פלוני
נגד
1. פקיד רישוי לכלי ירייה
2. ועדת ערר לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949
3. משטרת ישראל, המטה הארצי
4. משטרת ישראל, תחנת חברון

העותר הינו אזרח ישראלי המתגורר עם משפחתו באזור יהודה ושומרון. העותר החזיק במשך שנים רבות ברישיון בר-תוקף להחזקת אקדח, וזאת לצורך הגנה עצמית. בעקבות אירוע בו פנתה אשתו של העותר למשטרה וטענה כי העותר מאיים לשים קץ לחייו נלקח אקדחו של העותר ממנו והופקד במשטרה. המשטרה פנתה למשרד הפנים בבקשה לזמן את העותר לבדיקה פסיכיאטרית במשרד הבריאות. משרד הפנים הודיע לעותר כי רישיון הירייה שלו בוטל וכי לעותר קיימת אפשרות להיבדק על-ידי רופא מטעם משרד הבריאות. העותר מבקש להורות למשיבים להחזיר לו את נשקו ולחדש את רישיונו. המשיבים מתנים את החזרת רישיון הנשק לעותר בבדיקת העותר על-ידי רופא פסיכיאטר.

בית-המשפט לעניינים מינהליים פסק:
א. (1) העקרונות הכלליים של המשפט המינהלי קובעים כי קיים הבדל גדול בין השיקולים אשר רשאית רשות לשקול כאשר מדובר בבקשה למתן רישיון לעומת השיקולים אשר יש להביאם בחשבון כאשר מדובר במי שיש בידו רישיון בר-תוקף והרשות מבקשת לשלול רישיון זה ממנו (258א - ב).
(2) כאשר מדובר באדם המבקש רישיון פעם ראשונה, עליו להוכיח ולשכנע כי הוא בעל הכישורים הנדרשים, והמערכת השלטונית רשאית להפעיל שיקול-דעת רחב, ובסיומו לתת החלטה חיובית או שלילית, לפי העניין. מאידך גיסא, כאשר מדובר בהארכת רישיון קיים, ולא כל שכן בשלילת רישיון קיים, עול הראיה מתהפך, והשיקולים משתנים. במקרה אחרון זה, נקודת המוצא היא כי האזרח כבר בעל הרישיון ויש לו מעין "זכות מוקנית" להמשיך ולהחזיק ברישיון, ואילו השלטון הוא בבחינת המוציא מחברו ועליו הראיה. על-כן, על הרשות השלטונית לשכנע את בית-המשפט כי אכן מוצדק לפגוע ברישיונו של האזרח (258ד - ו).
(3) לעניין שלילת רישיון לכלי ירייה, קבע בית-המשפט העליון כי יש בידי מחזיק הרישיון מעין זכות מוקנית, ולכן יש צורך בטעמים כבדי משקל כדי לשלול את הרישיון ממנו, וזאת בעקבות הציפיות שיש לו כי המצב שבו הוא מחזיק את הרישיון יימשך ולא ישונה (259ב - ג).
ב. (1) המינהל הציבורי אינו חייב לפעול על-פי דיני הראיות הרגילים המקובלים בהליך משפטי, לא אזרחי ולא פלילי, אלא על-פי כללי ראיות מינהליות, אשר המבחן לגביהם הינו מבחן מחמיר פחות אף מהמשפט האזרחי, ודי בכך שאדם סביר ישתכנע שאכן הנתונים, העדויות והמסמכים מוליכים למסקנה שאדם מן היישוב היה מגיע אליה. במקרה דנן, לא עומדת החלטת המשיבים אפילו בתנאי קל זה (260א - ב).
(2) אם יש מימצא רפואי אובייקטיבי בדבר סכנה הנשקפת ממחזיק רישיון הנשק, כי אז ניתן להתחיל בהליכים לשלילת הרישיון, כקבוע בסעיף 11א(ב) לחוק כלי היריה, תש"ט-1949. ברם, במקרה דנן, הרשויות המינהליות שללו את הרישיון ורק אחר כך שלחו את העותר לבדיקה רפואית, במקום לפסוע בנתיב שנקבע בחוק (261ב - ג).
(3) גם במסגרת שיקול-הדעת המינהלי יש להביא בחשבון את התמונה בכללותה, ובתהליך האיזון המופעל על-ידי הרשות, לפני נקיטת מעשה כה דרסטי של שלילת רישיון, יש לבדוק את ההיסטוריה והרקע של אותו אדם. במקרה דנן לא נהגה הרשות המינהלית בדרך הבסיסית שהותוותה בפסיקה, דהיינו איסוף וסיכום הנתונים; בדיקת המשמעות של הנתונים; מתן החלטה מנומקת (260ו, 261ו).
ג. (1) לעניין הטענה כי ניתן להסיק לחובת העותר מסירובו להיבדק בדיקה פסיכיאטרית, אמנם, אם יש לצד בהליך כלשהו מידע או מסמך או עד והוא בוחר שלא לגלותו, בית-המשפט רשאי להסיק מכך כי המידע, העד או המסמך פועלים לרעתו של אותו צד. עם זאת, לא הרי מסמך, מידע או עד ואפילו בעל-דין בתיק רגיל, כהרי בדיקה פסיכיאטרית. עצם עריכת הבדיקה מטילה כתם לא קל על מי שעובר אותה, ללא קשר לתוצאותיה (262ו, 263ז).
(2) כיום, על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכאי אדם לכך שלא תיכפה עליו בדיקה פסיכיאטרית כדי לשמור רישיון שהיה מוחזק עמו במשך עשרות שנים. זכותו של אדם לכבודו, לפרטיותו ולצנעת חייו, ושמירת עולמו הפנימי בדלת אמותיו, הן זכויות שיש לשמור עליהן בקנאות רבה. לא כל אדם מגיב בצורה שווה כלפי בדיקה פסיכיאטרית, ולא כל אדם מוכן לכך שעולמו הנפשי והפנימי ייחשף בפני אדם זר, רק כדי שיוכל להמשיך ולהחזיק בידו רישיון לנשק, אותו הוא מחזיק במשך כ-30 שנה. על המשפט להתחשב ברגישות זו ובכבוד האדם ולהגן על ערכים אלה (264א - ב).
(3) לעניין הענקת משמעות ראייתית לסירוב לעבור בדיקה רפואית, יש להבדיל בין שתי קטגוריות. בקבוצת המקרים שתפעל לרעת בעל-הדין ניתן לכלול בדיקה גופנית ללא כאב או בדיקת רקמות. בקבוצה השנייה, שבה ייכללו אותן בדיקות שמוצדק לסרב להן, יש לכלול בדיקות המחייבות כאב משמעותי או ניתוח וכן מבחני אישיות או בדיקות פסיכיאטריות (266ד - ז).
(4) עם זאת, אין לקבוע כלל נוקשה וחריף לפיו לעולם לא יהיו רשאים המשיבים לבקש בדיקה פסיכיאטרית מאדם ששוללים לו רישיון נשק או מאדם שמבקש רישיון לנשק. אם אכן מדובר באדם שיש לו בעיות רפואיות על רקע פסיכיאטרי, מן הראוי לבדוק מהו המצב המעודכן, ובמקרה זה, כאשר יש ידע קודם מהימן על עברו הנפשי, מוטלת חובה על הרשות לוודא שאותו אדם לא יחזיק בידו כלי נשק אשר ברגע של חולשה או התפרצות מחלת הנפש יכול להביא נזק או כלייה לעצמו או לסובבים אותו. במקרה זה על הרשות המינהלית לקבל מידע מרופא או ממשרד הבריאות בדרך שהיתווה המחוקק בסעיף 11א(ב)(1) ובסעיף 11ב(ב) לחוק כלי יריה (267ד - ה).
(5) במקרה דנן, המשיבים אינם זכאים לכוף על העותר בדיקה פסיכיאטרית, וסירובו של העותר לעבור את הבדיקה אינו צריך לשמש בסיס לשלילת רישיון הנשק בו החזיק כדין שנים כה רבות. סירוב להיבדק על-ידי רופא פסיכיאטר גם אינו מהווה סיבה מספקת לא להחזיר לעותר את רישיון הנשק שנלקח ממנו עקב אירוע חד-פעמי, אשר ספק אם הצדיק מלכתחילה את נטילת הנשק מן העותר (268א).
ד. המשיבים לא התחשבו כלל בעובדה שהעותר מתגורר ועובד באזור יהודה ושומרון, ולא נתנו משקל לכך כי בתקופה זו כלי הנשק משמש מגן לעותר ולמי שנעים בכבישי יהודה ושומרון. גם מסיבה זאת לא היו צריכים המשיבים ליטול את הרישיון מהעותר (270ב).
חוקי יסוד שאוזכרו:
- חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיפים 1א, 2, 7(א).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
- חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, התוספת הראשונה.
- חוק כלי היריה, תש"ט-1949, סעיפים 1, 4, 11(2), 11א, 11א(ב), 11א(ב)(1), 11א(ב)(2), 11ב, 11ב(ב), 12, 12(א)(3), 12(ג).
- חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, סעיפים 3(1), 9.
חקיקת משנה שאוזכרה:
- צו בתי-משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספת לחוק), תשס"ב-2001.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317.
[2] בג"ץ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322.
[3] בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337.
[4] בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29.
[5] ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736.
[6] בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352.
פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים שאוזכרו:
[7] עמ"נ (חי') 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי, פ"מ מינהליים (תשס"ג) 145.
פסקי-דין של בתי-הדין הרבניים שאוזכרו:
[8] ערעור תשל"ג/216, פד"ר ט 331.
[9] ערעור תשכ"ט/99 (לא פורסם).
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[10] י' זמיר הסמכות המינהלית (כרכים א-ב, תשנ"ו).
[11] ב' ברכה משפט מינהלי (כרך ב, תשנ"ו).
[12] ר' הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (תשנ"ז).
[13] י' קדמי על הראיות (כרך ג, תשנ"ט).
[14] א' שוחטמן סדר הדין - לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (תשמ"ח).
מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[15] ר' זפרן "של מי אתה ילד? על פגמיו של ההסדר הקיים בדין הישראלי בשאלת קביעת האבהות" הפרקליט מו(ב) (תשס"ג) 311.
מקורות המשפט העברי שאוזכרו:
[א] קידושין, סו, ב.
[ב] שו"ת הרא"ש, לג, ב.
[ג] א' ורהפטיג "סירוב בעל דין לברר דבריו" תחומין ז (תשמ"ו) 394.
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נתקבלה.
נפתלי ורצברגר - בשם העותר;
גלית פואה - בשם המשיבים.

כללי

1. עניינה של עתירה זו הוא בקשת העותר להורות למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא תבוטל הודעת המשיב 1 לפיה בוטל רישיונו של העותר להחזיק באקדח מסוג ברטה 022 מספר 314034 (להלן - הנשק). במסגרת העתירה יש בקשות נוספות, והן: להורות למשיבות 3 ו-4 להתייצב ליתן טעם מדוע לא יבטלו את המלצותיהן למשיב 1 לבטל את רישיונו של העותר לנשק, ומדוע לא יחזירו לעותר את הנשק.


2. בעתירה זו הוגשה תשובה במסגרת תגובה מקדימה, ובהסכמת הצדדים, על בסיס תגובה זו, התנהל הדיון ללא צורך בתגובה מפורטת (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-6).

רקע עובדתי

3. העותר הינו אזרח ישראלי הגר עם משפחתו ביישוב שבגוש עציון, אשר באזור יהודה ושומרון. העותר הינו יליד 1949 ועובד כמזכיר יישוב אחר, אשר אף הוא יישוב בגוש עציון.

4. העותר מחזיק במשך שנים רבות ברישיון בר-תוקף להחזקת האקדח הנ"ל, וזאת לצורך הגנה עצמית. הרישיון האחרון אשר הוגש לבית-המשפט (נספח א לעתירה) הינו בתוקף עד ליום 28.2.2004.

5. ביום 27.5.2001 נלקח אקדחו של העותר ממנו והופקד במשטרת ישראל, בתחנת עציון, שהינה חלק ממשטרת חברון, המשיבה 4.

6. כעולה מהעתירה ומתגובת המשיבים, הרקע למעשה, אשר בסופו הופקד האקדח במשטרה, היה כדלקמן: אשתו של העותר פנתה למשטרה וטענה כי העותר מאיים לשים קץ לחייו. פנייה זו נעשתה בבוקרו של 27.5.2001, בשעה 06:15, בטלפון למשטרה. לדברי האישה מדובר, בדיעבד, באי-הבנה בינה לבין בעלה - העותר - עקב חילוקי דעות שהיו להם בשיחות קודמות בנושא חינוך הילדים. כאשר הגיע כוח משטרה בראשות רב-סמל סקלייר ממשטרת חברון לבית העותר (ביישוב), פגש השוטר את רב היישוב וכן הוזמנה למקום עובדת סוציאלית. בעקבות פניותיהם אל העותר, נענה העותר ונתן את הנשק לאשתו ואשתו מסרה את הנשק למשטרה. הדיווח היחיד בכתב ביחס לאירועי בוקרו של 27.5.2001, אשר נמצא בבית-המשפט, הוא דיווח השוטר הנ"ל, רס"ל סקלייר. מוסכם על הכול כי השוטר לא דיבר כלל עם העותר אלא באמצעות המתווכים, שהם הרב הנ"ל והעובדת הסוציאלית, אשר מסרו לשוטר כי "חלפה הסכנה", ולכן נמסר הנשק, כאמור, לידי המשטרה.

7. לאחר שהגיע הנשק למשטרה, והעותר ואשתו הבינו את אשר אירע, ביקשה אשת העותר כי הנשק יוחזר לידי בעלה. אף העותר עשה כן, תחילה בהתכתבות עם המשטרה ולאחר מכן בנקיטת הליכים משפטיים.

התכתבות עם המשטרה ופעולות המשיבים ביחס לרישיונו של העותר

8. כפי שעולה מההתכתבות אשר צורפה על-ידי שני הצדדים, תחילת הדברים הייתה בפנייה של עורכת-דינה של האישה, עורכת-דין רינה חורי, מיום 21.8.2001 (נספח ג-1 לעתירה), בה ביקשה ממפקד משטרת חברון כי יחזיר את הנשק לבעלה. באותו מכתב מודגש כי לא העותר ולא אשתו, אף אחד מהם, לא נחקר על-ידי המשטרה, לא הוגשו כל הודעות ולא נמסרו למשטרה ואין בידי החוקרים כל מסמכים שהם.

תשובת נצ"מ עלי זמיר, מפקד תחנת חברון, מיום 6.9.2001 (נספח ג-2 לעתירה) הייתה כי הנשק הופקד בידי המשטרה עקב אירוע "של תושב שמנסה להתאבד ובידו אקדח". במכתב ראשון זה מוסברת הפקדת הנשק בידי משטרת חברון בנימוק הזה: "מתוך כוונה שלא יפגע בעצמו" (סעיף 3 למכתב הנ"ל). התשובה של מפקד משטרת חברון הייתה כי העותר יוזמן על-ידי משרד הפנים לבדיקה במשרד הבריאות, וכאשר יתקבל אישור משרד הפנים, תשקול משטרת חברון האם להחזיר לעותר את נשקו.

כפי שנכתב בתשובת המדינה לעתירה, בתקופה זו ואף לפניה פעל מפקד משטרת חברון בשני מישורים: תחילה, פנה לקצין הגמ"ר בגוש עציון ודיווח לו על האירוע וביקש לשקול שלא להחתים את העותר על נשק הגמ"ר, עד שיוצג מסמך רפואי המתיר זאת (מכתב מיום 24.6.2001 - מש/2). הפעולה השנייה הייתה מכתבו של נצ"מ זמיר, מפקד משטרת חברון, מיום 6.9.2001 (מש/3) לראש ענף רישוי כלי ירייה במשרד הפנים, ובו, לאחר דיווח האירוע, הוא ביקש לזמן את הנדון, קרי העותר, ולשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית במשרד הבריאות, באם לאפשר לעותר להחזיק בנשק או לבטל את רישיונו.

9. משרד הפנים - כעולה מנספח מש/4 - כתב לעותר כי רישיון הירייה שלו בוטל על-פי עצת המשטרה. יש מחלוקת בין הצדדים האם מכתב זה הגיע לעותר. מכל מקום, תוכנו של מכתב זה הינו כדלקמן: בתחילה מציינת פקידת הרישוי, פרדו ג'נט, כי בתוקף סמכותה על-פי סעיף 12 לחוק כלי היריה, תש"ט-1949 (להלן - החוק) ולאור המלצת המשטרה היא מודיעה על ביטול הרישיון לאקדח והיא מדווחת כי הנשק הופקד בתאריך 11.9.2001. בכתב יד, על הטופס המודפס, כתוב בסעיף 3 כדלקמן: "ניתנת לך אפשרות להיבדק אצל רופא מטעם משרד הבריאות וזאת תוכל לעשות באמצעות פקיד הרישוי באזור מגוריך".

בו זמנית ובאותה עת, דהיינו ביום 20.9.2001, פנתה גב' פרדו ג'נט - פקידת הרישוי לכלי ירייה שבמשרד הפנים, מחוז ירושלים - אל משרד הבריאות, ולמכתבו של איש משרד הפנים למשרד הבריאות צורף מכתב משטרת חברון, כאשר בקשת משרד הפנים למשרד הבריאות היא כי המשרד האחרון יחווה דעתו באופן דחוף האם לדרוש כי העותר יעבור בדיקת רופא (מש/5).

10. משרד הבריאות, במכתב מיום 8.5.2002 (מש/7), כותב למשרד הפנים בעניינו של העותר כי "אין לנו מידע עליו", אך "יחד עם זאת מומלץ להפנות הנ"ל לבדיקתו של רופא בודק אשר יבחן כשירותו לעניין חוק כלי יריה". על החתום: ד"ר מ' קליאון, עוזר ראש שירותי בריאות הנפש. ראוי לציין כי התכתבות זו הייתה ללא העתק לעותר; וכך, שמו של העותר נכלל בהתכתבות עם שירותי בריאות הנפש, בלי ידיעתו של העותר.

11. השלב הבא בטיפול הבירוקרטי היה כאשר מנהל האגף לרישוי ופיקוח במשרד הפנים הורה ביום 14.5.2002 לפקידת רישוי כלי ירייה בירושלים, ג'נט פרדו, לשנות את הסיווג במחשב בעניינו של העותר ולעדכנו במחשב כ"מבוטל בריאות". בהמשך מכתב זה, תוך הדגשת הכתוב, נאמר: "נא לבטל רשיונו לנשק אישי ולשלוח אותו לרופא הבודק (הנשק מופקד)" (פיסקה 2 של מש/8).

12. בעת שפעולות אלה של המינהל הציבורי, בתוך עצמו, ממשיכות, נותר העותר ללא נשקו.

העותר פנה לעורך-דין אחר, נפתלי ורצברגר, אשר מייצגו בהליך זה, והוא פנה למפקד משטרת חברון ביום 12.12.2001 וביקש כי רישיונו של מרשו, העותר, יוחזר. בסיום מכתבו דורש עורך-דין ורצברגר, בשם העותר, כי האקדח יוחזר לו לאלתר, שאם לא כן ייאלץ לנקוט באמצעים משפטיים לשם השגת מטרה זו, כאשר הוא מציין כי "האחריות לביטחונו ולשלומו של מרשי רובצת לפתחכם" (נספח ד/1 לעתירה).

13. מפקד משטרת חברון, ניצב משנה עלי זמיר, בתשובתו לעורך-דין ורצברגר מיום 26.12.2001, מציין כי הפקדת הנשק נעשתה במרחב חברון "מתוך כוונה [שהעותר] לא יפגע בעצמו". הוא מזכיר כי פנה למשרד הפנים לזמנו לבדיקה במשרד הבריאות, ועל-כן ממליץ מפקד המשטרה לבא-כוח העותר להעביר פנייה למשרד הפנים ולבקש לזרז את מועד הבדיקה של משרד הבריאות. בסיום מכתבו מציין מפקד משטרת חברון כי כאשר יקבל את אישור משרד הפנים ישקול אם להחזיר לנדון את נשקו, תוך ציון כי עומדת בפני בא-כוח העותר האופציה לפנות לערכאות משפטיות.

ההליכים המשפטיים עד כה

14. ההליך הראשון שנקט העותר היה פנייה לבית-משפט השלום בירושלים (ב"ש 1115/02) ביום 7.1.2002 "בבקשה להחזרת תפוס". בפנייתו מדגיש בא-כוח העותר, עורך-דין ורצברגר, כי העותר זקוק לנשקו כדי לחיות ולעבוד באזור. כן מציין בא-כוח העותר כי לא נעשתה כל עבירה בנשק וכי אין בסיס לחשש בדבר מצבו הנפשי של העותר, וכי כל אשר אירע הוא "קומדיה של טעויות, שאם לא היתה כרוכה בסיכונו הממשי של המבקש, היתה אולי משעשעת" (סעיף 6 לבקשה, נספח ה/1 לעתירה).

15. בית-משפט השלום ביקש את תגובת המשטרה. מפקד משטרת חברון, נצ"מ עלי זמיר, כתב מכתב לבית-משפט השלום (כבוד השופט ש' פיינברג) ובו תיאר את האירועים מנקודת מבטו שלו, כאשר מבחינת משטרת חברון המצב הוא זה: היות ונשלח לפלוני (העותר) מכתב ממשרד הפנים ובו ניתנה לו אפשרות להיבדק על-ידי רופא ממשרד הבריאות, והיות ועד היום לא המציא הנדון אישור על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית כמבוקש, לכן, לפי שיטתו של מפקד משטרת חברון, אין להחזיר את הנשק לידי העותר. רק לאחר שהעותר יבצע את הבדיקה הפסיכיאטרית ויתקבל אישור ממשרד הפנים כי העותר כשיר לשאת בנשק, רק אז "נוכל לשקול בקשתו להחזרת כלי הנשק" (סעיף 4 לתגובה מיום 8.1.2002 - נספח ה/2 לעתירה).

16. על תגובה זו ניתנה החלטה בכתב ידו של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט פיינברג) מיום 9.11.2002 (נספח ה/3 לעתירה) שזו לשונה:

"אין למשטרה עילה להחזיק עוד בנשק במסגרת תנאי השחרור (שפג תוקפם).ב
הנשק יוחזר בכפוף להמצאת אישור משרד הפנים בדבר רשיון בתוקף להחזיק אותו".

17. החלטה זו לא בוצעה. משטרת חברון סירבה להחזיר לעותר את הנשק, בנימוק שפקיד הרישוי לכלי ירייה (המשיב 1) ביטל את רישיון הנשק שלו. לדברי העותר, רק אז נודע לו על ביטול רישיון אחזקת הנשק על-ידי פקיד הרישוי לכלי ירייה, שהוא עובד משרד הפנים.

18. העותר פנה בערר לפקידת רישוי הנשק, גב' ג'נט פרדו, ביום 15.1.2002 (נספח ז לעתירה) וביקש כי ההחלטה תבוטל, ואם לא תעשה כן, תעביר את המכתב לוועדת הערר. אך, לדבריו של בא-כוח העותר, לא קיבל תשובה על ערר זה. העותר מציין כי בשל כך "העותר נגרר להליכים קפקאיים בלא כל בסיס" (פיסקה 8 לעתירה).

19. העותר פנה בנידון לבית-המשפט העליון (בג"ץ 2043/02). ביום 30.4.2002 דחה בית-המשפט העליון את העתירה והפנה את העותר לבית-המשפט המחוזי, וזאת לאור צו בתי-משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספת לחוק), תשס"ב-2001 שניתן לאחרונה והרחיב את התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (פיסקה 8 סיפה לעתירה).

ההליכים בבית-המשפט המחוזי

20. כאמור, עתירת העותר הוגשה לבית-המשפט לאחר שבית-המשפט העליון קבע כי נושא זה אינו בסמכות בית-המשפט הגבוה לצדק אלא הינו בסמכות של בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים.

21. העותר פנה לבית-המשפט ביום 12.5.2002 בעתירה לצו-על-תנאי ובעתירה לצו-ביניים. העתירה לצו-על-תנאי פורטה בפיסקה 1 לפסק-דין זה.

22. העתירה לצו-ביניים עניינה "בקשה להורות למשיבים להחזיר לעותר לאלתר את נשקו ולנפק לו רשיון זמני עד לבירור העתירה לעיצומה", וזאת "נוכח המצב הביטחוני הקשה והמסוכן באזור מגורי העותר ועבודתו, ולאור הוראת בית המשפט השלום בב"ש 1115/02" (עמ' 1 לעתירה).

23. מיד עם קבלת העתירה, עוד לפני קבלת תגובת הפרקליטות, ניתנה על-ידיי החלטה, הן ביחס לעתירה והן ביחס לצו-הביניים (החלטה מיום ג' בסיוון תשס"ב (14.5.2002), עמ' 2-1 לפרוטוקול), שסעיפיה המרכזיים מצוטטים בזה:

"2. על פי תקנה 7(4) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - 'התקנות'), אני מורה לעותר להגיש תוך 10 ימים תצהיר משלים בנושאים הבאים:
א. גילו.
ב. הפרופיל הצבאי שלו (במיוחד האם יש סעיפי ליקוי בתחום הפסיכיאטרי).
ג. האם העותר אושפז בעבר אשפוז פסיכיאטרי כלשהו.
ד. האם העותר משרת בשרות מילואים וככזה מחזיק ומפעיל נשק.
ה. האם היה העותר מעורב בעבירה פלילית כלשהי הקשורה לנשק.
ו. כמה שנים מחזיק העותר ברשיון נשק.
3. אין בבקשה לפרטים משלימים אלה משום הבעת עמדה כלשהי ביחס לטענות מי מהצדדים.
4. אני מורה למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה, עפ"י תקנה 7(1) לתקנות הנ"ל, תוך 30 יום. בתגובה זו יתייחסו המשיבים, בין היתר, לשאלה מדוע לא בוצעה החלטת בימ"ש השלום (כב' השופט פיינברג) מיום 9.1.02 בדבר החזרת הנשק לעותר, וכן מהו הבסיס המשפטי לדרישת המשיבים כי העותר ייבדק בדיקה פסיכיאטרית.
5. לאור העובדה כי נשקו של העותר מצוי בידי משיב 4 מזה כשנה, לא ראיתי לנכון ליתן צו ביניים בתיק זה, מה עוד שצו הביניים המבוקש זהה, מעשית, לסעד העיקרי, ובכגון דא לא נהוג ליתן צו ביניים. בכל מקרה, מן הראוי להגיש בקשה לצו ביניים בנפרד, כאמור בתקנה 9(א) לתקנות".

24. בעקבות סעיף 2 של ההחלטה האמורה, הגיש העותר תצהיר משלים אשר ממנו עולות הנקודות האלה: העותר יליד שנת 1949 ועובד כמזכיר יישוב... וגר ביישוב, שניהם בגוש עציון; העותר משרת במילואים, ומוצב עד היום ביחידת ההגנה המרחבית בגוש עציון בדרגת רס"ר; הפרופיל שלו 97, ללא סעיפי ליקוי כלשהם; במהלך שירותו הצבאי, הן בסדיר והן במילואים, נשא העותר נשק, ללא כל הגבלה; מעולם לא היה לעותר אירוע פסיכיאטרי, לא אושפז ולא טופל בכל דרך שהיא בתחום זה; מעולם לא היה העותר מעורב בכל דרך שהיא בעבירה פלילית, לא כזו הקשורה בנשק ולא בכל עבירה אחרת; העותר מחזיק ברישיון נשק מאז שחרורו הסדיר מצה"ל למעלה מ-30 שנה, ללא שהייתה לו כל בעיה בתחום זה, למעט העניין נושא העתירה (תצהיר מיום 19.5.2002).

25. בעקבות התצהיר התבקשו המשיבים בתשובתם המקדמית להתייחס גם לשאלות האלה: האם המידע הכלול בתצהיר המשלים היה ידוע למשיבים לפני החלטתם, ואם כן, מה המשקל שניתן לו כאשר המשיבים החליטו את החלטתם; אם המידע הכלול בתצהיר המשלים לא היה ידוע למבקשים, האם לאור מידע זה החלטתם נשארת בעינה או משתנה (ראה החלטה מיום ח' בסיוון תשס"ב (19.5.2002) - עמ' 3 לפרוטוקול).

26. המשיבים הגישו תגובה מקדמית ביום 17.6.2001, ובה התנגדו להחזרת רישיון הנשק לעותר, כאשר עמדתם היא שעל העותר להיבדק על-ידי רופא פסיכיאטר וכי השיקול של הרשויות המוסמכות לקבוע הטלת חובה זו מבוסס על שיקולים של "הבטחת שלום העותר, שלום הסובבים אותו וביטחונם" (פיסקה 19 לתגובה). לדעת באת-כוח המשיבים, עורכת-דין פואה, דרישה כזו כי "חשש זה יופרך על ידי איש מקצוע, נופלת במתחם הסבירות" (פיסקה 19 לתגובה).

27. בדיון שהתקיים בבית-המשפט הסכימו הצדדים כי הדיון יהיה על בסיס החומר הקיים ללא צורך בהגשת תשובה מפורטת ועיקרי טיעון, כאשר כל צד יטען בתמצית את טענותיו המשפטיות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-6).

28. טענת העותר, בתמצית, היא כי אין מדובר בבקשת רישיון נשק אלא בהחלטת רשות לשלול רישיון קיים, ועל-כן יש צורך בנתונים מיוחדים שיצדיקו שלילתו של רישיון כזה. לדבריו של עורך-דין ורצברגר אין כל בסיס והצדקה לשלילת רישיונו של העותר. גם הדרישה כי יעבור בדיקה פסיכיאטרית אינה מקובלת על בא-כוח העותר, שכן מדובר בדבר שיכתים את שמו ויפגע בו קשות.

29. נציגת המדינה, עורכת-דין גלית פואה, אישרה, בתשובה לשאלות בית-המשפט, כי המידע היחידי שיש למשיבים ביחס לעותר הוא המידע שנמצא בתיק, דהיינו אותו אירוע מיום 27.5.2001 שבו הוזמנה המשטרה בבוקר של אותו יום ובו נלקח האקדח מהעותר. באת-כוח המדינה אמרה במפורש: "פרט לאירוע זה, אין לנו אירוע אחר" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 14). כמו כן, אישרה עורכת-דין פואה, ושוב בתשובה לשאלות בית-המשפט, כי כל העובדות שהצהיר עליהן העותר בתצהיר המשלים מיום 19.5.2002 (שהובאו בפיסקה 24 לעיל) הן נכונות במובן זה שלנציגי המדינה אין נתונים שסותרים את אותן עובדות הכלולות בתצהיר (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 27-23). גם בהמשך דבריה אמרה באת-כוח המדינה כי התשתית העובדתית היחידה שעל-פיה פעלה הרשות היא ההזמנה לביתו של העותר בבוקרו של אותו יום - 27.5.2001 - כאשר אשתו של העותר ורב היישוב אמרו שהוא רוצה להתאבד (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 27-25). ובהמשך, בתשובה לשאלת בית-המשפט "האם התשתית העובדתית הזאת מספיקה כדי להחליט שעל העותר להיבדק על ידי רופא פסיכיאטר", השיבה נציגת המדינה בחיוב (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 3-1).

30. עיקר טענתה של עורכת-דין פואה, באת-כוח המדינה, היה כי הדרישה לכך שהעותר יעבור בדיקה פסיכיאטרית היא דרישה סבירה בנסיבות המקרה. לא היה בפיה הסבר סביר מדוע במשך כל השנים צה"ל נהג אחרת ואיפשר לעותר להשתמש בכלי נשק, וגם כאשר נשאלה כיצד רשויות המדינה מדברות בכמה קולות, השיבה כי היא מייצגת את פקיד הרישוי ולא את כל רשויות המדינה (עמ' 10 לפרוטוקול).

31. כחוט השני בטיעוניה של באת-כוח המדינה חוזר הנימוק הזה: "אנו לא מוכנים לקחת אחריות בנקודה זו לשלומו של אדם. אנו לא רוצים לקחת את האחריות הזאת בלי שהוא יעבור בדיקה, זה הרציונל של החלטה זו, זה סביר ביותר, יש סמכות שהוא יעבור בדיקה" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 21-19; וראה גם עמ' 10 לפרוטוקול ופיסקה 19 לתגובה, כפי שהובאה לעיל בפיסקה 26).

32. כשלושה חודשים לאחר גמר הטיעונים בעל-פה, שלחה אשת העותר, ביום י"ג בתשרי תשס"ג (19.9.2002), מכתב לבית-המשפט ובו ביקשה להבהיר מספר נקודות. באותו מכתב היא מסבירה את אותה מחלוקת מילולית חריפה בינה ובין בעלה ביחס לחינוך הילדים שגרמה לה לעשות את אותו מעשה, לא שקול כלשונה, כאשר לקחה והחביאה את האקדח, וכאשר באותו יום נשמע רעש מכיוון הגינה, בעלה רץ להביא את האקדח במחשבה שמישהו זר מסתובב בגינה. בשל כעסה, כך הסבירה, היא שיערה שבעלה שוקל להתאבד, אף-על-פי שלא אמר מילה וחצי מילה שיכולים להתפרש כך. לכן, בשל החשש הסובייקטיבי שלה היא פנתה לרב היישוב ולחבר שאפילו לא ידע במה מדובר, ובינתיים הרב הזמין את המשטרה וביקשו ממנה את הנשק והיא מסרה את הנשק למשטרה. במכתבה מציינת אשת העותר כי כאשר מסרה את הנשק למשטרה "הם אמרו לי בפירוש שנוכל לקבלו בחזרה בכל עת". היא מוסיפה כי לא נחקרה ולא נגבתה כל הודעה ממנה או מבעלה. בסיום המכתב היא מציינת כי טעתה בשיקול-הדעת ובשל טעות חמורה זו "בעלי כבר יותר משנה נלחם על לא עוול בכפו לקבל בחזרה את רשיונו לשאת נשק. לא יכול להיות שבעלי יישא באחריות של טעויות שלי".

33. פניתי לבאי-כוח הצדדים וביקשתי את תגובתם למכתב זה (ראה החלטה מיום כ"ד בתשרי תשס"ג (30.9.2002)). בא-כוח העותר הודיעני כי המכתב נכתב ללא ידיעתו, ולדבריו יש בו רק חיזוק של טענות העותר לפיהן "הוא נפל קורבן לקומדיה של טעויות כאשר אשתו, גיסתו, הפסיכיאטר ששוחח עם הגיסה, רב הישוב וחבר ללא כל בסיס מערבים את המשטרה ומבקשים להגן על העותר מפני עצמו וכל הכוונות הטובות סופן אך פגיעה בעותר" (פיסקה 2 לתגובה מיום 2.10.2002). עורך-דין ורצברגר מדגיש כי אם המשטרה הייתה בודקת את השתלשלות האירועים הייתה מגיעה למסקנה כי מדובר פה בעוול חמור שנגרם לעותר, אשר, כלשונו, "בהבל פה הפך הוא למטורף וחסר דעת הצריך בדיקה ואסור בהחזקת כלי יריה להגנה עצמית" (פיסקה 3 סיפה לתגובה). גם בתגובה זו חוזר בא-כוח העותר על טענתו כי "כבודו של העותר מחייב שהרקורד שלו לא יוכתם וכי העותר לא יוטל אל מערבולת של בדיקות נפש חודרניות ופוגעניות בשל טעויות של אחרים אם בתום לב או ברשלנות או אולי בזדון" (סעיף 4 לתגובה מיום 2.10.2002).

34. באת-כוח המדינה בתגובתה הקצרה מיום 15.10.2002 מציינת כי אין במכתב זה של אשת העותר כדי לשנות את עמדת המשיבים וכי עמדתם נשארה כשהייתה, דהיינו: "רק איש מקצוע יכול להפריך את החשש לשלום העותר כמו גם שלום הסובבים אותו וביטחונם. קל וחומר אשת העותר, אשר היתה מעורבת באירוע נשוא העתירה באופן אישי, אינה יכולה להפריך חשש זה" (פיסקה 2 לתגובה מיום 15.10.2002). באת-כוח המשיבים חוזרת על הדרישה כי העותר ייבדק אצל רופא שנקבע על-ידי מנהל משרד הבריאות וכי דרישה זו אינה מבוססת רק על אירועים שקדמו לשלילת רישיונו של העותר לשאת כלי ירייה, אלא על-אף המצב הנתון כיום (פיסקה 3 לתגובה). ברם, לא הוצג כל נתון שהוא התומך בטענה חדשה זו לפיה, כביכול, גם כיום המצב הנתון מחייב כי העותר ייבדק על-ידי רופא.

בסיום התגובה מציינת באת-כוח המשיבים, דבר שלא הועלה בדיון בפניי, את הטיעון הזה: גם בשנים האחרונות בדיונים בכנסת ובפורומים אחרים הוצע כי כל אדם יעבור בדיקה פסיכיאטרית, כחלק מהבדיקה הרפואית על-פי סעיף 12 לחוק, אולם בשל העלות הגבוהה של בדיקה זו אשר תושת על הציבור לא נתקבלה החלטה - בשלב זה - לבצע בדיקה כזו. נימוק אחרון זה לא הוכח בפניי, ומכל מקום, הצעות בכנסת - שלא זכו לביטוי חקיקתי - אינן מחייבות את בית-המשפט.

(בעת הגהת פסק-דין זה כתב העותר מכתב לבית-המשפט ובו ביקש להיענות לעתירתו. לא התחשבתי במכתב זה. מכל מקום, מן הראוי להימנע מדרך זו, שכן המגע עם בית-המשפט מתנהל בדרך של בקשות ותגובות, עם העתקים לצד השני; מכתבים של צד לשופט אינם מקובלים כלל ועיקר).

תשתית נורמטיבית

35. כבכל עתירה מינהלית, יש לבדוק ראשית את החוק המסמיך את הרשות לפעול, ואשר בו מפורטים סמכויות אותה רשות, ואף מצוינים, ברוב רובם של המקרים, חלק משיקוליה. בנוסף לכך, יש להתבונן בעקרונות הכלליים של המשפט המינהלי החלים על כל שימוש בסמכות ומעצבים את היקף הביקורת השיפוטית של בית-המשפט על פעולות הרשות. על כל אלה חלים דיני הראיות בתחום המשפט המינהלי, אשר מכוחם נקבעות העובדות המשמשות תשתית ובסיס להפעלת אותה סמכות על-ידי הרשות המינהלית.

36. הבסיס המשפטי לפעולות פקיד הרישוי למתן רישיון נשק מופיע בחוק.

סעיף 4 לחוק קובע כי "לא ישא ולא יוביל אדם כלי יריה, אלא על פי רשיון...".

הסמכות ליתן רישיונות כאלה לאזרחים היא פקיד הרישוי הממונה על-ידי שר הפנים (סעיף 11(2) לחוק ביחד עם סעיף 1 לחוק).

סעיף 12 לחוק, שכותרתו "הוראות כלליות בנוגע לרשיונות", קובע כדלקמן:

"(א) המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו -
(1) לתת רשיון או לסרב לתתו;
(2) לתת רשיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רשיון שניתן;
(3) לבטל רשיון תוך תקופת תקפו.
(ב) פקיד רישוי רשאי לדרוש שמבקש רשיון יתייצב לפניו לשם בירור פרטי בקשתו.

(ג) פקיד רישוי רשאי לדרוש שמבקש רשיון ייבדק אצל רופא שקבעו מנהל משרד הבריאות לבדיקת כושרו הרפואי לשאת כלי יריה; תוצאות הבדיקה יועברו לפקיד הרישוי.

(ג1) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2)(א) (להלן - ההחלטה), רשאי להגיש עליה ערר בכתב, תוך 45 יום ממועד קבלתה, בפני מי ששר הפנים ימנה לענין זה (להלן - הממונה);

(2) התקבלה ההחלטה על פי המלצת קצין משטרה, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לענין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל; התקבלה ההחלטה על פי הודעת מנהל משרד הבריאות או מנהל משרד העבודה והרווחה, כאמור בסעיפים 11א או 11ב, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של מנהל משרד הבריאות או מנהל משרד העבודה והרווחה, לפי הענין, בכפוף להוראות סעיף זה;

(3) הממונה יחליט בערר תוך 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו.

(ד) תקפו של הרשיון לפי חוק זה יהיה לתקופה שתיקבע בתקנות, בדרך כלל או לכל סוג של רשיונות במיוחד, אלא אם נקבעה ברשיון תקופה קצרה יותר.

(ה) רשיון על פי חוק זה הוא אישי ואינו ניתן להעברה.

(ו) לענין סעיף זה, 'מבקש רשיון' - לרבות מי שקיבל או יקבל לידיו כלי יריה מכוח תעודת הרשאה לפי חוק זה".

סעיף זה יש לקרוא יחד עם סעיפים 11א ו-11ב לחוק, שזה לשונם:

"חובת דיווח
הודעה על
אשפוז או
סכנה על ידי

משרד הבריאות
11א. (א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם והסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לצבא הגנה לישראל.

(ב) (1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם ושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד הבריאות;

(2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), שנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד העבודה והרווחה;

(3) שר העבודה והרווחה ימנה ממונה להערכת מסוכנות אשר ייעץ למנהל משרד העבודה והרווחה לענין העברת ידיעות כאמור בפסקה (2).

(ג) קיבל אחד מהגופים המנויים בסעיף 5ב(א) ידיעה לפי סעיף זה, רשאי הוא לפנות למנהל משרד הבריאות או למנהל משרד העבודה והרווחה לשם קבלת תוכן הידיעה ורשאים הם למסור לו את תוכנה.

(ד) על מסירת מידע לצבא הגנה לישראל לפי סעיף קטן (ג) יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות סעיף 44 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986; המידע האמור יימסר לגורם מקצועי מתחום בריאות הנפש שייקבע על ידי צבא הגנה לישראל.
11ב. (א) פקיד רישוי שקיבל בקשה לרישיון לכלי יריה או פרטים לצורך מסירת כלי יריה לידי אדם פלוני או גוף המנוי בסעיף 5ב(א) שקיבל בקשה כאמור של מועמד לשירות, יעבירום למנהל משרד הבריאות, ורשאים, פקיד הרישוי או גוף כאמור, להעביר פרטים למנהל משרד הבריאות גם לגבי מי שכבר ניתן לו רישיון או תעודת הרשאה לפי חוק זה לפי הענין, או לגבי מי שכבר משרת באחד הגופים המנויים בסעיף 5ב(א) למעט צבא הגנה לישראל.
(ב) מצא מנהל משרד הבריאות כי מבקש רשיון או מי שנמסרו לגביו פרטים כאמור בסעיף קטן (א) אושפז עקב מחלת נפש או חשש למחלת נפש, רשאי הוא להודיע לפקיד הרישוי או לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) כאמור בסעיף קטן (א) פרטים על האשפוז; מצא מנהל משרד הבריאות כי על מבקש רשיון או מי שנמסרו לגביו פרטים כאמור בסעיף קטן (א) נמסרה הודעה לפי סעיף 11א, יודיע זאת לפקיד הרישוי או לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) כאמור בסעיף קטן (א).

(ג) לצורך ההודעה כאמור רשאי מנהל משרד הבריאות להשתמש בידיעות על טיפול בחולי-נפש המצויות במשרד הבריאות או במערכת הבטחון על שלוחותיה, וכל הוראה בדין האוסרת מסירת ידיעה על חולה-נפש לא תחול על מסירת ידיעה לפי סעיף זה".

להלן (פיסקה 49) נתייחס לסעיפים אלה וניווכח לדעת כי המשיבים לא פעלו בדרך הקבועה באותם סעיפים, והדיווחים לא זרמו כאמור בחוק.

37. העקרונות הכלליים של המשפט המינהלי קובעים כי קיים הבדל גדול בין השיקולים אשר רשאית רשות לשקול כאשר מדובר בבקשה למתן רישיון לעומת השיקולים אשר יש להביאם בחשבון כאשר מדובר במי שיש בידו רישיון בר-תוקף והרשות מבקשת לשלול רישיון זה ממנו.

38. רק לאחרונה, כאשר דנתי בתוקפה של החלטת רשות הרישוי לשלול רישיון נהיגה מנהגת שמחזיקה בו מלמעלה משלושה עשורים, הצבעתי על עיקרון זה בדיני המינהל הציבורי. וכך אמרתי בעמ"נ (חי') 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי [7], בעמ' 171:

"יש לזכור כי דברים אלה התייחסו לכל החלטה מינהלית, אשר חייבת לעבור את מבחן הסבירות. למקרה שלפנינו יש תכונה בעלת חשיבות רבה: אין מדובר בקבלת רישיון חדש, אלא בשלילת רישיון קיים.
בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע כי יש מערכת שיקולים שונה ומערכת ראיות שונה בין שני המקרים. כאשר מדובר באדם המבקש רישיון פעם ראשונה, עליו להוכיח ולשכנע כי הוא בעל הכישורים הנדרשים, והמערכת השלטונית רשאית להפעיל שיקול-דעת רחב, ובסיומו לתת החלטה חיובית או שלילית, לפי העניין.
מאידך גיסא, כאשר מדובר בהארכת רישיון קיים, ולא כל שכן בשלילת רישיון קיים, עול הראיה מתהפך, והשיקולים משתנים. במקרה אחרון זה, נקודת המוצא היא כי האזרח כבר בעל הרישיון ויש לו מעין 'זכות מוקנית' להמשיך ולהחזיק ברישיון, ואילו השלטון הוא בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. על-כן, על הרשות השלטונית לשכנע את בית-המשפט כי אכן מוצדק לפגוע ברישיונו של האזרח".

39. בפסיקה מצאנו התייחסות מפורשת וממוקדת לנושא זה של שלילת רישיון לכלי ירייה. כוונתי לבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה (להלן - פרשת שללם [1]), אשר מהווה אחד מהאסמכתאות הבסיסיות להבדל בין סמכות לתת רישיון, הסמכות לאי-חידוש רישיון והסמכות לבטל רישיון, כאשר במקרה אחרון זה יש צורך בהוכחה משכנעת לכך (בעניין ההבדל בין הסוגים הללו הייתה ההחלטה פה אחד; דעת המיעוט - כבוד השופט שילה - גרסה כי התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק במקרה של היתר להחזקת כלי ירייה מצומצמת יותר, כי "...עוסקים אנו במתן רישיון להחזקת כלי משחית, היכול להוות סכנה בידי כל אדם המחזיק בו..." (שם [1], בעמ' 326). שוני זה בין שלילת רישיון לאי-נתינתו מפורט בספרות המשפטית (ראה: ספרו של פרופ' י' זמיר הסמכות המנהלית (כרך א) [10], בעמ' 177-176; (כרך ב) [10], בעמ' 1012-1001, וכן ב' ברכה משפט מינהלי (כרך ב) [11], בעמ' 301-300. וראה גם ר' הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי [12], בעמ' 225).

40. כעולה מפרשת שללם [1], יש בידי מחזיק הרישיון מעין זכות מוקנית, ולכן יש צורך בטעמים כבדי משקל כדי לשלול את הרישיון ממנו, וזאת בעקבות הציפיות שיש לו כי המצב שבו הוא מחזיק את הרישיון יימשך ולא ישונה.

41. לשלמות התמונה יש להוסיף כי על-פי סעיפים 3(1) ו-9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, פקיד הרישוי על-פי חוק כלי היריה הנ"ל פטור מלפרט את נימוקיו, אך אם יציגם בפני בית-משפט יהיה חשוף לביקורת בית-המשפט המינהלי (בג"ץ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים [2], בעמ' 325 בין אותיות השוליים ה-ו).

42. נזכיר כי בא-כוח העותר טען, אם כי בחצי פה, כי נשללה מן העותר זכות השמיעה (פיסקה 15 לעתירה). אין חולק כי זכות בסיסית זו קיימת גם במקרה של רישיון לנשק (פרשת שללם [1], בעמ' 327 בין אותיות השוליים ה-ו, מפי השופט ברק). ברם, במקרה שלפנינו מוצתה זכות השימוע בדיון בפניי, ולאור התוצאה, כפי שיפורט לעיל, אין צורך לדון מבראשית בזכות השמיעה.

הראיות

43. ניתן להתבונן על המקרה שלפנינו בשתי צורות:

אפשרות אחת היא לראות את פעולת המשיב כסוטה מעקרונות שיקול-הדעת המינהלי, בכך שלא ניתן משקל מתאים לעובדה שיש לעותר רישיון נשק במשך עשרות שנים והרשות המינהלית מבקשת לבטל רישיון זה בניגוד לעקרונות שנקבעו בפרשת שללם [1].

אפשרות שנייה היא לראות בהחלטת המשיבים החלטה פגומה, בשל היעדר תשתית עובדתית להחלטה זו.

44. כידוע, אין המינהל הציבורי חייב לפעול על-פי דיני הראיות הרגילים המקובלים בהליך משפטי, לא אזרחי ולא פלילי, אלא על-פי כללי ראיות מינהליות, אשר המבחן לגביהם הינו מבחן מחמיר פחות אף מהמשפט האזרחי, ודי בכך שאדם סביר ישתכנע שאכן הנתונים והעדויות והמסמכים מוליכים למסקנה שאדם מן היישוב היה מגיע אליה. מקובל להצביע על בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים [3], בעמ' 359-352, במיוחד בעמ' 357 בין אותיות השוליים ו-ז, כבסיס לקביעה זו. וראה ניתוח הסוגיה וריכוז האסמכתאות אצל זמיר בספרו הנ"ל (כרך ב) [10], בעמ' 760-750; וכן ראה ברכה בספרו הנ"ל [11], בעמ' 308-288, הרואה במבחן זה יישום של מבחן הסבירות, ואם כן חוזרים אנו שוב לשיקול-הדעת המינהלי, החייב להיות מופעל, אף הוא, בסבירות.

45. סבורני, כי במקרה שלפנינו לא עומדת החלטת המשיבים אפילו בתנאי קל זה. כפי שעולה מהחומר שלפנינו, וכזכור באת-כוח המדינה הדגישה כי אין לה כל חומר אחר פרט לאותו אירוע חד-פעמי שבו נטען כאילו העותר ניסה להתאבד (ראה פיסקה 29 לעיל), אין בידי המשיבים כל מידע אחר אשר יש בו כדי להעלות תהיות האם ראוי העותר להמשיך ולהחזיק את הנשק בידו.

46. כעולה מתיאור האירוע, אפילו על-ידי השוטר (מש/1), וכפי שהדגישה אשת העותר במכתבה לבית-המשפט, מדובר בטעות בשיקול-הדעת של אשת העותר שחשבה, סובייקטיבית, בגלל מחלוקת בינה ובין בעלה בנושא חינוכי, כי בעלה התכוון לפגוע בעצמו. חשש זה היה פרי לחץ רגעי ללא כל בסיס, לא מדעי ולא עובדתי, אחר. למותר לציין כי חשש של אדם אחר לא יכול לפגוע בזכותו המוקנית של העותר, גם אם אותו חושש הוא בן-זוגו לחיים; לא כל שכן כאשר אותו בן-זוג חוזר בו מאותו חשש.

47. ראוי להדגיש כי אין כל חומר אובייקטיבי אחר המייחס לעותר ולו זיקה כלשהי לאותן טענות על חשש שמא ישתמש בנשק לפגיעה בעצמו או בזולתו. באת-כוח המשיבים לא השיבה כדבעי על הטענה כיצד לא ניתן משקל על-ידי המשיבים בהחלטותיהם השונות לעובדה שהעותר, במשך למעלה מ-30 שנה, מחזיק בנשק צבאי והוא בעל פרופיל רפואי 97, ללא כל מגבלות פסיכיאטריות או אחרות. אכן, הפרופיל נקבע על-ידי הצבא ולא על-ידי משרד הפנים, אך אין זה רלוונטי. יש בעובדות אלה משום הוכחה, לפחות בעיני אדם מן היישוב, כי אין סיבה לחשוש שמא אותו אדם יבצע אובדן עצמי. לכן, לפחות מנקודת מבטם של דיני הראיות, יש משקל רב ומשמעותי לנתונים אלה.

48. לטעמי, גם במסגרת שיקול-הדעת המינהלי יש להביא בחשבון את התמונה בכללותה, ובתהליך האיזון המופעל על-ידי הרשות לפני נקיטת מעשה כה דרסטי של שלילת רישיון, יש לבדוק את ההיסטוריה והרקע של אותו אדם, אך דבר זה לא נעשה כאן.

49. אם יש מימצא רפואי אובייקטיבי בדבר סכנה הנשקפת ממחזיק רישיון הנשק, כי אז ניתן להתחיל בהליכים לשלילת הרישיון, כקבוע בסעיף 11א(ב) לחוק (כפי שצוטט לעיל בפיסקה 36). ברם, במקרה שלפנינו, כפי שמעיר - בצדק - עורך-דין ורצברגר, בא-כוח העותר (עמ' 7 לפרוטוקול), הלכו הרשויות המינהליות בדרך ההפוכה. קודם שללו את הרישיון ואחר כך שלחו את העותר לבדיקה רפואית, במקום לפסוע בנתיב שנקבע בחוק, דהיינו רופא הסבור שמחזיק רישיון הנשק מהווה סכנה לאותו אדם או לציבור מדווח על כך למשרד הבריאות ומשם מועברת הידיעה לפקיד הרישוי מכוח סעיף 11א(ב) לחוק, ופקיד הרישוי, מכוח סעיף 12(ג) לחוק, רשאי לדרוש מבעל הרישיון להיבדק על-ידי רופא, ובעקבות זאת מוסמך פקיד הרישוי לכלי ירייה לבטל את הרישיון על-פי סעיף 12(א)(3) לחוק, ובלבד שיפעל על-פי הילכת שללם [1].

ראוי לציין בהקשר זה כי העובדת הסוציאלית אשר נכחה בעת מסירת האקדח של העותר למשטרה בבוקר יום 27.5.2001 (ראה פיסקה 6 לעיל) לא דיווחה למנהל משרד העבודה והרווחה על כך שהעותר הינו סכנה לעצמו או לציבור, כנדרש בסעיף 11א(ב)(2) לחוק, וממילא מנהל משרד העבודה והרווחה לא דיווח על כך לפקיד הרישוי, כאמור בסיפה לאותו סעיף. אליבא דאמת, אין בפנינו כל מסמך שהוא (לא דוח ולא תצהיר) של העובדת הסוציאלית אשר יתאר לנו את אשר אירע באותו יום. זו אינדיקציה נוספת להיעדר איסוף נתונים שיטתי על-ידי הרשויות, דבר שהוא השלב הראשון של ההליך המינהלי (ראה פיסקה 50 להלן).

50. למותר לציין כי במקרה שלפנינו לא נהגה הרשות המינהלית בדרך הבסיסית שהותוותה בפסיקה (ראה, למשל, בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים [4]), דהיינו איסוף וסיכום הנתונים; בדיקת המשמעות של הנתונים; החלטה מנומקת (ראה גם: זמיר בספרו הנ"ל (כרך ב) [10], בעמ' 733 ואילך, וכן ראה: ברכה בספרו הנ"ל [11], בעמ' 275 ואילך, הר-זהב בספרו הנ"ל [12], בעמ' 147 ואילך).

כאן, פרט לאירוע היחיד שהיה ביום 27.5.2001 לא היה לרשות כל נתון, ואף מה שהיה שם אינו בגדר "נתון", שכן דוח השוטר כללי ביותר, ואין כלל דיווח של איש המקצוע היחיד שהיה במקום, העובדת הסוציאלית (ראה פיסקה 49 סיפה לעיל). לא נערכה שום בדיקה של עברו של העותר, והנתונים על כך התקבלו על-ידי העותר, בתצהיר, רק על-פי החלטת בית-המשפט (ראה פיסקאות 24-23 לעיל). ממילא לא נערכה כל בדיקה של המשמעות של הנתונים.

התוצאה היא כי ההחלטה אינה החלטה מנומקת המבוססת על הנתונים אלא רק, לכל היותר, דרך שנוקט בה המינהל הציבורי כדי להבטיח עצמו מכל סיכון, מבלי לשית לבו לכך שחובתו, כגוף ציבורי, היא לא רק למניעת כל סיכון, ואפילו מזערי, לציבור, בשל שמועה חסרת תשתית אובייקטיבית, אלא עליו לדאוג לפרטים המרכיבים את הציבור - וביניהם העותר - ולאפשר לו להמשיך ולהחזיק ברישיון הנשק שהיה לו כל השנים.

גישתם של המשיבים מזכירה לנו את דעת המיעוט בפרשת שללם [1] (ראה פיסקה 39 לעיל), ואף מחמירה ממנה. יש לזכור כי ההלכה נפסקה כדעת הרוב אשר קבעה, מפי השופט ברק (כתוארו אז), כי "אין כל אמת מידה ראציונאלית, שתאפשר הבחנה בין פעילות לסוגים השונים. על-כן איני רואה כל אפשרות להבחין בין רישיון לעסק או למונית או למקצוע או להחזקת כלי נשק" (פרשת שללם [1], בעמ' 329 מול אות השוליים ד).

דרישת המשיב כי העותר ייבדק על-ידי פסיכיאטר

51. הטענה המרכזית של באת-כוח המשיבים היא כי כאשר מוטלת אחריות כבדה כזו על כתפו של המשיב 1, פקיד הרישוי לכלי ירייה, וחובתו היא להגן על הציבור, ובכללם על העותר ובני משפחתו, הפתרון הסביר הוא לחייב את העותר בבדיקה רפואית על-ידי פסיכיאטר, כדי שזה יקבע האם העותר כשיר להחזיק ברישיון נשק.

52. טענה זו, לכאורה, יש בה הרבה מן ההיגיון: אם אין לעותר מה להסתיר - מדוע שלא ייבדק?!

53. ואכן, כידוע, אם יש לצד בהליך כלשהו מידע או מסמך או עד והוא בוחר שלא לגלותו, מכאן שיש לו מה להסתיר. בית-המשפט רשאי להסיק מכך שאותו צד לא גילה את אותו מסמך, לא הביא את אותו עד או לא מסר את אותו מידע הנמצא בשליטתו, כי מידע זה, עד זה או מסמך זה פועלים לרעתו של אותו צד.

54. וכך מסוכמים הדברים בספרו של השופט (בדימ') י' קדמי על הראיות (כרך ג) [13], בעמ' 1391:

"...ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית...
התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.
הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".

וראה שם [13], בעמ' 1408-1391, דוגמאות רבות מן הפסיקה לכלל ראייתי זה שכותרתו "התנהגות היריב במהלך הדיון - הימנעות מהבאת ראיה/מחקירת עדים", אשר הוא תת-פרק במסגרת הדיון במהימנות והמשקל של הראיות.

ראוי להדגיש כי כאשר מדובר בבעל-דין עצמו, אין לו במשפט האזרחי (בניגוד למשפט הפלילי) זכות שתיקה, ולכן, כלשון קדמי (שם [13], בעמ' 1405), "...רשאי היה בית-המשפט מאז ומתמיד להעניק ל'שתיקתו' של בע"ד משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד; שבע"ד מוחזק, ככלל, כעד מרכזי".

55. על-פי עיקרון משפטי זה, המשקף את ניסיון החיים, שובה את הלב טענת המדינה כלפי העותר, שעיקרה הוא זה: אם אכן מצבך הנפשי כה שפיר, מדוע הינך מתנגד בתוקף כה רב לבדיקה פסיכיאטרית? ובמילים אחרות: הרי ביכולתך להפריך את כל הטענות נגדך בכך שתיבדק בדיקה פסיכיאטרית קצרה, ואז יוחזר רישיונך וכך תיפתר הבעיה.

56. ברם, במחשבה מעמיקה יותר, סבור אני שלא הרי מסמך, מידע או עד, ואפילו בעל-דין בתיק רגיל, כהרי בדיקה פסיכיאטרית. בעוד שבמשפט רגיל מסמך, מידע או עד נועדים להגיע לתוצאה מסוימת, והיא גילוי האמת והכרעה האם פלוני חייב בתשלום או לא או האם פלוני ביצע עבירה אם לאו, הרי במקרה של בדיקה פסיכיאטרית, עצם עריכת הבדיקה מטילה כתם לא קל על מי שעובר אותה, ללא קשר לתוצאותיה.

57. כיום, על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד), זכאי אדם לכך שלא תיכפה עליו בדיקה פסיכיאטרית כדי לשמור רישיון שהיה מוחזק עמו במשך עשרות שנים. זכותו של אדם לכבודו (סעיף 2 לחוק היסוד), לפרטיותו ולצנעת חייו (סעיף 7(א) לחוק היסוד) ושמירת עולמו הפנימי בדלת אמותיו, הן זכויות שיש לשמור עליהן בקנאות רבה. לא כל אדם מגיב בצורה שווה כלפי בדיקה פסיכיאטרית (ראה והשווה את הבדיקות שעברה העותרת בעמ"נ (חי') 210/02 הנ"ל [7]), ולא כל אדם מוכן לכך שעולמו הנפשי והפנימי ייחשף בפני אדם זר, רק כדי שיוכל להמשיך ולהחזיק בידו רישיון לנשק אותו הוא מחזיק במשך כ-30 שנה. על המשפט להתחשב ברגישות זו ובכבוד האדם ולהגן על ערכים אלה.

58. בעניין זה ניתן להביא מקבילות מן המשפט העברי, שהוא דין רלוונטי, שכן מדובר בזכות חוקתית שיש להפעילה במסגרת חוק יסוד אשר מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק את ערכיה של מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף 1א לחוק היסוד).

59. בתלמוד (קידושין, סו, ב [א]) מצאנו את דעתו של האמורא אביי כי כאשר מצוי עד אחד הטוען כי כהן הינו בעל מום, והכהן מכחיש את דבריו, יש להאמין לעד האחד (אף שעל-פי ההלכה יש צורך בשני עדים), כי אנו אומרים לכהן "שלח אחוי", וכדברי רש"י, שם: "אם אינך בעל מום, הפשט בגדיך, ונראה". על בסיס דברים אלה מסיקים בעלי התוספות, שם, ד"ה שלח ואחוי: "מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר, עד אחד נאמן עליו, ואפילו עד אחד מכחישו".

60. ואכן, ברוח זו סיכם את גישת ההלכה השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 548/78 שרון נ' לוי [5], בעמ' 754 מול אות השוליים ז: "לפי המשפט העברי הסמכות של בית הדין להורות על בדיקה זו, יסודה בסמכויות הטבועות בבית המשפט להורות ולצוות על כל מה שנראה בעיניו דרוש לצורך בירור הוגן וצודק של הבעיה הנידונה לפניו".

61. כאשר נדרש רבינו אשר בן יחיאל (שו"ת הרא"ש, לג, ב [ב]) לתביעת בעל הרוצה להפסיד את כתובתה ותנאי כתובתה של אשתו בטענה כי היא טומטום (אין לה אברי מין), והיא הכחישה את הדברים, פסק הרא"ש כי "דבר זה ייבדק על פי נשים הגונות וכשרות היודעות בדבר זה: אם יאמרו שאינה ראויה לאיש - אין לה עליו לא כתובה ולא תנאי כתובה; ואם יאמרו שהיא ראויה לאיש - הרי נתבטלה אותה טענה. וכל זמן שלא נבדקה, אינו חייב במזונותיה, מאחר שהוא טוען טענת בריא שאינה ראויה לאיש וגם דבריו עומדין להתברר לאלתר, ואם כן למה נחייבו מזונות?! היא תצווה לבדוק את עצמה, אם היא רוצה להכחישו; ואחר שתיבדק - תתבטל טענה זו".

62. כאשר מדובר בדרישת בעל לחייב את אשתו להיבדק בדיקה פסיכיאטרית או לחייבה להסכים לוותר על סודיות רפואית של טיפוליה הנפשיים, מצאנו גישות שונות.

כאשר השתכנע נשיא בית-הדין הרבני הגדול, הרב הראשי ש' גורן, כי האישה לקתה שלוש פעמים בהתקפת עצבים, ובכך יש "חזקה", עליה להסכים לכך שהרופא הפסיכיאטר שטיפל בה יעיד, ואין לקבל את התנגדותה כי הדבר יפגע במעמדה כמורה. הרב גורן מסיק כי "סירוב עקשני זה משמש הוכחה שהרופא הפסיכיאטרי עלול לגלות בעת הבדיקה שאכן היתה ואולי היא עדיין חולה מבחינה נפשית, ולכן יש לה ממה לחשוש שמא תוצאות הבדיקה עלולות להסב לה נזק" (ערעור תשל"ג/216 [8], בעמ' 337).

מאידך גיסא, הכרעתו העובדתית של דיין אחר באותו תיק - כבוד הרב י' קפאח - כי עברה הנפשי של אותה אישה אינו בגדר חזקה אלא היה מאורע חד-פעמי, הביא אותו למסקנה כי אין לאכוף עליה בדיקה רפואית נפשית ואין להטיל עליה לוותר על סודיות רפואית כדי שהרופא יוכל להעיד. על-פי גישה זו, "נראין הדברים שצדקה האשה בסירובה, כי ממצאים שלפני שנים עלולים רק להזיק למעמדה כמורה" (שם [8], בעמ' 342). היות ולפי עמדה זו הראיה הרפואית תתייחס לאירוע בעבר, מוצדקת התנגדות האישה להשמעת ראיה זו, כי לכולי עלמא "אין לחייב האשה להסכים לוותר על סודיות הרפואה גם אילו היה בידנו במה לכופה, כי שום תועלת לא תצמח לבעל מכך, ולה יהיה נזק ברור של הוצאת שם רע בעיני תלמידיה וחניכיה" (שם, בעמ' 343).

הדיין השלישי באותו הרכב, כבוד הרב מ' אליהו, מסכים גם הוא לעיקרון כי כאשר מטרת הבעל היא להציק ולהזיק לאישה, במקרה זה מוצדק חששה של האישה מכך, "ועל כן אין באי הליכתה לרופאה הוכחה למחלה" (שם, בעמ' 348).

העולה מפסק-דין זה הוא כי כאשר אין הוכחות, אפילו לכאוריות, לכך שיש לאישה בעיה נפשית אובייקטיבית, אין להיענות לדרישות הבעל לערוך לה בדיקות על-ידי פסיכיאטר, ועמדתה של האישה כי אינה חייבת לפרוש את עולמה הנפשי בפני רופא, והחשש שמא תתגלה עצם עריכת הבדיקה ובכך תיפגע האישה, חששות אלה מצדיקים את עמדת האישה ופוטרים אותה מן החובה לגילוי ראיה בתחום הנפשי והפסיכיאטרי הנמצאת בידיעתה ובשליטתה.

63. בפרשה אחרת (ערעור תשכ"ט/99 [9]), שתמציתה הובאה בספרו של פרופ' א' שוחטמן סדר הדין - לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל [14], בעמ' 343, נקבעו הדברים האלה: "...במקרה דנן לפי העובדות וחומר הראיות, המערער לא הוכיח אפילו לכאורה, שהמשיבה זקוקה לבדיקה פסיכיאטרית... הרי בוודאי שבדברים בעלמא אין לחייב את המשיבה להתבזות ולגרום לה צער חינם בבדיקה זו, רק כדי למלאת את רצונו של המערער שבגד באשת נעוריו...".

64. גישה זו של בתי-הדין הרבניים, המשקפת את עמדת ההלכה כיום, מן הראוי שנאמצה כחלק מתרבותנו המשפטית והיותנו מדינה יהודית.

65. החוקר והמלומד הרב ד"ר א' ורהפטיג, במאמרו "סירוב בעל דין לברר דבריו" [ג], בעמ' 396, מבדיל בין שני נושאים: בדיקת מום או גדלות בגיל שאין בה פגיעה גופנית (ה"ש 7, שם), ובמקרים אלה סירוב בעל-הדין יפעל לרעתו; מאידך גיסא, לדבריו, "...יתכן כי בבדיקה גופנית, כפוליגרף, בדיקת דם או רקמות, שכרוכות בפגיעה או בצער הגוף או במה שקרוי היום חדירה לצנעת הפרט וכיו"ב רשאי בע"ד לסרב לברר דבריו, מבלי שתורע מהימנותו".

אף אני סבור שיש להבדיל בין שתי קטגוריות, אך קו פרשת המים, לטעמי, צריך להיות אחר. בקבוצת המקרים שתפעל לרעת בעל-הדין ניתן לכלול לא רק בדיקת מום או גדלות גיל - כפי שהציע ורהפטיג - אלא גם בדיקה גופנית ללא כאב או בדיקת רקמות (וראה את פסק-דינו של השופט אלון בע"א 548/78 הנ"ל [5], בעמ' 756 ואילך, הקובע כי סירוב גבר להשתתף בבדיקת רקמות יפעל לרעתו ובית-משפט יכול להכריע לחובתו, אך לא ניתן לכפות עליו לבצע בדיקת רקמות, כי יש בה פגיעה בגופו בהוצאת דם ממנו. ראוי לציין כי מאז ע"א 548/78 הנ"ל [5] חלפו מחצית יובל שנים, וכיום מצאנו בפסיקת בתי-המשפט למשפחה גישה המחייבת גבר לשתף פעולה בבדיקה כזו, כי כיום אין מדובר בבדיקת דם פולשנית וכואבת וניתן להגיע לאותן מסקנות מדעיות בנטילת דגימות רוק מפיו. ראה במפורט ר' זפרן "של מי אתה ילד? על פגמיו של ההסדר הקיים בדין הישראלי בשאלת קביעת האבהות" [15], בעמ' 325-322).

בקבוצה השנייה, שבה ייכללו אותן בדיקות שמוצדק לסרב להן, יהיו בדיקות המחייבות כאב משמעותי או ניתוח וכן מבחני אישיות או בדיקות פסיכיאטריות, כי הם פוגעים בצנעת הפרט ובכבוד האדם.

66. בדרך-כלל, כאשר מידע או ראיה מצויים בידי אדם, עליו לגלותם לבית-המשפט, ובית-הדין הרבני (כבוד הדיין הרב אליהו בערעור תשל"ג/216 הנ"ל [8], בעמ' 347) משתמש בדוגמה התלמודית שבה אדם נטען כלפיו שהוא בעל מום והוא מסרב לשתף פעולה, בעוד שהוא יכול בקלות להפריך את הדברים בחשיפת בגדיו (ראה במפורט בפיסקה 59 לעיל), ואז ניתן להראות שאין הוא בעל מום.

עמדתי היא כי יש הבדל גדול בין גילוי הבגד, כאשר בעקבותיו בית-הדין יוכל להיווכח אם יש לכהן מום או אין בו מום, לבין חשיפת לבו של אדם, נפשו או מוחו, אשר הם דברים שמשקפים את מהותו של האדם. אם עוסקים אנו בכבוד האדם, מה לנו יותר כבוד מאשר רגשותיו הכמוסים והפנימיים ביותר, שאותם אין הוא חייב לגלות אלא אם כן מדובר במקרה שיש בו מידע רפואי או פסיכיאטרי ספציפי לגבי אותו אדם, ואז נבחנת מידת מסוכנותו כלפי החברה בכללותה, ובמקרה כזה עליו להתמודד מול נתונים אובייקטיביים אלה?

67. אינני סבור שיש לקבוע כלל נוקשה וחריף לפיו לעולם לא יהיו רשאים המשיבים לבקש בדיקה פסיכיאטרית מאדם ששוללים לו רישיון נשק או מאדם שמבקש רישיון לנשק. אם אכן מדובר באדם שיש לו בעיות רפואיות על רקע פסיכיאטרי, מן הראוי לבדוק מהו המצב המעודכן, ובמקרה זה כאשר יש ידע קודם מהימן על עברו הנפשי, מוטלת חובה על הרשות לוודא שאותו אדם לא יחזיק בידו כלי נשק אשר ברגע של חולשה או התפרצות מחלת הנפש יכול להביא נזק או כלייה לעצמו או לסובבים אותו. במקרה זה על הרשות המינהלית לקבל מידע מרופא או ממשרד הבריאות בדרך שהתווה המחוקק בסעיף 11א(ב)(1) ובסעיף 11ב(ב) לחוק.

68. אך לא זה המקרה שלפנינו. כפי שהוסבר לעיל (פיסקה 23), ביקשתי מן העותר, עוד לפני תשובת המשיבים, כי ישלים את עתירתו ויתייחס לשאלה אם יש לו או היה לו איזה שהוא רקע פסיכיאטרי כלשהו. העותר בתצהירו (ראה פיסקה 24 לעיל) ציין בצורה מפורשת בסעיף 4: "מעולם לא היה לי אירוע פסיכיאטרי, לא אושפזתי ולא טופלתי בכל דרך שהיא בתחום זה". גם באת-כוח המדינה הודתה כי אכן זה המידע שיש בידיה, ואין לה מידע אחר הסותר אותו (פיסקה 29 לעיל). אם אכן זה המצב, ובידי המשיבים אין כל ראיות אחרות ביחס לבעיה נפשית כלשהי ממנה סבל העותר, אין כל מקום לכוף עליו להיבדק בדיקה פסיכיאטרית כלשהי. זכותו של העותר לשמור על הסודיות בתחום הנפשי שלו כחלק מזכותו לכבוד עצמי, ואל לה לרשות המינהלית ואל לו לבית-המשפט לפקוד על העותר לחובתו את רצונו לשמור על פרטיותו.

69. לפיכך, המשיבים אינם זכאים לכוף על העותר בדיקה פסיכיאטרית, וסירובו של העותר לעבור בדיקות אלה אינו צריך להיות לו לרועץ, ואין בגישתו זו של העותר כדי לשמש בסיס לשלילת רישיון הנשק בו החזיק כדין שנים כה רבות. סירוב להיבדק על-ידי רופא פסיכיאטר גם אינו מהווה סיבה מספקת לא להחזיר לעותר את רישיון הנשק שנלקח ממנו עקב אירוע חד-פעמי אשר יש לי ספק אם הצדיק מלכתחילה את נטילת הנשק מן העותר.

הצורך של העותר להחזיק נשק

70. הניתוח דלעיל נערך ללא התייחסות לשאלה מדוע זקוק העותר לנשק. אף ללא שקילת נתונים אלה, הגענו למסקנה כי שיקולי המשיבים אינם עומדים במבחן הביקורת השיפוטית.

71. העותר, בטיעוניו בכתב ובעל-פה, הדגיש את מצבו המיוחד: הוא תושב אזור יהודה ושומרון הגר ביישוב אחד ומשמש מזכיר ביישוב אחר, וזקוק לנשק להגנה עצמית. דברים אלה היו נכונים תמיד והם חזקים שבעתיים מאז ראש השנה תשס"א (ספטמבר 2000), שאז החלה "אינתיפדת אל אקצא", ויש סכנה לא מעטה בכבישים באזור יהודה ושומרון, וקורבנות לא מעטים כבר נפלו שם.

72. וכך מתואר המצב הביטחוני החדש על-ידי נשיא בית-המשפט העליון, כבוד השופט ברק, בבג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית [6], בעמ' 358:

"מאז סוף חודש ספטמבר 2000 מתנהלת באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה לחימה קשה. אין זו פעילות משטרתית. זהו סכסוך מזוין. במסגרתו בוצעו כ-14,000 פיגועים נגד החיים, הגוף והרכוש של אזרחים ותושבים ישראלים חפים מפשע ובהם זקנים וילדים, גברים ונשים. למעלה מ-600 אזרחים ותושבים של מדינת ישראל נהרגו. למעלה מ-4,500 נפצעו, חלקם באורח קשה ביותר... זאת ועוד, בחודש אחד בלבד - הלא הוא חודש מארס 2002 - נהרגו 120 ישראלים בפיגועים ומאות נפצעו. מאז מארס 2002 ועד לכתיבתו של פסק-דין זה נהרגו 318 ישראלים ונפצעו למעלה מ-1,500. השכול והכאב שוטפים אותנו".

73. לצערנו, מאז כתיבת פסק-דין זה של בית-המשפט העליון (3.9.2002), ממשיך ההרג בכבישים באזור יהודה ושומרון בפיגועים הנעשים כלפי ישראלים ויהודים הנעים בהם.

74. לפיכך, זכות העותר להחזיק בנשקו משקפת צורך אובייקטיבי לביצוע המשימה הבסיסית של בני-אדם, שהיא ההגנה העצמית כדי לשמור על חייהם ממש, ללא כחל ושרק.

75. המשיבים לא פירטו בפניי את שיקולי המשיב 1 להעניק רישיונות לכלי ירייה או לבטל רישיונות כאלה, ומהו המשקל שניתן במסגרת שיקולים אלה למקום מגוריו של המבקש ולצרכיו להחזיק בנשק.

76. מצאנו בפסיקה כי עוד לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר נקבעו הקריטריונים לקבלת רישיון להחזקת נשק, "בין הזכאים לכאורה לקבל רישיון לכלי ירייה פרטי נימנים: העובד בעיסוק המצריך נסיעות מעבר לקו הירוק או בקרב אוכלוסייה עוינת" (מובא בפסק-דינו של כבוד השופט ד' לוין, בפרשת שללם [1], בעמ' 332 בין אותיות השוליים א-ב).

אם אז היו אלה מבחני הזכאות, לא כל שכן שהעותר דידן, לאור מקום מגוריו ועבודתו באזור יהודה והשומרון והמצב הביטחוני היום, נכלל במסגרת הזכאים לקבלת רישיון לכלי ירייה פרטי, וקל וחומר שאין ליטול רישיון כזה ממנו.

מסקנות

77. העולה מכל האמור לעיל הינו זה:

(א) יש הבדל יסודי בין בקשה לרישיון נשק לבין שלילת רישיון נשק.

(ב) כאשר מדובר בשלילת רישיון נשק יש לבחון בשבע עיניים האם חל שינוי המצדיק שלילת זכותו של אדם לרישיון שהיה בידו במשך עשרות שנים.

(ג) במקרה שלפנינו לא נעשתה הבדיקה האמורה, לא נאספו הנתונים הרלוונטיים לעותר ולא הופעלו השיקולים הדרושים.

(ד) על-פי דיני הראיות המינהליות לא הוכח כי העותר ביצע ניסיון התאבדות או היה קשור באירוע אובדני כלשהו.

(ה) לא ניתנה לעותר זכות שימוע, דבר שפגע בזכויות העותר ובאיכות ההחלטה של הרשות המינהלית.

(ו) דרישת המשיב 1 כי העותר ייבדק על-ידי פסיכיאטר אין לה מקום בנסיבות אלה, לא על-פי הראיות הנמצאות בתיק ולא על-פי עקרונות היסוד של השיטה הישראלית, ואף מנוגד הדבר לכבוד האדם ולזכותו לפרטיות. מצאנו כי במקורות היהודיים יש בסיס איתן לגישה לפיה לא ניתן לכוף על העותר בדיקות כאלה בנסיבות מקרה זה.

(ז) המשיבים לא התחשבו כלל במקום מגוריו של העותר ובעבודתו, ששניהם באזור יהודה והשומרון, ולא נתנו משקל לכך כי בתקופה זו של אינתיפאדת אל אקצא כלי הנשק משמש מגן לעותר ולמי שנעים בכבישי יהודה ושומרון.

78. התוצאות האופרטיביות של פסק-הדין הן אלה:

(א) העתירה מתקבלת.

(ב) ההחלטות של המשיבים 2-1 לבטל את רישיונו של העותר להחזיק בנשק בטלות ומבוטלות.

(ג) המשיבים 4-3 יחזירו את הנשק לעותר לאלתר, והמלצותיהם של המשיבים 4-3 למשיבים 2-1 בעניין העותר - בטלות הן.

5129371(ד) המשיבים ישלמו לעותר את הוצאות המשפט, דהיינו אגרה בסך 2,463 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום האגרה (12.5.2002) ועד להחזר בפועל.

(ה) המשיבים ישלמו לעותר שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח (עשרת אלפים שקלים חדשים) בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-דין זה ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ו' בניסן תשס"ג (8.4.2003), בהיעדר הצדדים.