הזכות לפרטיות במשפט העברי
ובמשפט המדינה
היזק ראִייה וצנעת הפרט

אליהו ליפשיץ*

פרשת בלק, תשס"א, גיליון מס' 33

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


מה טובו אוהליך יעקב
"וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שׁכן לשבטיו... וישא משלו ויאמר... מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (במדבר כד, ה).
המקרא אינו מבאר לנו מה טעם "טובו" אוהליהם של ישראל בעיני בלעם. את שהחסיר המקרא, ממלאים מדרשי חז"ל ופרשני המקרא: "מה טבו - על שראה פתחיהם, שאינן מכוונים זה מול זה"1. שבחם של ישראל בעיני בלק מתבטא אפוא בשמירתם על הזכות לפרטיות.

כידוע, עיקרון זה מצא ביטוי בכמה וכמה חוקים. כך, לדוגמה, קובע סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". ומוסיף עליו סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, הקובע לאמור: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

מהו תחום מרחב פרטיותו של אדם? מהו האיזון הראוי בין עיקרון זה לבין עקרונות יסוד אחרים? כפי שנקבע פעמים רבות, זכויות היסוד אינן זכויות מוחלטות, וכל אחת מהן צריכה להיבחן לאורן של הזכויות האחרות. כך, לדוגמה, נקבע בפס"ד דיין נ' וילק2 כי חופש הביטוי אינו ערך מוחלט, וזכותו של איש ציבור לפרטיות גוברת עליו לעתים. לכן, אין לערוך הפגנה בסמוך ממש לביתו של איש ציבור אלא רק בריחוק מקום. בפסק דין זה, הסתמך השופט ש' לוין (כתוארו אז) על עמדת המשפט האמריקאי, ולפיה האיזון שבין הזכות לפרטיות ולחיים שלווים לבין חופש ההפגנה הוא איזון אנכי: אין מדובר בזכויות שוות מעמד אלא בזכות אחת - זכות הפרטיות, הגוברת על רעותה - חירות ההפגנה, וזאת אף כשההפגנה היא שקטה. הווי אומר: עֶקרון השמירה על הפרטיות הוא עקרון-על דומיננטי ביחס לעקרונות וערכי משפט אחרים.


היזק ראייה
במשפט העברי יש סוגיות רבות שבהן בא לידי ביטוי מעמדה החשוב של הזכות לפרטיות, הן במישור של "סור מרע ועשה טוב" - החובה למנוע מלכתחילה פגיעה בזכות הפרטיות - הן במישור הענישה שלאחר מעשה. כך, לדוגמה, נאמר במשנה:
לא יפתח לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. היה [פתחו או חלונו] קטן - לא יעשנו גדול; אחד - לא יעשנו שניים (מסכת בבא בתרא, פרק ג, משנהז)
התלמוד שואל:
מנהני מילי [=היכן מקורם של דברים אלה]? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא [=הפסוק]: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו'. מה ראה? ראה שאין פתחי אוהליהן מכוונין זה לזה. אמר: ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה (בבא בתרא ס ע"א).
והסביר הרשב"ם3 בפירושו לתלמוד שאיסור פתיחת פתח חדש הפונה לחצרו של חברו (או אפילו לחצר המשותפת לשניהם) בא למנוע "היזק ראייה", כלומר פגיעה בצנעת הפרט של הזולת. מן המשנה עולה שהפגיעה בפרטיות הנגרמת כתוצאה מפתיחת חלון לחצר המשותפת אינה נזק מוחלט אלא רק נזק יחסי. זו הסיבה שאין דרישה לסתום חלון קיים, אף אם היה גדול, אלא נאסר רק לפתוח חלון או להגדילו. אם החלון היה קיים עוד לפני שהגיעו שכנים למקום, אין השכנים יכולים להכריח את בעל החלון לשנות את מצבו לרעה, אלא עליהם להישמר מפני הפגיעה בפרטיותם, וכפי שמסכם הרמב"ם את ההלכה:
מי שהיה לו חלון בכותלו, ובא חברו ועשה חצר בצדו, אינו יכול לומר לבעל החלון: סתום חלון זה, כדי שלא תביט בי, שהרי החזיק [בעל החלון] בהיזק זה (רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ז, הלכה א).
נשאלת השאלה, מה דינו של אדם שפתח חלון שלא כדין, בניגוד להוראות החוק, אך שכניו לא מיחו בידו: האם העבריין קונה גם הוא "חזקה" בחלון ושכניו מנועים מלהעלות טענות נגדו גם בעתיד?

בשאלה זו נחלקו חכמי המשפט העברי. הד לשתי השיטות העיקריות בדין זה מצאנו בהגהותיו של הרמ"א, ר' משה איסרליש4 (פולין, המאה הט"ז) ל"שולחן ערוך". לפי גישה אחת, ה"התיישנות" ו"תורת ההשתק" אינן חלות במקרים של פגיעה בפרטיות שלא כדין, ולכן בכל שלב - אפילו לאחר כמה שנים - יוכל הניזוק לתבוע את הסרת המפגע. לפי גישה שנייה, יש להבחין בשיעור הפגיעה בפרטיות: כאשר מדובר בפגיעה רבתי, חמורה בהיקפה, כגון פתיחת "פתח"5 - לא חלים דיני ההתיישנות ודיני ההשתק. לא כן כשהיקף הנזק קטן יותר, כגון בפתיחת "חלון" גרידא.

ר' יהושע ולק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז), בעל הפירוש סמ"ע [=ספר מאירת עיניים] לשולחן ערוך, מעיר שלדעת המחמירים, הוא הדין גם אם ויתר התובע שנפגע על פרטיותו בשעתו במפורש ולפני עדים. והנימוק לכך הוא, שלפי גישה זו, הפגיעה בפרטיות אינה רק מטרד שהאדם מוסמך לוותר עליו, אלא יש בה משום איסור שאינו מוסמך לוותר עליו. לשון אחר: איסור הפגיעה בפרטיות הוא קוגנטי, ואי אפשר להתנות עליו.

לעומת זאת, דעת המקילים רואה את הפגיעה בפרטיותו של אדם כנזק בלבד, מטרד, וכמו כל נזק, זכותו של הנפגע להסכים לו. אמנם כשהנזק חמור ובלתי נסבל, יכול השכן לחזור בו מן הוויתור, ולומר: "סבור הייתי לקבל, ואי אפשי [=איני יכול] לקבל".

מקור אפשרי להלכה זו הוא המחלוקת בתלמוד6 בעניין זה:
מעשה באדם שפתח חלונו לחצר השותפין, ובא לפני ר' ישמעאל בר ר' יוסי. אמר לו: החזקת בני, החזקת [שכיוון שראו השכנים, ולא מיחו, הרי דינם כמי שמחלו, ואינם יכולים לחזור בהם]. ובא לפני ר' חייא. אמר לו: יגעת ופתחת, יְגע וסתום [שאף על פי שלא מיחו השכנים, אין הדבר מעיד שהסכימו מראש]!7

יחסיותה של הזכות
בכל מקום שיש התנגשות בין אינטרס היחיד לאינטרס הרבים, יש לבחון את מידת הפגיעה בכל אחד מהם ולנסות למצוא את האיזון הראוי. וכך פסק הרמב"ם:
אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, חברו מעכב עליו, מפני שמסתכל ממנו. ואם פתח - יסתום. וכן לא יפתחו השותפין בחצר פתח כנגד פתח בית או חלון כנגד חלון. אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מפני שאומר לו: הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך.
הווי אומר: זכותו של היחיד לפרטיות אין בה כדי לשלול מן הרבים את זכותם להשתמש ברשות הרבים, אף על פי שהם עוברים מול חלונו של היחיד ופוגעים בפרטיותו בהכרח. במקרה זה, האינטרס של הרבים גובר על האינטרס של היחיד, והיחיד צריך להישמר מפני היזק ראייתם של העוברים ושבים. עובדה זו היא המתירה לשכן שממול לפתוח "פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון". יחד עם זאת זכותו של השכן שממול מסויגת, כפי שמוסיף הרמב"ם:
ואף על פי כן לא יפתח אדם חנות כנגד פתח חצרו של חברו, שזה היזק קבוע תמיד. שהרי בני רשות הרבים עוברים ושבים, וזה [בעל החנות] יושב בחנותו כל היום ומביט בחצר חברו.
לשון אחר, הפגיעה החולפת בפרטיותו של אדם הנגרמת על ידי העוברים ושבים ברשות הרבים אינה מצדיקה פגיעה קבועה בפרטיותו על ידי שכנו על ידי פתיחת חנות מולו.


הכול כמנהג המדינה
כמו בתחומים אחרים של המשפט העברי8, "מנהג המדינה" מהווה גורם רב משמעות בקביעת הלכות שעניינן איסור הפגיעה בפרטיות. כדי שיהפוך נוהג (usage) מסוים ל"מנהג מדינה" (general custom) בעל השפעות משפטיות, עליו להיות נפוץ ומקובל בכל המדינה.

ר' יום טוב צהלון9 פוסק שכאשר החשש לפגיעה בפרטיות אינו אלא חשש רחוק, ניתן לסמוך על מנהג המקום ולהתיר פתיחת פתחים חדשים הפונים לרשותו של השכן. הוא מוסיף כי בכל מקום שיש ספק בפירוש המנהג, יש לפרשו באופן שתהיה פגיעה קטנה ככל האפשר בצנעת הפרט. זאת, לאור הכלל הפרשני שכל נורמה הפוגעת באחת מזכויות היסוד, צריכה להתפרש פירוש מצומצם ככל האפשר. עיקרון זה עולה גם בקנה אחד עם עקרון המידתיות שנקבע בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיו כל פגיעה בזכויות היסוד צריכה להיעשות "במידה שאינה עולה על הנדרש".

ועם זאת, יש סייגים גם ל"מנהג המדינה". כך, לדוגמה, קובע ר' חיים חזקיה מדיני, בעל "שדי חמד"10 (ארץ-ישראל, המאה הי"ט), שאם "מנהג חדש בא למדינה", הסותר באופן ברור את ההלכה, אפילו ייסדוהו גדולי עולם, אין להשגיח בו, וראוי לבטלו. מכאן שראוי שיבוטל כל מנהג שיש בו פגיעה בערך כיבוד הפרטיות.


בימים ההם - בזמן הזה
האם הביא שינוי אורחות החיים והבנייה המודרנית לתמורה גם במערכת הדינים, שעניינה איסור הפגיעה בצנעת הפרט?

דיון מעניין בשאלה זו מצוי באחד מפסקי הדין של בית הדין האזורי לדיני ממונות בקריית-ארבע11. לדעת הרב י' אריאל, כותב פסק הדין, בימינו אין מקום לדין "היזק ראייה" כבעבר. לשיטתו, מותר היום לפתוח "פתח כנגד פתח", מכיוון שפתחי הבתים מוסתרים בדרך כלל על ידי דלתות או וילונות, ואין כל "היזק ראייה". יתר על כן, מכיוון שאמצעי התאורה המודרניים מאפשרים כיום להאיר את הבית באמצעות חשמל, אין עוד חשיבות כה גדולה לחלון הפתוח, וניתן למצוא את האיזון הראוי בין השמירה על הפרטיות לבין מתן חופש לבעל הנכס לתכנן את פתחיו כרצונו, ללא החלת איסור גורף ומוחלט על פתיחת פתח מכל סוג שהוא. מסיבה זו, יש תוקף גם להסכמה שניתנה על ידי אדם לשכנו לפתוח פתחים בקירות הסמוכים לביתו. בדרך דומה הלך גם הרב ש' וואזנר12, אב"ד זכרון מאיר בבני-ברק, שקבע כי העקרונות שקבעו חז"ל לעניין איסור הפגיעה בפרטיות שרירים וקיימים, אך יש להתאימם למציאות של ימינו. גישה נוספת הציע ר' אברהם ישעיהו קרליץ - החזון אי"ש (ארץ-ישראל, המאה הכ'), ולפיה אין שום איסור בימינו לפתוח חלונות לחצר, מכיוון שבניגוד לעבר, החצר בימינו אינה משמשת לפעולות שיש בהן צנעת הפרט.


סוף דבר
עֶקרון "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל", שיסודו בשירת בלעם, נתן השראה לעיגון האיסור של פגיעה בצנעת הפרט ואיסור הפגיעה בפרטיות במשפט העברי. דור דור ודורשיו, דור דור ומנהגיו, אימץ עיקרון זה והתאימו למציאות חייו. עיקרון זה הפך למעין "עקרון-על", שזכויות אחרות נדחות מפניו, אך זאת תוך מציאת האיזון הראוי ביניהם. בעיקרו של דבר, סומך עצמו עיקרון זה על כבוד האדם וכיבוד פרטיותו. השמירה על אלה, סופה שתביא עמה יצירתה של חברה בריאה יותר, טובה יותר - חברה המכבדת את פרטיותם של חבריה, ושומרת עליה, כדברי בלעם על בני ישראל, "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל", אך בד בבד דולה ומשקה מתורתה לאחרים, "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאֲהלים נטע ה', כארזים עלי מים".

הערות:



* עו"ד אליהו ליפשיץ, ירושלים.
1. ראה לדוגמה, רש"י, שם.
2. בג"צ 2481/93, דיין נ' וילק ואח', פ"ד מח(2) 456.
3. רשב"ם, בבא בתרא נט ע"ב, ד"ה "לא יפתח".
4. רמ"א, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג. וראה סיכום מפורט של השיטות השונות ב"בית יוסף" על ספר הטורים, שם.
5. ה"פתח" משמש בתלמוד כאב טיפוס להיזק ראייה חמור ומובהק, ואילו ה"חלון" משמש כאב טיפוס להיזק ראייה קל ביחס.
6. בבא בתרא נט ע"ב.
7. וראה, רשב"ם, שם, המצמצם את משמעות דברי ר' חייא. לפי פירושו, ר' חייא מסכים שאם שתקו השכנים שלוש שנים, פותח החלון יהיה נאמן אם יטען שפתח את החלון בשעתו בהסכמת שכניו. להבנת דבריו יש להזכיר שלפי המשפט העברי, הנוהג מנהג בעלים במקרקעין ואין עליו עוררין במשך שלוש שנים, נאמן כשהוא טוען שרכש את זכויותיו במקרקעין כדין.
8. ראו: מ' אלון, המשפט העברי (מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח), עמ' 767 - 713.
9. שו"ת מהריט"ץ, סימן רנג.
10. שדי חמד, מערכת מ"ם, כלל לח.
11. פסק הדין נדפס בספרו של הרב י' אריאל (היום דיין בית הדין הרבני האזורי בצפת), תורת המשפט (קריית-ארבע תשנ"ו), עמ' 168 - 167.
12. הרב ש' הלוי וואזנר, מבית הלוי, חלק ז, עמ' נב.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב