על הכיסאות הקטנים, ישבו במעגל ילדי כתה ה'.
שיחקנו, דיברנו, שרנו. הילדים קמו להפסקה, וכאשר חזרו למקומותיהם, עלו קולות ריב מאחת מפינות המעגל.
"אני ישבתי בכיסא הזה!", צעק אחד הבנים, "אני ישבתי בכיסא הזה, קום!" פקדה אחת הבנות. "מה פתאום? את משקרת, זה הכיסא שלי!", קבע הבן. "אני בטוח במאה אחוז!" "אתה לא רואה שזה בדיוק המקום שבו אני ישבתי?!" החזירה לו הבת בתקיפות."תני לי כבר את הכיסא", איבד הבן את סבלנותו, אני שמרתי עליו כל הזמן ואני יודע שהוא שלי!".
הסכסוך המילולי הלך והסתבך. האחד דחף השנייה משכה והמריבה הגיעה לשיאה כשפרץ הבכי.
ביקשתי משני הילדים לספר על האירוע מנקודת מבטם.
רגע הקונפליקט התברר מיד. שני הילדים קמו ממקומותיהם להפסקה, וכשחזרו לשבת במקומם הקבוע -משהו השתבש. כיסא אחד פתאום נעלם, דבר שהביא לוויכוח למי שייך הכסא הנותר.
הילד התעקש שכיסא המריבה הוא שלו. הילדה לא הבינה מדוע הילד סבור כי הכיסא "שלה" הוא זה שלכאורה נעלם, שהרי הכסא הנותר נראה בדיוק כמו הכסא שלה (שנראה בדיוק כמו יתר הכיסאות בכיתה) וגם נמצא בדיוק במקום בו השאירה אותו לפני שהלכה להפסקה.
ניסינו לבדוק מה הם הצרכים של כל צד, מדוע בעצם שניהם מתעקשים על הכסא האחד שנותר.
"תנסה לספר לנו מה באמת חשוב לך בכיסא הזה?", עודדתי את הילד לפרט את צרכיו, כשלפתע הכריז: "אני אגיד לכם למה זה חשוב לי כל כך!" אמר כמגלה לנו סוד, "אני הכי נמוך בכיתה, והכיסא הזה הוא קצת יותר גבוה מהאחרים ולכן חשוב לי לשבת עליו!"
מאותו רגע אי אפשר היה שלא לתת לילד את כל התמיכה, שהרי חשף את רגשותיו הכנים ואת צרכיו האמיתיים. בזכות אמירה זו פורק הקונפליקט מהמתח הבינאישי שבו, ובא לפתרונו בדרך של הסכמה, בתחושת הקלה ובהרגשת רווח.
סוף דבר: הכיסא הגבוה נשאר אצל הבן אשר מיהר להביא לבת כיסא אחר.
