התובע - בעל רכב שטופל במוסך הנתבע, בנו של התובע.
הנתבע - בעל המוסך.
התובע, בעל רכב, ראה מודעה בעיתון, מטעם הנתבע, לטיפול 10000, לכל כלי הרכב, במחיר 150 ש"ח. הוא ניגש למוסך, וביקש שבנוסף לטיפול יבדקו לו רעש מהמנוע. בוצע תיקון, ולמרות זאת התקלה חזרה על עצמה עוד מספר פעמים, ובכל פעם בוצע תיקון אחר.
לאחר מספר חודשים, ולאחר שבוצעו עוד תיקונים, פנה התובע למוסך מורשה, שם נאמר לו שהעבודה שבוצעה במוסך הנתבע אינה מקצועית, והם החליפו שוב את כל החלפים שהוחלפו ע"י הנתבע.
בשל כך דרש התובע את כל הסכומים ששילם לנתבע, וכן פיצוי על הפסד ימי עבודה ועגמת הנפש שנגרמה לו.
במהלך הגישור הנתבע עמד על כך שהוא ביצע עבודה מקצועית. למרות עמדתו זו, הסכים לשלם עבור כל העבודות החוזרות שבוצעו במוסך המורשה, ובנוסף לכך פיצוי בגין הפסד ימי עבודה של התובע. בנוסף לכך התנצל על עגמת הנפש שנגרמה לתובע.
התובע טען, לכל אורך הגישור, שהנתבע אינו מקצועי מספיק, ושהיה עליו לומר לו שאינו מומחה לסוג זה של מכוניות ולא להסכים לתקן את רכבו.
בסופו של הגישור הצדדים לא הגיעו לידי הסכמה והתיק הוחזר לבית המשפט.
הבעיה העיקרית הייתה, שהתובע לא קיבל את טענת הנתבע שהוא מבצע עבודה מקצועית, ויודע כיצד לתקן את כל סוגי כלי הרכב, ובפרט את רכבו של התובע. התנצלותו של הנתבע לא הספיקה, מכיוון שלא הייתה בה הודאה באחריות ובאי מקצועיות.
הגישור הסתיים ללא הסכם, מאחר שדעתו של התובע הייתה שאת הסכום שהוצע לו בגישור הוא יקבל, פחות או יותר, גם במשפט, ולכן אין לו מה להפסיד. קשה היה לו לקבל את האפשרות שהשופט לא יקבל את ההגיון שבטענותיו. בנוסף, התובע לא ראה יתרונות בסיום הסכסוך בגישור.
לסיכום, נראה שאף אחד מהצדדים לא חווה העצמה. הייתה הכרה מסוימת מצדו של הנתבע בצרכי התובע, אך לא בצורך העיקרי של התנצלות והודאה על חוסר מקצועיות. מצב זה, וכן תחושת המציאות של שני הצדדים שתוצאת המשפט לא תהיה מבחינתם גרועה יותר מתוצאת הגישור, הביאו לאי חתימת הסכם בין הצדדים.
