נכחו: בעלה של התובעת (כמיופה כוח), נציגת חברת התעופה, וסטז'רית ממשרד עו"ד שעובדים מול חברת התעופה.
התובעת טסה מישראל לארה"ב. כתוצאה מבעיות טכניות המטוס המריא באיחור של כ- 10 שעות. הנוסעים הורדו מהמטוס רק לאחר כ- 6 שעות, שבמהלכן קיבלו מים בלבד. לאחר שהנוסעים הורדו מהמטוס קיבלו סנדויצים. מכיוון שהתובעת חרדית, לא יכלה לאכול את האוכל הזה, ונשארה ללא אוכל 10 שעות.
נציגת החברה טענה, שעפ"י החוק, הדיילים לא רשאים להוציא את האוכל של המטוס כל עוד המטוס על הקרקע. לכן, היו רשאים לתת לנוסעים מים בלבד. התובעת יכלה לקנות אוכל בנמל התעופה, ולבקש החזר תמורת קבלות. חברת התעופה פיצתה את כל הנוסעים ב- 50$. אחרי שהתובעת התלוננה, קיבלה פיצוי נוסף. התובעת תבעה 10,000 ש"ח או שני כרטיסי טיסה. נציגת החברה הסבירה שאין זה הגיוני לדרוש שני כרטיסי טיסה, כאשר רק בכרטיס אחד ובכיוון אחד היו בעיות. לבסוף הציעה פיצוי כספי נוסף.
התובע ביקש יום למחשבה ולהתייעצות עם אשתו, ולאחריו חתם על ההסכם.
מכיוון שהתובעת לא הגיעה לגישור אלא רק בעלה, שאומנם ידע את פרטי המקרה, אך לא חש את הדברים על בשרו, נציגי הנתבעת לא יכלו להתרשם מתחושות התובעת, ולא יכלו לתת לה אמפתיה. הגישור היה ברובו "טכני", היינו מה קרה, מה יכלה או הייתה צריכה התובעת לעשות וכו'.
בעלה של התובעת לא הביע הבנה להתנהגות החברה, ומצד שני נציגות החברה לא הביעו הבנה להתנהגות התובעת (אשתו). נראה שהבעל חש העצמה מסוימת בלבד במהלך הגישור, וזאת כתוצאה מבוחן מציאות שנעשה לו במהלך הגישור. [בוחן מציאות: בדיקה שלאיש תפיסה נכונה של המציאות]. מתגובת הבעל נראה שהוא לא היה מרוצה במיוחד מהצעת הפשרה, ולהערכתי הסכים להצעה בעיקר מתוך הבנה שבבית המשפט לא יקבל יותר.
לסיכום, כמעט ולא התרחשו במהלך הגישור תהליכי הכרה והעצמה, ובכל זאת נחתם הסכם. מצד שני, בגלל שהתובעת לא נכחה בגישור, והנתבעת היא חברה גדולה, לא היה צורך רב מידי בתהליכים אלה. בוחן המציאות מחד, והאינטרסים של חברה גדולה מאידך, הספיקו להביא לסיום הגישור בהסכם.
