|
|
|
עבירות מין ותלונות שווא
אביעד הכהן *
פרשת ואתחנן, תש"ף,גיליון מס' 504
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
הטלת כתם פלילי על אדם דורשת זהירות יתירה עקב פגיעתה הרעה בחייו, בכבודו ובשמו הטוב. משום כך, נדרשת בדין הפלילי רמת הוכחה מוגברת, "מעל לכל ספק סביר". דא עקא, במקרים רבים הראיות אינן מספיקות כדי הרשעה, ונמצא שצל החשד או האשמה הפלילית ממשיך לרחף מעל ראש החשוד-הנאשם, אף על פי שיצא זכאי בדינו.
הדבר קשה שבעתיים במשפט העברי הקלאסי, הדורש כתנאי מקדמי להרשעה גם אזהרה הקבועה בדין, גם התראה לפני המעשה וגם עדות קבילה של לפחות שני עדים כשרים. נוסף על כך, עקרון היסוד, ולפיו "אין אדם מֵשִים עצמו רשע", אינו מתיר לבית הדין להסתמך על הודאת נאשם כדי להרשיעו1.
אם כך בסתם עבירות, קל וחומר בעבירות מין ואלימות במשפחה, הנעשות בדרך כלל במחשכים, ורק המעורבים בהן, הפוגע והנפגע, עדים להן. בשעה שבאים לתבוע את הפוגע, ניצבת "מילה מול מילה", עדות הנפגע והפוגע, וקשה מאוד לבסס עליה הרשעה. לא אחת, מוסיף הפוגע וטוען כי אם עשה מעשה, היה זה ב"הסכמת" הנפגע, אלא שקשה לברר בוודאות אם אמנם נעשה הדבר בהסכמה מדעת ורצון חופשי באמת או שמא בכפייה עקב יחסי המרות שבין הפוגע לנפגע2.
דרישותיהם המחמירות של דיני הראיות במשפט העברי הביאו לכך שכמעט ולא ניתן להרשיע אדם על פיהם. לפיכך, הציעו חכמים כבר בתקופה קדומה למדי חלופות הרשעה על יסוד ראיות קלות יותר, ולו כ"הוראת שעה", כדי "לעשות סייג לתורה"3 או כ"ענישה שלא מן הדין"4, כדי שלא יצא העבריין פטור בלא כלום ויסכן את שלום הציבור.
לצד כל אלה, מימות עולם5 ועד ימינו6, שבה על עצמה תופעת תלונות השווא, שאין בהן ממש. יש בהן כדי הטלת כתם חמור לאורך ימים ושנים על שמו הטוב של אדם חף מפשע, והן פוגעות קשה בחייו ובכבודו, בלא שיוכל להתגונן, אפילו לא הורשע בדין.
מציאת האיזון בין החובה להילחם מלחמת חורמה בעבירות המין או בעבירות במשפחה לבין הרצון להימנע מהכתמת שמו של אדם לשווא או ניצול לרעה של האווירה כלפי עברייני מין ועבירות במשפחה, כגון אלימות והזנחת ילדים, באמצעות הגשת תלונת שווא היא משימה קשה.
ועד כדי כך נזהרו חכמים בשמירה על שמו הטוב של אדם, עד שבמקרים מסוימים נקרא עֵד אחד, שאין בו כשהוא לבדו להביא לידי הרשעה, להימנע ממתן עדות7. זאת, לא משום שהמשפט העברי מֵקֵל ראש ח"ו בעבירות מין ואלימות במשפחה, אלא עקב הידורו ב"חזקת החפות" והחמרתו בחובת ההימנעות מפגיעה שלא לצורך בשמו הטוב של אדם ובכבודו. ביטוי לזה בא בסיפור המובא בתלמוד8: "טוביא חטא. אתא זיגוד קא מסהיד עליה. נגדיה רבא לזיגוד" [=טוביה חטא. בא זיגוד והעיד עליו. הלקהו רבא לזיגוד].
גישה זו אינה מקובלת בימינו, הן משום שלפי המשפט בן ימינו, די לעתים בעדות עֵד אחד (או בהודאת הנאשם בצירוף "דבר מה נוסף") כדי להביא לידי הרשעה, הן מתוך הנחה שבעקבות העדות האחת תגענה בעתיד עדויות או ראיות שיש בהן כדי לבסס את הרשעת החשוד הן מתוך העדפת הרצון להילחם בתופעה בזויה זו של עבירות מין ולעודד מתלוננות לבוא ולהעיד, אף במחיר פגיעה מסוימת בזכויות החשוד9. בדברים שלהלן, נביא מקורות שבהם בא לידי ביטוי מתח זה, והם משקפים את דרך הילוכם הזהירה של חכמי המשפט העברי במניעת תלונות שווא.
אין אפוטרופוס לעריות
עדויות למעשים של הטרדה מינית ומעשים מגונים תרתי משמע למיניהם, יש בידנו מימות עולם, למן תקופת המקרא ואילך10. כדי להציב סייג מפני הטרדה מינית, קבעו התנאים כבר במאות הראשונות לספה"נ "הלכות ייחוד" ו"הלכות צניעות". הלכות אלה הלכו והחמירו ברבות השנים, מתוך מגמה למנוע במידת האפשר את פוטנציאל החטא, לרבות באמצעות הפרדה בין המינים במקום שהם עלולים לבוא לידי חטא או מחשש לניצול לרעה של מרות11. למותר לומר שפעמים רבות התיאוריה לא עלתה בקנה אחד עם המציאות. נהפוך הוא: ריבוי האיסורים והסייגים מלמדים ככל הנראה לא רק על רצון למנוע מראש מעשי הטרדה מינית, אלא להיאבק "לאחר מעש
ה" בריבויים. על אף דיני הייחוד, מקורות המשפט העברי חושפים עדויות רבות על אנשים, ובהם אנשי
מעלה רבי שררה, שכשלו בעוון זה. במקרים אלה, השיתו עליהם חכמים מגוון עונשים חמורים: מאסר, עונשי גוף, הגליה, פרסום קלונם ברבים ועוד כהנה וכהנה12.
תשובת המהרי"ק
המהרי"ק, רבי יוסף קולון, מחכמי איטליה במאה הט"ו, דן בהרחבה בעניינו של אחד מבני קהילת פדואה, "רבי אהרן רסקיא"ה" שמו, שנחשד בעבירה13. לפי המתואר בשאלה, אחת מנשות המקום הרתה והוציאה על ר' אהרן, "על לא חמס בכפו", דברי דיבה, ולפיהם הוולד שבמעיה הוא תוצאה של יחסים אסורים שקיים עמה. לאחר בירור העובדות, הוברר למהרי"ק ש"עדות" יחיד זו היא תלונת שווא14, שאינה נסמכת על ראיה מסייעת, ויש רגליים לדבר שהמתלוננת עשתה כן כ"פעולת תגמול", כדי להתנקם בר' אהרן, שהתלונן עליה שנכנסה להיריון כתוצאה מיחסים אסורים. לפי עדות המהרי"ק, הכחיש ר' אהרן את המיוחס לו באופן נחרץ. וזה לשונו: "והנה זה העני הזקן15 רבי אהרן עומד וצווח שמעולם לא הלך עמה בייחוד, כי הם היו שלושה [אנשים מלבד המתלוננת] באותו הדרך שהלך עמה". כתוצאה מהוצאת הדיבה של אותה אישה, שכאמור לא נסמכה על ראיה מסייעת, יצא שם רע לר' אהרן, ואנשי הקהילה מנעו ממנו לעלות לתורה, ופניו הולבנו ברבים.
בדבריו, יוצא המהרי"ק במילים חריפות נגד אותה אישה, שנתברר כי תלונתה הייתה תלונת שווא. אגב כך, ובעקבות דברי חכמים שקדמו לו, פסק המהרי"ק שעֵד אחד המעיד על אדם אחר שעבר עבירה, אך עדותו אינה נתמכת בעדות נוספת, שממילא אינה מועילה כלום, "עובר על 'לא תלך רכיל בעמך', דאף על גב שחזא ביה [=שכביכול ראה בנילון דבר ערווה], דלא מהימן מידי [=אינו מהימן כלל], אפילו לביישו ולהרחיקו... ואפילו היה העד ההוא אדם כשר ונאמן, אין להאמינו כלל, אפילו למסנייה [=לשנוא את הנילון]... קל וחומר בן קל וחומר שאסור לביישו ולהרחיקו... והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו16. ובוודאי כי תועבת ה' יתברך עושה אלה17, ורב עונשו מאד, וכל שכן לביישו ברבים כאשר נעשה להעני הזקן רבי אהרן יצ"ו, אשר ביישוהו והכלימוהו, ועכבוהו שלא לקרוא בתורה בצבור, ואין לך מלבין פני חברו גדול מזה18. ולו חכמו ישכילו19 המביישים, יכירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין פני חברו ברבים ממה שנאמר בבא על אשת איש. כמו שהשיב דוד לדואג ואחיתופל, שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, והמלבין חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וראו כמה יש לו לאדם להיזהר שלא להלבין פני חברו ברבים על חנם. וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה. והמקל בזה דמו בראשו בלי ספק".
לאחר דבריו הנוקבים בעניין הלבנת פני אדם ברבים, אומר המהרי"ק: "היכא [=במקום] שידוע לנו שהקול יצא ממי שאינו ראוי להאמינו כיוצא בנדון הזה, שהדבר ידוע שהיא הארורה הוציאה הקול, ואין ראוי להאמינה כלל וכלל מכמה טעמים שפירטתי למעלה, פשיטא ופשיטא שאין בקול זה ממש אלא הוי [=הוא] קול ושוברו עמו, ואין להאריך בזה כי פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן דהיאך [=איך] יטעה אדם לומר שמחמת קול הברה היוצא מחמת אשה כזאת, שנַלְקֶה אדם שהוא בחזקת כשרות. חלילה וחס. לא תהיה כזאת בישראל. דאם כן לא הנחת בן לאברהם אבינו20 שלא ילקה ויחזור וישנה. ואם כן לקתה מדת הדין חס ושלום, כי בני פריצי עמנו יתנשאו להוציא דיבה על כל אדם אשר ישנאוהו, ובאיבה יהדפוהו21, ומתוך כך יצא הקול. ואם כן ילקה כל העולם כולו חס ושלום".
מתשובתו עולה זהירותו של המהרי"ק בעת שנדרש להכריע ב"דיני נפשות" כגון אלה. לצד רגישותו הרבה לטוהר מידותיהם של בני קהילתו, היה רגיש המהרי"ק לא פחות לכבודם, שלא ייפגע, ושלא ילבינו פניהם ברבים בתואנות שווא. והוא מסיים את דבריו בקריאה נרגשת לבני קהילת פדואה, שידאגו להשבת כבודו של הנילון.
תשובת המהרשד"ם
תשובתו המאלפת של המהרי"ק הייתה יסוד לפסיקה דומה בעניין תלונת שווא על מעשים מגונים שנעשו כביכול בנער22. המהרשד"ם, ר' שמואל די מדינה, מחכמי הבלקן במאה הט"ז23, נדרש להכריע בה. וזה תיאור המעשה: "שאלה: ראובן נתחזק [=הוחזק] לכשר, ולא נשמע במקום שנולד ונתגדל שמץ דבר. ובא נַעַר ובַעַר ודיבר עליו שרצה לאונסו ולטמאו. וראובן צועק בקול מר ואמר כי שקר אמר עליו, וכי איש רע ומר הסית ופיתה לנער שיאמר כך. היאמן כי יסופר24? או אם ראוי לייסר לנער שכך אמר?".
כמו שעולה מהמשך התשובה, החשוד היה שוחט25, ו"הרשעתו" במעשה, לצד החומרה שבה, הייתה מביאה קרוב לוודאי לפסול אותו מכהונתו ולגדוע את מטה לחמו. כאמור לעיל, לפי דיני הראיות במשפט העברי, יש צורך בעדותם של לפחות שני עדים כשרים. לפיכך, נזהר מהרשד"ם שלא להטיל אשם בנילון על סמך עדות יחידה זו, קודם שתתבררנה העובדות לאשורן. וזה לשונו: "תשובה: דבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא [=ביצה בכותח26] מן התלמוד ומן הפוסקים... ומהרי"ק ז"ל27 כתב וז"ל: אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד, שהרי דבר פשוט הוא שאין עֵד אחד נאמן היכן שהלה [הנילון] אינו שותק, אלא מכחיש... ופשיטא דלא מהימן [המתלונן] להוציא דבר מחזקתו היכא [=במקום] דאין בידו [ראיות של ממש לערעור חזקת הכשרות של הנילון] וגם הלה [הנילון] מכחישו".
מכאן עובר מהרשד"ם לדון בשאלה אם לאור העובדה שבהיעדר ראיות תומכות לא ניתן לבסס את התלונה, יש להעניש את המתלונן: "ולעניין אם ראוי לייסר לנער, האמת שאם הוא קצת גדול ובר דעת, שהיה מן הדין להענישו, שהרי כתב בסמ"ג28 לא תעשה רי"ג על פסוק 'לא יקום עֵד אחד באיש' וכו'. וז"ל: 'ולמדנו מכאן שעֵד אחד שיודע בחברו עוון, דבר שאין ראוי להשביעו, שלא יקום להעיד עליו. ואם קם והעיד עליו - לוקה משום "ביש הוא דקא מפיק עליה" [=לשון הרע הוא מוציא עליו] כדאמרינן בערבי פסחים: "טוביא חטא. אתא זיגוד קא מסהיד עליה - נגדיה רבא לזיגוד"... לכן אני אומר שאפילו היה זה העֵד אומר שחס ושלום טימא אותו, ואם היה עֵד אחר עמו היו יכולים להצטרף להורגו [להשית דין מוות על הנילון]... כדאמרינן פרק קמא דסנהדרין29: "אמר רב יוסף: פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפים להורגו". מכל מקום, אם לא היה שם [עֵד] אחֵר עמו - אינו נאמן. ואם היה לו דעת - היה לו לשתוק, כי אין אדם בן דעת מעיד יחידי לפסול שום איש מישראל. ואם העיד יחידי עובר בלאו כנ"ל. ואין לנו להאמינו [=למתלונן] כלל ח"ו, ולא לשנאתו [=לשנוא את הנילון], וכמו שכתב מהרי"ק ז"ל30 והאריך בדבר... וכל שכן עתה, שכפי מה שבא בשאלה, לא היה שם דבר בפועל [=לא היה מגע מיני בין השניים]... וכל המפקפק בזה, אינו אלא מי שהוא נגוע ומוכה מחולי זה. אבל המאמין, לא יטה שמאל וימין מכל מה שכתבתי, כי דברים ברורים הם, והאריכות בזה מוֹתָר גמור. וצור ישראל יצילנו מעדות שקר. יכרת ה' מוציאי דיבה. והשומע לדברי חכמים ישכון בטח. אני שמואל די מדינה".
כפי שעולה ממקורות אחרים, מהרשד"ם לא הקל ראש ח"ו בעוברי עבירה בכלל ובעברייני מין בפרט. עם זאת, הידר בחזקת החפות והחמיר בהרשעת אדם בלא ראיות מהימנות וקבילות, בין השאר גם מתוך הכרתו את תופעת תלונות השווא.
שו"ת נדיב לב
תיאור נוסף של תלונה על מעשה מגונה בנערים בא בשו"ת "נדיב לב" לרבי חיים דוד חזן, רבה של איזמיר במאה הי"ט, ולימים ה"חכם באשי", הראשון לציון, בירושלים. הרב חזן נדרש לעניין אגב שאלה שנדרשה אליו בדבר "ראובן", שהיה גם שוחט גם "שליח ציבור ותלמיד חכמים", שנחשד במעשים מגונים, וגם כאן על פי עדותו של עֵד אחד בלבד31. כמו שעולה מתוכן התשובה, המתלונן היה "חכם קהל קאסאבה"32, שנחשד בעצמו במעשים שביקש לטפול על הש"ץ. על יסוד עדות יחידה זו, ביקשה הקהילה להדיח את שליח הציבור מכהונתו. וכמו שעולה מן התשובה, המאורע עורר מחלוקת גדולה בקהילה, והחשוד שביקשו לפסול אותו פנה לרב וביקש את סיועו.
בראש דבריו, כותב הרב חזן כי "הלא לאמונה כי לא היה מלבי להשיב שואלי דבר בעניין זה משום אהבת השלום, אבל מה אעשה כי הפציר בי התלמיד חכם העלוב33, ולא אוכל להתאפק כי האמת יותר אהובה אצלנו, ובכגון דא מצווה34... דחובה עלינו וליודעים להשיב לשואל כדי שלא ייספה בלא משפט35. ואם בממון הקל אמרו כן, שניתן למחילה, קל וחומר הדברים בדיני נפשות, דצערא דגופא [=צער הגוף] לא ניתן לימחל36, דבאים לפגום בכבודו ולהוציא עליו שם רע, דאתי לידי גרמא בנזיקין ולקפח פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו דתלי ביה טפלי [=שתלויים בו ילדים לפרנסתם]37, ובשתי המלאכות שלו, שהוא שוחט וש"ץ, נפיק מינה חורבה [=תצא ממנה חורבה] דפוסל בהן שם רע כידוע. על אלה מוכרח אני להשיב הנראה לעניות דעתי".
בראשית דבריו, נדרש המשיב לטיבה של העדות היחידה שמכוחה יצא על הש"ץ שם רע, והטיל בה ספק בגלל "שנאתו"38 המוקדמת של אותו עֵד לש"ץ, המעוררת ספק בדבר אמינותה. וזה לשונו: "כפי דברי השאלה ניכרין דברי אמת דשקר הוא [העיד], דובר מחמת שנאה, יען הוא נתפס על ידי ראובן הנזכר [שליח הציבור החשוד] באותו עוון עצמו בהיותו חכם קהל קסאבה יע"א [יכונן עירו אמן], שנאתו שמרה עליו ומבקש רעתו, והטיל עליו מום זה להבאישו ביושב הארץ39, דכגון דא יש לדון דאין ממש בדבריו". מכאן עובר המשיב לדון בתוצאות עדות יחידה שאינה נתמכה בראיות: "עוד זאת אף לכשנאמר דהוא עד כשר, ואמת יהגה חכו40, אכתי [=עדיין] אין ממש בדבריו כדי לפסול את ראובן, למאי דנקטינן [=על פי הנקוט בידינו] הלכה רווחת דאין לפסול שום אדם מחזקת כשרותו כי אם בשני עדים... ועד יחיד לא מהימן. ואדרבה, ענוש ייענש על שהוציא שֵם רע על חברו".
בהמשך דבריו, ובעקבות חכמים שקדמו לו, מבחין המשיב, כמקובל גם במשפט בן ימינו, בין מינוי אדם לתפקיד חדש לבין הדחת אדם המכהן במשרה. במקרה שעמד לפניו, לא היה אפילו אחד מבני הקהילה שביקש לסלקו, אלא הרב הנזכר של קהילת קאסאבה. המשיב מפקפק בעדותו, ולדבריו אסף אותו רב את "כל הצולעה והנדחה"41, בליל של טענות שווא, נגד הש"ץ, שאינן מבוססות כדבעי. הרב חזן דחה גם את דברי "הדיבה השניה" שיצאה מפיו של בחור אחד, ולפיה הוא והש"ץ "היו נוגעים במרחץ עם הבחור אחר במבושיהם". הרב חזן מצא שגם עדות זו אינה אמינה, ולכן פסק: "וכן ראוי להאמין לכל מי שמאמין בתורת משה רבנו עליו השלום על כל אחד מישראל דמוחזק לכשר. וכל המפקפק בזה אינו אלא מי שהוא נגוע ומוכה מחולי זה, אבל המאמין לא ייטה ימין ושמאל". ברצותו להחזיק את הש"ץ בכשרותו, הסתמך הרב חזן גם על רב הקהילה, ר' אברהם42, שמינה אותו לש"ץ ולשוחט בקהילה, ועליו יש לסמוך, "דיש לנו אב זקן, וחזקת חבר דאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו".
קצרם של דברים: הרגישות היתירה, שלמותר להכביר מילים בשבחה ונחיצותה, לעניינם של נפגעי עבירות מין ואלימות, הביאה להחמרה ניכרת בענישת העבריינים וליצירת מנגנוני הגנה ראויים עבורם. עם זאת, וכמו בכל תופעה חברתית ומשפטית, אסור שהרצון להגן על הנפגע יבוא על חשבון זכויותיהם של חפים מפשע43. יש למצוא את האיזון הראוי בין הרתעת עבריינים פוטנציאליים וענישתם במלוא חומר הדין, לאחר שהורשעו, לבין הימנעות מהרשעת חפים מפשע עקב ניצול לרעה של האווירה הכללית בעניין עבירות מסוג זה, הגשת תלונות סרק וטפילת האשמות שווא העשויות לפגוע שלא כדין בחייו של האדם ובכבודו ובשמו הטוב.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 ראה בהרחבה אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ירושלים תשס"ה.
2 ראה למשל: פסק דינו של השופט חשין, ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח', פ"ד מח(1) 302; פסק דינו של השופט רובינשטיין, ע"פ 2358/06 צבי סלימאן נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(1) 170.
3 רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ד.
4 ראה בהרחבה: אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין, ירושלים תשע"ג; פסקי דינו של המשנה לנשיאה רובינשטיין, דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן, פ"ד סג(1) 644 פסקאות כא-כד; ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (3.8.08), פסקה טו; ע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 742, פסקאות י-יא, והפניות נוספות שם.
5 ראה למשל מעשה אשת פוטיפר, בראשית לט, ומאמריי: אביעד הכהן, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, גיליון מס' 188 (תשס"ה); "על איסור הטרדה מינית, החפצת האישה וביזוי כבודה", פרשת השבוע, גיליון מס' 277 (תשס"ז).
6 ראה בהרחבה: יואב מזא"ה, תלונות שווא בגין עבירות מין ואלימות במשפחה, ירושלים 2016, והמקורות הרבים שם. תפוצת התופעה הביאה לכך שכבר בתלמוד – ובעקבות זאת ברמב"ם – נקבע שלא די בתלונה על חשד לביצוע עבירה כדי להשעות או להדיח איש ציבור ממשרתו כאשר "יש לו אויבים", מכיוון שההנחה היא שבמקרים רבים "אויב" מתלונן תלונת שווא שאין בה ממש. ראה לעניין זה: הרב ח"ש שאנן, "השעית חשוד ופתיחת תיק חקירה", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 348-340; אביעד הכהן, "קופה של שרצים - הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת", פרשת השבוע, גיליון מס' 126 (תשס"ג).
7 חכמים סמכו זאת לפסוק "לא יקום עֵד אחד באיש" (דברים יט, טו), שנתפרש לא רק כתיאור וכמשפט חיווי אלא כאיסור על עדות יחיד, שאין בה כדי להביא לידי הרשעה. וראה להלן, ליד ציון הערה 28.
8 פסחים קיג ע"ב. רבא הלקה את זיגוד כיוון שעדותו היחידה אינה עולה כדי הרשעה, ורק מזיקה לטוביה, שיוצאת דיבתו רעה על אף שלא הורשע בדין. וראה נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' קצז-רט, שכו-שמה.
9 מסיבה זו, נדיר ביותר מקרה של ענישת מתלוננת או השתת קנס עליה, בהליך אזרחי, הגם שהוברר כי תלונתה הייתה תלונת שווא. ראה מזא"ה (לעיל, הערה 6).
10 ראה לעיל, הערה 5.
11 התפתחותם ההיסטורית של "דיני הייחוד" ודיני הצניעות והשתקפותן של התמורות ההיסטוריות והחברתיות וההלכתיות שחלו בחברה היהודית בהן (לרבות יחסי הגומלין בינה לבין הנורמות הנוהגות בחברה הסובבת) היא פרשה מרתקת שאני מקווה להרחיב בה דברים במקום אחר.
12 ראה למשל שו"ת הריב"ש, סימן רסה, ומאמריי הנזכרים לעיל, הערה 5.
13 שו"ת מהרי"ק, שורש קפח.
14 בהמשך דבריו, כותב המהרי"ק על "עדות שמיעה" שהגיעה לידו, ולפיה אחת מבנות הקהילה נתנה עצה למתלוננת להוציא את דיבתו של הנילון רעה כדי להרחיקו מעליה, לאחר שהוציא עליה קול שנתעברה כתוצאה ממסכת יחסים אסורה.
15 כמו שנפוץ בספרות השו"ת, תיאור הנפגע במונחים כגון "העני הזקן" או ה"עלובה" (ראה להלן, הערה 33) מגלם כבר ברטוריקה של תיאור המעשה את התייחסותו האוהדת של המשיב אליו. מעניין להשוות זאת לרטוריקה הנוהגת בימינו. ראה למשל: עירית נגבי, סיפורי אונס בבית המשפט: ניתוח נרטיבי של פסקי דין, תל-אביב 2009.
16 השווה לדברי הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה י: "ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת".
17 על פי דברים כה, טז.
18 על חומרת הפגיעה בכבודו של אדם וביושו ברבים, ראה אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (2007), עמ' 22.
19 על פי דברים לב, כט.
20 ראה גיטין פט ע"א.
21 על פי במדבר לה, כ.
22 על שכיחות יחסי מין בין בני אותו מין בכלל ובנערים בפרט באימפריה העות'מנית, ראה: ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון סו (תשס"א), עמ' 200-171; רות למדן, "סטיות מנורמות המוסר המקובלות בחברה היהודית בארץ ישראל ובמצרים במאה ה-16", בתוך ארוס, אירוסין ואיסורים (י' ברטל וי' גפני עורכים), ירושלים תשנ"ח, עמ' 130-119, והמקורות הרבים הנזכרים שם.
23 שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן רטו.
24 על פי חבקוק א, ה.
25 השוחט נדרש לסגולות מיוחדות יותר משאר בני אדם לעניין יושרתו, ועליו להיות "ירא שמים מרבים". ראה לאחרונה את פסק דינו של השופט מינץ, בג"ץ 1448/20 הרב אדלר נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (10.5.20). לעניין דומה, ראה בג"ץ 971/67 פוגל נ' הרב לוינגר, פ"ד כב(1) 344.
26 "ביעתא בכותחא", 'ביצה בכותח', ביטוי תלמודי שמשמעו דבר פשוט וברור לכל. ראה: עירובין סח ע"ב; יומא עח ע"ב.
27 שו"ת מהרי"ק, שורש לג.
28 סמ"ג, ספר מצוות גדול, לרבי משה מקוצי, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ג), מצווה ריג.
29 סנהדרין ט ע"ב. וראה מיכאל ויגודה, "'פלגינן דיבורא' – פרק בדיני הראיות", פרשת השבוע, גיליון מס' 221 (תשס"ה).
30 שו"ת מהרי"ק, שורש קפח, והיא התשובה שהובאה לעיל.
31 שו"ת נדיב לב, חלק א, אורח חיים, סימן ד. על חובת עד אחד להעיד, אף על פי שאין די בעדותו להרשעה, מדין "לא תעמד על דם רעך", ראה: משה דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע, גיליון מס' 20 (תשס"ד).
32 קהילת קאסאבה, הסמוכה לאיזמיר, המכונה לעתים דורגוטלו, כיום טורגוטלו (Turgutlu), נזכרת בכתביהם של חכמי הבלקן, לרוב אצל הר"ח פלאג'י. ראה למשל: משא חיים מסים, מערכת ע, לד ע"ד; מערכת ת, מב ע"א; שו"ת חיים ביד, סימן נ.
33 להבדיל ממשמעותו השלילית בימינו, ביטוי זה, "העלוב", משמש לרוב בספרות הרבנית ככינוי אובייקטיבי ומעורר רחמים לאדם עשוק הנמצא במיצר, בשפל המדרגה. ראה לעיל, הערה 15.
34 מעניין הוא מקור ה"מצווה" שמכוחה חש המשיב שהוא חייב, ולא רק רשאי, להשיב תשובה בעניין זה. בהסתמכו על חכמים שקדמוהו (כגון: שו"ת הרא"ש, כלל צט; שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימנים מ, ריב; הרשב"ש, סימן רל; ועוד), הוא רואה את מקור החובה בדיני השבת אבדה(!), שמהם הוא למד כי "המעלים עיניו הוא מכלל 'אוטם אזנו מזעקת דל' (משלי כא, יג).
35 על פי משלי יג, כג.
36 עירובין כא ע"ב.
37 נימוק זה, "קיפוח הפרנסה" ופגיעה לא רק בחשוד אלא גם במשפחתו, מופיע פעמים הרבה כשיקול חשוב שיש ליתן עליו את הדעת, בין שאר שיקולים, קודם שבאים לפסול או להדיח אדם מכהונתו. ראה למשל דבריו הנוקבים של הרב אהרן וואלקין, שו"ת זקן אהרן, מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן ל, שנדרש, בדומה לענייננו, לעניינו של שוחט שביקשו לפסול אותו, מפני "שהנשים השכנות הוציאו עליו קול מכוער, שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות". בין שאר דבריו, כותב הרב וואלקין: "בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=של אותו אדם, שתלויים בו ילדים], וכל גופא מרתע בי [=וכל גופי רועד] להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו". וראה בהרחבה אביעד הכהן, " 'דרך כוכב מיעקב' - מינוי אנשי ציבור והדחתם: בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב טירקל: פרקי הגות, עיון ומשפט (אהרן ברק, קארין כרמית יפת, אליקים רובינשטיין עורכים), הוצאת נבו תש"ף, עמ' 155-109.
38 מדין תורה, ה"שונא" אינו נפסל אוטומטית להעיד. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לג, סעיף א: "כל הפסולים לדון - פסולים להעיד, חוץ מאוהב ושונא, שכשרים להעיד אף על פי שפסולין לדון". עם זאת, אם ממילא יש ספק בעדות העד, כגון במקרה שלפנינו, שמדובר בו בעֵד יחיד, ולא שניים כמצוות התורה, הטילו חכמים ספק בעדותו, מחשש שיעיד מתוך שנאתו לחשוד ומשיקולים זרים דברים שאינם אמת.
39 על פי בראשית לד, ל.
40 על פי משלי ח, ז.
41 על פי מיכה ד, ו.
42 ככל הנראה, הכוונה היא לרבי אברהם פלאג'י, בנו של רבי חיים פלאג'י, שכיהן כרבה של קהילת איזמיר במשך כשלושים שנה.
43 ראה מיכאל ויגודה, "נפגעי עבירות מין בהליך הפלילי", פרשת השבוע, גיליון מס' 497 (תש"ף).
הטלת כתם פלילי על אדם דורשת זהירות יתירה עקב פגיעתה הרעה בחייו, בכבודו ובשמו הטוב. משום כך, נדרשת בדין הפלילי רמת הוכחה מוגברת, "מעל לכל ספק סביר". דא עקא, במקרים רבים הראיות אינן מספיקות כדי הרשעה, ונמצא שצל החשד או האשמה הפלילית ממשיך לרחף מעל ראש החשוד-הנאשם, אף על פי שיצא זכאי בדינו.
הדבר קשה שבעתיים במשפט העברי הקלאסי, הדורש כתנאי מקדמי להרשעה גם אזהרה הקבועה בדין, גם התראה לפני המעשה וגם עדות קבילה של לפחות שני עדים כשרים. נוסף על כך, עקרון היסוד, ולפיו "אין אדם מֵשִים עצמו רשע", אינו מתיר לבית הדין להסתמך על הודאת נאשם כדי להרשיעו1.
אם כך בסתם עבירות, קל וחומר בעבירות מין ואלימות במשפחה, הנעשות בדרך כלל במחשכים, ורק המעורבים בהן, הפוגע והנפגע, עדים להן. בשעה שבאים לתבוע את הפוגע, ניצבת "מילה מול מילה", עדות הנפגע והפוגע, וקשה מאוד לבסס עליה הרשעה. לא אחת, מוסיף הפוגע וטוען כי אם עשה מעשה, היה זה ב"הסכמת" הנפגע, אלא שקשה לברר בוודאות אם אמנם נעשה הדבר בהסכמה מדעת ורצון חופשי באמת או שמא בכפייה עקב יחסי המרות שבין הפוגע לנפגע2.
דרישותיהם המחמירות של דיני הראיות במשפט העברי הביאו לכך שכמעט ולא ניתן להרשיע אדם על פיהם. לפיכך, הציעו חכמים כבר בתקופה קדומה למדי חלופות הרשעה על יסוד ראיות קלות יותר, ולו כ"הוראת שעה", כדי "לעשות סייג לתורה"3 או כ"ענישה שלא מן הדין"4, כדי שלא יצא העבריין פטור בלא כלום ויסכן את שלום הציבור.
לצד כל אלה, מימות עולם5 ועד ימינו6, שבה על עצמה תופעת תלונות השווא, שאין בהן ממש. יש בהן כדי הטלת כתם חמור לאורך ימים ושנים על שמו הטוב של אדם חף מפשע, והן פוגעות קשה בחייו ובכבודו, בלא שיוכל להתגונן, אפילו לא הורשע בדין.
מציאת האיזון בין החובה להילחם מלחמת חורמה בעבירות המין או בעבירות במשפחה לבין הרצון להימנע מהכתמת שמו של אדם לשווא או ניצול לרעה של האווירה כלפי עברייני מין ועבירות במשפחה, כגון אלימות והזנחת ילדים, באמצעות הגשת תלונת שווא היא משימה קשה.
ועד כדי כך נזהרו חכמים בשמירה על שמו הטוב של אדם, עד שבמקרים מסוימים נקרא עֵד אחד, שאין בו כשהוא לבדו להביא לידי הרשעה, להימנע ממתן עדות7. זאת, לא משום שהמשפט העברי מֵקֵל ראש ח"ו בעבירות מין ואלימות במשפחה, אלא עקב הידורו ב"חזקת החפות" והחמרתו בחובת ההימנעות מפגיעה שלא לצורך בשמו הטוב של אדם ובכבודו. ביטוי לזה בא בסיפור המובא בתלמוד8: "טוביא חטא. אתא זיגוד קא מסהיד עליה. נגדיה רבא לזיגוד" [=טוביה חטא. בא זיגוד והעיד עליו. הלקהו רבא לזיגוד].
גישה זו אינה מקובלת בימינו, הן משום שלפי המשפט בן ימינו, די לעתים בעדות עֵד אחד (או בהודאת הנאשם בצירוף "דבר מה נוסף") כדי להביא לידי הרשעה, הן מתוך הנחה שבעקבות העדות האחת תגענה בעתיד עדויות או ראיות שיש בהן כדי לבסס את הרשעת החשוד הן מתוך העדפת הרצון להילחם בתופעה בזויה זו של עבירות מין ולעודד מתלוננות לבוא ולהעיד, אף במחיר פגיעה מסוימת בזכויות החשוד9. בדברים שלהלן, נביא מקורות שבהם בא לידי ביטוי מתח זה, והם משקפים את דרך הילוכם הזהירה של חכמי המשפט העברי במניעת תלונות שווא.
אין אפוטרופוס לעריות
עדויות למעשים של הטרדה מינית ומעשים מגונים תרתי משמע למיניהם, יש בידנו מימות עולם, למן תקופת המקרא ואילך10. כדי להציב סייג מפני הטרדה מינית, קבעו התנאים כבר במאות הראשונות לספה"נ "הלכות ייחוד" ו"הלכות צניעות". הלכות אלה הלכו והחמירו ברבות השנים, מתוך מגמה למנוע במידת האפשר את פוטנציאל החטא, לרבות באמצעות הפרדה בין המינים במקום שהם עלולים לבוא לידי חטא או מחשש לניצול לרעה של מרות11. למותר לומר שפעמים רבות התיאוריה לא עלתה בקנה אחד עם המציאות. נהפוך הוא: ריבוי האיסורים והסייגים מלמדים ככל הנראה לא רק על רצון למנוע מראש מעשי הטרדה מינית, אלא להיאבק "לאחר מעש
ה" בריבויים. על אף דיני הייחוד, מקורות המשפט העברי חושפים עדויות רבות על אנשים, ובהם אנשי
מעלה רבי שררה, שכשלו בעוון זה. במקרים אלה, השיתו עליהם חכמים מגוון עונשים חמורים: מאסר, עונשי גוף, הגליה, פרסום קלונם ברבים ועוד כהנה וכהנה12.
תשובת המהרי"ק
המהרי"ק, רבי יוסף קולון, מחכמי איטליה במאה הט"ו, דן בהרחבה בעניינו של אחד מבני קהילת פדואה, "רבי אהרן רסקיא"ה" שמו, שנחשד בעבירה13. לפי המתואר בשאלה, אחת מנשות המקום הרתה והוציאה על ר' אהרן, "על לא חמס בכפו", דברי דיבה, ולפיהם הוולד שבמעיה הוא תוצאה של יחסים אסורים שקיים עמה. לאחר בירור העובדות, הוברר למהרי"ק ש"עדות" יחיד זו היא תלונת שווא14, שאינה נסמכת על ראיה מסייעת, ויש רגליים לדבר שהמתלוננת עשתה כן כ"פעולת תגמול", כדי להתנקם בר' אהרן, שהתלונן עליה שנכנסה להיריון כתוצאה מיחסים אסורים. לפי עדות המהרי"ק, הכחיש ר' אהרן את המיוחס לו באופן נחרץ. וזה לשונו: "והנה זה העני הזקן15 רבי אהרן עומד וצווח שמעולם לא הלך עמה בייחוד, כי הם היו שלושה [אנשים מלבד המתלוננת] באותו הדרך שהלך עמה". כתוצאה מהוצאת הדיבה של אותה אישה, שכאמור לא נסמכה על ראיה מסייעת, יצא שם רע לר' אהרן, ואנשי הקהילה מנעו ממנו לעלות לתורה, ופניו הולבנו ברבים.
בדבריו, יוצא המהרי"ק במילים חריפות נגד אותה אישה, שנתברר כי תלונתה הייתה תלונת שווא. אגב כך, ובעקבות דברי חכמים שקדמו לו, פסק המהרי"ק שעֵד אחד המעיד על אדם אחר שעבר עבירה, אך עדותו אינה נתמכת בעדות נוספת, שממילא אינה מועילה כלום, "עובר על 'לא תלך רכיל בעמך', דאף על גב שחזא ביה [=שכביכול ראה בנילון דבר ערווה], דלא מהימן מידי [=אינו מהימן כלל], אפילו לביישו ולהרחיקו... ואפילו היה העד ההוא אדם כשר ונאמן, אין להאמינו כלל, אפילו למסנייה [=לשנוא את הנילון]... קל וחומר בן קל וחומר שאסור לביישו ולהרחיקו... והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו16. ובוודאי כי תועבת ה' יתברך עושה אלה17, ורב עונשו מאד, וכל שכן לביישו ברבים כאשר נעשה להעני הזקן רבי אהרן יצ"ו, אשר ביישוהו והכלימוהו, ועכבוהו שלא לקרוא בתורה בצבור, ואין לך מלבין פני חברו גדול מזה18. ולו חכמו ישכילו19 המביישים, יכירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין פני חברו ברבים ממה שנאמר בבא על אשת איש. כמו שהשיב דוד לדואג ואחיתופל, שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, והמלבין חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וראו כמה יש לו לאדם להיזהר שלא להלבין פני חברו ברבים על חנם. וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה. והמקל בזה דמו בראשו בלי ספק".
לאחר דבריו הנוקבים בעניין הלבנת פני אדם ברבים, אומר המהרי"ק: "היכא [=במקום] שידוע לנו שהקול יצא ממי שאינו ראוי להאמינו כיוצא בנדון הזה, שהדבר ידוע שהיא הארורה הוציאה הקול, ואין ראוי להאמינה כלל וכלל מכמה טעמים שפירטתי למעלה, פשיטא ופשיטא שאין בקול זה ממש אלא הוי [=הוא] קול ושוברו עמו, ואין להאריך בזה כי פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן דהיאך [=איך] יטעה אדם לומר שמחמת קול הברה היוצא מחמת אשה כזאת, שנַלְקֶה אדם שהוא בחזקת כשרות. חלילה וחס. לא תהיה כזאת בישראל. דאם כן לא הנחת בן לאברהם אבינו20 שלא ילקה ויחזור וישנה. ואם כן לקתה מדת הדין חס ושלום, כי בני פריצי עמנו יתנשאו להוציא דיבה על כל אדם אשר ישנאוהו, ובאיבה יהדפוהו21, ומתוך כך יצא הקול. ואם כן ילקה כל העולם כולו חס ושלום".
מתשובתו עולה זהירותו של המהרי"ק בעת שנדרש להכריע ב"דיני נפשות" כגון אלה. לצד רגישותו הרבה לטוהר מידותיהם של בני קהילתו, היה רגיש המהרי"ק לא פחות לכבודם, שלא ייפגע, ושלא ילבינו פניהם ברבים בתואנות שווא. והוא מסיים את דבריו בקריאה נרגשת לבני קהילת פדואה, שידאגו להשבת כבודו של הנילון.
תשובת המהרשד"ם
תשובתו המאלפת של המהרי"ק הייתה יסוד לפסיקה דומה בעניין תלונת שווא על מעשים מגונים שנעשו כביכול בנער22. המהרשד"ם, ר' שמואל די מדינה, מחכמי הבלקן במאה הט"ז23, נדרש להכריע בה. וזה תיאור המעשה: "שאלה: ראובן נתחזק [=הוחזק] לכשר, ולא נשמע במקום שנולד ונתגדל שמץ דבר. ובא נַעַר ובַעַר ודיבר עליו שרצה לאונסו ולטמאו. וראובן צועק בקול מר ואמר כי שקר אמר עליו, וכי איש רע ומר הסית ופיתה לנער שיאמר כך. היאמן כי יסופר24? או אם ראוי לייסר לנער שכך אמר?".
כמו שעולה מהמשך התשובה, החשוד היה שוחט25, ו"הרשעתו" במעשה, לצד החומרה שבה, הייתה מביאה קרוב לוודאי לפסול אותו מכהונתו ולגדוע את מטה לחמו. כאמור לעיל, לפי דיני הראיות במשפט העברי, יש צורך בעדותם של לפחות שני עדים כשרים. לפיכך, נזהר מהרשד"ם שלא להטיל אשם בנילון על סמך עדות יחידה זו, קודם שתתבררנה העובדות לאשורן. וזה לשונו: "תשובה: דבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא [=ביצה בכותח26] מן התלמוד ומן הפוסקים... ומהרי"ק ז"ל27 כתב וז"ל: אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד, שהרי דבר פשוט הוא שאין עֵד אחד נאמן היכן שהלה [הנילון] אינו שותק, אלא מכחיש... ופשיטא דלא מהימן [המתלונן] להוציא דבר מחזקתו היכא [=במקום] דאין בידו [ראיות של ממש לערעור חזקת הכשרות של הנילון] וגם הלה [הנילון] מכחישו".
מכאן עובר מהרשד"ם לדון בשאלה אם לאור העובדה שבהיעדר ראיות תומכות לא ניתן לבסס את התלונה, יש להעניש את המתלונן: "ולעניין אם ראוי לייסר לנער, האמת שאם הוא קצת גדול ובר דעת, שהיה מן הדין להענישו, שהרי כתב בסמ"ג28 לא תעשה רי"ג על פסוק 'לא יקום עֵד אחד באיש' וכו'. וז"ל: 'ולמדנו מכאן שעֵד אחד שיודע בחברו עוון, דבר שאין ראוי להשביעו, שלא יקום להעיד עליו. ואם קם והעיד עליו - לוקה משום "ביש הוא דקא מפיק עליה" [=לשון הרע הוא מוציא עליו] כדאמרינן בערבי פסחים: "טוביא חטא. אתא זיגוד קא מסהיד עליה - נגדיה רבא לזיגוד"... לכן אני אומר שאפילו היה זה העֵד אומר שחס ושלום טימא אותו, ואם היה עֵד אחר עמו היו יכולים להצטרף להורגו [להשית דין מוות על הנילון]... כדאמרינן פרק קמא דסנהדרין29: "אמר רב יוסף: פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפים להורגו". מכל מקום, אם לא היה שם [עֵד] אחֵר עמו - אינו נאמן. ואם היה לו דעת - היה לו לשתוק, כי אין אדם בן דעת מעיד יחידי לפסול שום איש מישראל. ואם העיד יחידי עובר בלאו כנ"ל. ואין לנו להאמינו [=למתלונן] כלל ח"ו, ולא לשנאתו [=לשנוא את הנילון], וכמו שכתב מהרי"ק ז"ל30 והאריך בדבר... וכל שכן עתה, שכפי מה שבא בשאלה, לא היה שם דבר בפועל [=לא היה מגע מיני בין השניים]... וכל המפקפק בזה, אינו אלא מי שהוא נגוע ומוכה מחולי זה. אבל המאמין, לא יטה שמאל וימין מכל מה שכתבתי, כי דברים ברורים הם, והאריכות בזה מוֹתָר גמור. וצור ישראל יצילנו מעדות שקר. יכרת ה' מוציאי דיבה. והשומע לדברי חכמים ישכון בטח. אני שמואל די מדינה".
כפי שעולה ממקורות אחרים, מהרשד"ם לא הקל ראש ח"ו בעוברי עבירה בכלל ובעברייני מין בפרט. עם זאת, הידר בחזקת החפות והחמיר בהרשעת אדם בלא ראיות מהימנות וקבילות, בין השאר גם מתוך הכרתו את תופעת תלונות השווא.
שו"ת נדיב לב
תיאור נוסף של תלונה על מעשה מגונה בנערים בא בשו"ת "נדיב לב" לרבי חיים דוד חזן, רבה של איזמיר במאה הי"ט, ולימים ה"חכם באשי", הראשון לציון, בירושלים. הרב חזן נדרש לעניין אגב שאלה שנדרשה אליו בדבר "ראובן", שהיה גם שוחט גם "שליח ציבור ותלמיד חכמים", שנחשד במעשים מגונים, וגם כאן על פי עדותו של עֵד אחד בלבד31. כמו שעולה מתוכן התשובה, המתלונן היה "חכם קהל קאסאבה"32, שנחשד בעצמו במעשים שביקש לטפול על הש"ץ. על יסוד עדות יחידה זו, ביקשה הקהילה להדיח את שליח הציבור מכהונתו. וכמו שעולה מן התשובה, המאורע עורר מחלוקת גדולה בקהילה, והחשוד שביקשו לפסול אותו פנה לרב וביקש את סיועו.
בראש דבריו, כותב הרב חזן כי "הלא לאמונה כי לא היה מלבי להשיב שואלי דבר בעניין זה משום אהבת השלום, אבל מה אעשה כי הפציר בי התלמיד חכם העלוב33, ולא אוכל להתאפק כי האמת יותר אהובה אצלנו, ובכגון דא מצווה34... דחובה עלינו וליודעים להשיב לשואל כדי שלא ייספה בלא משפט35. ואם בממון הקל אמרו כן, שניתן למחילה, קל וחומר הדברים בדיני נפשות, דצערא דגופא [=צער הגוף] לא ניתן לימחל36, דבאים לפגום בכבודו ולהוציא עליו שם רע, דאתי לידי גרמא בנזיקין ולקפח פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו דתלי ביה טפלי [=שתלויים בו ילדים לפרנסתם]37, ובשתי המלאכות שלו, שהוא שוחט וש"ץ, נפיק מינה חורבה [=תצא ממנה חורבה] דפוסל בהן שם רע כידוע. על אלה מוכרח אני להשיב הנראה לעניות דעתי".
בראשית דבריו, נדרש המשיב לטיבה של העדות היחידה שמכוחה יצא על הש"ץ שם רע, והטיל בה ספק בגלל "שנאתו"38 המוקדמת של אותו עֵד לש"ץ, המעוררת ספק בדבר אמינותה. וזה לשונו: "כפי דברי השאלה ניכרין דברי אמת דשקר הוא [העיד], דובר מחמת שנאה, יען הוא נתפס על ידי ראובן הנזכר [שליח הציבור החשוד] באותו עוון עצמו בהיותו חכם קהל קסאבה יע"א [יכונן עירו אמן], שנאתו שמרה עליו ומבקש רעתו, והטיל עליו מום זה להבאישו ביושב הארץ39, דכגון דא יש לדון דאין ממש בדבריו". מכאן עובר המשיב לדון בתוצאות עדות יחידה שאינה נתמכה בראיות: "עוד זאת אף לכשנאמר דהוא עד כשר, ואמת יהגה חכו40, אכתי [=עדיין] אין ממש בדבריו כדי לפסול את ראובן, למאי דנקטינן [=על פי הנקוט בידינו] הלכה רווחת דאין לפסול שום אדם מחזקת כשרותו כי אם בשני עדים... ועד יחיד לא מהימן. ואדרבה, ענוש ייענש על שהוציא שֵם רע על חברו".
בהמשך דבריו, ובעקבות חכמים שקדמו לו, מבחין המשיב, כמקובל גם במשפט בן ימינו, בין מינוי אדם לתפקיד חדש לבין הדחת אדם המכהן במשרה. במקרה שעמד לפניו, לא היה אפילו אחד מבני הקהילה שביקש לסלקו, אלא הרב הנזכר של קהילת קאסאבה. המשיב מפקפק בעדותו, ולדבריו אסף אותו רב את "כל הצולעה והנדחה"41, בליל של טענות שווא, נגד הש"ץ, שאינן מבוססות כדבעי. הרב חזן דחה גם את דברי "הדיבה השניה" שיצאה מפיו של בחור אחד, ולפיה הוא והש"ץ "היו נוגעים במרחץ עם הבחור אחר במבושיהם". הרב חזן מצא שגם עדות זו אינה אמינה, ולכן פסק: "וכן ראוי להאמין לכל מי שמאמין בתורת משה רבנו עליו השלום על כל אחד מישראל דמוחזק לכשר. וכל המפקפק בזה אינו אלא מי שהוא נגוע ומוכה מחולי זה, אבל המאמין לא ייטה ימין ושמאל". ברצותו להחזיק את הש"ץ בכשרותו, הסתמך הרב חזן גם על רב הקהילה, ר' אברהם42, שמינה אותו לש"ץ ולשוחט בקהילה, ועליו יש לסמוך, "דיש לנו אב זקן, וחזקת חבר דאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו".
קצרם של דברים: הרגישות היתירה, שלמותר להכביר מילים בשבחה ונחיצותה, לעניינם של נפגעי עבירות מין ואלימות, הביאה להחמרה ניכרת בענישת העבריינים וליצירת מנגנוני הגנה ראויים עבורם. עם זאת, וכמו בכל תופעה חברתית ומשפטית, אסור שהרצון להגן על הנפגע יבוא על חשבון זכויותיהם של חפים מפשע43. יש למצוא את האיזון הראוי בין הרתעת עבריינים פוטנציאליים וענישתם במלוא חומר הדין, לאחר שהורשעו, לבין הימנעות מהרשעת חפים מפשע עקב ניצול לרעה של האווירה הכללית בעניין עבירות מסוג זה, הגשת תלונות סרק וטפילת האשמות שווא העשויות לפגוע שלא כדין בחייו של האדם ובכבודו ובשמו הטוב.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 ראה בהרחבה אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ירושלים תשס"ה.
2 ראה למשל: פסק דינו של השופט חשין, ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח', פ"ד מח(1) 302; פסק דינו של השופט רובינשטיין, ע"פ 2358/06 צבי סלימאן נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(1) 170.
3 רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ד.
4 ראה בהרחבה: אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין, ירושלים תשע"ג; פסקי דינו של המשנה לנשיאה רובינשטיין, דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן, פ"ד סג(1) 644 פסקאות כא-כד; ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (3.8.08), פסקה טו; ע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 742, פסקאות י-יא, והפניות נוספות שם.
5 ראה למשל מעשה אשת פוטיפר, בראשית לט, ומאמריי: אביעד הכהן, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, גיליון מס' 188 (תשס"ה); "על איסור הטרדה מינית, החפצת האישה וביזוי כבודה", פרשת השבוע, גיליון מס' 277 (תשס"ז).
6 ראה בהרחבה: יואב מזא"ה, תלונות שווא בגין עבירות מין ואלימות במשפחה, ירושלים 2016, והמקורות הרבים שם. תפוצת התופעה הביאה לכך שכבר בתלמוד – ובעקבות זאת ברמב"ם – נקבע שלא די בתלונה על חשד לביצוע עבירה כדי להשעות או להדיח איש ציבור ממשרתו כאשר "יש לו אויבים", מכיוון שההנחה היא שבמקרים רבים "אויב" מתלונן תלונת שווא שאין בה ממש. ראה לעניין זה: הרב ח"ש שאנן, "השעית חשוד ופתיחת תיק חקירה", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 348-340; אביעד הכהן, "קופה של שרצים - הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת", פרשת השבוע, גיליון מס' 126 (תשס"ג).
7 חכמים סמכו זאת לפסוק "לא יקום עֵד אחד באיש" (דברים יט, טו), שנתפרש לא רק כתיאור וכמשפט חיווי אלא כאיסור על עדות יחיד, שאין בה כדי להביא לידי הרשעה. וראה להלן, ליד ציון הערה 28.
8 פסחים קיג ע"ב. רבא הלקה את זיגוד כיוון שעדותו היחידה אינה עולה כדי הרשעה, ורק מזיקה לטוביה, שיוצאת דיבתו רעה על אף שלא הורשע בדין. וראה נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' קצז-רט, שכו-שמה.
9 מסיבה זו, נדיר ביותר מקרה של ענישת מתלוננת או השתת קנס עליה, בהליך אזרחי, הגם שהוברר כי תלונתה הייתה תלונת שווא. ראה מזא"ה (לעיל, הערה 6).
10 ראה לעיל, הערה 5.
11 התפתחותם ההיסטורית של "דיני הייחוד" ודיני הצניעות והשתקפותן של התמורות ההיסטוריות והחברתיות וההלכתיות שחלו בחברה היהודית בהן (לרבות יחסי הגומלין בינה לבין הנורמות הנוהגות בחברה הסובבת) היא פרשה מרתקת שאני מקווה להרחיב בה דברים במקום אחר.
12 ראה למשל שו"ת הריב"ש, סימן רסה, ומאמריי הנזכרים לעיל, הערה 5.
13 שו"ת מהרי"ק, שורש קפח.
14 בהמשך דבריו, כותב המהרי"ק על "עדות שמיעה" שהגיעה לידו, ולפיה אחת מבנות הקהילה נתנה עצה למתלוננת להוציא את דיבתו של הנילון רעה כדי להרחיקו מעליה, לאחר שהוציא עליה קול שנתעברה כתוצאה ממסכת יחסים אסורה.
15 כמו שנפוץ בספרות השו"ת, תיאור הנפגע במונחים כגון "העני הזקן" או ה"עלובה" (ראה להלן, הערה 33) מגלם כבר ברטוריקה של תיאור המעשה את התייחסותו האוהדת של המשיב אליו. מעניין להשוות זאת לרטוריקה הנוהגת בימינו. ראה למשל: עירית נגבי, סיפורי אונס בבית המשפט: ניתוח נרטיבי של פסקי דין, תל-אביב 2009.
16 השווה לדברי הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה י: "ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת".
17 על פי דברים כה, טז.
18 על חומרת הפגיעה בכבודו של אדם וביושו ברבים, ראה אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (2007), עמ' 22.
19 על פי דברים לב, כט.
20 ראה גיטין פט ע"א.
21 על פי במדבר לה, כ.
22 על שכיחות יחסי מין בין בני אותו מין בכלל ובנערים בפרט באימפריה העות'מנית, ראה: ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון סו (תשס"א), עמ' 200-171; רות למדן, "סטיות מנורמות המוסר המקובלות בחברה היהודית בארץ ישראל ובמצרים במאה ה-16", בתוך ארוס, אירוסין ואיסורים (י' ברטל וי' גפני עורכים), ירושלים תשנ"ח, עמ' 130-119, והמקורות הרבים הנזכרים שם.
23 שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן רטו.
24 על פי חבקוק א, ה.
25 השוחט נדרש לסגולות מיוחדות יותר משאר בני אדם לעניין יושרתו, ועליו להיות "ירא שמים מרבים". ראה לאחרונה את פסק דינו של השופט מינץ, בג"ץ 1448/20 הרב אדלר נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (10.5.20). לעניין דומה, ראה בג"ץ 971/67 פוגל נ' הרב לוינגר, פ"ד כב(1) 344.
26 "ביעתא בכותחא", 'ביצה בכותח', ביטוי תלמודי שמשמעו דבר פשוט וברור לכל. ראה: עירובין סח ע"ב; יומא עח ע"ב.
27 שו"ת מהרי"ק, שורש לג.
28 סמ"ג, ספר מצוות גדול, לרבי משה מקוצי, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ג), מצווה ריג.
29 סנהדרין ט ע"ב. וראה מיכאל ויגודה, "'פלגינן דיבורא' – פרק בדיני הראיות", פרשת השבוע, גיליון מס' 221 (תשס"ה).
30 שו"ת מהרי"ק, שורש קפח, והיא התשובה שהובאה לעיל.
31 שו"ת נדיב לב, חלק א, אורח חיים, סימן ד. על חובת עד אחד להעיד, אף על פי שאין די בעדותו להרשעה, מדין "לא תעמד על דם רעך", ראה: משה דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע, גיליון מס' 20 (תשס"ד).
32 קהילת קאסאבה, הסמוכה לאיזמיר, המכונה לעתים דורגוטלו, כיום טורגוטלו (Turgutlu), נזכרת בכתביהם של חכמי הבלקן, לרוב אצל הר"ח פלאג'י. ראה למשל: משא חיים מסים, מערכת ע, לד ע"ד; מערכת ת, מב ע"א; שו"ת חיים ביד, סימן נ.
33 להבדיל ממשמעותו השלילית בימינו, ביטוי זה, "העלוב", משמש לרוב בספרות הרבנית ככינוי אובייקטיבי ומעורר רחמים לאדם עשוק הנמצא במיצר, בשפל המדרגה. ראה לעיל, הערה 15.
34 מעניין הוא מקור ה"מצווה" שמכוחה חש המשיב שהוא חייב, ולא רק רשאי, להשיב תשובה בעניין זה. בהסתמכו על חכמים שקדמוהו (כגון: שו"ת הרא"ש, כלל צט; שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימנים מ, ריב; הרשב"ש, סימן רל; ועוד), הוא רואה את מקור החובה בדיני השבת אבדה(!), שמהם הוא למד כי "המעלים עיניו הוא מכלל 'אוטם אזנו מזעקת דל' (משלי כא, יג).
35 על פי משלי יג, כג.
36 עירובין כא ע"ב.
37 נימוק זה, "קיפוח הפרנסה" ופגיעה לא רק בחשוד אלא גם במשפחתו, מופיע פעמים הרבה כשיקול חשוב שיש ליתן עליו את הדעת, בין שאר שיקולים, קודם שבאים לפסול או להדיח אדם מכהונתו. ראה למשל דבריו הנוקבים של הרב אהרן וואלקין, שו"ת זקן אהרן, מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן ל, שנדרש, בדומה לענייננו, לעניינו של שוחט שביקשו לפסול אותו, מפני "שהנשים השכנות הוציאו עליו קול מכוער, שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות". בין שאר דבריו, כותב הרב וואלקין: "בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=של אותו אדם, שתלויים בו ילדים], וכל גופא מרתע בי [=וכל גופי רועד] להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו". וראה בהרחבה אביעד הכהן, " 'דרך כוכב מיעקב' - מינוי אנשי ציבור והדחתם: בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב טירקל: פרקי הגות, עיון ומשפט (אהרן ברק, קארין כרמית יפת, אליקים רובינשטיין עורכים), הוצאת נבו תש"ף, עמ' 155-109.
38 מדין תורה, ה"שונא" אינו נפסל אוטומטית להעיד. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לג, סעיף א: "כל הפסולים לדון - פסולים להעיד, חוץ מאוהב ושונא, שכשרים להעיד אף על פי שפסולין לדון". עם זאת, אם ממילא יש ספק בעדות העד, כגון במקרה שלפנינו, שמדובר בו בעֵד יחיד, ולא שניים כמצוות התורה, הטילו חכמים ספק בעדותו, מחשש שיעיד מתוך שנאתו לחשוד ומשיקולים זרים דברים שאינם אמת.
39 על פי בראשית לד, ל.
40 על פי משלי ח, ז.
41 על פי מיכה ד, ו.
42 ככל הנראה, הכוונה היא לרבי אברהם פלאג'י, בנו של רבי חיים פלאג'י, שכיהן כרבה של קהילת איזמיר במשך כשלושים שנה.
43 ראה מיכאל ויגודה, "נפגעי עבירות מין בהליך הפלילי", פרשת השבוע, גיליון מס' 497 (תש"ף).