אקדמות מילין
ה"שערים", שערי המשפט, קשורים קשר הדוק למערכת המשפט. מטבע בריאתם, כמייצגי מערכת החוק והצדק - על דרך הכלל הם צריכים להיות פתוחים לכל¹.

ביטוי לזיקה שבין שער העיר והמשפט ניתן בראש פרשתנו: "שׁוֹפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֵּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח). פסוק זה, הקובע כלל וציווי, מבטא את חשיבות המשפט והנורמות בהסדרת אורחותיה של חברה. ובדומה למלכות, אלמלא מוראם – איש את רעהו - חיים בלעו.

הצבת המערכת השיפוטית ב"שער", בראש חוצות, בפתח העיר, מבטאת, בין השאר, את חשיבות המשפט בתיקון חיי חברה נאותים. הד לזיקה שבין ה"שער" וה"משפט" ניתן למצוא בהרבה מקורות. כך, למשל, בפסוק "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים יז, ח). ועל אף שבפסוק יש לכאורה ערבוב בין "דברי משפט" ו"דברי ריבות" לבין הלכות דתיות במהותן (כגון דיני נגעים), עיקרו מכוון ל"דברי משפט", ומכאן אזכור ה"שערים, שהם מקום המשפט, והציווי הנוסף ל"עלות" אל מקום המשפט, שחז"ל ראו אותו גם כמרמז לסנהדרין, הגוף השיפוטי (וההוראתי) העליון².

כך, בתיאורו של אבשלום, המבקש למלוך במקום אביו, דוד המלך, וכביטוי לכך קובע את מקומו בשער, שם ישב דרך כלל "המלך למשפט": "והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט" (שמואל ב, טו, ב); כך, באחד משירי המעלות המפורסמים: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ?ים... כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט" (תהלים קכב), כש"שָמָה" מתייחס באופן מיוחד ל"שעריך ירושלים", ולא רק לעיר הכללית. נוסיף עוד שגם אברהם אבינו, המבקש לתת גושפנקה רשמית למעשה רכישת מערת המכפלה, עושה זאת דווקא בשער העיר, והוא מקום המשפט: "לאבר.הם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (בראשית כג, י). ובדומה לו, בועז המבקש לסיים את ההליך המשפטי של גאולת השדה וייבום רות המואביה³. עשיית מעשה הקניין ב"שער העיר", נועדה להבטיח שיינתן לו תוקף משפטי בפומבי, ולא יהא ניתן לכפור בו לאחר זמן. מכאן יובנו היטב דברי הנביאים: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט" (עמוס ה, טו); "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם⁴" (זכריה ח, טז), ועוד⁵.

לפי התיאור בספר יהושע, גם רוצח שהיכה את רעהו בשגגה, נשפט בשער עיר המקלט: "ונס אל אחת מהערים האלה ועמד פתח שער העיר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ואספו אתו העירה אליהם ונתנו לו מקום וישב עמם" (יהושע כ, ד).

כתוצאה מזיהוי זה בין ה"שער" ומקום המשפט", זיהו לעתים חכמים הראשונים את היושבים ב"שער העיר" עם השופטים, ולא עם סתם "זקני ארץ", מנהיגי העדה. כך, למשל, על הפסוק "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" (בראשית יט, א), שהפועל שבו "ישב" נכתב בכתיב חסר, דרשו חז"ל: "אותו היום מינוהו שופט על השופטים"⁶, היינו: ארכי-הדיינים⁷ (ובלשוננו דהאידנא: מעין נשיא בית המשפט), וכפי שפירשו הפרשנים דוגמת ר' אליהו מזרחי: "ויושבי השער בכל מקום הם השופטים". ומכאן אף מקור למסורת שלפיה מרדכי היהודי ש"ישב בשער המלך" היה אחד מחכמי הסנהדרין. בדומה לכך, היו שפירשו את שבחו של איש אשת החיל, שעליו נאמר "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" (משלי לא כג)⁸, דווקא עם השופט היושב בדין בשער העיר. ברוח זו פורשו גם מקורות שעל פניהם אינם קשורים להליך השיפוטי, אך על רקע הזכרת ה"שער" נקשרו אליו. כך, למשל, מנסה המלבי"ם, ר' מאיר לייבוש (רוסיה-רומניה, המאה הי"ט), לראות בהזכרה החוזרת ונשנית של השער בפרשת העגל, "ויעמד משה בשער המחנה" (שמות לב, כד), "עברו וָשובו משער לשער במחנה" (שם, כז), מעין אסמכתא לעובדה שנתקיים שם משפט, "שהשער מציין תמיד ישיבת השופטים, שהיה דרכם לשבת בשער... וכן היו שערים ובתי דינים לכל שבט... וציווה שהלויים יהיו השוטרים להקים פסק בית הדין והרגו איש את אחיו שיתחייב מיתה בבית דין על ידי עדים והתראה"⁹.

מיקום בית הדין ב"שער", נקבע להלכה בדברי הרמב"ם¹⁰: "... עוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה ויושבת בשער העיר שנאמר 'והציגו בשער משפט' (עמוס ה, טו)".

מיקומו של בית המשפט במכלול העירוני, כמו גם צורתו, מבנהו, מרכיביו וסגנונו, חורגים מעבר לצרכים הפונקציונליים שהוא משמש, ומשמשים לא אחת אמצעי לשיקוף ערכים והעברת מסרים רעיוניים בדבר מקום המשפט בחיינו, משמעותו ותוכנו¹¹.

הזיהוי שבין ה"שער" ומקום המשפט עשוי לסייע גם בהבנה עמוקה יותר של פסוקים שונים במקרא. כך, למשל, נאמר בספר משלי: "אל תגזל דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער" (משלי כד, כד). על פני הדברים מדובר באיסור כללי לדכא "עני", אדם הנמצא בשולי החברה. ברם, יש מן הפרשנים, כמו "מצודת דוד" על אתר, שפירשו שיש כאן אזהרה מיוחדת לדיין שלא "יכיר פנים במשפט", ויימנע מלדכא עני – שאין לו יכולת ואמצעים להציג את טיעוניו המשפטיים כמו שיש לבעל הון – ב"שער", במקום המשפט ובעת קיום ההליך המשפטי. פירוש זה מהדהד גם את דברי התוכחה הנוקבים של הנביא עמוס: "כי ידעתי רבים פשעיכם, ועצמים חטאתיכם, צררי צדיק, לקחי כפר, ואביונים בשער הטו" (עמוס ה, יב)¹², היינו: דיינים שעיוותו את הדין ב"שער", במקום המשפט, וחטאו בהטיית הדין נגד העני והאביון¹³.

"עלייה" למשפט
במקורות שונים, כבר למן ציווי התורה, ניתן למצוא זיקה בין פעולת "עלייה" לבין המשפט¹⁴. אחד המפורסמים שבהם נאמר על דבורה הנביאה: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות, היא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בעת ההיא. ויעלו אליה בני ישראל למשפט" (שופטים ד, ד-ה).

ראשית נציין, שבעוד שהכינוי "שופט" מציין בספר "שופטים" בעיקר מנהיג, מהמשך הכתובים בזיקה לדבורה, המפרטים את מקום ישיבתה, עולה שמדובר לא רק ב"שפיטה" במשמעות מנהיגות אלא גם ב"שפיטה" שמשמעה 'יישוב סכסוך'¹⁵: "והיא יושבת תחת תֹמר דבורה¹⁶ בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, ויעלו אליה בני ישראל למשפט" (שופטים ד, ה).

מעבר למשמעותו הסמלית, הרואה את המשפט כדבר מרומם ונשגב, ש"עולים" אליו, אפשר שהשימוש בפועל זה מבטא גם תופעה ריאלית. בניגוד להצבת בית המשפט ב"שער העיר", בתרבויות קדומות – וגם בחלק מבנות ימינו – מציבים את בית המשפט ב"גובהה של עיר". ביטוי לכך ניתן בתוכנית המקורית להקים את בית המשפט עליון "מעל פסגת הר הצופים". בשנת 1969  הוענקה תרומה להקמת בית המשפט העליון במקום זה ואף נערכה תחרות אדריכלים שבה זכתה הצעתם של האדריכלים סופר-קולודני. בשנת 1973 אף הונחה אבן-הפינה לבניין בהר הצופים, אך אז פרצה מלחמת יום כיפור, התרומה שניתנה בוטלה בשל אילוצים שונים, והתוכניות נגוזו. ומכל מקום: ה"עלייה" למשפט מתבטאת פעמים הרבה גם בתוך בניין בית המשפט עצמו. כך, בקביעת גרמי מדרגות שעליהם צריכים בעלי הדין לטפס כדי להגיע לאולם בית המשפט¹⁷. כך גם במקרים רבים, כאשר מצויות כמה ערכאות משפט באותו בניין, הגבוהות שבהן (או השופטים הוותיקים בכל ערכאה, ובראשם נשיא בית המשפט) ממוקמות לא אחת בקומות העליונות של בניין בית המשפט¹⁸, וכך גם באולם עצמו: השופט "יושב בדין", על גבי במה מוגבהת, ואילו בעלי הדין נמצאים במישור נמוך יותר, וניצבים-עומדים לפניו, למצער בעת שהם משמיעים בפניו את טענותיהם.

הזיקה שבין "עליה" למשפט לבין "ישיבה" בדין, קיבלה ביטוי ציורי במדרש. על הפסוק "עלה אלהים בתרועה" (תהלים מז, ו), שלכאורה, ולוּ לפי פשוטו של מקרא והקשר תוכנו של הפרק, אינו קשור כלל להליך משפטי, דרשו חכמים¹⁹:
"עלה א-להים בתרועה"... בשעה שהקב"ה עולה ויושב, על כיסא דין הוא עולה. וכשישראל תוקעין בשופר, הקב"ה עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים שנאמר ה' בקול שופר²⁰.
לנוכח קרבתו של הפועל "ע.ל.ה." לפעולת השפיטה, אין זה מפליא שחכמים קישרו אותו גם בפסוק זה ל"משחק הכיסאות" שבו מחליף הקב"ה, היושב על כס המשפט בין כיסא הדין לכיסא של רחמים²¹. ולא ייפלא שאמירת פסוק זה ניצבת במוקדו של "יום הדין" במעגל החיים היהודי, ונאמרת קודם תקיעת השופר בראש השנה²².

כס המשפט
בלשון העברית המדוברת נהוג לומר שהשופט, בדומה למלך²³, יושב על "כס המשפט", מונח המבטא את מקומו המיוחד²⁴. השימוש בתואר הייחודי "כס"²⁵ – ולא בזה השגור "כסא" – מבטא את הלשון ה'גבוהה' שבה נוטים להשתמש בשדה המשפט, בדומה למונחים המשמשים את המלכות ("כס מלכות").

לצד זאת, יש במקרא הדים לישיבת השופטים על "כיסאות": "כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד" (תהלים קכב, ה). רש"י פירש פסוק זה, המדבר בכיסאות המשפט שבירושלים, כמכוון לשפיטת אומות העולם: "כי גם בירושלים תשרה השכינה וישבו שם כסאות לשפוט בהם את האומות וכסאות מלוכה לבית דוד". לעומתו, בעל "מצודת דוד" ראה אותם כמכוונים לכיסאות המשפט של הסנהדרין, ערכאת השיפוט (והחקיקה) הגבוהה ביותר שמקום מושבה המקורי היה בירושלים, בסמוך לבית המקדש: "כי שמה ישבו כסאות רבות לעשות משפט, והם כסאות הסנהדרין, ואף שם היו כסאות לבית דוד הדנין דין אמת"²⁶.

"כחצי גורן עגולה"
הן מושב השופטים, הן מושב עורכי הדין, באי כוח הצדדים, נקבע באולם בית בית המשפט העליון ליד שולחן מעוגל, הבנוי בצורת סהר²⁷. עיצוב זה נועד להדהד את מושב הסנהדרין, אבל שונה ממנו. וכך שנינו במשנת סנהדרין (ד, ה): "סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה. ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם²⁸, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין". הווה אומר: בסנהדרין, חבריה השופטים-הדיינים, הם אלה שהיו יושבים כ"חצי גורן עגולה" ולא בעלי הדין שטוענים לפניהם. לעומת זאת, בדומה לנוהג בסנהדרין הקדומה, גם בימינו מזכיר הרכב השופטים והקלדן שמקליד את פרוטוקול בית המשפט העליון יושבים לפני שולחן השופטים, מימין ומשמאל²⁹.

ספסל הנאשמים ודוכן העדים
בלשון המדוברת, בעוד שהשופט יושב על כס המשפט, הנאשם יושב על "ספסל הנאשמים"³⁰. על מנת לייחד מקום לעמידתו של עד במשפט, נולד גם הצירוף "דוכן העדים". מונח המשקף נוהג עתיק יומין שלפיו בשעת עדותו העד היה אכן ניצב ליד "דוכן"-עמוד מיוחד, ומשם היה משיב על השאלות שהופנו עליו.

כְּלֵי הדַיָינים
להשלמת התמונה נסב את שימת הלב לכמה מן ה"כלים" באולם בית המשפט. מהתיאורים השונים במקורות המשפט העברי עולה שבאולם הדיונים בבית הדין, ניצבו לפני הדיינים "כלים" מכלים שונים, והם "כלי הדיינים"³¹. לצד תכליתם המעשית, אפשר ונודעה להם גם תכלית הרתעתית. חכמים דרשו את הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), כנגד "כלי הדיינים", שצריכים להיות לפניהם בעת הדיון, וביניהם רצועה שנועדה להלקות את החייב בדינו, שופר שנועד להכרזת חרם על פלוני שנתחייב בו, וסנדל שנועד למקרה של חליצה³². ויש שהוסיפו אף ספר תורה, שנועד להשביע בעל דין או עד בעת הצורך³³. חכמי ההלכה נחלקו בשאלה האם גם בימינו עדיין חל חיוב זה. רבי יעקב בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ד) מביא בחיבורו "ארבעה טורים" הלכה זו בשם רב האי גאון³⁴, ור' יהושע ולק כ"ץ (פולין, ראשית המאה הי"ז) בעל הסמ"ע בפירושו על אתר, כותב שמשמע מדברי הטור שגם בזמן הזה חייבים הדיינים להחזיק כלים אלו בבית הדין. ברם, הוא מוסיף ומציין שהשולחן ערוך והרמ"א השמיטו דין זה ואפשר שלדעתם החיוב להעמיד כלי דיינים אלה אינו חל עוד בימינו³⁵.

"חלף סידרה" – כלי לקציבת משך הטיעון בבית הדין
עדות מעניינת ל"כלי" נוסף שעמד לצד הדיינים מופיעה במדרש האגדה³⁶. אגב דיון ב"נאום הסנגוריה" של אברהם אבינו על אנשי סדום, ובקשת אברהם מהקדוש ברוך הוא שיחמול על סדום היה ויהיו בה רק 45 צדיקים ולא 50, אומר המדרש: ""אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה"... אמר רבי לוי: לחלף סדרא מלאה מים: כל זמן שהיא מלאה מים - סניגור מלמד זכות; ופעמים מבקש הדיין שילמד הסניגור, והוא אומר: הוסיפו מים לתוכה". השימוש ב"חלף סדרא" זו שאוב ככל הנראה מסדרי הדין בבתי המשפט הלא יהודיים בארץ ישראל באותה תקופה, והיא כלי המשמש מעין "שעון מים": בראשית הטיעון ממלאים אותם והיא מטפטפת והולכת, וכשנגמרים בה המים חייב בעל הדין להפסיק את טיעונו. כידוע, משאב "הזמן השיפוטי" יקר ביותר, ומערכות משפט שונות מתחבטות באיזון הראוי בין הרצון לתת לבעל דין את יומו בבית המשפט, במיוחד בהליכים פליליים³⁷, ולאפשר לו להעלות כל טענה, לבין זמנו המוגבל של בית המשפט (וכך, במיוחד, כאשר כל הארכה בטיעון באה על חשבון בעלי דין אחרים, ואף גורמת "עינוי דין" לבעלי הדין הממתינים לתורם). ואכן, בדומה ל"חלף סדרא" זו, מדינות שונות, כגון בארצות הברית, ישנו "שעון עצר" הקובע את משך הטיעון המרבי המותר לבעל הדין, ועם סיום פרק הזמן שנקצב לו הוא חייב להפסיק את טיעונו. כך, למשל, בבית המשפט העליון האמריקני, ופרט למקרים חריגים ביותר, ניתן לכל בעל דין משך זמן של 30 דקות להשמעת טיעוניו, הא ותו לא. בבית המשפט לערעורים בקליפורניה, הועמד משך זמן זה על 15 דקות לכל צד.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
תודתי נתונה לעמיתיי ד"ר מיכאל ויגודה והשופט רפאל יעקובי שהאירו עיניי בכמה מן הסוגיות במאמר זה.

1 תיאורו הנוקב של פרנץ קפקא, על הניצב "לפני החוק" שמוצא לפניו דלת אטומה ונעולה, זועק חמס נגד אטימותה במקרים מסוימים, מבטא את כישלון המערכת המשפטית לספק צדק לכל. בשל הזיקה בין ה"שער" למקום המשפט, עיצבו גם אדריכלים את הכניסה הראשית לבניין בית המשפט העליון ולאולמותיו (וכך גם בחלק מבתי המשפט האחרים) כ"בית שער", שמהדהד גם את "שער העיר" הקדום, וגם את שערי חומת ירושלים העתיקה. ראה: יוסף שרון, בניין בית המשפט העליון, ירושלים תשנ"ג.
2 ראה סנהדרין יד ע"א. על ה"עליה" למשפט, ראה להלן.
3 רות ד, א: "ובעז עלה השער וישב שם". וכבר התרגום הארמי למקרא מקשר זאת למקום המשפט: "וּבוֹעַז סְלֵיק לִתְרַע בֵּית דִּינָא דְּסַנְהֶדְּרִין". וכך פירש גם המלבי"ם בפירושו על אתר: "ובועז עלה השער - ששם מושב הסנהדרין, והיה דעתו להזמין את הגואל על ידי שלוחא דבי דינא [=שליח בית הדין]". אבל במדרש זוטא (מהדורת בובר) על אתר: "ובועז עלה השער - אין שער אלא בית המדרש(!), הדא הוא דכתיב [=וזהו שנאמר] 'ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים' ".
4 יש לתת את הדעת לתרגום הארמי המיוחס ליונתן, שמתרגם כאן: "דוּנוּ בְּקִרְוֵיכוֹן", היינו: בקריותיכם, בעריכם, ולאו דווקא בשערי העיר ("תרעי קרייתא" בארמית). ומכל מקום, בעקבות חז"ל, בפירושו על אתר מייחס רש"י את הצירוף "משפט שלום" כמכוון דווקא ל"פשרה" ולא לחריצת דין. אכן, בעל "מצודת ציון" מסב את הביטוי למשפט הרגיל, ומוסיף: "בשעריכם - שָם מקום המשפט כמ"ש 'אל זקני העיר השערה' (דברים כב, טו), פסוק שנאמר בדין "נערה המאורסה". על אופי ה"שיפוטי-משפטי" של בירור עניינה בפני "זקני העיר", ראה התרגום המיוחס ליונתן על אתר: "חַכִּימֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּי דִינָא". והשווה להליך הדומה שמתקיים בעניין הייבום: "וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים" (דברים כה, ז). גם שם מתרגמים התרגומים הקדומים למקרא, כגון אונקלוס: "לתרע בית דינא".
5 ראה עוד: רות ד, יא; "דבר העורכים", שערי משפט ט (תשע"ח), עמ' 7. אביעד הכהן, "בדלתיים לא סגורות", באתר 929, https://www.929.org.il/author/112/post/21566.
והשווה ל"צדק" הנעשה במסתרים, בחושך ובחדרי חדרים, המתואר בספרו של פ' קפקא, "המשפט".
6 ראה אביעד הכהן, "ביקור בעיר החטאים", פרשת השבוע 1 (תשס"א) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, 236-227].
7 למשמעות ביטוי זה שמופיע במשנת אבות (א, ח) "אל תעש עצמך כארכי הדיינים", ראה אביעד הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459, והפניות שם.
8 וראה פירוש המלבי"ם על אתר.
9 השופט אליקים רובינשטיין הסב את שימת הלב לפירוש זה, ראה מאמרו "על סכנת המדרון החלקלק", פרשת השבוע 65 (תשס"ד).
10 רמב"ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין א, ג.
11 על הערכים המשתקפים בבניין בית המשפט העליון בירושלים, לרבות שיקוף ערכים יהודיים מובהקים (דוגמת "מעגלי צדק", "שורת הדין", "צדק משמים נשקף", וכיוצא באלה, ראה: שרון (לעיל, הערה 1); אביגדור פלדמן, "מקום המשפט – היכל הצדק בתל אביב", בתוך: בדלתיים פתוחות, חיפה תשפ"ד, עמ' 41-31; אמנון רכטר, חשוף (תל אביב, 2020). לדוגמאות מחו"ל, ראה למשל: Jonathan Rosenblum, "Social Ideology as Seen through Courtroom and Courthouse Architecture", Columbia Journal of Law & the Arts, Vol. 22 (1998), pp. 463-523; וכן: A. Hanson, Scales of Justice: How Courtroom Architecture in the United States and Japan Influences and Reflects the Politics of their Legal Systems (2011) (נמצא במרשתת).
12 וכמעין "תשובת המשקל", מופיע מיד בסמוך ציווי בניסוח חיובי: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט" (עמוס ה, טו).  
13 גם פסוק זה מהדהד את ההתראה המיוחדת שנאמרה בתורה מספר פעמים: "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג, ו); "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה" (דברים כד, יז).
14 דברים יז, ח ("כי ייפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית"), וראה לעיל. מעניין לציין שביטוי מעין זה השתגר בלשון (או בעגה) העברית הצבאית ("פלוני עלה למשפט", "אני אעלה אותך למשפט") אך לא בזו האזרחית. על אופייה של הלשון העברית הצבאית, ראה: רוביק רוזנטל, מדברים צהלית: דיוקן שפת הצבא הישראלית, ת"א, תשס"ט. בחיבור זה (שמבוסס על עבודת דוקטור שנכתבה בנושא), אין התייחסות לצירוף "עליה למשפט".
15 כך לפחות הבינו חלק מהפרשנים, שביקשו לראות בדבורה הנביאה שופטת לכל דבר, ולתת פשר ליכולתה למלא תפקיד זה למרות היותה אישה, לכאורה בניגוד לנוהג ולדין המקראי. ראה לאחרונה: בג"ץ 7583/22 המרכז לקידום מעמד האישה נ' הרבנים הראשיים לישראל, פסקה 23 לפסק דינו של השופט מינץ. בעניין זה ראה גם את תפילת שלמה: "ונתת לעבדך לב שֹׁמֵע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה" (מלכים א, ג, ט), ודומה שה"שפיטה" האמורה כאן משמעותה כפולה, הן 'הנהגה שלטונית' הן 'הכרעה במחלוקת' או 'יישוב סכסוך'. וכאמור בסמוך, נענתה תפילתו על אתר: "יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עֹשר ולא שאלת נפש איביך ושאלת לך הבין לשמע משפט, הנה עשיתי כדבריך" (מלכים א, ג, יב). ומכאן "משפט שלמה" (מלכים א, ג), שהכריע בעניין שתי הנשים שבאו לפניו, שיצא שמו הטוב בעולם. אין זה מפליא אפוא שבספר המיוחס לשלמה נאמר: "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד), ודומה שגם כאן ה"משפט" מציין הן מעשה ההנהגה הן שפיטה. על המלך כשופט במשפט המקראי, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, " 'המלך המשפט' - הליכי שפיטה ומעין שפיטה ברשות המבצעת והמחוקקת", פרשת השבוע 493 (תשע"ט).
16 המקרא אינו מציין את מיקומו המדויק של "תומר דבורה" זה, אך לא יהא זה מופרך להניח שהוא ניצב במקום פתוח, וגם בו יש ביטוי נוסף ל"עממיותו" של ההליך במשפט העברי, שבו ישב השופט פעמים הרבה דווקא ב"שער העיר", גלוי לעין כל, כדי להבליט את חשיבות פומביות הדיון. בגמרא (מגילה יד ע"א), מובאת דעתו של ר' שמעון בן אבשלום שלפיה ישיבת השופטת דבורה במקום פתוח נועד למנוע את "ייחודה" עם גברים בחדר סגור, דבר שנאסר בהלכה התלמודית (עבודה זרה לו ע"ב).
17 כך, למשל, בבניין בית המשפט העליון האמריקני בוושינגטון. כך גם בבניין בית המשפט העליון הישראלי בירושלים, שבו מוביל כבש מדרגות רחב ידיים אל אולמות המשפט בקומה העליונה, כשבדרכם אליו נחשפים הבאים לחלון פנורמי ענק שממנו נשקף מראה העיר ירושלים. קביעת חלון גדול זה, כמו קביעת חלון בתקרות אולמות המשפט נועדה לבטא, בין השאר, את ערך השקיפות, את הרעיון שהצדק צריך גם להיראות ולא להיוותר בחלל סגור, וגם את "פתיחותו" של בית המשפט לנמענו, הציבור שנמצא חוצה לו. רעיון דומה שוּקע במנהג לקבוע חלונות בבית הכנסת, שמשקפים למתפללים ולשליח הציבור את צורכי הציבור שמצוי חוצה לבניינו. ראה ברכות לא ע"א. זאת, בניגוד בולט לסיפורו של קפקא, שם מגיע יוסף ק' אל לשכות השופטים ונוכח לגלות שהן אפלות, כלל הפתחים חסומים בקרשי עץ והאווירה כולה מחניקה וצפופה. גם ספריית בית המשפט העליון תחומה בקיר זכוכית המאפשרת צפייה בספרי החוקים שמהווים בסיס למשפט. לעומת פתיחות זו, ספרי החוק ב"המשפט" סגורים בפני יוסף ק' וגם כשהוא מבקש לראותם הוא מסורב. ראה: כרמל חנני, "הארכיטקטורה של הצדק", נמצא במרשתת: https://urbanologia.tau.ac.il/.
18 כך, למשל, היה בבית המשפט העליון הישן, ששכן במגרש הרוסים בירושלים לצד בית משפט השלום. הראשון מוקם בקומה העליונה של הבניין, ואילו אולמות בית משפט השלום מוקמו בקומה התחתונה.
19 ילקוט שמעוני תהלים, רמז תשנד.
20 המעבר מ"כסא דין" ל"כסא רחמים" מבוסס על השוני בני שמות הקב"ה המוזכרים בפסוק, כאשר שם "א-להים" מכוון דרך כלל כלפי "מידת הדין", ואילו שם ה' מכוון כלפי מידת הרחמים. ביטוי לישיבת הקב"ה בדין על כיסא של רחמים בא בקטע המפורסם בסליחות החוזר על עצמו: "אל מלך יושב על כיסא רחמים". ביטוי בן ימינו לכך ניתן גם בשירו של חנן בן ארי "שבורי לב": "מי  יושב על כיסא דין, מתכסה ברחמים, מוחל וסולח".
21 רמז לכך נמצא גם בהמשך הפרק, פסוק ט: "אלקים ישב על כסא קדשו".
22 על דימוי הקב"ה לשופט היושב בדין ביום ראש השנה, ראה אביעד הכהן, "ובכן לך הכל יכתירו, לאל עורך דין", פרשת השבוע 91 (תשס"ג).
23 ראה למשל: "וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת" (אסתר ה, א). והשווה לנאמר אצל עלי הכהן, "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר, וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" (שמואל א ד, יח). אפשר שסמיכות ישיבת עלי הכהן "על יד השער", מרמזת גם היא על כך שעסק גם בעשיית משפט. במקורות שונים יש ביטוי לכך שגם קודם תקופת המלכות, עסקו הכהנים גם ב"שפיטה". ראה למשל: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ט). בספרות חז"ל יש עדויות שונות על "בית הדין של כהנים" ותפקידיו, ואכמ"ל. על הזיקה בין "שופט" ו"מלך", ראה אביעד הכהן, המלך המשפט (לעיל, הערה 15).
24 בדומה לשימוש הרווח בלשונות אחרות, דוגמת: "bench". אגב, מונח זה השתגר בלשון העברית המדוברת וביטוי לו ניתן בקריאת האולם המרכזי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב בשם "אולם כס המשפט".
25 מונח זה מופיע פעם אחת במקרא, בהתייחס לקב"ה: " כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". חכמים כבר עמדו על חריגותו, וביססו עליו את דרשתם שלפיה "אין כסאו של הקב"ה שלם, עד להכרתת עמלק.
26 אגב כך נציין, שכהמשך למסורת שנהגה בבית המשפט המנדטורי, בחלק מאולמות המשפט, כמו בבית המשפט העליון, יוחד לאב בית הדין כיסא גבוה יותר מזה של עמיתיו למושב.
27 הדימוי ל"סהר", ירח, הביא את מדרש החכמים להשוואה בין ה"סהר", חצי הירח, לבין הדיינים. לשם כך דרשו את הפסוק שנאמר בשיר השירים (ז, ג) "שררך אגן הסהר", כמכוון כלפי הדיינים: "שררך אגן - זו סנהדרין שיושבת בטבורו של עולם [בית המקדש בירושלים, שלפי המסורת ניצב ב'טבורו של עולם', מרכז העולם], ומגינה על כל העולם כולו, והיא דומה לסהר, שיושבים בעגול כחצי ירח. תרגום ירח, סיהרא. ובעגולה שלימה [=ובעיגול שלם] אין יושבים, מפני שצריכים בעלי דינים והעדים ליכנס ולדבר בפני כולם" (פירוש רבי עובדיה מברטנורא על המשנה). עיצוב זה נתקבל גם בבניינו הנוכחי של משכן הכנסת, שחבריה – חברי הממשלה וחברי הכנסת - יושבים בכעין חצי עיגול, "כחצי גורן עגולה", מול דוכן הנואמים ויושב ראש הישיבה. לא כך היה בבניין הכנסת הישן, שבו ישבו חברי הממשלה והכנסת בניצב לדוכן.
28 יש שכתבו שרק בסנהדרין היו "שני ספרי דדייני", סופרי דיינים, אבל בבית דין רגיל די היה ב'סופר' אחד. ראה שמחה אסף, בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד, עמ' 99.
29 ברם, ברבים מאולמות המשפט בישראל, שבהם יש רק שופט אחד, "דן יחיד", הקלדן יושב לצד השופט, על הבמה המוגבהת ולא לפניו. ככל הנראה, הדבר נובע מכורח טכני ומטעמים של חיסכון במקום.
30 כפי שציין הלשונאי רוביק רוזנטל, השימוש בצירוף "ספסל הנאשמים" נועד להדגיש את מעמדו הנחות של הנאשם. לעומת השופט שיושב על 'כס' השופט, הנאשם אינו יושב אפילו על "כיסא" רגיל אלא על "ספסל" שדימויו נפוץ כמקום ישיבה נמוך ונוח פחות. מכאן גם הצירוף השגור (ששאול, אולי, גם מלשון הספורט) ככינוי לנאשם: "הוא יושב על הספסל", ראה רוביק רוזנטל, הלקסיקון של החיים (ירושלים תשס"ז), עמ' 76.
31 עליהם יש להוסיף את "מדי המשפט", הן של השופטים-הדיינים הן את אלה של הפרקליטים. ראה: תקנה נג לתקנות הדיון תשנ"ג; אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 197; מיכאל ויגודה, "הלבוש במשפט ובהלכה", פרשת השבוע 161 (תשס"ד).
32 סנהדרין ז ע"ב. וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "כלי הדיינים", כרך ל, עמ' רעט.
33 דרישה, טור, חושן משפט, סימן א.
34 טור, חושן משפט, סימן א.
35 סמ"ע, חושן משפט, סימן א. הסמ"ע מוסיף שם את "מנהג רבנן קשישאי שלא נזהרו להניח כלים אלו לפניהם כשדנו בבית הדין". ועם זאת, רבי יעקב ריישר (פראג ואשכנז, המאה הי"ח)  כותב בשו"ת שבות יעקב (חלק א, סימן קלד) שדיין הרוצה להחזיק כלים אלו בבית הדין, יכול לעשות כן ופעולה זו לא תיחשב לו כמעשה גאווה למרות שרבנן קשישאי לא נהגו לקיים דין זה.
36 בראשית רבה מט, יב; ילקוט שמעוני בראשית, יח, כח.
37 ראה את מסמך המחקר ההשוואתי של מרכז המידע בכנסת: ליאור בן דוד, "הגבלות על משך זמן שמיעת הראיות בבתי משפט – סקירה משווה", תשע"ב. דומה שבמשפט העברי לא קיימות מגבלות דומות, אם כי סוגית ניצולו המרבי של ה"זמן השיפוטי" עולה בו כבר מימים קדמונים, בפרשת יתרו. ראה שמות יח, ד: " מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב".

---

---