איך משח שמואל את דוד למלך
שמואל א פרק ט"ז

יהודה איזנברג


לאחר הקרע בין שאול לשמואל נפרדים השניים: שמואל עולה לרמה, ואילו שאול עולה לביתו לגבעת שאול. השנים אינם מתראים עוד כל חייהם. בעקבות תיאור זה מתאר הכתוב, בסוף פרק ט"ו, תגובתם של שניים: תגובתו של שמואל, שהתאבל על שאול; ותגובתו של ה', שניחם כי המליך את שאול.
לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל-בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל:
לה וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל עַד-יוֹם מוֹתוֹ,
כִּי-הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל.
וה' נִחָם כִּי-הִמְלִיךְ אֶת-שָׁאוּל עַל-יִשְׂרָאֵל:
 
הגיעה השעה למשוח מלך חדש על ישראל. ושוב נופל התפקיד על כתפי שמואל. שמואל התאבל על שאול עד יום מותו, ותוך כדי אבלו, עליו ללכת למשוח את יורשו של שאול. דבר ה' נמסר לו בחריפות ותקיפות:
א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל
עַד-מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל-שָׁאוּל
וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל
מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי
כִּי-רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ:
ב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי
 
שמואל מתאבל על שאול, וה' לא זו בלבד שאינו משכך את כאבו, אלא עוד מחריף אותו:
"אתה מתאבל... ואני מאסתיו".
 
תשובת שמואל לציווי מוזרה: "איך אלך, ושמע שאול והרגני". כאשר ה' מצווה את אברהם לשחוט את בנו, הוא קם והולך לשחוט; כאשר ה' שולח את משה אל פרעה, מתווכח הוא על מידת התאמתו והצלחתו - אבל אין הוא מעלה נימוק סיכון אישי. משה אינו טוען "ושמע פרעה והרגני"! שמואל טוען: "ושמע שאול והרגני".
 
את פחדו של שמואל נבין אם נראה בו תירוץ פורמאלי, התנצלות שבאמצעותה רוצה שמואל שלא לעשות דבר שלבו מתנגד לו.
 
מה משמעות הטיעון "ושמע שאול והרגני?" וכי אין שמואל יודע כי ה' מצווהו ללכת, וכי הוא הנותן כוח לשאול להרוג או להימנע מהרוג?! וכי לא ידע שמואל כי יחסו המיוחד אל שאול ואהבתו אותו לא יניח לשאול להורגו?
 
את הרגשתו של שאול מתאר אברבנאל:
והנה מה שאמר שמואל "איך אלך", היה אצלי התנצלות בלתי אמיתית, מפני ששמואל לא רצה למשוח איש בימי שאול, והיה רע בעיניו ההליכה, התנצל ואמר: "איך אלך, ושמע שאול והרגני". עם היותו יודע שהא-ל יתברך לא יעזוב את חסידיו.
 
ובאותה דרך מבאר אברבנאל את תשובתו של ה':
ועם היות שהא-ל יתברך יודע מחשבות בני אדם, היו בוחרים הנביאים ומבקשים רבות תואנות, כדי שלא יאמרו בפירוש כוונותיהם לפני הקב"ה. ועל זה הדרך אמר אדוננו משה "ואיך ישמע אלי פרעה", עם היותו יודע שדבר ה' היא תקום. והייתה התשובה (לשמואל) ממין השאלה, לפייסו בדברים.
 
ה' כמו נענה לשמואל, ונותן לו סיפור כיסוי להליכתו לבית לחם. שמואל מעמיד פנים שהוא הולך להקריב קורבן בבמה, לא להמליך מלך.
וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לה' בָּאתִי: [ג] וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח, וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ:
[ד] וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם. וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: שָׁלֹם בּוֹאֶךָ: [ה] וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם. לִזְבֹּחַ לה' בָּאתִי, הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח. וַיְקַדֵּשׁ אֶת-יִשַׁי וְאֶת-בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח:
[ו] וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת-אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ:
[ז] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל: אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ
כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב:
 
שמואל רואה את אליאב, המועמד למלוכה, ואומר בלבו: "אך נגד ה' משיחו".
יש כאן קושי:
ה' אמר לו:
וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה
וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ:
 
ושמואל אינו מחכה לדבר ה', וכאשר הוא רואה את אליאב, הוא מיד רוצה להמליכו:
[ו] וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת-אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ:
 
רד"ק מביא פירוש מעניין לפסוק זה:
כאשר אמר נגד ה' משיחו - על שאול בקש עוד, שלא תסור המלוכה ממנו. כשראה אליאב שלא היה יפה כמוהו, בקש מה' שלא יחליף שאול באחר. לפיכך ענה לו האל: אל תבט אל מראהו כי מאסתיהו. ושאול הוא, שהיה יפה מראה וגבה קומה.
מול המלך המיועד, ממלמל שמואל את בקשתו האחרונה בזכותו של שאול, נטיעתו הראשונה.
אל תתפלל על שאול, אומר ה' לשמואל. אתה רואה את עיניו ואת גובה קומתו. אני רואה ללבב.
 
[ח] וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל-אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל
וַיֹּאמֶר גַּם-בָּזֶה לֹא-בָחַר ה'.
[ט] וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם-בָּזֶה לֹא-בָחַר ה':
[י] וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי לֹא-בָחַר ה' בָּאֵלֶּה.
[יא] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים
וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ
כִּי לֹא-נָסֹב עַד-בֹּאוֹ פֹה.
[יב] וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי
וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא.
[יג] וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו
וַתִּצְלַח רוּחַ-ה' אֶל-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה
וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה.
 
התפילה האחרונה בזכות שאול נדחית. מול שמואל מתייצב הילד הקטן, שעדיין אף לא נקרא בשמו:
אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי.
ודבר ה' באוזני שמואל:
קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא.
 
האומנם השתכנע שמואל "כי זה הוא"? גם הפעם רואה הוא עיניים יפות ומראה נאה. והרי לפני רגע נאמר לו שאין מראה העיניים מראה אמת!
 
שמואל מציית.
יג וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ...
וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה:
 
לא דיבר עם דוד מטוב ועד רע.