הכול התחיל בצוהרי יום חורפי לפני שלוש שנים וחצי. רבה הספרדי של אחת הערים ורעייתו עמדו לחגוג באותו ערב ברוב נחת את חתונת הזהב שלהם.
אחד מבני המשפחה, המלמד בישיבה קטנה ושוקד על לימודי דיינות, מיהר לקניות בשוקניון ברחוב אגריפס בירושלים. כשרצה לשלם לקופאית החניון, גילה כי רכבו עמוס קניות, אך ארנק אין. הוא ביקש שתניח לו לצאת לדרכו ולשלם מאוחר יותר. היא סירבה. הוויכוח התלהט וארך דקות ארוכות. היא חסמה את דרכו. הוא החל בנסיעה איטית ופגע בה בפגוש הרכב. הקופאית נפלה על הפגוש. הוא המשיך בנסיעה של מספר מטרים כשהיא מתחננת שיעצור, עד שביצע פנייה והיא נפלה ונחבלה. הוא המשיך בנסיעה מבלי לעצור ולהציע עזרה.
העניין הגיע בפני השופט דרורי. העובדות כמעט ולא היו נתונות במחלוקת. בהסכמת הצדדים, השופט פנה לשירות המבחן וקיבל את התצהיר הבא:
"היות והתרשמנו כי מדובר בבחור צעיר, שזו היא לו עבירה ראשונה ויחידה, אשר אינה מאפיינת את אורח חייו, ובנוסף, על מנת שלא לפגוע בהליך הסמכתו לדיין, אנו ממליצים להימנע מהרשעתו, ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות".
לשופט לא נותר אלא לשמוע טיעונים לעונש. התביעה העידה את הקופאית.
"אני מאוד כועסת עליו על מה שהוא עשה, מאוד מאוד כועסת, אבל אני לא רוצה גם לפגוע בבן-אדם. יש לו ילדים, אשתו הייתה בהריון לפני שנה בערך, היא באה אלי בהריון, אני לא רוצה לפגוע בו", הצהירה הקופאית.
"פשוט אני רוצה שכולם יידעו, שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית. יכול להיות. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישראלית הוא לא היה עושה את זה".
דרורי, אדם רגיש, מקורי וחכם, הבין את גודל השעה. מצד אחד ניצב נאשם שמודע לחומרת מעשיו. מהעבר השני קורבן שזקוק בעיקר להכרה בהשפלה שעבר, לא לנקמה. במתקדמות שבמערכות המשפט בעולם קוראים לזה גישור פלילי. בצפון מערב אירופה מקפידים להפגיש בין קורבן לבין נאשם שאינו עבריין מקצועי. התובנה העומדת בלב ההליך היא העובדה שלקורבן דרושה בעיקר ההכרה בעוול שנעשה לו, ולא הנקמה בזה שעוול. מהליך כזה יוצאים כולם נשכרים. הקורבן זוכה בהכרה ובפיצוי כספי, העבריין זוכה לסליחה אמיתית ולעונש שאינו מחריב את עולמו, והחברה זוכה בשני אזרחים שקבלו את חייהם בחזרה.
דרורי מיהר להעלות את הנהג מספסל הנאשמים. "אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה", אמר לו השופט. הנהג סיפר לקופאית על קשייו ועל חרטתו, אך זו התקשתה לסלוח. לבסוף הגיע הנהג לעניין העדתי. הוא סיפר לה עד כמה הוא מכבד את אנשי העדה האתיופית. הוא סיפר לה על שלושה יוצאי אתיופיה הנמצאים בכתתו, ועל הקשר החם בינו לבין תלמידיו ומשפחותיהם. הוא הבטיח לה כי מעשה הנבלה שעשה לא היה קשור להיותה אתיופית.
עיני הקופאית אורו. הוא נגע בלב העלבון.
"אני מאמינה לך, באמת, אתה אומר את האמת. אתה אומר את זה מכל הלב. אני מאמינה לך, ואני סולחת לך", הצהירה הקופאית.
בא כוחו של הנאשם מיהר להכריז כי שולחו יקבל עליו באהבה כל סכום פיצוי שישית עליו בית הנשפט. ודרורי בוודאי שנתמלא נחת. לא בכל יום מצליח שופט לסיים תיק בצורה מושלמת שכזו.
