פתח דבר
החוק הישראלי נותן את דעתו לייחודן של עבירות המין, הן בזיקה לאופי העבירות הן בזיקה לנפגעי עבירות המין, כגון בתחום הראיות. בעוד בעבר היה ניתן להרשיע בעבירת מין מכוח עדותו היחידה של מי שנפגע ממנה, רק בתוספת "סיוע", נקבע בשנת 1982 שדי שבית המשפט "יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו"¹. המחוקק אף נתן את דעתו למצבם הנפשי הרגיש של מי שנפגעים מעבירות מין, ובהתאם לזה קבע למשל שהמתלונן רשאי למסור את עדותו לא בנוכחות הנאשם, ובלבד שיש ראיה שעדות הנפגע עלולה להגדיל את הפגיעה בו ("ראיות בכתב")². הוועדה הבין-משרדית לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי, "ועדת ברלינר", בראשותה של השופטת דבורה ברלינר, שהגישה בימים אלה את מסקנותיה לנשיאת בית המשפט העליון ולשרי המשפטים ובטחון הפנים, ממליצה לבטל את הדרישה ל"ראיות בכתב", ולהסתפק בהצהרה בעל פה בדבר אי יכולתו של הנפגע להעיד בנוכחות הנאשם³.

אף על פי שבדין הפלילי המתלונן אינו צד להליך המשפטי, "ועדת ברלינר" מדגישה בהמלצותיה את החשיבות שבשיתופו של נפגע עבירת מין בהליך המשפטי. לדעתה, עדכון שוטף של הנפגע בשלבי ההליך⁴, יצירת מרחב בטוח ורגיש לצרכיו⁵, והתחשבות בדעתו בגיבוש עסקת טיעון⁶, כל אלה עשויים להפחית מעט מן הקושי הרב שמסב ההליך לנפגע, ואף לעודד נפגעים לפנות לרשויות החוק, וכך לסייע במניעת עבירות מין.

קטינים ובעלי מוגבלויות, שההליך המשפטי קשה עליהם בלאו הכי, מצויים במצוקה קשה במיוחד בהליכים משפטיים בעבירות מין. החוק הקיים מכיר במצוקתם, ומנסה לתת מענה לקושי זה. כך למשל המחוקק⁷ קובע שחוקר ילדים ילווה במשך כל ההליך קטין שנפגע מינית, שהוא בן פחות מ-14 שנים. חוקר הילדים מוסמך להתנות את עדות הקטין במגוון תנאים, ואף להעיד במקומו במידת הצורך, והכל במטרה להגן על הקטין. "ועדת ברלינר" ממליצה גם לנקוט צעדים אחרים, כגון: העלאת הגיל המחייב ליווי של חוקר ילדים⁸; יצירת סביבה מותאמת לצורכי קטינים, דוגמת בניית חדר המתנה מותאם לקטינים⁹; ועריכת סיור מקדים בבית המשפט¹⁰.

ממסקנות הוועדה עולה שאין להסתפק בהתאמת ההליך המשפטי לצורכיהם הייחודיים של נפגעי עבירות מין, ושיש לתת להם ביטוי גם בהכרעת הדין. על כן הוועדה ממליצה להגביר את השימוש בסמכות לפסוק פיצויים לנפגע¹¹ כביטוי להכרה ציבורית בעוול שנעשה לו, לצד קידומם של הליכים של "צדק מאחה" בגזר הדין, העשויים לסייע הרבה להתמודדות הנפגע בתוצאות הפגיעה בו ובשיקומו¹².

אחד מתפקידי היסוד של מערכת המשפט במסורת היהודית הוא הגנה על החלשים והנדכאים בחברה, כפי שמזהיר הנביא: "שִפטוּ יתום ריבו אלמנה" (ישעיהו א, יז). יחד עם זאת, השופט מוזהר מפני הזדהות עם נפגע העבירה, העלולה להוביל לפגיעה בזכויות הנאשם: "לא תעשו עָוֶל במשפט לא תשא פני דל ולא תֶהְדר פני גדול בצדק תשפֹט עמיתֶךָ" (ויקרא יט, טו).

להלן נבקש לעמוד בקצרה על מקומם של נפגעי עבירה בכלל ושל נפגעי עבירות מין בפרט בהליך השיפוטי, כפי שעולה ממקורות המשפט העברי.

נפגעי העבירה כבעלי דין
אחד מקווי האופי הבולטים של המשפט העברי הוא, שאינו מתעלם מנפגעי עבירה, ואינו רואה בהם "סרח עודף" להליכים המשפטיים המתנהלים נגד מי שנאשם בעבירה. הדבר בולט לאור העובדה שיש לנפגע העבירה, ואף לבני משפחתו¹³, מקום מרכזי בהליך השיפוטי, כמו שעולה ממושגים כגון "גואל הדם" ו"פגם משפחה".

"גואל הדם" נזכר במקורותינו בפעם הראשונה בתורה: "גֹאל הדם הוא ימית את הרֹצח, בפִגְעוֹ בו הוא ימִתֶנו" (במדבר לה, יט). לדעת רוב הפוסקים¹⁴, גואל הדם, שהוא קרוב משפחתו של הנרצח, אינו רשאי לפגוע ברוצח לפני שעמד הלה לדין בפני בית דין מוסמך ונידון למוות. ונחלקו הדעות בשאלה אם גואל הדם עצמו מוציא לפועל את פסק הדין, כמשתמע לכאורה מפשוטו של מקרא, או שמא הוא חייב רק לוודא שבית דין מוסמך ידון את הרוצח.

המושג "פגם משפחה" או "בושת משפחה" נזכר הרבה במקורות התלמודיים ובספרות הפוסקים בהקשרים אחדים. כך למשל התלמוד דן בדיני נזיקין¹⁵ בשאלת דינו של מי שבייש את זולתו כשהלה היה ישן, כגון שהפשיט אותו, ומת הלה בשנתו, ולא היה מודע למה שעולל לו. האמורא רב פפא מעלה את האפשרות שהפוגע חייב לשלם לקרובי משפחתו של הנפגע דמי בושת עקב הבושת שנגרמה להם.

עדות נוספת למעמדו של נפגע העבירה בהליך השיפוטי, ואף חשובה יותר מקודמתה, היא העובדה שרבות מן העבירות הנידונות במשפט המודרני בתחום הפלילי כעניין שבין החברה לבין העבריין, נידונות במשפט העברי בתחום הפרטי, שבו העבריין נדרש בעיקר לפצות את נפגע העבירה בגין הפגיעה בו¹⁶. ואף כשמושת על העבריין קנס עונשי, הקנס משולם לנפגע ולא לקופת הציבור.

כן הוא הדין בכל העבירות שעניינן פגיעה ברכוש (גנבה וגזלה), שנאמר:

והֵשׁיב את הגזֵלה אשר גזל (ויקרא ה, כג).

אם המָּצֵא תמָּצֵא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים, שׁנַים ישלם (שמות כב, ג).

כי יגנֹב אישׁ שור או שה וּטְבָחוֹ או מְכרוֹ, חמִשה בקר ישלֵם תחת השור וארבע צאן תחת השה (שמות כא, לז).

וכן הוא הדין בחלק מן העבירות שיש בהן פגיעה בגוף (חבלות), שנאמר:

וכי יריבֻן אנשים והִכה אישׁ את רעהו באבן או באגרֹף, ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלֵּך בחוץ על משְׁענתו ונִקה המכֶּה, רק שִׁבְתו יתן ורַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא, יח-יט)¹⁷.

וכן הוא הדין גם לעניין קנסות עונשיים שגזרה התורה בחלק מעבירות המין (האונס והמפתה), שנאמר:

וכי יפתה אישׁ בתולה... כסף ישקֹל כמֹהר הבתולֹת (שמות כב, טו-טז).

כי ימצָא אישׁ נַעֲרָ בתולה אשר לא אֹרשָׂה ותְפָשָׂהּ ושכב עמה, ונמצָאו. ונתן האישׁ השֹכב עמהּ לַאבי הַנַּעֲרָ חמשּים כָּסף (דברים כב, כח-כט).

זאת ועוד. הכלל במשפט העברי הוא: אין מטילים על עבריין שני עונשים בגין עבירה אחת, אלא משיתים עליו את העונש החמור יותר¹⁸. חריג לכלל זה הוא החובל בחברו, שאף על פי שעקרונית היה צריך להיענש עונש פלילי, מלקות, החמור יותר, העדיפה התורה את שיקומו של הנפגע, ש"חס המקום על ממון הנחבל"¹⁹, ולכן נפסקה הלכה שהחובל בחברו משלם, ואינו לוקה²⁰.

זכויותיהם של נפגעי עבירות מין
המשפט העברי מכיר באופיין הייחודי הקשה של עבירות המין, כפי שעולה כבר מן המקרא, המקיש את דין האונס לדין הרוצח, שנאמר:

ואם בשדה ימצא האיש את הנערָ המאֹרשָׂה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערָ לא תעשה דבר, אין לנערָ חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה (דברים כב, כה-כו).

ללמדך על חומרת מעשהו של האנס²¹.

מטרת שיקומם של נפגעי עבירה מודגשת במיוחד בתחום עבירות המין. מלבד הקנס העונשי שעבריין המין חייב לשלם לנפגע²², עליו לשלם לו גם פיצויי נזיקין: נזק, צער ובושת²³. ובאין סמכות לדון דיני קנסות בהעדר בתי דין סמוכים, תיקנו הגאונים לנדות את העבריין עד שיפייס את הנפגע ומשפחתו²⁴.

הקלות בסדרי הדין
לצד השאיפה לעשיית משפט צדק, מצווים הדיינים לתת מענה הולם למצוקתם של מתדיינים חלשים, לרבות באמצעות חריגה מסדר הדין המקובל. כך למשל, אף על פי שהקדימות בדיוני בית הדין נקבעת עקרונית לפי סדר הגשת התיקים²⁵, לא כן הוא בדיון בעניינו של מתדיין חלש, העלול להיפגע מדחיית הדיון בעניינו²⁶:

היו לפניו [לפני הדיין] דינים הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם... ודין האשה קודם לדין האיש.

הטעם הנזכר במקורות למתן קדימות לדין האישה הוא: "שבושת האשה מרובה"²⁷. טעם זה יפה על דרך ההיקש אף לנפגעי עבירות מין, שבוודאי בושתם ופגיעתם עקב ההליך השיפוטי המתיש גדולה עד למאוד.

כמו כן, אף על פי שבדרך כלל הדיין חייב להימנע מלסייע לבעלי הדין בטיעוניהם²⁸, עליו להתחשב בבעל דין הנתון במצוקה ולסייע לו לבטא את גרסתו ואת נימוקיו, אם כי בזהירות הנדרשת כדי שלא יעוות את הדין. וכך נפסק בשולחן ערוך²⁹:

ראה הדיין זכות לאחד מהם [כלומר, ראה טענה משפטית העשויה לסייע לאחד מבעלי הדין לזכות במשפט], ובעל דין מבקש לאמרו [את הטיעון] ואינו יודע לחבֵּר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה [הדיין] מותר לסעדו [את בעל הדין] ולהבינו תחלת הדבר, משום "פתח פיך לאלם" (משלי לא, ח). וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים.

ואם כך הוא הדבר בבעלי דין בדיני ממונות, קל וחומר בקורבנות עבירה השרויים בלחץ.

עניין נוסף, שגם ממנו ניתן ללמוד על דרך ההיקש לענייננו, קשור בכלל: "אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין"³⁰, שמותר לחרוג ממנו כשהנפגע או עדיו חשים מאוימים על ידי בעל הדין, ויש חשש שלא יוכלו לדבר בחופשיות בנוכחותו, כמו שפוסק הרמ"א³¹:

אם הבעל דין הוא אַלָּם, והעדים יראים להגיד לפניו - מקבלין העדות שלא בפניו, ודנין על פיו.

הקלות בדיני הראיות
מטבע הדברים, נפגעי עבירות מין מתקשים לעמוד ברף הראייתי הנדרש במשפט פלילי, מה גם שלעתים קרובות חולף זמן רב בין ביצוע העבירה ובין הגשת תלונה עליה, דבר המערער לכאורה את אמינות הנפגע. וכבר נתנו את דעתם לדבר זה פוסקי ההלכה.

רבי יצחק בר ששת (הריב"ש), מחכמי אלג'יר במאה הי"ד, דן בתלונתה של אישה על הטרדה מינית³², ועלתה השאלה מדוע לא התלוננה על כך מיד עם ביצוע העבירה:

והבָּרוֹרִים [=השופטים] שאלו לה: למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה ר' יצחק הנזכר הולך אחריה? וענתה ואמרה כי מפחד בעלה שלא יתקוטט עמו ויהרגו זה את זה.

מהמשך תשובת הריב"ש עולה כי חרף העובדה שאין עדים למעשה ושאין יסוד ראייתי מספיק להרשעה, נאסר על החשוד לדבר עם המתלוננת או להיות בקרבתה:

מאחר שאין לאלגוה"ר [המתלוננת] עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר, אין ראוי להאמינה בדיבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו [שכיוון שאין עדים למעשה, אין יסוד ראייתי להרשעת החשוד]. אבל כדי להפרישם מאסור, ראוי לצוות עליו בכוח נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע, וכן שלא ידורו בשכונה אחת [נאסר על החשוד לדבר עם המתלוננת וגם שלא יגור קרוב אליה]. וכן אם [הוא] מוחזק בעיניכם כחשוד על העריות, אף אם אין עדים בדבר, ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה, שתבדילוהו מכם לרעה [בנידוי] ושתדחוהו בשתי ידים.

לפתחו של הרב בנימין בן מתתיה, מפוסקי תורכיה במאה הט"ו, הונח מקרה קשה בעניין נערה שמתה זמן קצר לאחר שלפי טענת בני משפחתה עברה פגיעה מינית. מתוך עמידה על רגשי הבושה המלווים את נפגעי עבירות המין, הכיר הרב בנימין בן מתתיה בנסיבות שמנעו את הנפגעת מלהתלונן על הפגיעה בה, וחִייב את הנאשם לשלם פיצויים כבדים כדי לשקם את משפחת הנפגעת³³, זאת אף שהיו רק ראיות חלקיות למעשה, שאין בכוחן להרשיע את החשוד מעיקר הדין. ואף על פי שהראיות יש בהן עדות רק למעשים קלים, הוא מסיק ממצב הנפגעת ומאופיים של עברייני המין שהפגיעה הייתה ככל הנראה קשה הרבה יותר:

פשיטא שהיה לה בושת גדול להתקרב אצלה בחבוקיו ונשוקיו, וכיון שמתה מאותו בושת, שנגלה קלונה לעין כל, מה בושת גדול ורב מזה? ומי יודע אם גם אנסהּ ודאי ובעלהּ, כיון שאמה מצאו מגפפתה ומנשקתה על כרחה, שיש לחייבו גם בצער, ואפילו שהיתה יראה לגלות דבר זה [והנערה לא התלוננה], מכל מקום חייב בצערה... כיון ש[הודאת] פיו ענתה בו שחבקה ונשקה, אפילו שאומר שלא בעלהּ, אנן דיינינן שבעלהּ [אנו דנים אותו כאילו בעל אותה, אף על פי שהראיות היחידות הן שנישק וחיבק אותה. זאת משום]... דאין אפטרופוס לעריות... כי מי היה מעכב על ידו, כיון ששהה עמה בייחוד יותר משיעור ביאה קודם בא [בוא] אמה, שמצאו מגפפתה ומנשקתה ובוכה ומקוננת אחר כך, דודאי על בתוליה היתה בוכה³⁴.

בפני רבי יוסף שאול הלוי נתנזון, מגדולי המשיבים והפוסקים בגליציה במאה הי"ט, נידונה שאלה קשה בעניין נערים שהעידו שבילדותם פגע בהם המלמד שלהם פגיעה מינית קשה. ואף על פי שלפי ההלכה עדות זו אינה כשרה, מפני שהבוגר פסול להעיד על מה שאירע לו בקטנותו, הרב נתנזון מחליט בכל זאת להדיח את המלמד. לשם כך הוא מסתמך על "תקנת הקדמונים", ולפיה במקום שאין רגיל שיהיו בו עדים כשרים, מותר להסתמך על עדים שאינם כשרים³⁵. והוא מחדש שהוא הדין בפגיעות מיניות בקטינים, הנעשות לרוב במסתרים³⁶:

שבודאי [בפגיעות מיניות בקטינים] אי אפשר להיות גדולים [נוכחים במקום העבירה] ואי אפשר שתהיה עדות בדבר, דבלי ספק האיש הלז, אף אם הוא רשע ופריץ, אבל במסתר מעשהו, ורק בילדים קטנים משחק וכְּמִתְלַהְלֵהַּ בזיקים... ואומר הלא מְשַׂחֵק אני³⁷. אם כן פשיטא דנאמנים להעיד... אוי לנו שבימינו עלתה כך שיהיה איש כזה מלמד תינוקות של בית רבן, אשר הבל פיהם טהור, ויש לחוש שהבל פיו הטמא יטמא אותם. ועל כן על דעתי שמהראוי להסיר כתר המלמדוּת מעל ראשו, ויחושו לנפשם, עד אשר ישוב בתשובה שלימה ובסגופים כראוי³⁸.

סוף דבר
די ברשימה הקצרה הזאת כדי לעמוד על החשיבות הרבה שמייחס המשפט העברי לנפגעי עבירה ועל הרגישות שיש לנקוט בניהול ההליך הפלילי בעניינם, ובייחוד כשמדובר בנפגעי עבירות מין. מגמת המלצות "ועדת ברלינר" עולה אפוא בקנה אחד עם ערכי המשפט העברי ועקרונותיו.
^* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים.

גיליון זה הוא עיבוד של דברים שכתבתי לוועדה הבין-משרדית לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי, בראשותה של השופטת דבורה ברלינר, ונכללו בדו"ח הוועדה שהוגש בעת האחרונה לנשיאת בית המשפט העליון, לשר המשפטים ולשר לביטחון הפנים.

הערות:

¹ סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. וראה דו"ח הוועדה הבין משרדית לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות המין בהליך הפלילי (דצמבר 2019), עמ' 56 (להלן: "ועדת ברלינר").
² סעיף 1(ג) לתקנות לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) (גביית עדות מתלונן בשל עבירת מין שלא בפני הנאשם), התשנ"ז-1996.
³ ועדת ברלינר, עמ' 156.
⁴ ועדת ברלינר, עמ' 129.
⁵ ועדת ברלינר, עמ' 77.
⁶ ועדת ברלינר, עמ' 147-139. הוועדה מפנה בהקשר זה להנחיות פרקליט המדינה 8.1 "הנחיות לעריכת הסדר טיעון", ולפיהן "יש לסייע במתן אינפורמציה עובדתית בסיסית, לשמוע את עמדת משפחת הקורבן, לשתף בשיקולי התביעה ככל שניתן, ולהביא בחשבון, ככל שהדבר ניתן וראוי, את אינטרס הקורבן בכלל השיקולים". להכרה בבני משפחת הקורבן כנפגעי עבירה, ראה להלן, הערה 13.
⁷ סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955.
⁸ ועדת ברלינר, עמ' 159.
⁹ ועדת ברלינר, עמ' 162.
¹⁰ ועדת ברלינר, עמ' 161.
¹¹ ועדת ברלינר, עמ' 182.
¹² ועדת ברלינר, עמ' 120.
¹³ לעומת זה, המשפט הישראלי מכיר לכאורה בבני משפחה כנפגעים רק אם העבירה גרמה למות קרובם (ראה סעיף 2 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001). אבל ראה דנ"פ 5625/16 אסרף קארין נ' אבנר טווק בוקובזה (פורסם בנבו, 13.09.2017), שלעניין פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, גם בני משפחת הקורבן עשויים להיות מוכרים כנפגעי עבירה בכל סוגי העבירות. כמו כן ראה דו"ח ועדת ברלינר, המכיר גם בקרובי משפחה כנפגעים. וראה עוד לעיל, הערה 6. וראה להלן, הערה 33.
¹⁴ ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ערך גואל הדם.
¹⁵ בבא קמא פו ע"ב.
¹⁶ על עניין זה ראה מיכאל ויגודה, "נפגעי עברה ונפגעי מערכת המשפט", פרשת השבוע, גיליון מס' 224 (תשס"ה). וביתר הרחבה אהרן קירשנבאום בספרו בית דין מכין ועונשין - הענישה הפלילית בעם ישראל, תורתה ותולדותיה, ירושלים תשע"ג, עמ' 867–900. וראה גם חוות דעתו של השופט נ' סולברג בדנ"פ 5625/16 (לעיל, הערה 13), פסקה 52.
על מעמדו של הקורבן, על פי פשוטו של מקרא, כבעל הדבר בהליכים הפליליים, עד כדי סמכותו לסלוח לעבריין ולוותר על ניהול הליכים פליליים נגדו, להוציא עבירת רצח, ראה רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק מא (תודה לד"ר שי ווזנר על שהפנה את תשומת לבי למקור זה). ואף על פי שההלכה אינה כן, מצאנו פוסק הסבור שנכון לשקול את עמדת הקורבן ומשפחתו אף בתיק רצח כשדנים בו "לצורך שעה". ראה שו"ת הריב"ש, סימן רנא: "ואם הייתי אני הדיין... כך הייתי עושה, ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה, אם לא ברצון קרובי הנהרג" (ראה קירשנבאום, שם, עמ' 895).
¹⁷ "החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים, נזק וצער ורפוי ושבת ובושת. וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין" (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכה א).
¹⁸ ראה פירוש המשנה לרמב"ם, כתובות ג, ב: "שאין אדם מת ומשלם", על פי כתובות לג ע"ב ("קם ליה בדרבה מיניה"). וראה ברכיהו ליפשיץ: קם ליה בדרבה מיניה (אין אדם מת ומשלם), חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ט; "האם אין אדם מת ומשלם? (לשאלת מקורה של הלכת 'קם ליה בדרבה מיניה')", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ' 246-153.
¹⁹ תוספות, כתובות לב ע"א, ד"ה ואי ממונא קולא.
²⁰ ראה: רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכה ט; שם, הלכות סנהדרין, פרק טז, הלכה יב; בית יוסף, חושן משפט, סימן תכד, אות ב. וראה צבי דוד, "עונשי ממון ומלקות בספרות התלמוד", סיני נד (תשכ"ד), עמ' קכא-קלט.
²¹ ואכן, בית המשפט העליון עשה שימוש בהיקש המקראי שבין אונס ורצח בכמה מפסקי דינו שעסקו בעבירת האונס. ראה למשל את פסקי דינו של השופט חשין: ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 328; ע"פ 7066/04 שחאדה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.1.05).
לעניין אונס בשדה או בעיר, ראה: מנחם אֵלון, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו עקרונותיו (ירושלים תשמ"ח), כרך א, עמ' 287; פסק דינו של השופט משה דרורי, תפ"ח 5064/02 תפ"ח 5064/02 מדינת ישראל נ' מראד זיתאווי (פורסם בנבו, 31.12.2002), פסקה 27.
לעניין אונס פנויה, ראה בני פורת, "הריגת אנס כהגנה עצמית", פרשת השבוע, גיליון מס' 389 (תשע"א). על האיסור לכפות יחסי מין אפילו על אשתו, ראה נחום רקובר, "יחסי אישות בכפייה בין בעל לאשתו", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 317-295. וראה עוד: אביעד הכהן, "אונס ומפתה ועבירת אינוס במרמה", פרשת השבוע, גיליון מס' 381 (תש"ע); מרב שניצר-מימון, אונס בין הלכה למציאות, תל-אביב תשע"ז.
²² ראה רמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א, הלכה א.
²³ ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קעז, סעיף א. מדין תורה, האנס חייב לשאת את הנאנסת לאישה, אם רצונה בכך (כתובות לא ע"ב), שנאמר "ולו תהיה לאשה תחת אשר עִנָּהּ, לא יוכל שׁלחהּ כל ימיו" (דברים כב, כט), כלומר לא יוכל לגרש אותה שלא מרצונהּ (ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קעז, סעיף ג). יש להניח שהוראה זו באה אף היא מתוך דאגה לנאנסת, שסביר להניח שתתקשה להתחתן בגלל הסטיגמה החברתית שדבקה בה.
מעניין השימוש שנעשה לעתים בהקשר למעשי אונס גם בפועל "ענה" שיש בו שיקוף להשפלה ולסבל הרב של נפגעת עבירת האונס. ראה לדגומה: "וישכב אֹתָהּ ויענֶּהָ" (בראשית לד, ב), באונס דינה בת יעקב; "ולא אבה לשמֹע בקולהּ ויחזק ממנה ויְעַנֶּהָ וישכב אֹתָהּ" (שמואל ב יג, יד), באונס תמר על ידי אמנון אחיה.

לאור מודעות זו, העולה כבר מן המקרא, מטרידה היא העובדה שהתורה לא הגדירה את אונס הפנויה כפשע הראוי לעונש פלילי משמעותי יותר. ייתכן שיש להבין זאת על רקע התפיסה העונשית הכללית בתורה שלפיה לעתים העונש שבדין שמים חמור יותר מזה שבדיני אדם, וממזער אותו. וכן על רקע המציאות בעולם העתיק, שמשתקפת גם בשיטות משפט עתיקות אחרות (ראה שניצר-מימון, לעיל, הערה 21), ולפיה האונס לא נמנה עם העבירות החמורות ביותר.
²⁴ "דמתקנת גאונים מנדין אותו עד שיפייס לחבריה" (טור, אבן העזר, סימן קעז. וראה בית יוסף שם, ס"ק ב). וראה שו"ת בנימין זאב, סימן קלב, המטעים שמנדים אותו אף אם יש ספק אם היחסים היו בכפייה או בהסכמה (לצד זה גם גזרו על האנס תעניות והגבלות שונות על דרך "תשובת המשקל". כך מצוי בייחוד אצל חסידי אשכנז, ראה לדוגמה ספר הרוקח לרבי אליעזר מוורמיזא, הלכות תשובה, סימן יא).
על החובה הכללית לרצות את הקורבן כתנאי לכפרה, מלבד חובות התשלומים כלפיו, ראה רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט: "עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן - אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו - צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו".
²⁵ ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן טו, סעיף א: "שצריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה".
²⁶ שם, סעיף ב.
²⁷ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה ו.
²⁸ מדין "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (משנה, אבות א, ח). וראה פירוש המשניות לרמב"ם, שם. וראה עוד אביעד הכהן, "עוֹ"ד יישמע? - על פרקליטים ועורכי דין", פרשת השבוע, גיליון מס' 91 (תשס"ג).
²⁹ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ט.
³⁰ שולחן ערוך, שם, סימן כח, סעיף טו.
³¹ הגהות הרמ"א, שם.
³² שו"ת הריב"ש, סימן רסה. לדיון בתשובה זו, ראה גם אביעד הכהן: "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, גיליון מס' 188 (תשס"ו); "על איסור הטרדה מינית, החפצת האישה וביזוי כבודה", פרשת השבוע, גיליון מס' 277 (תשס"ז).
³³ תקדים זה מזכיר את ההחלטה שניתנה בעת האחרונה בבית המשפט העליון בעניין ילדה שעברה התעללות מינית קשה ביותר על ידי אביה ואחיה במשך שנים, נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי ממושך, ולימים שלחה יד בנפשה. בית המשפט פסק שהפיצוי שנפסק נגד העבריין לטובת הנפגעת יעבור עקב מותה לאחיה הקטנים שלא פגעו בה. ראה ע"פ 4466/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.8.19). תודתי נתונה לידידי פרופ' אביעד הכהן על הפנייתי למקור הזה ועל הערותיו החשובות לגיליון כולו.
³⁴ שו"ת בנימין זאב, לעיל, הערה 24.
³⁵ הגהות הרמ"א על השולחן ערוך, חושן משפט, סימן לה, סעיף יד.
³⁶ שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, חלק א, סימן קפה. ר' חיים פלאג'י, תורכיה, המאות הי"ח-י"ט (שו"ת חקקי לב, יורה דעה, סימן מז), דן בעניין מלמד שיצאה עליו שמועה שפגע בתלמידיו, ואף הוגשה נגדו תלונת נער, וקובע את הבחנים שדי בהם להרחיק אדם ממשרתו אף בעדות קטין: (א) שיחקרו הדבר היטב; (ב) שאין חשש סביר שהתלונה נובעת משנאה ואיבה; (ג) שיצא על הנאשם קול שלוש פעמים; (ד) שתהיה העבירה שנחשד בה במקום שעל פי רוב אין בו עדים כשרים.
³⁷ על פי משלי כו, יח-יט.
³⁸ והשווה שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קמא, הסבור שאין להחזיר עבריין מין להוראה, אף אם חזר בתשובה. וראה נחום רקובר, תקנת השבים – עבריין שריצה את עונשו, ירושלים תשס"ז, עמ' 240-239.

---

---