על תרומתן של הלכות פדיון שבויים להלכות מדינה

יצחק ברט ^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

הלכות מדינה
מפורסמים דברי הראי"ה קוק¹, שלפיהם דיני המלחמה הם חלק מ"משפטי המלוכה" - קורפוס הלכתי ייחודי שנותרו ממנו שרידים בלבד:
וממלחמת מצוה לעניות דעתי אין ללמוד כלל... ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה... וכל אלה ועוד כיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד... ומהם גם כן דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר.
ואכן, מאז חורבן בית המקדש השני ועד לראשית שיבת ציון השלישית, במשך כ-1,800 שנה, כמעט שלא נדרשו פוסקי ההלכה למצוות התלויות בממלכה ובריבונות. חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, לצד כינון המוסדות הלאומיים והקמת מדינת ישראל, עוררו לפני כ-150 שנה צורך מתחדש בפסיקת הלכות בתחום זה, וצורך זה הלך וגבר ככל שהעצמאות היהודית הלכה והתעצמה. פוסקי ההלכה של דורנו נענו לאתגר, כל אחד בדרכו, ופעלו לקבץ את שרידי משפטי המלוכה שהוזכרו בדברי הראי"ה קוק, לשחזר את הלכות המדינה, לגבשן כתחום הלכתי מן המניין ולעצבן באדרת חדשה כדי שיוכלו לתת מענה לשאלות המתחדשות הרבות.

שני סוגים של הלכות מדינה
לשני סוגים נחלקות הלכות המדינה: יש מהן המבקשות לבחון אם ניתן לתת מענה לקשיים הלכתיים המתעוררים בפעילות המדינה, ויש מהן המתייחסות לדרכי השלטון - לאופן שבו על המדינה לפעול בתחומים חוקתיים ומנהליים.

הסוג הראשון של הלכות המדינה מבקש להשיב על שאלה שמלווה את ההגות ההלכתית הציונית-דתית מאז הקמת המדינה: כיצד ניתן להפעיל מדינה מודרנית לפי ההלכה. כך בימות החול, אך בעיקר - בשבת². תחום זה של הלכות המדינה עוסק בנושאים הכלולים בחלקי 'אורח חיים' ו'יורה דעה' של השולחן ערוך, שעל ההלכות הקבועות בהם נאמר בדרך כלל: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" (משלי כא, ל).

הסוג השני של הלכות המדינה כולל הלכות המשתייכות דרך כלל לחלקי חושן משפט ואבן העזר של השולחן ערוך, וכן לאותן הלכות שרבי יוסף קארו לא כלל בשולחנו הטהור, והן כלולות ביד-החזקה לרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם. הלכות אלה מתייחסות לשאלות השייכות לעולם המשפט החוקתי, כגון דרכי המינוי למשרות ציבוריות והתנהלותם של בתי המשפט, המוסדרות בחוקות מדינות העולם ובחוקי היסוד במדינת ישראל; לעקרונות החלים על החלטות מנהליות כגון חוקיות המִנהל, שקיפות, איסור ניגוד עניינים ושוויון; ולחקיקה ראויה בכל תחומי המשפט האזרחי והציבורי. בחלק מהמקרים גזרו פוסקי זמננו עקרונות יסוד מתשובות גדולי הפוסקים בימי הביניים, שהתייחסו לקהילות היהודיות ולמוסדותיהן, ובחלק מהמקרים הם נאלצו להסיק עקרונות מחודשים מהתורה, ממדרשי ההלכה ומהתלמודים.

שני סוגי הלכות המדינה שווים במאמץ הנדרש פעמים רבות מהפוסקים כדי לאתר סוגיות רלוונטיות במקורות המשפט העברי. לעיתים המאמץ נובע מתמורות משפטיות, מדעיות, טכנולוגיות וחברתיות, ולעיתים המאמץ נובע ממיעוט ההתייחסות ההלכתית לדינים התלויים בממלכה ובריבונות. כך או כך, פוסקי ההלכה נאלצו במקרים רבים לדמות מילתא למילתא מסוגיות שהקשר ביניהן לבין הלכות המדינה רחוק יחסית, כדי לשחזר את התחום ההלכתי שהראי"ה קוק כינה אותו: "משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה".

עקרונות הנלמדים מהלכות פדיון שבויים
סוגיית פדיון שבויים היא אחת מהסוגיות הנדירות הכלולות באותם "שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה", כדברי הראי"ה קוק. כפי שנראה להלן, מסוגיה זו - על ענפיה ופירותיה - ניתן ללמוד עקרונות חשובים בהלכות המדינה, שייתכן שיש מקום ליישמם גם בעניינים אחרים.

שניים הם יסודות הסוגייה: החובה ההלכתית לפעול לפדיון שבויים, והסייגים שקבעו חז"ל על חובה זו.

(1) על החובה לפדות שבויים ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם³: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים... ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים". רבי יוסף קארו ציטט הלכה זו בשולחן ערוך⁴, והוסיף: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים".

(2) המשנה⁵ מביאה תקנת חז"ל האוסרת על פדיון שבויים במחיר מופרז ועל הברחת שבויים משוביהם:
אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם. ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין.
להלן נבקש לעמוד על כמה עקרונות שניתן ללמוד מסוגיה זו ומהאופן שבו פירשו אותה פוסקים ראשונים ואחרונים⁶.

א. עקרון שלטון החוק
נפתח במובן מאליו: עצם העובדה שחז"ל תיקנו תקנה המחייבת את השלטון מלמדת על עקרון עליונות המשפט⁷. המלך, רשויות הקהילה וגופי השלטון כפופים לדין, וגם בתחומים שלטוניים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים מובהקים - לעיתים אין הם יכולים לעשות כרצונם.

למעשה, ההלכה אינה מסתפקת בקביעת החובה לפדות שבויים ובשרטוט גבולותיה, אלא יורדת לפרטי פרטים ומתייחסת גם למדרג הקדימויות בפדיון שבויים - בין איש לאישה, בין חולה לבריא, בין ילד לבוגר, ועוד⁸. הווי אומר: יש למשפט אמירה בסוגיות חוקתיות, ביטחוניות ומוסריות, ומוסדות השלטון כפופים לו.

ב. מחויבות הקהילה לחבריה
החובה לפעול לפדיון שבויים אינה מוטלת על היחיד בלבד, אלא אף על הקהילה. בהלכות צדקה פוסק השולחן ערוך: "לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו - יכולים לשנותן לפדיון שבויים"⁹. ואכן, לאורך הדורות פעלו קהילות ישראל בכל התפוצות לפדיון שבויים. שבייתו של אדם מישראל אינה בעיה פרטית שלו ושל בני משפחתו, אלא בעיה ציבורית שניתן - ואף חובה - להשתמש בכספי הציבור כדי לתת לה מענה. הקהילה נושאת באחריות כלפי חבריה בתחומים מסוימים, ועליה לפעול כדי לסייע להם בתחומים אלו.

לעקרון זה חשיבות רבה, שכן אם נעיין בתנ"ך ובהלכות מלכים לרמב"ם, נמצא הלכות העוסקות בזכויותיו של המלך¹⁰, בחובות הנתינים כלפיו¹¹ ובחובותיו הדתיות של המלך¹². לעומת זאת, כמעט שלא נמצא הלכות העוסקות בתפקידי המלך, בזכויות הנתינים ובחובות המלך כלפיהם, עד שהקורא הלכות אלה עלול לתהות לשם מה בכלל ממנים מלך¹³.

כאמור, מסוגיית פדיון שבויים יכולים אנו ללמוד שהקהילה (לרבות מדינה שמלך עומד בראשה) מחויבת כלפי חבריה בנושאים שונים, שאחד מהם הוא פדיון שבויים¹⁴. אם גבתה הקהילה כסף לבניית בית כנסת, ונשבה אחד מחבריה - אין לומר שבית הכנסת הוא צרכי רבים ואילו השבי הוא מצוקה פרטית, אלא יש להשתמש בכסף שנגבה לפדיונו¹⁵. הרי לנו, שהמלך מחויב כלפי נתיניו לשמירה על חייהם ועל חירותם.

ג. ביטחון הקהילה לעיתים דוחה חיי אדם
כאמור, חז"ל תיקנו שאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם. הגמרא מביאה שני טעמים לתקנה זו, והרמב"ם והשולחן ערוך פסקו שהטעם השני עיקר - "שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם"¹⁶. כלומר, אף על פי שהשבוי נתון בסכנת חיים¹⁷, אין פודים אותו יתר על דמיו כדי שלא לתת לאויבים תמריץ לשבות יהודים נוספים.

ייתכן שניתן ללמוד מסוגיה זו עקרון כללי בהלכות מדינה: האחריות לביטחון המדינה והאזרחים בעתיד דוחה לעיתים את האחריות לגורל האזרחים בהווה. בהלכות מדינה חובה להתחשב בפיקוח נפש עתידי, והוא אף עשוי לדחות פיקוח נפש של 'חולה שבפנינו'¹⁸.

ד. ברי ושמא - לא תמיד ברי עדיף
כאמור, לצד התקנה הנוגעת לפדיון שבויים יתר על כדי דמיהם, תיקנו חז"ל גם שלא להבריח את השבויים. כך פוסק השולחן ערוך¹⁹: "אין מבריחין השבויים מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עוּלם עליהם ומרבים בשמירתם".

כאשר יש הזדמנות צבאית לחלץ שבוי, שחרורו הוא ודאי ואילו הכבדת העול על השבויים הנותרים היא ספק בלבד: שמא יכבידו האויבים את עולם עליהם, ושמא לא יעשו זאת. מהאיסור על הברחת שבויים למדנו שהכלל ההלכתי 'ברי ושמא - ברי עדיף'²⁰ אינו חל כפשוטו בהלכות מדינה. מנהיגי הקהילה מחויבים לחשוש גם לסכנות רחוקות, ולעיתים חובה זו גוברת אף על פיקוח נפש מיידי²¹.

ה. שיקולים כלכליים לעיתים דוחים חיי אדם
כאמור, בסוגיית הגמרא מובאים שני טעמים לתקנת חז"ל שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם. הטעם הראשון הוא "משום דוחקא דצבורא" - כלומר, מפני העול הכלכלי שיוטל על הציבור. הרי לנו שגם כאשר חיי אדם עומדים על הפרק, מותר לקהילה להקצות תקציב לצרכים נוספים²².

זאת ועוד; בהתאם לתקנת חז"ל, התקציב המוקדש לפדיון שבויים נקבע על פי קריטריונים אובייקטיביים - מספר השבויים והמחיר שנהוג לשלם עבורם. בין בקהילה עשירה ובין בקהילה ענייה, התקציב המוקדש לפדיון כל שבוי הוא אחיד. הרי לנו שחז"ל לא חייבו את הקהילה להקצות למטרות דוגמת תרבות, חינוך ודת את המינימום ההכרחי, ולהשתמש בשאר התקציב להצלת חיי אדם. הקהילה רשאית לנהל את תקציבה בהתאם לסדר העדיפויות שקובעים מנהיגיה, ובלבד שהתקציב המוקצה לפדיון שבויים יהיה סביר ("כדי שוויים").

ז. שיקול הדעת הרחב של רשויות הקהילה
כפי שהראו רבים, תקנת חז"ל כמעט שלא יושמה הלכה למעשה. הפוסקים שנדרשו לשאלות מעשיות של פדיון שבויים מצאו דרכים שונות לצמצמה ולהתיר פדיון שבויים גם יתר על כדי דמיהם²³. מעבר למסקנות ההלכתיות שניתן ללמוד מדבריהם על גדרי תקנת חז"ל זו ועל גבולותיה, ניתן אולי להסיק מסוגיה זו מסקנה כללית יותר, שלפיה המשפט העברי מעניק לרשויות השלטון שיקול דעת רחב בנושאים הקשורים להנהגת הקהילה. גם כאשר תיקנו חז"ל תקנה מפורשת האוסרת על פדיון שבויים יתר על כדי דמיהם, בפועל - כאשר הקהילה הייתה מעוניינת לשלם ממון רב כדי לפדות אחד מחבריה, מצאו הפוסקים דרכים להתיר זאת.

ח. ההבדל בין רשויות ציבוריות לבין אנשים פרטיים
הגמרא במסכת כתובות מצטטת ברייתא המביאה מחלוקת בין תנא קמא לבין רבי שמעון בן גמליאל בדינה של אישה שנשבתה והשובים דורשים "עד עשרה בדמיה". לדעת תנא קמא - בעלה חייב לפדותה, ואילו רשב"ג סבור שאינו חייב לפדותה²⁴. הקשו הראשונים: כיצד מתיישבת שיטת תנא קמא עם תקנת חז"ל שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם?

בעלי התוספות²⁵ תירצו שתקנת חז"ל חלה על אדם הפודה את חברו ועל קהילה המתגייסת לפדות אחד מבניה, אך אינה חלה על אדם הפודה את עצמו, וכדבריהם: "ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו". התוספות ממשיכים ומסבירים כי כשם שתקנה זו אינה חלה על אדם הפודה את עצמו, כך היא אינה חלה אף על אדם הפודה את אשתו, שכן 'אשתו כגופו'.

ייתכן שבדברי התוספות ניתן למצוא רמז להבדל הקיים בין רשויות ציבוריות לבין אנשים פרטיים. כללי המשפט הציבורי מבטאים עקרונות מוסריים אבסולוטיים, אך עקרונות אלה אינם חלים מבחינה משפטית באופן זהה על הפרט. למרות שהתקנה המגבילה את גובה התשלום על פדיון שבויים נשענת על טעמים נכבדים ומשמעותיים, היא אינה חלה במלוא עוצמתה על אנשים פרטיים. המחויבות המשפטית של אנשים פרטיים לעקרונות המבטאים את האינטרס הציבורי - פחוּתה.

ט. עקרון המחויבות
הרא"ש הציע תירוץ נוסף על התירוץ של בעלי התוספות לקושייתם. לדעתו, איש חייב לפדות את אשתו אפילו יותר מכדי דמיה גם משום שהתחייב לפדותה בכתובה, וכדבריו: "כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה, כמו שיש לה ממון דמי"²⁶, והרי היא כמי שפודה את עצמה.

מדברי הרא"ש הסיק הרב שאול ישראלי שאם אדם רכש פוליסת ביטוח מפני שבי, אין חברת הביטוח יכולה להסתמך על תקנת חז"ל, אלא היא חייבת לפדותו מכוח הפוליסה אפילו יתר על כדי דמיו. והוסיף הרב ישראלי, שכיוצא בזה, כיוון שקיימת 'התחייבות בלתי כתובה' של המדינה לפדות את חייליה שנפלו בשבי, עליה לפדותם אף יתר על כדי דמיהם, כל עוד מדובר "בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי... הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם"²⁷.

אף הרב שלמה גורן כתב שתקנת חז"ל אינה חלה על פדיון חיילים חטופים, אך טעמו מעט אחר. לדעתו, המחויבות המיוחדת לפדיונם אינה נובעת מ'התחייבות בלתי-כתובה', אלא מעצם העובדה שהם נשלחו למלחמה בשליחות המדינה, וכדבריו: "כל שאנו אחראים לנפילתם בשבי, עלינו לעשות כל מאמץ לשחרר אותם מהשבי"²⁸.

לדרכנו נלמד כי בהלכות מדינה יש משקל משמעותי למחויבות המדינה לאזרחיה, בין אם מקורה בהתחייבות שנטלה המדינה על עצמה²⁹ ובין אם מקורה באחריות מוסרית³⁰. אם יש למדינה מחויבות מיוחדת לפדות אדם מהשבי, על המדינה לעשות זאת גם יתר על דמיו, ולא חלה עליה תקנת חז"ל.

י. בטל הטעם - בטלה התקנה
מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהכיר בילד שבוי בבית האסורים ברומא שהוא עתיד להיות מורה הוראה בישראל, ולא זז משם עד שפדאו בממון הרבה³¹. הקשו בעלי התוספות: והלוא אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם? ותירצו: "בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו"³². וביאר המאירי שטעם התקנה - שמא ישבו האויבים יהודים נוספים - אינו שייך בשעת החורבן, שבוֹ שבוּ הרומאים ממילא כל יהודי שיכלו לשבותו, כשמטרתם הייתה דיכוי המרד היהודי ולא סחיטת כספים³³.

מדברי התוספות ניתן ללמוד שבמשפט הציבורי יש משמעות רבה לטעם התקנה. כלל גדול הוא, שמשעה שנתקנה תקנה מטעם כלשהו, אף אם בטל הטעם - לא בטלה התקנה³⁴. במקרים שבהם נפסק שתקנה מסוימת אינה חלה לאחר שטעמה פג, הביאו הראשונים הסברים שונים לכך שכלל זה אינו חל³⁵. בניגוד לכך, במקרה זה הראשונים אינם נדרשים כלל לשאלה מדוע התקנה מפסיקה לחול לאחר שטעמה בטל. ייתכן שניתן ללמוד מכך שתקנות ציבוריות שתיקנו חז"ל, בניגוד לתקנות פרטיות, ניתקנו מראש כך שיחולו רק כל עוד טעמן רלוונטי. על מנהיגי הקהילה לפעול בהתאם לטעמי התקנה ולמציאות העכשווית, וניתן להם שיקול דעת רחב בכך.

בדרך זו הלכו חלק מפוסקי זמננו, כאשר הבחינו בין פדיון שבויים ושחרורם בעבר ובימינו. לדבריהם, טעם התקנות שנתקנו בעניין שבויים אינו שייך כאשר מטרת החוטפים אינה בצע כסף, ועל כן הן אינן חלות כאשר האויבים חוטפים אזרחים וחיילים כחלק ממלחמתם במדינת ישראל³⁶. במקרה זה, השיקולים שהוזכרו במקורות המשפט העברי עשויים לסייע למנהיגי המדינה בקבלת החלטה נכונה, אך התקנות הפורמליות אינן מחייבות אותם.

כך ביחס לפדיון שבויים, וכך ביחס להלכות מדינה באופן כללי: על קברניטי המדינה לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים, הן אלה הנוגעים לביטחון המדינה ולחוסנה, הן אלה הנוגעים לטובתם של אזרחיה, להחליט כיצד לפעול לפי שיקול דעתם, ולהתפלל כי הקב"ה יסייע בידם לקבל החלטה נכונה.

הערות:

* עו"ד יצחק ברט, ממונה (בפועל) על ייצוג הכנסת בערכאות.

1 שו"ת משפט כהן, סימן קמג.
2 לסקירה מקיפה של גישות שונות בפוסקים בעניין זה, ראה דוד ארונובסקי וגדעון ספיר, הסיפור של השבת - השבת הציבורית בישראל (ידיעות ספרים, 2022), פרק שמיני [="עמדת פוסקי ההלכה בעניין פעולתם של כוחות הביטחון והשירותים החיוניים בשבת", דיני ישראל לא (תשע"ז) 197]. לאחרונה, ראה מאמרי, "הפעלת מדינה בשבת: פיקוח נפש או ביטוי לריבונות?", תחומין מה (תשפ"ה) 119.
3 רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י.
4 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג.
5 משנה, גיטין ד, ו.
6 לסקירה של דברי הפוסקים בסוגיית פדיון שבויים, ראה מיכאל ויגודה, "עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים במשפט העברי", בתוך הלכה ציונית - המשמעויות ההלכתיות של הריבונות היהודית (בעריכת ידידיה צ' שטרן ויאיר שלג), המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, מעמ' 394, ובמאמרים שצוטטו שם. וראה גם ירון אונגר, "עסקה לשחרור חטופים", תחומין מה (תשפ"ה) 63.
7 על שלטון החוק במשפט העברי, ראה נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט. וראה למשל שו"ת הרמ"א, סימן עג: "דבר פשוט, שאין כח לטובי העיר לתקן דבר כי אם על פי הדין והמשפט... ולכן פשוט הוא שאין כח ביד בני העיר לתקן תקנות רק מה שבידן מכח הדין, ולא מה שתעלה על רוחם, וזה לא היה ולא יהיה".
8 ראה הרב יהודה זולדן, "קדימויות בשחרור נשים וילדים משבי", תחומין מד (תשפ"ד) 99; הרב יהושע וייסינגר, "קדימות שבוי חולה בפדיון שבויים", תחומין מד (תשפ"ד) 108.
9 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף א.
10 בתחום זה עוסק 'משפט המלך' - נאומו של שמואל ערב המלכת שאול (שמואל א ח, יא-יח). הרמב"ם פסק כשיטת שמואל ורבי יוסי (סנהדרין כ ע"ב), שלפיה "כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו", ראה רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ד.
11 ראה רמב"ם, שם, פרק ב.
12 בכך עוסקת פרשיית המלך שבתורה (דברים יז, יג-כ). וראה רמב"ם, שם, פרק ג.
13 בהקשר זה פוסק הרמב"ם (שם, פרק ד, הלכה י): "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'". בתורה נאמר שמינוי מלך נובע מבקשת העם: "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (דברים יז, יד). מכאן ייתכן לדייק שתפקידיו של מלך ישראל זהים לתפקידים המקובלים של מלכי אומות העולם. לדרך זו, ייתכן הבדל בין המצב בעבר, שבו מלכים נהגו לדאוג לביטחון אזרחיהם בלבד, לבין המצב כיום, שבו מדינות דואגות לאזרחיהן בתחומים רבים ומגוונים. וראה מיכאל ויגודה, "לטיבה של הנהגה מדינית בישראל ולייעודה", פרשת השבוע 424 (תשע"ג).
14 מחויבויות נוספות של הקהילה לחבריה הן בתחומי הרווחה (=החזקת קופת צדקה), החינוך (=הושבת מלמדי תינוקות), התחבורה (=תיקון הדרכים) והכלכלה (=פיקוח על מחירים) - ראה: תלמוד בבלי, מועד קטן ה ע"א; רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות א-ג; הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה א; הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה א.
15 ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, הלכה א: "ואפילו אם גבו לצורך בנין בית הכנסת, ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין, שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת - מותר למכרם לצורך פדיון שבויים. אבל אם בנאוהו כבר, לא ימכרו אותו".
16 גיטין מה ע"א; רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה יב; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ד.
17 ראה רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י: " שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על... לא תעמוד על דם רעך... ובטל מצות... וחי אחיך עמך... והצל לקוחים למות". אמנם, חלק מהראשונים טענו שתקנת חז"ל אינה חלה על שבויים המצויים בסכנת חיים, אך ראשונים אחרים חלקו עליהם (ראה רמב"ן, גיטין מה ע"א, ד"ה משום), וגם השולחן ערוך לא פסק כך.
18 על היחס בין פיקוח נפש של 'חולה שבפנינו' לבין פיקוח נפש ציבורי, ראה מאמרי, "גדרי פיקוח נפש ציבורי", תחומין כט (תשס"ט) 386. על מקורות נוספים למשמעות ההלכתית של אחריות המדינה לאזרחיה, ראה הרב נריה גוטל, ממשפטי המלוכה - אחריות לאומית כשיקול פסיקה, מרכז תורה ומדינה, התשפ"א.
19 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, הלכה ה.
20 על יישום כלל זה ביחס לפיקוח נפש, ראה נחום רקובר, מסירות נפש - הקרבת היחיד להצלת הרבים, ירושלים תש"ס.
21 על החשש לפיקוח נפש רחוק כאשר מדובר בציבור, ראה מאמרי (לעיל, הערה 18).
22 על דחיית פיקוח נפש מפני צרכים כלכליים של הציבור, ראה למשל: הקדמת הרב יעקב אריאל לספר ממשפטי המלוכה (לעיל, הערה 18); הרב שלמה דיכובסקי, "קדימויות בענייני בטחון ובחלוקת משאבי צדקה", תחומין לב (תשע"ב) 153; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך משאבים מוגבלים.
23 ראה במאמרים שהוזכרו לעיל, הערה 6. וכתב הרדב"ז (שו"ת, חלק א, סימן מ): "כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרים בשוק... והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד".
24 כתובות נא ע"א-ע"ב.
25 תוספות, גיטין מה ע"א, ד"ה דלא.
26 רא"ש, כתובות, פרק ד, סימן כב.
27 חוות בנימין, סימן טז.
28 תורת המדינה, עמ' 424.
29 על תוקפה של מחויבות הנובעת מהתחייבות נוכל ללמוד גם מספר יהושע. לאחר שהמרגלים ששלח יהושע הבטיחו לרחב שלא יהרגו אותה ואת בני משפחתה, קִיים יהושע את הבטחתם למרות הציווי להחרים את כל אנשי העיר (יהושע ב; שם ו, כה). ולאחר שנכרתה ברית בין ישראל לגבעונים, קִיים יהושע את הברית, למרות שהיא נכרתה ברמאות ולמרות שהתורה ציוותה להחרים את כל אנשי שבעת העממים (יהושע ט).
30 במשפט הפרטי מצאנו שכאשר אדם נושא באחריות על תקלה מסוימת שנגרמה בגללו (גם אם לא באשמתו), יש עליו חובה מוגברת לתקנה. זהו הכלל שקובעת המשנה (בבא קמא א, ב): "כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו", וכפירושו השני של רש"י (שם ט ע"ב): "כל שחבתי בשמירתו - שנתחייבתי לשומרו... עלי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר אני חייב לשלם". האחריות המוסרית לנזק גוררת בעקבותיה חובה מוגברת לתקנו. במשפט הציבורי מצאנו עיקרון דומה בדברי המשנה (סוטה ט, ו) על אחריות זקני העיר למותו של אדם בסביבתה, וכן בדברי הגמרא (מועד קטן ה ע"א) בעניין תיקון הדרכים והרחובות: "ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? תלמוד לומר: והיה עליך דמים". על מקורות ל"אחריות ההלכתית או המוסרית המוטלת על בעלי תפקידים הממונים על שלומם ובטחונם של יחידים, קבוצות או פורמציות של ישראל או של נכרים", ראה שו"ת משיב מלחמה, חלק א, סימן ב.
31 גיטין נח ע"א.
32 תוספות, גיטין מה ע"א, ד"ה דלא.
33 בית הבחירה, גיטין מה ע"א, ד"ה כבר ביארנו.
34 ביצה ה ע"א-ע"ב; רמב"ם, הלכות ממרים, פרק א, הלכה ב.
35 ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
36 ראה המקורות שהוזכרו אצל ויגודה (לעיל, הערה 6); הרב יעקב יהודה יקיר והרב יאיר קרטמן, "שחרור חטופים בשעת מלחמה", תחומין מד (תשפ"ד) 86.

---

---