נכחו בגישור: התובע, בעל חנות מכולת בשכונת הנתבעים, הנתבע ובת זוגתו.
הנתבע נהג לקנות בהקפה במכולת של התובע. פעם אחת התובע חשב שאיבד את השיק שקיבל מהנתבע, ולבקשתו ביטל הנתבע את השיק. לאחר מספר חודשים התברר לתובע שהוא נתן את השיק לסוחר אחר, ושכח מהמקרה. השיק הופקד בבנק, חזר, והסוחר החזירו לתובע. התובע התקשר לנתבע ואמר לו שהשיק שבוטל נמצא אצלו. הנתבע הגיע למכולת, קיבל את השיק הישן, נתן שיק חדש על חלק מהסכום.
לדברי התובע אמר הנתבע שישלם את השאר בהזדמנות אחרת.
לדברי הנתבע הוא שילם את היתרה במזומן באותו המעמד.
לא היו סימוכין בכתב לחוב. במהלך הגישור עלו מספר טעויות של התובע בנושא גבית כספים, למשל, השיק "האבוד", אי רישום החוב, טעויות שונות בניהול התשלום בהקפה וכו'.
שני הצדדים הדגישו את חשיבות האמינות האישית שלהם, וכל אחד מהם חש שפשרה כמוה כהודאה בשקר. המגשרים שכנעו את הצדדים, בעזרת פגישות נפרדות והגדרות מחודשות של הקונפליקט, שניתן לקבל את שתי האמיתות ביחד, ואין בקבלת אמת אחת כדי לגרוע מהאמת האחרת. שני הצדדים הסכימו, בסופו של דבר, לקבל את האמת של הצד השני כל עוד האמת שלהם התקבלה.
כפתרון של כבוד, הציע הנתבע שהתובע יוותר על החוב, כאשר כל אחד מהם ייתן סכום כסף, ובסכום המשותף הם יקנו במכולת של התובע מצרכים, שינתנו כתרומה למשפחה מרובת ילדים בעירם. התובע הסכים להצעה, ונחתם חוזה לשביעות רצון שני הצדדים.
סיומו של הגישור היה הן בהסכם שסיים את הקונפליקט, והן בחידוש היחסים ביניהם. הצדדים הגיעו לגישור בנפרד (התובע ביקש מהנתבעים שיסעו ביחד ברכבם כיוון שאינו יכול לנהוג בלילה, אך הם סרבו, והוא נאלץ להגיע באוטובוסים). לפני הגישור, במהלכו ובהפסקות שהיו בגישור, הם לא שוחחו ביניהם. לאחר ההסכם הם יצאו מהגישור בלחיצת יד, הנתבע לקח את התובע טרמפ הביתה ונראה שיחזור לקנות, לפחות חלקית, במכולת של התובע.
שני הצדדים יצאו מועצמים ובתחושה טובה של הצלחה.
מתוך העצמה שחווה התובע, הבין שיש לו אחריות למצב שנוצר מחד, ושסיכויו לזכות בבית המשפט קלושים - מאידך. בנוסף לכך הבין, שאם ילך לבית המשפט, יפסיד את הלקוח הזה. ומכיוון שמדובר במכולת שכונתית, הוא עלול לאבד לקוחות נוספים שישמעו את הסיפור מפיו של הנתבע. הבנת המציאות הזו של התובע הייתה הכרחית להסכמתו לחתום על הסכם, אך כנראה לא הייתה מספקת. כדי שהתובע יהיה מוכן לוותר על הכסף, שלטענתו הגיע לו, הוא היה חייב לקבל גם הכרה של הצד השני ביושרו.
מהצד השני, הנתבע היה משוכנע הן בצדקתו והן בסיכויו לזכות בבית משפט. ניתוח זה בלבד היה מביא אותו להעדפה של האופציה המשפטית על פני הסכם במסגרת הגישור. תחושות ההעצמה וההכרה שחש, הביאו אותו, בסופו של הגישור, להציע הצעה לפתרון ולסיים את הקונפליקט הנוכחי בהסכם.
