על שיקול דעת שיפוטי ומגבלות השפיטה

אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו

אביעד הכהן* *

פרשת פינחס, תשס"ט גיליון מס' 351

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


אקדמות מילין
לפי מסורת עתיקת יומין, נוהגים ללמוד את מסכת אבות לאחר תפילת המנחה בשבתות הקיץ, למן חג הפסח ועד חג הסוכות1. משום כך, נכנסה המסכת לרוב סידורי התפילה והייתה לאחד הטקסטים הנפוצים והנלמדים ביותר2. למסכת זו יש אופי מיוחד: בשונה מרוב מסכתות המשנה, אין היא כוללת מאמרי הלכה מובהקים, אלא דברי מוסר, דרך ארץ ומידות טובות, שנאמרו על ידי חז"ל, המכונים גם "אבות העולם". ויש אומרים גם שהדברים שנאמרו במסכת זו הם אבות ועיקרים לכל חכמה ומצווה וגם מורי דרך לכל מעלה ומידה3. וכמו שאמרו חכמים בתלמוד4: "האי מאן דבעי למיהוי חסידא – ליקיים מילי דאבות". לאמור: הרוצה להיות חסיד - יקיים את הדברים שבמסכת אבות. מאפיין בולט של מסכת זו הוא ריבוי ההלכות שנאמרו בה שיש בהן זיקה לעולם המשפט, כגון: "הוו מתונין בדין" (אבות א, א); "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (שם, ו); "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" (שם, ח)5; "הוי מרבה לחקור את העדים" (שם, ט) ועוד. ושמא זוהי אחת מן הסיבות לסמיכותה של מסכת זו בסדר המשנה למסכת סנהדרין, העוסקת בין השאר בענייני הרשות השופטת, הלכותיה והליכותיה. לצד נימוקים אחרים, הובא נימוק זה בדברי הרמב"ם (מצרים, המאה הי"ב), בהקדמתו לפירושו למשנה. וזה לשונו6:
לפי שרצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים עליהם השלום, כדי שנלמד מהם המידות הטובות. ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים, שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט, כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע, יזיק עצמו ויזיק לבני אדם.
אחד הביטויים הנפוצים שנקשרו לעולמם של השופט והשפיטה בא במסכת אבות (ב, ד):
הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור. ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע7. ואל תאמר: "לכשאפנה אשנה", שמא לא תפנה.
מצד המבנה, משנה זו בולטת בחריגותה. בעוד הרבה משניות במסכת אבות, במיוחד בפרקיה הראשונים, בנויות על יסוד "משולש": שלושה יסודות קצרים המפורטים במשנה8 או שלוש הלכות המקיימות ביניהן זיקה במידה זו או אחרת9, יש במשנה זו חמש הלכות.

משמעות המונח והקשרו
לנוכח אופייה המורכב של מסכת זו, לא ברור אם האמרה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" היא הוראה נורמטיבית מחייבת המופנית לדיין או שמא עצה טובה בעלמא.
ספק זה קיים מבחינה פרשנית גם ביחס ל"נמען": האם מדובר בדיין דווקא, שהוא מוזהר בישבו על מִדִין שלא לקבל הכרעה שיפוטית קודם ש"יגיע למקומו", כלומר רק אחרי שייכנס, אפילו בדמיון בלבד, ל"נעליו של בעל הדין", קודם שיקבל החלטה בעניינו? או שמא יש להרחיב את ההוראה ולייחסה לכל אדם שמבקש לבקר את מעשי חברו, שהוא מוזהר שלא לעשות כן ושלא להיחפז בחריצת משפטו לפני ש"ייכנס לנעליו"10.
לנוכח הקשרה של המשנה, ניתן לומר שאינה מכוונת לדיין, כיוון שארבע ההלכות האחרות שבה נראות כמכוונות לכל אדם, וממילא רבים מפרשים גם את הלכת "אל תדין את חברך" כמכוונת לכל אדם ולא לדיין11. פירוש זה נתמך גם בגרסת אבות דרבי נתן12:
רבי הלל13 אומר: אל תפרוש מן הצבור. אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ואל תאמר: "לכשאפנה אשנה". שמא לא תפנה. אל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להישמע. ואל תאמר אחר אדם דבר עד שתגיע למקומו.
לפי נוסח זה, אין מדובר בדיון משפטי אלא במשמעות רחבה הרבה יותר של השמעת דברי ביקורת על ידי אדם פלוני נגד חברו אלמוני. לכאורה, פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם הצלע הקודמת במשנה: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

דברים שרואים מכאן לא רואים משם
הרעיון הגלום בשתי ההוראות שבמשנה הוא: קל לאדם להאמין בדבר מה או לשפוט את חברו כל זמן שלא עמד בעצמו בניסיון באותו דבר.
אכן, "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"14. לכן אסור לאדם להאמין בעצמו, להיות בטוח שלא יעשה מעשה לא ראוי או לשפוט את חברו, אם לא עמד בניסיון דומה. כאמור לעיל, אף שהמשנה נתפרשה על ידי פרשנים אחדים כמכוונת לכל אדם, לנוכח השימוש בפועל המיוחד למלאכת השפיטה - "אל תדין" – ניתן לפרשה גם כמכוונת במיוחד לדיינים, שמלאכתם שפיטה. ואם נניח שמדובר בדיין דווקא, אפשר שהמשנה מכוונת כלפי פשוטם של דברים: אסור לדיין להכריע את הדין עד שיגיע למקום האירוע, יראה בעיניו את העובדות, ורק לאחר מכן, ולא על סמך עדות שמיעה, יכריע את הדין.
פרשנות מעין זו עולה בקנה אחד עם מדרשם של חכמים על הנאמר הן בפרשת דור הפלגה, "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא, ז), הן בפרשת סדום ועמורה: "ויאמר ה' זעקת סדֹם ועמֹרה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה" (שם יח, כא).
את "ירידת" הקב"ה, דרשו חכמים, ובעקבותיהם רש"י, כנורמה מחייבת: "למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה". כאשר הדבר אפשרי, אסור לה ל"ראייה" זו שתיעשה מרחוק. השופט צריך לרדת למקום האירוע, להתרשם ישירות מזירת העברה, ורק לאחר שיעמוד כדבעי על נסיבות ביצוע העברה, הוא יכול לקבל החלטה מושכלת ונבונה בעניינה.
ואכן, בספרות ההלכה יש לא מעט ביטויים לעובדה שלעתים נמנעו חכמי ההלכה מלהכריע בשאלה שהופנתה אליהם מן הטעם שאינם יכולים לעשות כן עד "שיגיעו למקום" המאורע הנדון, ורק לאחר שיראו בעיניהם את הנסיבות והאנשים המעורבים בעניין, יוכלו להכריע בדבר15.
פירוש מקורי ומעניין לביטוי זה מובא בספרו של ר' יעקב הענך (בן יצחק מאיר) צימרמן, "אמרי יעקב". לפי פירושו, הציווי "אל תדין" מכוון לדיין דווקא, שאינו יכול לשפוט אחרים עד שישב בעירם דווקא ויכיר מקרוב את אורחות חייהם. לפי גישה זו, השפיטה צריכה להיעשות על רקע הנורמות והנסיבות של המקום המסוים. לכן, מעשה הנחשב במקום אחד כעברה, אפשר שלא ייחשב במקום אחר כמעשה אסור. לכן, הקפידה תורת ישראל לצוות למנות דיינים "לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר"16.

"עד שתגיע למקומו"
לפי פירוש אחר, "עד שתגיע למקומו" אינו פעולה פיזית, "הגעה למקום האירוע", אלא כצלילת הדיין לנבכי נפשו והתנהגותו של בעל הדין הניצב לפניו. כשבא שופט לדון בדינו של אדם שנאשם בעשיית עברה, אסור לו לדון אותו כאילו פעל הנאשם בנסיבות שגרתיות במהלך החיים הרגיל. על השופט לייחס משקל גם לנסיבות המיוחדות של האדם, רקעו, המקום שהיה בו בעת עשיית העבירה והמצב הנפשי שנקלע אליו, לעתים שלא מרצונו. התייחסות למרכיבים אלה עשויה לשנות את התוצאה המשפטית מן הקצה אל הקצה, פעמים לעניין עצם ההרשעה ופעמים לעניין העונש.
עיקרון זה משפיע גם על מידת החומרה שייחס השופט למעשהו של אדם אחר. קל מאוד לשפוט אדם "לאחר מעשה" (post factum) ולומר לו כיצד היה עליו להתנהג. אך אילו היה הדיין או המבקר ניצב במקומו של בעל הדין או המבוקר שלפניו, אין כל ערובה שהיה נוהג בעצמו אחרת.
אופייני הוא פירושו של רבנו יונה מגירונדי, המכונה "החסיד", על שם הקפדתו בהליכות מוסר, למשנה זו:
כאשר יראה חברו במעלה גדולה ולא יתנהג ביושרו, אל יאמר אם הייתי ממלא מקומו לא הייתי עושה דבר רע מכל אשר הוא עושה לרוע, לפי שאינך יודע, וכמוך כמוהו בתואר בני אדם. ואולי המעלה ההיא מטה גם אותך אז כשתגיע למקומו ולמעלתו ותעביר על מדותיך יהיה לך רשות להרהר אחר מדותיו.
לאמור: אל תמהר לשפוט אחרים בחומרה קודם שתעמוד במקומם, שמא יתברר לך שהיית נוהג בדיוק כמותם.
בדרך דומה מפרש גם ר' יוסף אלאשקר, ממגורשי ספרד במאה הט"ו שנדדו לצפון אפריקה. בפירושו למסכת אבות, הוא מבאר למה ראוי מאמר זה להיאמר דווקא על ידי הלל, הידוע גם במאמרו: "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". וזה לשונו:
ועל זה גם כן יבא בטוב "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", והוא שכשתראה לאדם שהוא קרוב למלכות או שגבר עליו יצרו ויעשה לפעמים חטא נקל, אל תאמר: אם אפשר אני שאהיה במדרגתו, אהיה חסיד ולא אעשה שום חטא, שאותו האיש שחטא הוא סכל ופתי, ומצד סכלותו הוא חוטא. אל תאמר כך, שמא אם תגיע למדרגתו תעשה כמותו. והנה ענין זאת האזהרה היא שלא יחשוב אדם שכל העולם הם סכלים, והוא בעל שכל. ועוד שזאת התכונה תביא אותו שיהיה שונא את הבריות, והבריות שונאים אותו. והנה כפי זה הלל הוא הולך לשיטתו, שאמר: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום".
ויפים הדברים למי שאמרם.

קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים
זהירות במידה זו, שפיטת אחרים קודם שהגיע השופט למקומם ובא בנעליהם, מתחייבת גם מעקרונות הצדק גם מעקרונות מוסריים. חז"ל הגדירו אותה במשפט קולע: "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים"17. לאמור: קודם שאתה בא לקבוע אשמו של אדם אחר או להטיל בו דופי בגלל מעשה שעשה או מחדל שחדל, בחן היטב אם לא היית נוהג כמוהו, אילו היית נקלע לאותו מצב או למצב דומה. כך, למשל, אומרים חכמים שאדם הראשון קבל על עדה וצילה, נשותיו של למך, על שפרשו הימנו בגלל חשדן שהרג נפש. וזה לשונם18:
אמר להן [=אדם הראשון]: וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום? אתם עשו מצותכם, והוא יעשה את שלו. אמרו לו: קשוט עצמך תחלה, והלא [=אתה, אדם הראשון], פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה, משנקנסה מיתה על ידך. מיד "וידע אדם עוד את אשתו". מהו "עוד"? ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו.
רבי אפרים מלונטשיץ, בעל "כלי יקר", מפרש בדרך מקורית את הפסוק הנודע "שופטים ושוטרים תתן לך" (דברים טז, יח), כמופנה דווקא אל אנשי רשות אכיפת החוק, כלומר אל השופטים והשוטרים עצמם. וזה לשונו:
אמר: "שופטים ושוטרים תתן לך" - "קשוט עצמך תחילה", ו[רק] אחר כך "ושפטו את העם" - לקשט זולתו. כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא, לאו דיינא הוא19.

במשפט הישראלי
עיון בפסקי הדין הישראליים מעלה שלא מעט שופטים אכן משתמשים במשמעותו השנייה של המונח, ונותנים משקל, לפני שהם באים לידי הכרעה שיפוטית, גם לנסיבות העברה ולרקעו של עושה העברה.
שימוש זה בולט במקרים של הגנה עצמית, כשהאדם חש, בצדק או שלא בצדק, שהוא נתון בסכנת נפשות, ומשתמש בנשקו באופן שמביא לפציעתו של זולתו או אף להריגתו. כך, למשל, כתב השופט רובינשטיין במקרה שנידון לפניו20:
אדם נורמטיבי שנשלח על ידי המדינה למלא חובתו ונקלע לסיטואציה קשה, שבה שגה שגיאה קשה בעלת תוצאות קשות - אך לא קל ולא פשוט לדונו בתנאי מעבדה.
כך היה גם במקרה שנדרש בית המשפט לשאלת חבותם של חיילי צה"ל בנזיקין עקב ירי שלהם שהביא להרג אזרח תמים21. בנתחו את האירוע, השופט פינקלמן אומר:
אין אני רואה כל סיבה שלא לאמץ את תאור האירוע כפי שהוא עולה מתוך עדויותיהם של החיילים... קיימא לן: "הלל אומר... ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
אמנם המעשה נבחן באמות מידה אובייקטיביות, אך הנתונים המשמשים לצורך המבחן הם אלה שנפרשו בפני הנוגע בדבר בשעת מעשה, ולא אלה שנתבררו רק לאחר מעשה, שלא היה בגדר הצפייה הסבירה, ולא יכלו להתברר בעת המעשה על יסוד הפעלת אמצעים סבירים.
בעניין אחר, נקלע בית המשפט להתחבטות קשה בין רגישותו האנושית ורצונו לסייע למשפחה שביקשה לקבל אישור להעסיק עובד זר כדי לסייע לה בטיפולה הקשה בבנה האוטיסט לבין הכללים הנוקשים הקיימים בדין22. וזה לשון השופט א' רובינשטיין בעניין זה:
דומה שאין צריך לומר שוב... כי חשנו הזדהות אנושית עם סבלם של העותרת והוריה ושל המשפחה כולה; "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" אמרו חכמים, ואיש מאתנו לא היה רוצה להיות במקומם. המדובר בכאב מתמשך, ובשמענו את דברי ההורים, עם שנאמרו באיפוק של אולם בית המשפט (שניהם עורכי דין), בקע הכאב וחדר לליבנו.
במקרה אחר, התייחס בית משפט לטענת סנגור שביקש להקל מאשמת הנאשם בגלל שקרבנו, אישה שנאנסה, "לא הביעה התנגדות" למעשה, תוך שהוא עושה שימוש בכלל זה. וזה לשונו 23:
דומה, כי זה מכבר אבד הקלח [כך במקור] על אותה תפיסה מיושנת, לפיה על המתלוננת בעבירת מין לנהוג בדרך זו או אחרת, כדי למלט עצמה מפני מי שתוקף אותה מינית, וכי ואם לא נהגה כן - סימן ואות הם, כי או שהמגע המיני היה בהסכמה, או שלא היה, כלל, מגע מיני. כבר אמרו חז"ל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
והדברים נכונים המה, ואולי במיוחד, גם ביחס לקרבן עבירת מין, ובמיוחד משמדובר בנערה. אין לצפות מכל אחת כזו לגלות תושייה ותבונה, במצב כזה שנכפה עליה במפתיע; ואין זה נדיר שבמצב כזה היא נקלעת לאובדן עשתונות, עד כדי מחדל מעשייתה של פעולה כזו או אחרת, שאולי "השכל הישר", במצב של קור רוח, "מחייב" את עשייתה, וגם אם זו פעולה אלמנטארית. אין לשכוח כי מצבים שכאלה אצל קורבן שכזה אינם עניין של חוויה שגרתית, אלא, דרך כלל, מצב של מקרה בודד בחייו, שלא נתנסה בו קודם לכן; ומכל מקום, "מחדלו" של קרבן כזה - ולא מעט המה מקרי "מחדל" שכזה - עדיין אין בו כדי לשנות את עובדת היותו קרבן לעבירת המין, אלא אם כן, מדובר במצבים הזועקים לכך שאי עמידה בהתנהגות מצופה מסוימת, בנסיבות נתונות וברורות, יש בה כדי לעורר סימני שאלה מובהקים המותירים, לפחות, מקום לספק סביר; והמקרה דנן אינו כזה". בדומה לכך, עשה בית המשפט שימוש בכלל שטבעו חכמים בעת דיונו בשאלת חבותו של רופא ברשלנות מקצועית24.
אכן, יש שבית המשפט מבחין בין דברי המשנה, שנאמרו כלפי כל אדם, לבין השופט, שהוא מחויב לשפוט כל עניין הבא לפניו, ואינו רשאי להמתין עד ש"יגיע למקומו" של בעל הדין העומד לפניו, שאפשר שלעולם לא יגיע למקומו. את התחושה שהשופט אינו רשאי ללמד לשונו לומר "איני יודע" מביע השופט מישאל חשין. וזה לשונו25:
יש רגעים בחיים ששופט היושב למשפט ואמור לחרוץ גורלו של אדם ישיח בינו-לבין-עצמו: ולוואי ולא נגזר עלי להכריע בדין. המטלה כבדה מנשוא ולהרימהּ לא אוכל. אם אפסוק כך לא אשקוט ואם כך אפסוק לא אנוח. המכשלה הזו שתחת ידי, מה אעשה ולא אלכד בה. אלא שבכל עת יזכור השופט כי אמרת חכמים "למד לשונך לומר איני יודע" (ברכות ד, ע"א), לא לשופטי-ארץ כיוונה עצמה. שומה עליו על השופט להחליט, בין אם ירצה בין אם ימאן, ותשובת איני יודע לא תתקבל. המטלה קשה, קשה וכבדה. מי הוא זה ואיזה הוא שילמדנו ויורנו כיצד לאזן בין ערכים שאינם מדידים? בין ערכים שהם ערכים אבסולוטיים או כמעט-אבסולוטיים? בין ערכים שעל-פי עצם הגדרתם אין הם ניתנים לאיזון? בין הערך הקרוי קדושת החיים לבין הִגִיעו מים עד-נפש וכוח הסַבָּל כשל? אפשר אף שלמקרים מעין-אלה כיוונו חכמים בהורותם כי אל לו לאדם לדין את חברו עד שיגיע למקומו (אבות ב, ד). אלא ששופטים אינם בכלל.

סוף דבר
ההגעה למקומו של הזולת היא כלל גדול בהלכות משפט ושיפוט. קל מאוד לשפוט אחרים לאחר מעשה, אך קשה הרבה יותר לנסות ולשפוט את הזולת רק לאחר שהשופט קשט עצמו תחילה, ובא בנעלי הנאשם בשעת מעשה ובנסיבותיו, ומבקש להכריע את דינו רק לפי זה. על אף הקושי שיש בדבר, כללו חכמינו כלל גדול בתורת המשפט העברי: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". ויש לקיים חובה זו הן מכוח ערכים מוסריים הן מכוח אורחות היושר והצדק.

הערות:


* ד"ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי, משפט חוקתי ונושאי דת ומדינה במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

1 ראה: ש' שרביט, "מנהג הקריאה של אבות בשבת", בר אילן יג (תשל"ו), עמ' 187-169 [=ש' שרביט, מסכת אבות לדורותיה, ירושלים תשס"ד, עמ' 265-255]; ש' שרביט, "מסורת בני תימן בקריאת מסכת אבות בשבת", תימא ה (תשנ"ו), עמ' 53-45.
2 לעניין זה ראה: י"י כהן, "מסכת אבות, פירושיה ותרגומיה באספקלריית הדורות, בתוך: מקורות וקורות, ירושלים תשמ"ב, עמ' 73-40; שרביט (לעיל, הערה 1), עמ' 57-13.
3 הרב פ' קהתי, פתיחה למסכת אבות, ירושלים תשס"א, עמ' ד.
4 בבא קמא ל ע"א.
5 על משמעות המונח וגלגוליו, ראה: א' הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459, והמקורות הנזכרים שם; י' סיני, " 'אל תעש עצמך כעורכי הדיינים – למקומו של כלל בהליך הדיוני", בתוך: עיונים במשפט עברי ובהלכה – דיין ודיון, בעריכת י' חבה וע' רדזינר (רמת-גן תשס"ז), עמ' 128-93.
6 על כללי האתיקה המיוחדים לדיינים וביטויים במשפט העברי, ראה א' הכהן, "ואצווה את שפטיכם בעת ההיא – כללי אתיקה לדיינים ושופטים – בין הלכות להליכות", פרשת השבוע, דברים, תשס"ו, גיליון מס' 258.
7 בכתבי יד טובים של המשנה: "אל תאמר דבר שאפשר לו להישמע, שסופו להישמע"; ראה שרביט (לעיל, הערה 1), עמ' 87, אך בלשון חכמים אפשר שאין כאן אלא כתיב אחר של 'שאי אפשר' בתיבה אחת.
8 למשל: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות ב, ב); או מקבילתה: "על שלושה דברים העולם עומד: על האמת, ועל הדין, ועל השלום". לעניין זה, ראה בהרחבה: ש' שרביט, לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה, באר שבע, תשס"ו, והמקורות הרבים הנזכרים שם.
9 כגון: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם" (א, ג); "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם, והווי שותה בצמא את דבריהם" (שם, ד), ועוד.
10 ויש מי שפירשו שהכוונה היא שהמבקר עצמו עמד בניסיון שהמבוקר עומד בו. ראה למשל פירוש רבי עובדיה מברטנורא: "אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה, עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל".
11 פירוש יפה בעניין זה פירש רבי מנחם המאירי במשנה: יש לא מעט אנשים, שכשהם מגיעים למקום חדש, הם "מראים טלפיהם, ומתחסדים", כדי שיחשבו שהם בעלי מידות. בא התנא והזהיר: "אל תדין את חברך". כלומר: אם ראית אדם זר בעירך, אל תמהר לקבוע מהו אופיו ומהן מידותיו, "עד שתגיע למקומו", שתראהו במקומו הטבעי, האם גם בדרך הילוכו יומיום הוא מתנהג בחסידות? או שמא רק כשהוא בא למקום אחר, הוא מתחפש לירא שמים ושלם במידותיו, אך אין תוכו כברו.
12 אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק לא, מהדורת שכטר, דף לד. שם סדר המימרות שונה מסדרן במשנת אבות, והקטע "אל תדין" בא בסופן. וראה גם שם, נוסח א, פרק כח, עמ' 86. הקטע בנוסח א אינו בא בדפוסים, ושכטר השלימו על פי כ"י עפשטיין.
13 בעוד שלפנינו מופיע סתם "הלל", הלוא הוא הלל הזקן, בן מחלוקתו של שמאי, גרסת כתבי יד אחדים הן באבות דרבי נתן הן בנוסח המשנה היא "ר' הלל". ראה שרביט (לעיל, הערה 1), עמ' 86. ויש מן הראשונים, כגון ר' יצחק בר שלמה מטולדו, מחכמי ספרד במאה הי"ד, המביא את הערתו בשם הרשב"ם, שסברו שאין כאן אלא טעות גרפית של המרת דל"ת ברי"ש: מעתיק כתב יד טעה לחשוב שהאות ד הבאה לציין את המשנה היא קיצורה של מילת רבי. וכבר העיר הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן (צפון אפריקה, המאה הט"ו), בפירושו מגן אבות: "ואין ספק כלל בדבר [=שהוא הלל], כי לא נמצא בשום מקום תנא ששמו ר' הלל".
14 י' רביץ, "דברים שרואים מכאן", http://www.mp3music.co.il/Lyrics/843.html.
15 ראה למשל שו"ת זכרון יהודה, לרב יהודה גרינולד (אוהעלי תרפ"ח), סימן קסג (קמב ע"א), שנדרש להתערב בסכסוך שנפל בקהילת וויטצען בין הרב לאנשי הקהילה. המשיב סירב לעשות כן וטעמו נימוקו עמו: "כיוון שהם שואלים על הנהגתו את הציבור. בזה אמרו חז"ל: 'אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו', ומחויבים לבוא ולחזור למקום פלוני ולהתברר שם על אמתת הנהגת הציבור אשר בו... שלא כל המקומות שווין".
16 ראה מדרש חכמים לדברים טז, יח ורש"י על אתר.
17 בבא מציעא קז ע"ב; בבא בתרא ס ע"ב.
18 רש"י בראשית ד, כה.
19 פירוש: כל דיין שניתן להוציא ממנו ממון בדין, אינו דיין. ומקורו במסכת בבא בתרא נח ע"ב. על חובת הדיינים להיות "נקיים מה' ומישראל" ולהסיר מעליהם כל לזות שפתיים, ראה הכהן (לעיל, הערה 6).
20 ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' שמואל יחזקאל (פורסם בנבו). וראה גם ת"פ (ירושלים) 432/94 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו).
21 ת"א (חיפה) 1545/95 עזבון ויורשי המנוח נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
22 בג"צ 10846/04 פלונית נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה ואח' (פורסם בנבו).
23 ת"פ (באר-שבע) 916/00 מדינת ישראל נ' דהן חיים (פורסם בנבו).
24 ת"א (חיפה) 1080/91 שמילוביץ מנחם ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו). ראה גם: דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו); ת"פ (חיפה) 117/95 מדינת ישראל נ' רחל שדה אור (פורסם בנבו); פסק הדין שניתן בערעור, ע"פ 5224/97 מדינת ישראל נ' רחל שדה אור, פ"ד נב(3)374.
25 ע"פ 7741/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). לעניין חובת השופט לשפוט ואי יכולתו להשתמט מחובתו זו, ראה גם בג"ץ 2901/97 נעמת ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד נו(2)760.