התובעת: בעלת דירה בקומה ראשונה
הנתבעים: בעל ואישה, בעלי דירה בקומה 3 באותו בניין.
התובעת, בעלת דירה בקומה 1 על עמודים, תבעה את בעלי הדירה בקומה 3 בגין נזקים שנגרמו לה כאשר דירתה הוצפה במים. ההצפה נגרמה כתוצאה מסתימה בצינור הניקוז במרפסת המטבח בדירתה. כתוצאה מההצפה נהרס שטיח מטבח שנזרק על ידה.
שבוע לפני ההצפה תיקן אינסטלטור את הסיפון במטבח הנתבעים. התובעת טענה שההצפה בדירתה נגרמה בגלל עבודת האינסטלטור. התובעת צלצלה אל הנתבעים כחודש לאחר האירוע, ודרשה פיצוי בגין השטיח שנהרס בהצפה. הנתבעים הכחישו את הקשר בין שני האירועים, וסרבו להתייחס לדרישתה. מכיוון שהיא צעקה עליהם בטלפון (בגישור היא הסבירה שבעלה כבד שמיעה ולכן היא רגילה לצעוק), הם אף טרקו לה את הטלפון. התובעת התקשרה עוד מס' פעמים (5 פעמים לגרסתה, עשרות פעמים לגרסת הנתבעים) אך לא נענתה. היא שלחה להם מכתב, אך שוב לא נענתה. לטענתה, בגלל היחס המעליב, סכום התביעה הוגדל.
במהלך הגישור סרבו הנתבעים לקחת אחריות, אפילו חלקית, להצפה שנגרמה בדירת התובעת. הם אמנם הביעו הבנה לעגמת הנפש שנגרמה לתובעת, הביעו התנצלות אם פגעו בה שלא במתכוון, אך המשיכו לטעון שאין קשר בין עבודת האינסטלטור בדירתם לסתימה בדירתה. התובעת, מצידה, הייתה משוכנעת שהנתבעים אשמים בהצפה בדירתה, ומכיוון שעדיין חשה נפגעת מיחסם המעליב, סירבה לדבר אתם או לנהל אתם מו"מ.
הנתבעים הביעו חשש מתקדים שבו הם לוקחים אחריות לנזק בדירה אחרת, ולכן לא היו מוכנים לשלם לתובעת סכום כלשהו, אך היו מוכנים לתרום כסף לאגודה למלחמה בסרטן כמחווה של רצון טוב. התובעת נעלבה וסירבה להצעה. התיק הוחזר לבית המשפט.
לסיכום, הנתבעים, שחוו מידה מסוימת של העצמה, היו אלו שמוכנים להסכם, למרות שלא זכו להכרה מצד התובעת. התובעת, שלא חוותה העצמה, לא הייתה מוכנה לשום הסכם, מלבד קבלת דרישתה המקורית לפיצוי, וזו גם הסיבה לכישלון הגישור.
