּפְיוֹן', או 'אפּילפּסיה' בלע"ז, היא אחת ההפרעות הנוירולוגיות השכיחות ביותר. במקרים רבים של כפיון אין לו סיבה נראית לעין, אך הוא יכול לנבוע מחבלות בראש, מגידולים או מפגמים התפתחותיים. בארצות הברית לבדה, מאובחנים כיום כמיליון בני אדם הסובלים מהמחלה.
נתוק הקרוי גם Petit mal (פטיט מל) - התקף קטן - מתבטא באובדן רגעי של ההכרה ללא תנועות חריגות. נפוץ בעיקר אצל ילדים. נמשך בין כמה שניות לדקה ועלול להתרחש אין-ספור פעמים ביום, על כן מפריע ביותר למהלך החיים התקין. במקרים נדירים נגרם ההתקף בשל גידול במוח או מחלה נוירולוגית הניתנת לאבחון.
ההתקף מלווה בנתק מהסביבה למספר שניות ללא אובדן שליטה על שרירים או סוגרים וללא עוויתות. יכול להתבטא בתזוזה פתאומית, גלגול עיניים או אפאטיות למספר שניות. ללא מצב בלבולי לאחר האירוע, לא גורר אחריו פציעות משניות ולא מצריך טיפול רפואי מידי.
טוני -קלוני הקרוי גם Grand mal (גרנד מל) - התקף גדול.
ניתן להבחין בשני שלבים:
שלב מקדים בו החולה חש תחושות אותן הוא לעתים קרובות כבר מכיר כמבשרות התקף. ישנם חולים אשר אצלם גירוי ספציפי ידוע כגורם להתקפים.
ההתקף - ההתקף מתחלק גם הוא למספר שלבים:
שלב טוני - איבוד הכרה פתאומי, כיווץ שרירים, צעקה קצרה (בפחות מ-50 אחוז מהחולים) ודום נשימה העלול לגרום ציאנוזיס [הופעת צבע כחלחל בעור וברקמות ריריות, עקב כמות לא מספקת של חמצן בדם.]. שלב זה נמשך מספר שניות.
שלב קלוני - התכווצות והרפיה חוזרת של הגפיים, פלג הגוף האמצעי והראש, המלווים באי שליטה על סוגרים. שלב זה נמשך על פי רוב פחות משתי דקות, אך עלול להמשך זמן רב יותר ואף מספר שעות.
שלב ההרפיה - הרפיה של כל השרירים, הזלת ריר מרובה והתעוררות.
שלב פוסט אקטלי - עייפות, חולשה, בלבול, לעתים גם אלימות. לרוב החולה ימצא בתנוחה עוברית לאחר ההתקף.
יש לרפד את סביבת החולה על מנת למנוע פציעות. אין למנוע את תנועות החולה בכוח. חשוב לשמור עם הפינוי על סביבה רגועה נטולת גירויים ככל האפשר.
הדרך הטובה ביותר לחיות עם המחלה היא הקפדה יתרה בלקיחת התרופות. כמו כן יש לזהות את הגורמים (גירויים) המעודדים את ההתקפים, במידה ויש כאלה. במקרים מסוימים הגירויים הגורמים לכך הם הבזקי אור ולכן למשחקי מחשב מסוימים מצורפת אזהרת אפילפסיה. יש להימנע משתיית משקאות חריפים, עישון סיגריות, נטילת סמים, מצבי דחק וחוסר שינה במידת האפשר.
לוקח זמן רב להתמודד עם המחלה והשפעותיה הנפשיות. הדבר קשה גם בשל יחס החברה למחלה. על כן תמיכת המשפחה והחברים עוזרת במניעה. קבוצות תמיכה לחולים ותוכניות שיקום העוזרות ברכישת מקצוע הן כלי עזר לחולה בהסתגלות למחלתו ותורמות לריפויה. רצוי שהסביבה הקרובה בה נמצא החולה תדע על המחלה, כדי שתדע להתמודד עם התקף. בישראל חייבים החולה וכן גורם רפואי המטפל בו לדווח על מחלתו למשרד הרישוי. חולה אשר מחלתו נשלטת בעזרת טיפול תרופתי רשאי לנהוג. הוא אינו רשאי לנהוג ברכב ציבורי, וגם אינו יכול לקבל רשיון לנשק, וחייב להכיר במגבלות תפקודו.
אפילפסיה הינה תופעה שכיחה באוכלוסייה הכללית, הפוגעת ב- 1-1.5% מכלל האנשים. בתחילת המאה התייחסו לחולי אפילפסיה כאל משוגעים והם אושפזו בבתי חולים לחולי נפש. מאז השתנו כמובן הדברים וחלה למעשה מהפכה בהבנת המחלה ובהתייחסות ללוקים בה...
כיום, רוב חולי האפילפסיה מנהלים חיים תקינים ומלאים. ברוב המקרים הטיפול התרופתי מונע או מוריד באופן משמעותי את מספר ההתקפים האפילפטים, דבר המאפשר לחולים לנהל אורח חיים תקין לכל דבר.
מן המקורות הקדומים על "נכפה" - אפילפטי
אפילפסיה היא מחלה הידועה מזמנים קדומים. בתקופת התלמוד קוראים לה "נכפה". לפנינו כמה תיאורים עתיקים של מחלה זו:
[רבי שלמה יצחקי, רש"י בצרפת במאה ה- 11. בביאורו למסכת שבת סא, א]
נכפה - היינו חולי שאדם נופל מחמתו לארץ, ומכהו בראשו במוחו ומפילו.
הגהות מיימוניות [מאיר בן יקותיאל מרוטנבורג, גרמניה, מאה 13]
שאלו לרבי על נכפה אחד, והיה רוצה נכרי אחד לרפאותו, ולהאכילו מאכל אחד לרפואה, שנראים הדברים שיש בו שרץ העוף לפי הענין.
והשיב כי נכפה חולי גדול... ופעמים שמסתכן ונופל באור [-אש] או במים, ומותר אם הרפואה ידועה. ואם אין הרפואה ידועה - אין להתיר [הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה טו]
הסבר: מדובר ברופא לא יהודי, הרוצה לרפא חולה אפילפסיה בתרופות שיש בהם "שרץ העוף" – זבובים או שרצים אחרים האסורים באכילה. והשאלה היא אם מותר לאכול מאכל פיגולים זה, כדי להתרפא. והתשובה: המחלה מסוכנת, והתשובה תלויה במהימנות התרופה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן לט סעיף ד
נכפה, אם הוא לזמן קבוע, הוי מום שבסתר; ואם אינו לזמן קבוע, הוי מום שבגלוי.
הסבר: הנושא הוא מתחום המשפחה: אדם התחתן, והתגלה שהוא אפילפסי. הבעיה היא אם האשה יכולה לטעון שרימו אותה, ויש לחייב אותו להתגרש, או שיש להניח שהיא ידעה על המחלה, ולכן אינה יכולה להתחרט.
הפסיקה מבדילה בין שני סוגי אפילפסיה: אחת הגורמת התקפים בזמנים קבועים, ואז החולה יכול להסתתר ולא ידעו על מחלתו, והשניה הגורמת להתקפים בלתי צפויים, ואותם אין להסתיר. יתכן שחלוקה זו דומה לחלוקה שהובאה בתחילת הפרק, המבדילה בין התקף קטן להתקף גדול. התקף קטן הוא בדרך כלל גלוי. התקף גדול יכול להיות בזמנים קבועים, ואז הוא יכול להיות נסתר. אם האיש חולה באפילפסיה הבאה בזמן קבוע, יש לקבל את טענת האשה שלא ידעה, כי במקרה כזה אדם יכול להסתיר את מחלתו.
