אקדמות מילין
במשך שנות דור, אלפי שנים, היה בית הכנסת ליבה הפועם של הקהילה היהודית. בהיותה קהילה דתית ביסודה (כך לפחות עד פרוס האמנציפציה, במאה הי"ח), התרכזו חיי הקהילה בבית הכנסת¹. אכן, לצד היותו מוקד לפעילות דתית מובהקת שהתקיימה בין כתליו – תפילות ולימוד תורה – שימש המקום גם כמוקד חברתי וקהילתי, לא אחת מבעבע ורותח². השתייכות לבית הכנסת שיקפה את ההשתייכות לקהילה, ורכישת המקומות בו אף קיבלה לא אחת ביטוי באמצעות רישומה בפנקס הקהילה³. דרך כלל, שימש בית הכנסת כמקום הלימודים של ילדי הקהילה. פעמים רבות, גם בית הדין היהודי קבע את מושבו בין כתליו. ברבות מן הקהילות, שימש בית הכנסת גם כמקום התכנסותה של הקהילה, התקיימו בו בחירות והצבעות בנושאים שונים כגון התקנת תקנות קהל, מינוי אנשי ציבור לתפקידים שונים בקהילה, חלוקת נטל המס, הכרזה על סנקציות כנגד עבריינים, השמעת קול זעקה כנגד עוולות⁴, וכיוצא באלה. בשל מעמדו ומקומו המרכזי בחיי הקהילה, לא ייפלא אפוא, שלצד שאלות הלכתיות, היה בית הכנסת מוקד לדיונים משפטיים במישורים שונים: משפט ציבורי ומנהלי, דיני קניין ודיני נזיקין, משפט פלילי ועוד. גם בימינו, למרות שבית הכנסת – לפחות במדינת ישראל – ירד מגדולתו כמרכז חברתי וקהילתי לצד היותו מרכז דתי – מעלים חיי בית הכנסת סוגיות משפטיות שונות ואלה נידונות לא אחת בערכאות משפט. בדברים הבאים ביקשנו לתת מעט דוגמאות לסוגיות מעין אלה ולפתרונות שהוצעו להן.

בית הכנסת: בין בעלות ציבורית לפרטית
במהלך השנים, נוצרו דגמים שונים של בתי כנסת. הדגם הרווח ביותר, כבר למן ימי בית שני, ראה בבית הכנסת "מקום ציבורי" הנמצא בבעלות הציבור⁵. במישור המשפטי, נעשה לא אחת היקש בין בית הכנסת שהיה ל"מקדש מעט"⁶, לבין בית המקדש שנתפס כמעין "הקדש ציבורי", שהוחלו עליו הלכות מיוחדות, מעין הלכות המשפט הציבורי העברי. בשל כך, גם על בית הכנסת הוחלו דינים רבים מתחום המשפט הציבורי, וגם בחיי היום יום התנהל המקום כרכוש ציבורי השייך לקהילה כולה ולא ליחיד⁷. כך, למשל, בית הכנסת נבנה דרך כלל מתרומות של בני הקהילה, וכך גם אביזריו, ריהוטו ותשמישי הקדושה שבו. במקרים מסוימים, אף השיתה הקהילה מעין "מס" או "היטל חובה" על אנשיה לשם בניין בית הכנסת. מציאות זו יצרה לא אחת חוסר שוויון בין בתי כנסת שונים. העשירים, יכלו להקים לעצמם בתי כנסת מפוארים, ואילו העניים, שידם לא השיגה די, נאלצו להתפלל בבתי כנסת דלים וחרבים למחצה, לשליש ולרביע.

יתר על כן: בדומה לסוגיות אחרות בדיני מיסים⁸, גם בענייננו נולדו לעתים מחלוקות בשאלת גובה התרומה שעל כל אדם לתת לבית הכנסת: האם היא תיקבע באופן פרוגרסיבי, "העשיר לפי עושרו והדל לפי עניותו", או שמא תושת חובה זו בשיעור שווה על הכל.

כך, למשל, נשאל רבי חיים משה בן שלמה אמאריליו מסלוניקי שביוון (המאה הי"ח)⁹ האם כאשר הוטל מס על כלל יהודי העיר ותשלומו חולק בין הקהילות השונות, קהילה ענייה צריכה לשלם מס בשיעור דומה לקהילה עשירה, שהרי "אינו מן הדין שבית כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת [קרי: קהילה אחרת] שיהיו יושביה עניים ומרודים יפרעו, אלו כמו אלו". הסוגייה הובאה להכרעת רבני ירושלים, והם פסקו שעול המסים צריך להתחלק בצורה פרוגרסיבית, "לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו".

כאשר ביקשו בני הקהילה למכור את בית הכנסת ואביזריו, הוחלו עליהם כבר בתקופת המשנה הלכות והגבלות שונות שמוחלות על מכירת נכסי ציבור¹⁰. בית הכנסת היה גם כר נרחב ופורה ליצירת הלכות במשפט הציבורי העברי. כך, למשל, לעניין ההלכות שעניינן מינוי המשמשים בו בקודש (כגון: חזן, שמש, גבאי), והדחתם מן הכהונה כאשר חטאו או נחשדו בביצוע עבירות¹¹, וכך לעניין דרכי הניהול הראויות של נכס ציבורי. לאור אופיו ה'ציבורי' של בית הכנסת, פסק הרמב"ם¹² שבמישור הפורמלי, בתי כנסת ובתי מדרש פטורים מן החובה לעשות "מעקה", מפני שאינם מיועדים לדירה.

אכן, ברבות השנים נוצר דגם מקביל של בית כנסת פרטי, הרבה פעמים בבעלות משפחה, או בכינויו "בית כנסת של יחידים". בתי כנסת מסוג זה היו רווחים מאד במרוקו¹³, אך גם בקהילות אחרות¹⁴, ואף שימשו מקור הכנסה משמעותי לבעליהם¹⁵. כל מי שביקש להצטרף כחבר מן המניין בבית הכנסת, נדרש לשלם כסף לבעליו, וכל תמורת "מכירת המצוות" הועברה לבעלים לשם אחזקת בית הכנסת ותפעולו. עד היום ניתן למצוא בתי כנסת מעין אלה, כגון בית הכנסת של משפחת אבן דנאן בפאס; בית הכנסת אטדגי בקזבלנקה; בית הכנסת רבי שלום זאוי במלאח של רבאט, בית הכנסת פראנקו בטריפולי ועוד.

בדרך כלל, נשאו בני משפחת הבעלים בתפקידי ה"שררה" השונים בבית הכנסת¹⁶, כגון רבנים, שמשים ודיינים. מכיוון שבית הכנסת והתפקידים השונים נחשבו כזכויות קנייניות של בעליהם, הם גם הועברו בירושה ולעתים אף נמכרו לכל המרבה במחיר.

גם בבתי הכנסת ה'ציבוריים', נעשו פעולות שונות שסבו-הלכו סוגיות קנייניות שונות. אחת הבולטות שבהן היא "מכירת המצוות" (ראה להלן). סוגיה קניינית אחרת שעוררה לא פעם פולמוס נגעה להקדשת חפצי קדושה לשימוש בבית הכנסת, ורצון המקדיש – במקרים מסוימים – לשמור לעצמו את הזכות ליטול אותם בחזרה כשיחפוץ בכך.

"משחק הכס": זכויות קנייניות במושב בבית כנסת
בספרות המשפט העברי יש דיונים משפטיים נרחבים גם בשאלת הזכויות הקנייניות ב"מקומות הישיבה" בבית הכנסת, טיבן, היקפן ומגבלותיהן¹⁷.

בנושא זה יש מספר גישות בסיסיות, התלויות גם בנסיבותיו המיוחדות של כל בית כנסת – דרכי הקמתו וניהולו: א. קניין רגיל והענקת זכות קניינית מלאה במקום הישיבה; ב. שעבוד זמני, מעין זכות ל"פירות" בלבד: רוכש הכיסא זכאי לזכות שימוש בלבד, ולצורך ישיבתו בו, אך אין לו קניין בגוף הכיסא, וחל עליו איסור להעביר זכותו לאחר¹⁸; ג. "שכירות לזמן"; ד. זכות שימוש שמקורה במנהג אך אינה זכות קניינית.

לכל אחת מהגישות הנזכרות יש "נפקא מינה", השלכה, גם לעניין שאלת היכולת של בעל הזכות למכור, לתת במתנה או להוריש את זכותו; היכולת להקנות מיטלטלין אגב מקום הישיבה בדומה לקניין אגב מקרקעין, וכיוצא באלה. לסוגיות נוספות שעניינן מקומות הישיבה בבית הכנסת היו השלכות גם במישור הראייתי¹⁹ ולעניין סדרי הדין, כגון השאלה מי נחשב "מוחזק" במקום הישיבה.

מעבר לפן הפונקציונלי, שמעניק אפשרות למתפלל להשתמש ב"מקום קבוע" השמור לו ולבני ביתו, נזכיר כי לצד הפן הקנייני מקום הישיבה בבית הכנסת שיקף גם פן חברתי חשוב. מקומות מסוימים – כגון אלה הקבועים בכותל ה"מזרח" של בית הכנסת²⁰, או בשורות הראשונות, נשמרו לנכבדי העדה. מעבר לתפקודם הפונקציונלי, היה להם גם ערך כלכלי חשוב, והישיבה בהם הייתה גם מעין "סמל סטטוס", סמל מעמד, שממנו נהנו דרך כלל אנשי העילית של הקהילה: הרב, הדיין ובעיקר עשירי הקהילה.

על מעמדם הקנייני של מקומות הישיבה בבית הכנסת ניתן ללמוד כבר משאלה שנשאל הרא"ש-רבנו אשר (ספרד, ראשית המאה הי"ד)²¹, שבה נאמר כי "רגילים בעליהם למשכנם²², ולמוכרם²³, ולהורישם לבניהם", ככל נכס קנייני אחר.

עדות לחשיבות מקום הישיבה בבית הכנסת עולה כבר קודם לכן, אגב שאלה שנשאל הרשב"א-רבי שלמה בן אדרת (ספרד, סוף המאה הי"ג), בעניין קניית "חזקה" במקום הישיבה²⁴. לפי המתואר בשאלה, לפלוני "ראובן" היה "מקום ישיבה בבית הכנסת ופניו כלפי מערב. ולצד ימינו בכותל דרומית אצטבא נמשכת ממזרח למערב עד עמוד אחד מהעמודים שהבית הכנסת נשען עליהם. וקרוב למקום הנזכר כמו ג' אמות סמוך לאצטבא הנזכר, נהגו נערים קטנים לישב באבנים גבוהות מעט על גבי קרקע זה קרוב שמונים שנה כמו שנהגו שאר הקהל. וקם לוי שהוא יושב בכותל דרומי, ועושה שני מקומות גבוהים. עשויין כתקנן במקום האבנים שנהגו הנערים לישב שם. וראובן הנזכר מוחה מפני שאומר שמפסיד את מקומו, שיקצר לו מקום ג' פסיעות²⁵. ועוד: שכל אחד יש לו ארבע אמות סמוך למקומו בבית הכנסת. ועוד: שאין מנהג בעיר שיוכל אדם לעשות מקום לצורך בניו בחלל בית הכנסת, אלא במי שעושה סמוך למקומו תוך ארבע אמות במשך מקומו. ואפילו הקהל לא יוכלו לעשות, כמו שאין רשות בידם לעשות מקום אחר כנגד מקומו".

לוי, שביקש לעשות מקום לבניו, טען כנגדו: "זה ארבעים שנה נהגו אבותי ואבות אבותי להושיב שם באותן אבנים בניהם הקטנים. ועכשיו אם הגבהתים, מה בכך? דכיון שהחזקתי בהם אני ואבותיי, יש לי רשות לעשות בהם כל רצוני. וראובן טוען שאין חזקה בכיוצא בזה בבית הכנסת, שהנערים נוהגים לישב בבית הכנסת אנא ואנא, ואין מוחה. ומעולם לא ראינו מי שטען חזקה בכיוצא בזה. ועוד שאין חזקה בלא טענה".

בתשובתו, קובע הרשב"א שהכל תלוי במנהג: "אם נהגו הקהל להחזיק בכיוצא בזה, הדין עם לוי. לפי ששאר המקומות של בית הכנסת יש להן בעלים ידועים. ויש להם כל אחד ואחד חזקה במקומו. וכן הסכימו גדולי המורים הראשונים²⁶. ובלבד חזקה כתקנה לפי מנהג בתי כנסיות שבכל מקום. וכל מי שבא בטענת ירושה אין צריך טענה אחרת. לפי שאין אדם יודע אבותיו למה הוחזקו, אם משום מכר או מתנה, או שלא אמר להם אדם דבר".

לעצם המנהג להושיב ילדים קטנים לצד אבותיהם, מעיד הרשב"א: "שמעתי כי בבתי כנסיות שבארגון נוהגים להשיב הקטנים כן על גבי אבנים קטנים ונמוכים כמו שאנו נוהגים להושיבן על גב קרקע בין רגלי אביהם. ואם כך נוהגים במקומכם, אין זו חזקה של כלום, שזו ודאי כחזקה שאין עמה טענה כל שאינן באין מכוח טענת מכר או מתנה".

ומסקנתו: "מכל מקום, בין כך ובין כך אינם יכולין להרחיב ולא להאריך מקום האבנים מכמות שהוא. שהמקום הפנוי, אין אדם רשאי לקצרו אלא מדעת הקהל כולו". היינו: בשונה ממקום הישיבה עצמו שנתפס כקניינו של היחיד, הרווח שבין השורות נחשב כרכוש הציבור כולו, ולכן לא ניתן לשנותו "אלא מדעת הקהל כולו".

ישיבה של מעלה וישיבה של מטה
שאלה מסוג דומה, אך שונה, עלתה ובאה בדור שאחרי כן, לפני הרא"ש-רבי אשר בר יחיאל (ספרד, ראשית המאה הי"ד)²⁷: "ראובן יש לו מקום מושב בבית הכנסת סמוך למקום מושבו של שמעון. וראובן הנזכר רוצה לעשות מחיצה בין מקומו למקום שמעון, ושמעון מעכב עליו שהוא אומר כי עתה הוא ראשון, וכשיהיה שם מחיצה לא יהיה ראשון ונמצא שהוא מפסידו. וראובן אומר שאינו יכול [שמעון] לעכבו, לפי שבידו הוא להשביח מקומו ולעשות בשלו מחיצה, כי לא נשתעבד לו לכך". בתשובתו, קובע הרא"ש שהדין עם ראובן. בתחילה הוא מבסס את מסקנתו על דיני השותפות במשפט העברי, שלפיהם ניתן לחלק רכוש משותף כאשר בעקבות החלוקה לכל אחד מן השותפין יהיה שטח הניתן לניצול ושימוש סביר וראוי. בהמשך, מציע הרא"ש לבסס את מסקנתו על "דיני שכנים", שכל אחד מהם רשאי לעשות בשטחו כרצונו, אפילו הוא סמוך לזה של שכנו, כל עוד אינו מסיג את גבול חברו.

בהמשך דבריו, מדגיש הרא"ש כי ההנחה שלפיה מקום מסוים טוב משל חבירו אינה מבוססת, "כי פעמים אמצעי משובח ופעמים אחרון משובח. לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם הוא מכבד את מקומו²⁸". אגב כך הוא מדגיש את חשיבותה של ההמשכיות בישיבה בבית הכנסת, והנחלת-הורשת מקום הישיבה מאב לבנו: "אטו [=האִם] אדם גדול שישב בראש, והוליד בן פריץ [=רשע] יפנה את מקומו ויושיב גדול במקומו? לא ייעשה כן, אלא בנחלתו ידבק, ומקומו אל ינח, וישכון וישב בראש אף על פי שאינו ממלא מקומו [שהבן לא ניחן בכל התכונות הטובות של אביו]"²⁹.

הרא"ש, שנדד מאשכנז (גרמניה) לספרד, מוסיף עדות משלו: "ועוד ראיתי בכל הארצות שעברתי שיש להם מקומות קבועים בבית הכנסת, שיש חילוק מחיצות בין מקום למקום", והוא מוסיף שאפילו בהיעדר מנהג כזה, לא ניתן למנוע את ראובן מהקמת המחיצה על מושבו, כיוון שאינו מסיג את שטח המקום של שכנו, ובדומה להלכות שכנים, יכול לומר לו גם כאן: "אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי". עם זאת, הרא"ש מסייג דבריו: "אמנם אם נהגו במדינות הללו כשמוכרים מקומות בבית הכנסת שמוכרים מושב הראש [הראשון בשורה] ביוקר, והשני בפחות, וכן כלם נפחתים לפי התרחקם ממושב הראש, אם עתה בחילוק מחיצה יפסיד מקום מושב הראש חשיבותו, לא יוכל ראובן לחלק".

מתשובות נוספות – כמו גם מפנקסי הקהילות – עולה כי מקום הישיבה בבית הכנסת היה רכוש "עובר לסוחר" לכל דבר ועניין. כך, למשל, נדרש הריב"ש-רבי יצחק בר ששת (ספרד-צפון אפריקה, המאה הי"ד), לשאלתו של רבי פנחס בר שלמיא, שמשקפת מסחר ער במקומות הישיבה ואפילו רכישתן כהשקעה לשם רווח עתידי(!)³⁰: "שאלת: קהל יש להם בית הכנסת בעירם, ועשיר אחד מן העיר קנה שם מקומו'[ת] ישיבה הרבה בזול, ואחר כך נתייקרו המקומות בסיבתו. וכיון שעלה השער העלה שכירותן עד שנסוג אחור לב השוכרים לבא לבית הכנסת ליוקר שכירות המקומות".

לעתים, הייתה מכירת המקום רק "לשעה", לשנה אחת או למשך חייו של הרוכש, ולעתים לדורי דורות. עדות לכך נשתמרה בפנקסי הקהל שבהם נרשמה מכירת המקום "לו ולבניו לחלוטין ולצמיתות עלמין [=לעולם]"³¹.

בעקבות המחסור במקומות הישיבה, וההיצע המועט, ביקש הקהל להוסיף מקומות ישיבה: "והקהל רצו להוסיף מקומות בבית הכנסת במקום פנוי שיש שם³², ולמכרם לזה ולזה, ויגיע מזה תועלת לקהל בממון, וגם שיצדקו הרבים לבא לבית הכנסת באותן המקומות הנוספות" .

למותר לומר שדעתו של העשיר לא הייתה נוחה מהצעה זו, משום שקבלתה הייתה פוגעת ברווחיו ומורידה את ערך המקומות שהוא רכש. לפיכך העלה תואנת שווא בניסיון למנוע את קבלת ההצעה: "וקם העשיר ההוא ועִרעֵר בדבר באמרו כי בזה יהיו מֵצֵרין לו הדרך לעבור למקומותיו, ואף אם יישאר לו די לעבור דרך שם, הנה יהיה צר עתה ממה שהיה. ושאלת אם הדין עמו או עם הקהל כיון שבית הכנסת של כרכים הוא³³, של רבים, ואינה נמכרת".

בתשובתו, ואולי בניגוד למצופה ממבט ראשון, מצדיק הריב"ש דווקא את טענות העשיר³⁴: "הדין עם העשיר ההוא, שכיון שיש לו מקומות ישיבה שם ויש לו דרך רחב למקומותיו במקום הפנוי ההוא, אין הקהל יכולין לקצרו, מפני שמרבין [=מאריכים] עליו הדרך שהוא יצטרך לעבור למקומותיו במקום צר". את תשובתו הוא מבסס על מקורות תלמודיים שעוסקים בבני מבוי צר שביקשו לעשות בו שינויים שעלולים להכביד על אחד מהם. עם זאת, הריב"ש היה ער לאינטרס הציבורי, ובוחן גם את החלופה השנייה שהציעו פרנסי הקהל: "גם מה שאמרת אם יוכלו קצת אנשים שאין להם מקומות, לתת כסאות הניטלין [=כסאות ניידים, לא קבועים] באמצע בית הכנסת ולישב שם. או שרצו לישב בארץ שורות שורות על מחצלאות נקיות³⁵ אם רשאין לעשות כן. שהרי אין לכל יחיד ויחיד אלא גוף המקום אשר לו, וכניסה ויציאה, אבל בשאר [=שטח בית הכנסת], יד הכל שווה". הריב"ש שולל גם חלופה זו, וכותב שלא ניתן להצר את המעבר והגישה לבעלי המקומות הקיימים, "וכל המשנה ידו על התחתונה".

עם זאת, מתוך מודעות לצורך ולאינטרס הציבורי, מציע הריב"ש חלופה משלו, והיא התקנת תקנה בעניין שתקבע "קֶצֶב" – קִצְבָה, מחיר מרבי, למחיר המקום, וגם תחייב את מי שאינו עושה שימוש במקומו להשכירו לאחרים: "אבל מה שרשאין בני העיר לעשות ונאה להם הוא לתת קצב [=תעריף] לשכירות המקומות, ושיתחייב מי שיש לו מקום שאין צריך, להשכירו לאחר לישב בו"³⁶.

בימים ההם, בזמן הזה
נושא הבעלות על מושבי בית הכנסת נדון גם בימינו. באחד מפסקי הדין של בית הדין לממונות בכוכב יעקב³⁷ נדונה תביעתו של אדם שרכש מקום ישיבה בבית הכנסת ולאחר שתים עשרה שנות שימוש ביקש לעבור ולהתפלל בבית כנסת אחר ולקבל את כספו חזרה או לכל הפחות לקבל אישור למכור את כסאו. גבאי בית הכנסת טענו שלא ניתן להחזיר לו את דמי רכישת הכיסא, ובכל אופן לא בשיעור עלותו של כיסא חדש. בנוסף, טענו הגבאים שיש לנכות את דמי ההנאה של התובע משווי השירותים שנהנה מבית הכנסת, ואף הוסיפו כי מכירת כיסא בבית הכנסת היא מעשה שלא ייעשה ויש בו משום זלזול בכבוד בית הכנסת. בית הדין פסק כי גבאי בית הכנסת אינם חייבים לקנות את הכיסא בחזרה או לסייע במכירתו, אך לתובע יש זכות ממונית והוא יוכל למכור את המקום באופן עצמאי.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.

1 על מקום בית הכנסת בעולמם של תורה ודברי ימי ישראל נכתבה ספרות ענֵפה ביותר, ולא כאן המקום לפורטה. לריכוז ביבליוגרפי (שמאז פרסומו, ניתן להוסיף לו מאות ערכים), ראה: יוסף תבורי, "רשימת מאמרים על בתי כנסת", הנמצא באתר "דעת" ושם הפניות לספרות קודמת בנושא.
2 ראה למשל: אליק אייזקס, "מקומו של בית הכנסת בחברה האשכנזית והיחס אליו בימי הביניים: מחקר אנתרופולוגי והיסטורי", עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ב, וביבליוגרפיה שם.
3 ראה צבי קונשטט, "משחק הכיסאות – מושבי בית הכנסת בראי פנקסי הקהילות", עת-מול 273 (תשפ"א), עמ' 8-5.
4 לעניין זה ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "בית כנסת כגוף 'דו מהותי', הסגת גבולו ומימוש חופש הביטוי בין כתליו", פרשת השבוע 544 (תשפ"ה).
5 אכן, הציבור היה רשאי להקנות "זכות חכירה" או "שכירות" למתפללים.
6 עם חורבן בית המקדש נתפס בית הכנסת בעיני חז"ל כ"מקדש מעט", מעין מיני-מקדש, בעקבות הפסוק "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא, טז). ראה מאמרו של אאמו"ר הרב מנחם הכהן הכ"מ, "מקדש מעט – בית הכנסת וכליו", מחניים 11 (תשנ"ה), עמ' 203-190.
7 להשלכותיה המשפטיות של מציאות זו, ראה: הכהן, דו מהותי (לעיל, הערה 5), ובמשפט בן ימינו: אביעד הכהן, "חופש הביטוי והסגת גבול בבית כנסת, ICON-S-IL Blog ‏(29.9.2024(.
8 ראה בהרחבה: אביעד הכהן, " 'וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם?!' – צדק ויושר בדיני המס", פרשת השבוע 105 (תשס"ג); "פרשנות דיני מיסים – בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב נאמן (אהרן ברק, דוד גליקסברג עורכים), ירושלים תשפ"ג, עמ' 189-145, והפניות שם.
9 שו"ת דבר משה, חלק ב, חו"מ סימן יח. מובא אצל אליעזר בשן, "התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי", בתוך חברה והיסטוריה (י' כהן עורך, ירושלים תש"ם), עמ' 124-103. וראה עוד: אביעד הכהן, " 'ואם דל הוא ואין ידו משגת – על עניים במשפט ובבית המשפט", פרשת השבוע 417 (תשע"ג).
10 ראה משנה, מגילה ג, א.
11 ראה בהרחבה: אביעד הכהן, " 'דרך כוכב מיעקב' - מינוי אנשי ציבור והדחתם: בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב טירקל: פרקי הגות, עיון ומשפט (אהרן ברק, קארין כרמית יפת, אליקים רובינשטיין עורכים, הוצאת נבו, תש"פ), עמ' 155-109.
12 רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכה ב. וראה אביעד הכהן, " 'ולא תשים דמים בביתך' – הזכות לשאת נשק לצורכי עבודה והגנה עצמית וסייגיה", פרשת השבוע 425 (תשע"ג).
13 בשל האיסור שהטילו השלטונות המוסלמיים על "בני החסות" (הד'ימים) להקים בתי תפילה חדשים, נאלצו רבים מהיהודים בקהילות אלה להתפלל בבתי כנסת קטנים, שלרוב שכנו בבתים פרטיים. בבתי כנסת אלה של קהילות יהודי ארצות האסלאם בולט גם היעדרה של "עזרת נשים". רבות מן הנשים לא ידעו קרוא וכתוב, ובכל מקרה, בדומה לחברת הרוב המוסלמית (שגם בה, עד לעת החדשה, נשים לא נהגו להתפלל במסגד), נאסר עליהן לצאת מביתן מטעמי צניעות.
14 לדוגמא מאיזמיר שבטורקיה, ראה למשל: שו"ת משפטים ישרים, חלק ב, סימן קכה.
15 לעניין זה, ראה בהרחבה: שלום בר אשר, "בתי כנסת והורשת תפקידים דתיים (ה'שררה') במארוקו, 1822-1672", ציון נא (תשל"ט), 470-449.
16 על תפקידי שררה ומשמעותם במשפט העברי, ראה אביעד הכהן, "למהות ה'שררה' במשפט העברי", קובץ הציונות הדתית (ירושלים, תשס"א), עמ' 500-488.
17 ראה למשל: שו"ת חזון נחום, חלק א, סימן ד; שו"ת שואלין ודורשין, חלק ג, סימן ס; הרב יועזר אריאל, תורת המשפט, עמ' 129.
18 ראה נתיבות המשפט, חושן משפט, סימן קצב, סעיף ז: "וכן בישיבת מקום בבית הכנסת, שגוף הקרקע והבית כנסת הוא של הציבור, ואין לכל אחד רק שעבוד ישיבה על המקום, לכן נקנה בישיבה". גם בהמשך דבריו הוא כותב שבשכירות מקום בבית כנסת אין אדם קונה את הנכס, אלא רק משלם עבור זכויות ושעבודים "דשכירות יש בו גם כן משום שעבוד, כפי שהארכתי בזה בהלכות שכירות".
19 כך למשל כתב הרא"ש כי כתיבת השם על מקום הישיבה – נוהג רווח גם בימינו – מהווה ראיה לבעלות האדם הרשום על המקום, וכוחה יפה כשל שטר. וראה בעקבותיו דברי הרמ"א, חושן משפט, סימן קמ, סעיף ח: " ...מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום".
20 הישיבה ב'מזרח' כסמל מעמד הייתה אופיינית לבתי הכנסת מן הטיפוס ה"אשכנזי", שבהן סודרו מקומות הישיבה בטור עורפי, כשפניהם ל'מזרח'. לעומת זאת, בבתי הכנסת מן הטיפוס ה"ספרדי" וה"איטלקי", היו הספסלים פרוסים בדרך כלל לרוחב, משני צידי בית הכנסת (הצפוני והדרומי), ובחלקו האחורי, וממילא סדר הישיבה היה "שוויוני" יותר.
21 שו"ת הרא"ש, כלל ה, סימן ה.
22 לעדות ריאלית על משכון מושב בבית כנסת כנגד קבלת הלוואה, או על עיקולם, ראה קונשטט (לעיל, הערה 3), עמ' 7.
23 לעתים הותנתה מכירת מקום המושב בבית הכנסת בהסכמת ראשי הקהילה. ראה קונשטט (לעיל, הערה 3), עמ' 7. יש כאן ביטוי לאסדרה שנועדה למנוע מִסחור-יתר של מקומות אלה שעלולה להביא לזילות בית הכנסת.
24 שו"ת הרשב"א חלק ב סימן נב.
25 היינו: שמחמת השינוי המקום יהא צר יותר, ולא יאפשר לו לעשות את שלוש הפסיעות לאחור שנהוג לעשות בתחילת תפילה "שמונה עשרה" ובסיומה.
26 מכאן עולה שנושא זה הועלה כבר בדורות קודמים. הישנותו והמקום הרב יחסית שהוענק לו בדברי חכמי ההלכה מלמד על חשיבותו בעיני הציבור.
27 שו"ת הרא"ש, כלל ה, סימן ג.
28 תענית כא, ע"ב.
29 בנושא זה דן גם רבי דוד בן זמרה (מצרים, המאה הט"ז), שו"ת הרדב"ז, סימן תרכח.
30 שו"ת הריב"ש, סימן רנג. לאחר שהביא את תמצית השאלה בלשונו-שלו, מעיר הריב"ש לשואל בעדינות: "זהו תורף שאלתך בקצרה אעפ"י שבאה בלשון ארוך וצח המליצה".
31 קונשטט (לעיל, הערה 3), עמ' 8. תפיסת בעלות מוחלטת זו הביאה גם להחלת דיני מצרנות על מושבי בית הכנסת: כאשר פלוני מבקש למכור מושבו, לשכניו יש זכות קדימה ברכישתו. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קעה, סעיף נג.
32 על הרצון להוסיף מושבים במעברים הקיימים, בשל מצוקת מקום, ראה גם שו"ת צמח צדק לר' מנחם מנדל קרוכמל (מורביה, המאה הי"ז), סימן צד.
33 "בית הכנסת של כרכים" הוא כינוי לבית כנסת של רבים, שנמצא ב"כרך", עיר גדולה שמתגוררים בה אנשים רבים, ואינו ניתן למכירה. ראה מגילה כו ע"ב.
34 בהעדפה זו יש ביטוי נוסף לכך שאינטרס ציבורי אינו יכול לגבור על זכויות קנייניות של היחיד ולבטלן כלאחר יד. יסודותיו של עיקרון חשוב זה מצויות כבר בתלמוד. ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "וכי הרבים גזלנים הם? על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט 1 (תשנ"ז), 54-39.
35 כידוע, המנהג לשבת על מחצלות בשעת התפילה נהוג במסגדים עד ימינו. בבתי הכנסת שכיחותו הייתה מועטה יחסית, אולי כדי לבדל את הקהילה היהודית משכניה, ולהימנע מללכת ב"חוקות הגוים".
36 מובא על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן קסב, סעיף ז. וראה חוות דעתו של רעי ד"ר מיכאל ויגודה, "תביעת סילוק ממקרקעין – לשאלת 'כופין על מידת סדום'" (באתר היחידה למשפט עברי), ליד ציון הערה 14 ואילך.
37 פסק הדין נמצא במרשתת באתר "פסקים – מאגר פסקי בתי הדין לממונות".

---

---