|
|
|
כיבוד אב ועצמאות הדיין
יעקב שפירא *
פרשת תולדות, תשפ"ו, גיליון מס' 552
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
האם דיין רשאי לפסוק בניגוד לפסיקת אביו ביושבו על מדין באותו עניין שבו פסק אביו בעבר? בית הדין הרבני האזורי בחיפה סבר שאין ראוי כי דיין יעשה כן. ומעשה שהיה כך היה. בית הדין הרבני התבקש להסיר כתם ממזרות מאדם מסוים. אביו של אחד מהדיינים נמנה על הרכב בית דין שבעבר לא מצא מקום להסיר כתם ממזרות זה. בית הדין הרבני דחה את הבקשה העכשווית להסרת כתם הממזרות וכתב כהאי לישנא: "מעבר לאמור, אין מן הראוי שאחד מדייני בית הדין דידן, יסתור את דברי רבי אבה'ו [כלומר, אביו] זצ"ל"1. להלן נבקש לברר האם מצוות כיבוד אב ואם אכן מורה לדיין שלא לפסוק בניגוד לפסק דינו של אביו.
סתירת דברי אביו
בתלמוד הבבלי מפורטת מצוות כיבוד ומורא אב ואם2:
תנו רבנן: איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
על פניה עניינה של הלכה זו בהתנהגות הבן כלפי אביו במסגרת מערכת היחסים המשפחתית שמטבע הדברים עיקרה במהלך השהות המשותפת בבית. כפי שענייני הכיבוד המפורטים עוסקים בטיפול באב בבית: מאכיל ומשקה; מלביש ומכסה; מכניס (לתוך הבית) ומוציא (מהבית), אף ענייני המורא קשורים לכאורה למערכת היחסים המשפחתית בבית פנימה: לא יושב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו.
אולם רש"י3 מבאר כי ענייני המורא נוגעים אף למרחב הציבורי:
לא עומד במקומו - במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה.
אף רבינו יהונתן מלוניל4 (פרובנס, מאות י"ב-י"ג) ביאר באופן זה:
ולא יושב במקומו - כלומר אם אביו משבעה טובי העיר ורואה שמתקבצים שם ששה טובי העיר להתייעץ, אין הבן רשאי, אף על פי שממלא מקום אביו בחכמה, לומר אני אשב עמהם במקום אבי ולא אקראנו, אלא חייב לקרותו.
רבי יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט) מעיר כי פירושם זה אינו מתאים לכל אב: "ומובן ממילא דלעמוד בסוד זקנים במקום המיוחד לו לא שייך אלא באדם גדול המעלה ולא באיש פשוט. אבל בישיבה בביתו, אפילו איש פשוט דרך הבעל בית להסב בראש השלחן, ואסור להבן לישב שמה בין בפניו ובין שלא בפניו"5.
רבי יוסף קארו6 שילב בפסיקתו את שתי ההבנות והחיל את ההוראה הן על המרחב המשפחתי והן על המרחב הציבורי: "איזה מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו7, או מקום המיוחד לו להתפלל; ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו8".
סתירת דברי אביו שלא בפניו
מדברי רבי אליעזר בן נתן - הראב"ן (מראשוני בעלי התוספות בגרמניה, המאות הי"א-י"ב) עולה כי איסור סתירת דברי אביו והכרעתו היא אף שלא בפניו: "איזהו מורא? ...לא יעמוד [ו]לא ישב הבן אפילו כשאין אביו שם. ולא סותר את דבריו ולא מכריעו"9. משתמע שדבריו "אפילו כשאין אביו שם" מופנים אף לאיסור סתירת דברי אביו והכרעתו, שאילולא כן היה עליו לסייגם. אף הרמב"ם לא צמצם את האיסור והורה: "מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו"10. ואילו לגבי מורא הרב פוסק הרמב"ם ש"לא יכריע דבריו בפניו"11. זאת, חרף כך שהרמב"ם מטעים כי "חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו"12. וכך פוסק גם הש"ך, ר' שבתי כהן (ליטא, המאה הי"ז)13 שאסור לסתור דברי האב אף שלא בפניו.
לעומת זאת, רבי מנחם המאירי (פרובנס, מאות י"ג-י"ד)14 מטעים כי איסור סתירת דברי האב הוא רק בפניו: "ולא יסתור את דבריו, ופירשו בו15 דווקא בפניו, וכן אם אביו חולק עם אחרים לא מכריעו בפניו"16. לפי ר' יוסף קארו17 כך יש לפרש את דברי הרמב"ם - שהכרעת דברי האב אסורה רק בפניו.
סתירת דברי תורה של אביו
רבי נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב (ראש ישיבת וולוז'ין, המאה הי"ט)18, סבור כי לפי רב אחאי גאון19 איסור סתירת דברי האב הוא רק 'במילי דעלמא' ולא בדברי תורה. כך הוא מסיק מנוסח הברייתא שמובאת על ידי הגאון: "ולא מכריעו לכף חובה"20 - משמע שמדובר בסיטואציה שבה יש ביקורת בחברה כנגד האב ועל כגון זה נאמר שאין הבן רשאי להכריע ביקורת זו ולגרום לקלונו של אביו, ואין מדובר בחילוקי דעות בדברי תורה. הנצי"ב מבהיר כי "בדברי תורה לא מצינו אלא שלא יקפוץ להשיב בהעזה, אבל מותר לחלוק עמו [על האב] ולהשוות עם החולקים עמו"21.
גם מדברי הרמב"ם עולה שהבן רשאי לסתור את דברי אביו בדברי תורה, שכן הוא כותב "ואבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירין"22.
אף רבי חננאל בן שמואל (נגיד, דיין וראש ישיבה במצרים במאה הי"ב, תלמידו ומחותנו של הרמב"ם) מדגיש כי איסור סתירת דברי האב הוא 'במילי דעלמא'23, ומשמע מדבריו שהאיסור אינו כולל דברי תורה24.
וכך נוקט גם הרא"ש25 (אשכנז-ספרד, המאות הי"ג-י"ד): "מי לנו גדול כרש"י זצ"ל שהאיר עיני הגולה בפירושיו ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו רבנו תם ור"י ז"ל וסתרו דבריו, כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם"26.
רבי ישראל איסרליין (אשכנז, המאה הט"ו)27 מטעים אף הוא כי אין מניעה שבן יחלוק על אביו ותלמיד יחלוק על רבו בדברי תורה: "נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק? - כך הייתה דרכה של תורה מימי התנאים...". בעקבותיו, פוסק רבי משה איסרליש28 (פולין, המאה הט"ז) כי מותר לחלוק על הרב [וגם על האב]: "באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו".
ר' יהושע ולק29 (פולין, המאה הט"ז) כותב כי כאשר יש לבן או לתלמיד "ראיה מוכרחת אזי אין הוא מכריע אלא הדין תורה מכריע!30 - ומשום הכי מצינו שרבינו [ר' יעקב בעל הטורים] השיג כמה פעמים אדברי הרא"ש אביו וגם בשאר גדולים מצינו כן".
זו אף עמדת רבי יעקב עמדין (גרמניה, המאה הי"ח) הכותב31 "תלמידים חולקים על רבותיהם החכמים... שאין לישא פנים בתורה". הרב עמדין מסתמך על דברי התלמוד32: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' (במדבר כא, יד) - אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ".
לעומת עמדות אלה, רש"י33 סובר שיש איסור לסתור את האב אף בדברי תורה: "ולא מכריעו - אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". ברם דומה כי יש לפרש את דבריו של רש"י בסתירת דברי האב בפניו דווקא, שהרי רש"י עצמו חלק על רבותיו34. אברהם גרוסמן35 מטעים: "רש"י לא היסס להתפלמס בחריפות רבה עם רבותיו שבגרמניה, כשהוא היה משוכנע שהצדק עימו". אכן, בפולמוס עם ר' יצחק בן יהודה ראש ישיבת מגנצא ור' יצחק הלוי ראש ישיבת וורמייזא, כתב רש"י36 דברים כדורבנות: "לא חזרתי ולא אחזור בי, ולא נתיישבו לי דברי רבותי, ולא השיבו על דברי, כי אם מן השפה ולחוץ".
אכן רבי ישראל ליפשיץ37 (גרמניה, המאות הי"ח-י"ט) סבור כי ניתן לחלוק על האב בדברי תורה רק שלא בפניו38. רבי נפתלי צבי ברלין מתקשה בעמדה זו: "שהרי מצינו שרבי עקיבא נחלק עם רבותיו רבי אליעזר ורבי יהושע בפניהם",39 והרי גדול כבוד הרב מכבוד האב?!
רבי דוד בן זמרה40 (צפת-מצרים, המאה הט"ז) סייג עוד יותר את האפשרות לחלוק על האב, ועל הרב, בדברי תורה. אמנם בתחילת דבריו הוא מציין שידוע "כי הראשונים חולקים, שהרי רבינו הקדוש חלק על אביו ועל רבו בכמה מקומות, וכן נמצא באמוראים, רבא היה חולק על רבה בר נחמני בכמה מקומות41, וכן הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל, וכן הרא"ש ז"ל על הרמ"ה ז"ל42 וכן בכל דור ודור". ועם זאת הרדב"ז מטעים, כי יש איסור לסתור דברי הרב: "שלא יחלוק על רבו כדרך החולקים לנצח את רבו אלא אומר ראיותיו בפניו אם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק". לפי הרדב"ז שונה הדין רק לאחר מותו של הרב43:
מותר לחלוק עליו אחר מותו ולפסוק ולהורות כפי ראיותיו ולעשות עליהם מעשה אף על פי שהם כנגד רבו, ולקבוע מדרש ולדרוש ברבים סברתו.
וגם אז, הרדב"ז מורה ש"לא יאמר רבי היה אומר כך ואני אומר כך, שזה מלבד שהוא חולק על רבו מבזה את רבו ברבים". אולם "לכתוב בספר דברי רבו וראיותיו ודברי עצמו וראיותיו אפילו שהם סותרים דברי רבו - דבר זה מותר, וכן עשו כל הראשונים ואין בזה בזיון כלל כי הבא אחריהם יבחר לו הדרך הישר והטוב".
ר' שבתי כהן44 סבור אף הוא כי ניתן לסתור את דברי תורת הרב או האב רק לאחר שאלו מתו או בנטילת רשות מהם.
חובה לסתור את דברי אביו למנוע פסק דין מוטעה
אף הפוסקים המחמירים שראינו זה כה, מודים שיש מקרים שבהם לא רק שמותר לבן לסתור את דברי אביו אלא שהוא חייב לעשות כן, והוא כדי למנוע ממנו פסק דין מוטעה. כך עולה ממה שנקבע ביחסי תלמיד רב. בתלמוד45 מובא בשם רבי יהושע בן קרחה: "מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק - שנאמר 'לא תגורו מפני איש' (דברים א, יז)". מדובר בתלמיד היושב לפני רבו בעת שהרב מכריע את הדין והתלמיד נוכח שפסק הדין שרבו עומד לפסוק מוטעה46. רש"י מבהיר שההלכה מורה לתלמיד "שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק"47.
רבי יוסף חביבא (ספרד, המאה הי"ד)48 מטעים כי הוראה זו ניתנה עקב החשש שהתלמיד "לא יורה התר לעצמו כיון שהוא תלמיד ורבו שהוא חכם ובקי ממנו דיין בדין זה, שמא הוא [התלמיד] טועה בדבר... וכיון שכן מה לו על הספק לקבל שנאת העשיר, תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק' (שמות כג, ז)".
הרב יעקב עמדין49 כותב אף הוא נחרצות:
דלא חיישינן לכבוד רבו לגמרי בטועה בדין... משום הרחקה מדבר שקר... דאין מרחמין בדין, ומצוה להציל עשוק מיד עושקו, בין עשיר בין עני.
הרב עמדין מוסיף כי ברור שדיין מחויב לפסוק בניגוד לעמדת רבו (כפי שעוד נראה להלן), והוראת התלמוד היא "שאפילו התלמיד לא ישתוק" ואסור לו לחשוב שהוא "מתעבר על ריב לא לו". הוא מסתמך על דברי רבי יהושע בן לוי50 "עשרה שיושבין בדין - קולר תלוי בצואר כולן", המכוונים לפי התלמוד לתלמיד היושב לפני רבו. והוא מסכם:
ובדבר הנוגע לדין והוראה, לא די שרשאי לגלות דעתו וראיותיו לסתור דברי רבו, אלא חובה גם כן שלא ישתוק בכהאי גוונא [=במקרה כזה] מפני כבוד רבו, דכבוד תורה עדיף. ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין, בין לקולא בין לחומרא, מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו.
ועוד הוא מוסיף, שכאשר פסק הדין המוטעה עלול לגרום עוול, הרי שיש חובה יתירה על התלמיד לסתור את פסק דינו של רבו:
ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף, משום דררא דממונא [=הפסד ממון], שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור, וכל זה בכלל "מדבר שקר תרחק".
מחויבות הדיין להוצאת דין אמת
בתלמוד51 מובא: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט (תהלים פב, א). וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: 'מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ' (תהלים יב, ו)". הרמב"ם כותב52:
לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צווארו וגיהינום פתוחה לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי עתיד להיפרע ממנו אם נטה מקו האמת שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל", ואומר: "רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה'" (דברי הימים ב, ,יט, ו).
עוד נאמר בתלמוד53:
מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.
הוראה זו של התלמוד שנפסקה להלכה54 מבהירה שלא רק שהתלמיד, שהוא דיין אף הוא, רשאי להוציא פסק דין מטעמו הסותר את פסק דינו של רבו הדיין (וממילא גם את פסק דינו של אביו) אלא שמוטל על התלמיד לסתור את דברי רבו במהלך הדיון המשפטי, לשם מניעת הוצאת פסק דין מוטעה.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון ונשיא בית הדין הרבני בראשית קום המדינה, כותב55:
וכל היושבים בדין נושאים באחריות המשפט, והקולר תלוי בצוואר כולם, במידה שווה. ואפילו אם יש בהם תלמיד היושב לפני רבו... ואם נאמר דין זה בתלמיד לפני רבו מכל שכן לכל חכם ודיין אחר, ולא תימא [=ולא תאמר] לחלק בין קודם הפסק לאחריו, כי האמת לעולם קיימת וכל עיקר המשפט הישראלי תלוי בדין אמת לאמתו.
אחרית דבר
חז"ל אסרו על הבן לסתור את דברי אביו ונפסק שהוראה זו חלה הן במרחב המשפחתי והן במרחב הציבורי. יש שהורו כי ההוראה חלה רק בפני אביו, ורבים הורו כי היא אינה חלה בדברי תורה ובוודאי כאשר האב נפטר. עם זאת, אין סתירת דברי האב צריכה להיעשות בדרך של העזה וניצוח. כאשר האב פוסק הכרעה משפטית מוטעית הרי שהבן מחויב לסתור אותה, שכן "מדבר שקר תרחק". הרב יעקב עמדין מטעים ש"אין מרחמין בדין. ומצוה להציל עשוק מיד עושקו. בין עשיר בין עני". דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בהתרת כתם ממזרות שהיא בגדר דיני נפשות. ועל אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן לא בתלמיד אלא בדיין היושב על מדין, המופקד על הוצאת דין אמת, ודמעת העשוקים56 עומדת לנגד עיניו57.
* ד"ר יעקב שפירא, ממונה, היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים; מרצה למשפט עברי, הפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית
1 בית הדין הרבני האזורי בחיפה, תיק 818765/3 (ג' במרחשון התשפ"ד, 18/10/2023). היועצת המשפטית לממשלה התייצבה לדיון שכן הוא נגע בטובתם של קטינים. במסגרת זו הופעתי בדיון.
2 קידושין לא ע"ב. הלכה זו מובאת במדרש ספרא, פרשה א, י, וכן בתלמוד הירושלמי, פאה פ"א ה"א, טו טור ג.
3 קידושין לא ע"ב, ד"ה לא עומד במקומו.
4 רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף, קידושין יג ע"א. וכן פירשו: רבינו יהודה אלמדארי, קובץ שיטות קמאי, קידושין לא ע"ב; נימוקי יוסף על הרי"ף (קידושין, שם); פסקי רי"ד, קידושין לא ע"ב; כסף משנה, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה ו.
5 ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ, סעיף ט.
6 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף ב.
7 תלמיד הרמ"א, ר' מרדכי יפה, בעל הלבוש, שם, מטעים: "מפני שנראה שהוא מחשיב עצמו מכלל אנשי העצה ומשוה את עצמו לאביו" (מועתק בחיי אדם, חלק א, כלל סז, סעיף ח).
8 בעל הלבוש, שם, מוסיף: "אלא יעמוד לפניו כעבד לפני רבו".
9 קובץ שיטות קמאי, קידושין לא ע"ב.
10 רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו הלכה ג.
11 רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה ו. עוד הורה הרמב"ם בעקבות הלכת הברייתא: "...ולא יסתור את דבריו", אבל כאן לא ציין 'בפניו'.
12 רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה א. במשנה (כריתות ו, ט) מובאת דעת החכמים שמעמידה את כבוד הרב מעל כבוד האב: "אבל אמרו חכמים... הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו". וראה יעקב שפירא, ילדים והוריהם - מחקר הלכתי תרבותי, בר אילן תשפ"ג, עמ' 64-61; 300-265.
13 ש"ך, יורה דעה, סימן רמ, ס"ק ב.
14 בית הבחירה למאירי, קידושין לא ע"ב, ד"ה אי זהו מורא.
15 א' סופר, מהדיר בית הבחירה (ירושלים, 1963) כותב שאינו יודע מיהו המפרש. יתכן שהמאירי הסתמך על הרמב"ם בדרך שביארוֹ (מאוחר יותר) ר' יוסף קארו, להלן, הערה 17.
16 כך פוסק רבי יוסף קארו (לעיל, הערה 6), בהתאם לביאורם של הט"ז (שם, ס"ק ג), וביאור הגר"א (שם, ס"ק ג), הסוברים כי רבי יוסף קארו הורה שלא רק הכרעת אביו אלא גם סתירת דבריו נאסרה רק בפניו. עם זאת, הט"ז מורה שאם אחר סובר כדעת אביו - על הבן לחלוק על האחר ולא על אביו.
17 בית יוסף, יורה דעה, סימן רמ.
18 העמק שאלה, שאילתות דרב אחאי גאון, יתרו, שאילתא נו, אות ה.
19 רב אחאי [או אחא] משבחא [=מהעיר שבחא שבבבל], מחכמי פומבדיתא, נולד בשנת 680 לערך ונפטר בארץ ישראל בשנת 752. הוא לא התמנה למשרת "גאון" ובעקבות כך עלה לארץ ישראל. ספרו המכונה 'שאילתות' הוא כנראה הספר הראשון שנתחבר אחרי ספרות חז"ל, ויש סוברים שחובר לשם הפצת תורת בבל בארץ ישראל.
20 שאילתות דרב אחאי גאון, יתרו, שאילתא נו. לפי י"נ אפשטיין, חלק מנוסחאות השאילתות קדומות לנוסח העריכה של התלמוד ("שרידי שאילתות", תרביץ ו (תרצ"ה), עמ' 460). אולם י' ברודי, סבור כי בתקופת הגאונים עדיין לא היה נוסח אחיד של התלמוד ("ספרות הגאונים והטקסט התלמודי", בתוך מחקרי תלמוד א (ירושלים, תש"ן), עמ' 237). הטקסט התלמודי, בעיני הגאונים, היה טקסט הגוי ונוסחו טרם התקבע (שם, עמ' 244), ויש לתת את הדעת לעובדה שהגאונים, ובמיוחד בעל השאילתות, מוסרים דברים "בצורה פארפראסטית" (שם, עמ' 251). לא מן הנמנע שהדברים נכונים גם לענייננו.
21 לעיל הערה 18.
22 רמב"ם, הלכות שחיטה, פרק יא, הלכה י. ובמקום אחר כותב הרמב"ם: "אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו" (רמב"ם, הלכות שבועות, פרק יא, הלכה יד). הרמב"ם אף סתר את ראיות רבותיו: "ורבותי הורו... ויש לי כמה ראיות לסתור אותה הדרך שתפסו... ויראה לי שהוא טעות" (רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ג, הלכה ב).
23 ר' חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים), קידושין לא ע"ב, ד"ה וסותר דבריו.
24 וכך מובא בהערה שכט לפירושו (שם): "משמע דבדברי תורה מותר לסתור".
25 שו"ת הרא"ש, כלל נה, סימן ט.
26 רבנו תם אף חלק על אחיו הגדול ומורו - הרשב"ם. ראה אברהם (רמי ריינר), רבנו תם: פרשנות, הלכה, פולמוס, רמת גן תשפ"א, עמ' 75-60.
27 תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן רלח.
28 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמב, סעיף ג.
29 פרישה, יורה דעה, סימן רמ, אות ג.
30 ר' אהרן הכהן מלוניל מצטט דברים ברוח זו בחריפות יתר: "והר' שמואל מאיורא רבו של הר' יונה ז"ל ואחיו של ר' שמואל דאיורא כתבו באגרותיהם: מיום שגלו אבותינו וחרב בית מקדשנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו התורות והלבבות אין לנו עוד לומר 'מורא רבך כמורא שמים' וכל הדינין הראויין לעשות תלמיד לרב נתבטלו כי הגמרות והפירושים והחדושין והחבורים הם המורים האנשים והכל לפי פקחות הלבבות, ולכך היו רגילים שבעירם יחזיק התלמיד מדרש ולא אמרינן בהא כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה וכן יסתור דבריו התלמיד לרב אם יוכל לפי פלפולו" (ארחות חיים, הלכות תלמוד תורה, עמ' סד [ירושלים תשט"ז]).
31 שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן ה.
32 קידושין ל ע"ב.
33 קידושין לא ע"ב, ד"ה ולא מכריעו. רבי יוסף קארו (כסף משנה, לעיל הערה 4 והערה 10) אימץ עמדתו של רש"י. הרמ"ה (ר' מאיר הלוי אבולעפיה) התקשה בדבריו של רש"י שהרי מדובר בהם בסתירת דברי אביו ומדוע רש"י הציגם כפירוש להכרעת אביו? הרמ"ה סבור ש"אפילו נראין לו [לבן] דברי אביו אינו יכול לומר נראין דברי אבי, שנראה כמכריע את דבריו, אלא אם יש לו תשובה להשיב על דברי החולקין משיב" (קובץ שיטות קמאי, קידושין שם, בשם רבנו ירוחם). אולם הרמב"ם פירש שהכרעת דברי אביו (או רבו) היא התנגדות לסברתו (שו"ת הרמב"ם, סימן רסד).
34 וכאמור גדול כבוד הרב מכבוד האב (ראה לעיל, הערה 12). זו עמדת רבי יחיאל מיכל עפשטיין: "בפניו אסור לומר בלשון סתירה" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ, סעיף יב).
35 אברהם גרוסמן, "מהפכנות ושליחות - קווים לדמותו של רש"י", רש"י : דמותו ויצירתו - פרושי רש"י למקרא (כרך א), תשס"ט, עמ' 14.
36 תשובות רש"י (מהדורת י"ש אלפנביין, ניו יורק תש''ג), סימן נט, עמ' 57. הוויכוח נסב על דין כשרות הריאה, ורש"י אף הוסיף: "קשה לי לאבד ממונם של ישראל על דבר זה הברור והראוי מכמה ראיות להתיר". דוגמה נוספת המובאת אף היא על ידי גרוסמן (שם, עמ' 13) היא פסיקתו של רש"י בעניין הייבום. רש"י בפירושו למסכת יבמות (לט ע"ב, ד"ה אמר רב אין כופין) כתב שכל אמתלא שתעלה האישה כהסבר לסירובה להתייבם יתקבל, והיא תזכה הן בחליצה והן בדמי כתובתה. וראה שו"ת מהרלב"ח, סימן לו: "לא מצאתי לו [לרש"י] חבר. כנראה שהרב ז"ל כאב הבנות הפך בזכותן בכל, ואולי מזה הצד הוסיף כפיה לחליצה, שלא כדברי שאר הפוסקים".
37 תפארת ישראל, יכין, קידושין א, ז.
38 אולם רבי אברהם דנציגר סובר כי שלא בפניו ניתן לחלוק על האב אף בדברי חולין: "אם אביו חולק עם אחר, בין בדבר הלכה בין בשאר עניינים... שלא בפניו, מותר לומר נראין לי דברי אבא, שאדרבה זה כבוד אביו. ואפילו לחלוק על אביו, מותר שלא בפניו" (חיי אדם, לעיל הערה 7).
39 לעיל, הערה 18.
40 שו"ת רדב"ז, חלק א, סימן תצה.
41 מר בר רב אשי אף אמר על דברי אביו (רב אשי): "'דקטנותא היא' - בקטנותו אמר אבי שמועה זו - שיש להשיב עליה" (רש"י, גיטין כט ע"ב).
42 לא ברור אם הרדב"ז מתכוון לרבי משה הכהן ממגנצא (ראה עליו: א"א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים תשמ"ו, עמ' 184) או למהר"ם מרוטנבורג.
43 על כיבוד ההורים לאחר מותם ראה י' שפירא, לעיל הערה 12, עמ' 331-301.
44 ש"ך, יורה דעה, סימן רמב, ס"ק ג.
45 סנהדרין ו ע"ב.
46 הרב חיים דוד הלוי מסיק כי "ברור שישבו התלמידים לפני רבותיהם בשעת לימודם, כאשר עסקו רבותיהם בדין" (שו"ת עשה לך רב, חלק ג, סימן נב).
47 שם, ד"ה שיושב לפני רבו.
48 נימוקי יוסף שבועות לא ע"א, ד"ה שלא ישתוק, בהסתמך על דברי התלמוד שם. אף הרמב"ם כותב ש"על זה נאמר מדבר שקר תרחק" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ב), וכן כותבים הטור והשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט.
49 לעיל הערה 35.
50 סנהדרין ז ע"ב.
51 סנהדרין ז ע"א.
52 הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ח. על פי דברי התלמוד שם.
53 שבועות לא ע"א.
54 הלכות גדולות, סימן נ - הלכות הדיינין, עמ' תקנח; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ב; טור, חושן משפט, סימן ט, וכן שולחן ערוך, שם סעיף ח, תוך שהוסיפו: "אלא יאמר לו דרך כבוד: רבי, כך וכך למדתני".
55 שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד, חושן משפט, סימן א. תשובתו עוסקת בהצדקת הקמת בית דין רבני לערעורים.
56 "'וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם' (קהלת ד, א) - דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים" (ויקרא רבה (וילנא) פרשה לב, סימן ח).
57 יצוין כי בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול הוסר כתם הממזרות מעל המשפחה (תיק 854671/1; נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב דוד ברוך לאו, הרב אליעזר איגרא, והרב מיכאל עמוס; ח' בניסן התשפ"ד, 16/04/2024).
האם דיין רשאי לפסוק בניגוד לפסיקת אביו ביושבו על מדין באותו עניין שבו פסק אביו בעבר? בית הדין הרבני האזורי בחיפה סבר שאין ראוי כי דיין יעשה כן. ומעשה שהיה כך היה. בית הדין הרבני התבקש להסיר כתם ממזרות מאדם מסוים. אביו של אחד מהדיינים נמנה על הרכב בית דין שבעבר לא מצא מקום להסיר כתם ממזרות זה. בית הדין הרבני דחה את הבקשה העכשווית להסרת כתם הממזרות וכתב כהאי לישנא: "מעבר לאמור, אין מן הראוי שאחד מדייני בית הדין דידן, יסתור את דברי רבי אבה'ו [כלומר, אביו] זצ"ל"1. להלן נבקש לברר האם מצוות כיבוד אב ואם אכן מורה לדיין שלא לפסוק בניגוד לפסק דינו של אביו.
סתירת דברי אביו
בתלמוד הבבלי מפורטת מצוות כיבוד ומורא אב ואם2:
תנו רבנן: איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
על פניה עניינה של הלכה זו בהתנהגות הבן כלפי אביו במסגרת מערכת היחסים המשפחתית שמטבע הדברים עיקרה במהלך השהות המשותפת בבית. כפי שענייני הכיבוד המפורטים עוסקים בטיפול באב בבית: מאכיל ומשקה; מלביש ומכסה; מכניס (לתוך הבית) ומוציא (מהבית), אף ענייני המורא קשורים לכאורה למערכת היחסים המשפחתית בבית פנימה: לא יושב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו.
אולם רש"י3 מבאר כי ענייני המורא נוגעים אף למרחב הציבורי:
לא עומד במקומו - במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה.
אף רבינו יהונתן מלוניל4 (פרובנס, מאות י"ב-י"ג) ביאר באופן זה:
רבי יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט) מעיר כי פירושם זה אינו מתאים לכל אב: "ומובן ממילא דלעמוד בסוד זקנים במקום המיוחד לו לא שייך אלא באדם גדול המעלה ולא באיש פשוט. אבל בישיבה בביתו, אפילו איש פשוט דרך הבעל בית להסב בראש השלחן, ואסור להבן לישב שמה בין בפניו ובין שלא בפניו"5.
רבי יוסף קארו6 שילב בפסיקתו את שתי ההבנות והחיל את ההוראה הן על המרחב המשפחתי והן על המרחב הציבורי: "איזה מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו7, או מקום המיוחד לו להתפלל; ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו8".
סתירת דברי אביו שלא בפניו
מדברי רבי אליעזר בן נתן - הראב"ן (מראשוני בעלי התוספות בגרמניה, המאות הי"א-י"ב) עולה כי איסור סתירת דברי אביו והכרעתו היא אף שלא בפניו: "איזהו מורא? ...לא יעמוד [ו]לא ישב הבן אפילו כשאין אביו שם. ולא סותר את דבריו ולא מכריעו"9. משתמע שדבריו "אפילו כשאין אביו שם" מופנים אף לאיסור סתירת דברי אביו והכרעתו, שאילולא כן היה עליו לסייגם. אף הרמב"ם לא צמצם את האיסור והורה: "מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו"10. ואילו לגבי מורא הרב פוסק הרמב"ם ש"לא יכריע דבריו בפניו"11. זאת, חרף כך שהרמב"ם מטעים כי "חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו"12. וכך פוסק גם הש"ך, ר' שבתי כהן (ליטא, המאה הי"ז)13 שאסור לסתור דברי האב אף שלא בפניו.
לעומת זאת, רבי מנחם המאירי (פרובנס, מאות י"ג-י"ד)14 מטעים כי איסור סתירת דברי האב הוא רק בפניו: "ולא יסתור את דבריו, ופירשו בו15 דווקא בפניו, וכן אם אביו חולק עם אחרים לא מכריעו בפניו"16. לפי ר' יוסף קארו17 כך יש לפרש את דברי הרמב"ם - שהכרעת דברי האב אסורה רק בפניו.
סתירת דברי תורה של אביו
רבי נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב (ראש ישיבת וולוז'ין, המאה הי"ט)18, סבור כי לפי רב אחאי גאון19 איסור סתירת דברי האב הוא רק 'במילי דעלמא' ולא בדברי תורה. כך הוא מסיק מנוסח הברייתא שמובאת על ידי הגאון: "ולא מכריעו לכף חובה"20 - משמע שמדובר בסיטואציה שבה יש ביקורת בחברה כנגד האב ועל כגון זה נאמר שאין הבן רשאי להכריע ביקורת זו ולגרום לקלונו של אביו, ואין מדובר בחילוקי דעות בדברי תורה. הנצי"ב מבהיר כי "בדברי תורה לא מצינו אלא שלא יקפוץ להשיב בהעזה, אבל מותר לחלוק עמו [על האב] ולהשוות עם החולקים עמו"21.
גם מדברי הרמב"ם עולה שהבן רשאי לסתור את דברי אביו בדברי תורה, שכן הוא כותב "ואבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירין"22.
אף רבי חננאל בן שמואל (נגיד, דיין וראש ישיבה במצרים במאה הי"ב, תלמידו ומחותנו של הרמב"ם) מדגיש כי איסור סתירת דברי האב הוא 'במילי דעלמא'23, ומשמע מדבריו שהאיסור אינו כולל דברי תורה24.
וכך נוקט גם הרא"ש25 (אשכנז-ספרד, המאות הי"ג-י"ד): "מי לנו גדול כרש"י זצ"ל שהאיר עיני הגולה בפירושיו ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו רבנו תם ור"י ז"ל וסתרו דבריו, כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם"26.
רבי ישראל איסרליין (אשכנז, המאה הט"ו)27 מטעים אף הוא כי אין מניעה שבן יחלוק על אביו ותלמיד יחלוק על רבו בדברי תורה: "נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק? - כך הייתה דרכה של תורה מימי התנאים...". בעקבותיו, פוסק רבי משה איסרליש28 (פולין, המאה הט"ז) כי מותר לחלוק על הרב [וגם על האב]: "באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו".
ר' יהושע ולק29 (פולין, המאה הט"ז) כותב כי כאשר יש לבן או לתלמיד "ראיה מוכרחת אזי אין הוא מכריע אלא הדין תורה מכריע!30 - ומשום הכי מצינו שרבינו [ר' יעקב בעל הטורים] השיג כמה פעמים אדברי הרא"ש אביו וגם בשאר גדולים מצינו כן".
זו אף עמדת רבי יעקב עמדין (גרמניה, המאה הי"ח) הכותב31 "תלמידים חולקים על רבותיהם החכמים... שאין לישא פנים בתורה". הרב עמדין מסתמך על דברי התלמוד32: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' (במדבר כא, יד) - אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ".
לעומת עמדות אלה, רש"י33 סובר שיש איסור לסתור את האב אף בדברי תורה: "ולא מכריעו - אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". ברם דומה כי יש לפרש את דבריו של רש"י בסתירת דברי האב בפניו דווקא, שהרי רש"י עצמו חלק על רבותיו34. אברהם גרוסמן35 מטעים: "רש"י לא היסס להתפלמס בחריפות רבה עם רבותיו שבגרמניה, כשהוא היה משוכנע שהצדק עימו". אכן, בפולמוס עם ר' יצחק בן יהודה ראש ישיבת מגנצא ור' יצחק הלוי ראש ישיבת וורמייזא, כתב רש"י36 דברים כדורבנות: "לא חזרתי ולא אחזור בי, ולא נתיישבו לי דברי רבותי, ולא השיבו על דברי, כי אם מן השפה ולחוץ".
אכן רבי ישראל ליפשיץ37 (גרמניה, המאות הי"ח-י"ט) סבור כי ניתן לחלוק על האב בדברי תורה רק שלא בפניו38. רבי נפתלי צבי ברלין מתקשה בעמדה זו: "שהרי מצינו שרבי עקיבא נחלק עם רבותיו רבי אליעזר ורבי יהושע בפניהם",39 והרי גדול כבוד הרב מכבוד האב?!
רבי דוד בן זמרה40 (צפת-מצרים, המאה הט"ז) סייג עוד יותר את האפשרות לחלוק על האב, ועל הרב, בדברי תורה. אמנם בתחילת דבריו הוא מציין שידוע "כי הראשונים חולקים, שהרי רבינו הקדוש חלק על אביו ועל רבו בכמה מקומות, וכן נמצא באמוראים, רבא היה חולק על רבה בר נחמני בכמה מקומות41, וכן הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל, וכן הרא"ש ז"ל על הרמ"ה ז"ל42 וכן בכל דור ודור". ועם זאת הרדב"ז מטעים, כי יש איסור לסתור דברי הרב: "שלא יחלוק על רבו כדרך החולקים לנצח את רבו אלא אומר ראיותיו בפניו אם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק". לפי הרדב"ז שונה הדין רק לאחר מותו של הרב43:
וגם אז, הרדב"ז מורה ש"לא יאמר רבי היה אומר כך ואני אומר כך, שזה מלבד שהוא חולק על רבו מבזה את רבו ברבים". אולם "לכתוב בספר דברי רבו וראיותיו ודברי עצמו וראיותיו אפילו שהם סותרים דברי רבו - דבר זה מותר, וכן עשו כל הראשונים ואין בזה בזיון כלל כי הבא אחריהם יבחר לו הדרך הישר והטוב".
ר' שבתי כהן44 סבור אף הוא כי ניתן לסתור את דברי תורת הרב או האב רק לאחר שאלו מתו או בנטילת רשות מהם.
חובה לסתור את דברי אביו למנוע פסק דין מוטעה
אף הפוסקים המחמירים שראינו זה כה, מודים שיש מקרים שבהם לא רק שמותר לבן לסתור את דברי אביו אלא שהוא חייב לעשות כן, והוא כדי למנוע ממנו פסק דין מוטעה. כך עולה ממה שנקבע ביחסי תלמיד רב. בתלמוד45 מובא בשם רבי יהושע בן קרחה: "מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק - שנאמר 'לא תגורו מפני איש' (דברים א, יז)". מדובר בתלמיד היושב לפני רבו בעת שהרב מכריע את הדין והתלמיד נוכח שפסק הדין שרבו עומד לפסוק מוטעה46. רש"י מבהיר שההלכה מורה לתלמיד "שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק"47.
רבי יוסף חביבא (ספרד, המאה הי"ד)48 מטעים כי הוראה זו ניתנה עקב החשש שהתלמיד "לא יורה התר לעצמו כיון שהוא תלמיד ורבו שהוא חכם ובקי ממנו דיין בדין זה, שמא הוא [התלמיד] טועה בדבר... וכיון שכן מה לו על הספק לקבל שנאת העשיר, תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק' (שמות כג, ז)".
הרב יעקב עמדין49 כותב אף הוא נחרצות:
הרב עמדין מוסיף כי ברור שדיין מחויב לפסוק בניגוד לעמדת רבו (כפי שעוד נראה להלן), והוראת התלמוד היא "שאפילו התלמיד לא ישתוק" ואסור לו לחשוב שהוא "מתעבר על ריב לא לו". הוא מסתמך על דברי רבי יהושע בן לוי50 "עשרה שיושבין בדין - קולר תלוי בצואר כולן", המכוונים לפי התלמוד לתלמיד היושב לפני רבו. והוא מסכם:
ובדבר הנוגע לדין והוראה, לא די שרשאי לגלות דעתו וראיותיו לסתור דברי רבו, אלא חובה גם כן שלא ישתוק בכהאי גוונא [=במקרה כזה] מפני כבוד רבו, דכבוד תורה עדיף. ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין, בין לקולא בין לחומרא, מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו.
ועוד הוא מוסיף, שכאשר פסק הדין המוטעה עלול לגרום עוול, הרי שיש חובה יתירה על התלמיד לסתור את פסק דינו של רבו:
ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף, משום דררא דממונא [=הפסד ממון], שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור, וכל זה בכלל "מדבר שקר תרחק".
מחויבות הדיין להוצאת דין אמת
בתלמוד51 מובא: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט (תהלים פב, א). וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: 'מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ' (תהלים יב, ו)". הרמב"ם כותב52:
עוד נאמר בתלמוד53:
הוראה זו של התלמוד שנפסקה להלכה54 מבהירה שלא רק שהתלמיד, שהוא דיין אף הוא, רשאי להוציא פסק דין מטעמו הסותר את פסק דינו של רבו הדיין (וממילא גם את פסק דינו של אביו) אלא שמוטל על התלמיד לסתור את דברי רבו במהלך הדיון המשפטי, לשם מניעת הוצאת פסק דין מוטעה.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון ונשיא בית הדין הרבני בראשית קום המדינה, כותב55:
אחרית דבר
חז"ל אסרו על הבן לסתור את דברי אביו ונפסק שהוראה זו חלה הן במרחב המשפחתי והן במרחב הציבורי. יש שהורו כי ההוראה חלה רק בפני אביו, ורבים הורו כי היא אינה חלה בדברי תורה ובוודאי כאשר האב נפטר. עם זאת, אין סתירת דברי האב צריכה להיעשות בדרך של העזה וניצוח. כאשר האב פוסק הכרעה משפטית מוטעית הרי שהבן מחויב לסתור אותה, שכן "מדבר שקר תרחק". הרב יעקב עמדין מטעים ש"אין מרחמין בדין. ומצוה להציל עשוק מיד עושקו. בין עשיר בין עני". דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בהתרת כתם ממזרות שהיא בגדר דיני נפשות. ועל אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן לא בתלמיד אלא בדיין היושב על מדין, המופקד על הוצאת דין אמת, ודמעת העשוקים56 עומדת לנגד עיניו57.
הערות:
* ד"ר יעקב שפירא, ממונה, היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים; מרצה למשפט עברי, הפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית
1 בית הדין הרבני האזורי בחיפה, תיק 818765/3 (ג' במרחשון התשפ"ד, 18/10/2023). היועצת המשפטית לממשלה התייצבה לדיון שכן הוא נגע בטובתם של קטינים. במסגרת זו הופעתי בדיון.
2 קידושין לא ע"ב. הלכה זו מובאת במדרש ספרא, פרשה א, י, וכן בתלמוד הירושלמי, פאה פ"א ה"א, טו טור ג.
3 קידושין לא ע"ב, ד"ה לא עומד במקומו.
4 רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף, קידושין יג ע"א. וכן פירשו: רבינו יהודה אלמדארי, קובץ שיטות קמאי, קידושין לא ע"ב; נימוקי יוסף על הרי"ף (קידושין, שם); פסקי רי"ד, קידושין לא ע"ב; כסף משנה, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה ו.
5 ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ, סעיף ט.
6 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף ב.
7 תלמיד הרמ"א, ר' מרדכי יפה, בעל הלבוש, שם, מטעים: "מפני שנראה שהוא מחשיב עצמו מכלל אנשי העצה ומשוה את עצמו לאביו" (מועתק בחיי אדם, חלק א, כלל סז, סעיף ח).
8 בעל הלבוש, שם, מוסיף: "אלא יעמוד לפניו כעבד לפני רבו".
9 קובץ שיטות קמאי, קידושין לא ע"ב.
10 רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו הלכה ג.
11 רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה ו. עוד הורה הרמב"ם בעקבות הלכת הברייתא: "...ולא יסתור את דבריו", אבל כאן לא ציין 'בפניו'.
12 רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה א. במשנה (כריתות ו, ט) מובאת דעת החכמים שמעמידה את כבוד הרב מעל כבוד האב: "אבל אמרו חכמים... הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו". וראה יעקב שפירא, ילדים והוריהם - מחקר הלכתי תרבותי, בר אילן תשפ"ג, עמ' 64-61; 300-265.
13 ש"ך, יורה דעה, סימן רמ, ס"ק ב.
14 בית הבחירה למאירי, קידושין לא ע"ב, ד"ה אי זהו מורא.
15 א' סופר, מהדיר בית הבחירה (ירושלים, 1963) כותב שאינו יודע מיהו המפרש. יתכן שהמאירי הסתמך על הרמב"ם בדרך שביארוֹ (מאוחר יותר) ר' יוסף קארו, להלן, הערה 17.
16 כך פוסק רבי יוסף קארו (לעיל, הערה 6), בהתאם לביאורם של הט"ז (שם, ס"ק ג), וביאור הגר"א (שם, ס"ק ג), הסוברים כי רבי יוסף קארו הורה שלא רק הכרעת אביו אלא גם סתירת דבריו נאסרה רק בפניו. עם זאת, הט"ז מורה שאם אחר סובר כדעת אביו - על הבן לחלוק על האחר ולא על אביו.
17 בית יוסף, יורה דעה, סימן רמ.
18 העמק שאלה, שאילתות דרב אחאי גאון, יתרו, שאילתא נו, אות ה.
19 רב אחאי [או אחא] משבחא [=מהעיר שבחא שבבבל], מחכמי פומבדיתא, נולד בשנת 680 לערך ונפטר בארץ ישראל בשנת 752. הוא לא התמנה למשרת "גאון" ובעקבות כך עלה לארץ ישראל. ספרו המכונה 'שאילתות' הוא כנראה הספר הראשון שנתחבר אחרי ספרות חז"ל, ויש סוברים שחובר לשם הפצת תורת בבל בארץ ישראל.
20 שאילתות דרב אחאי גאון, יתרו, שאילתא נו. לפי י"נ אפשטיין, חלק מנוסחאות השאילתות קדומות לנוסח העריכה של התלמוד ("שרידי שאילתות", תרביץ ו (תרצ"ה), עמ' 460). אולם י' ברודי, סבור כי בתקופת הגאונים עדיין לא היה נוסח אחיד של התלמוד ("ספרות הגאונים והטקסט התלמודי", בתוך מחקרי תלמוד א (ירושלים, תש"ן), עמ' 237). הטקסט התלמודי, בעיני הגאונים, היה טקסט הגוי ונוסחו טרם התקבע (שם, עמ' 244), ויש לתת את הדעת לעובדה שהגאונים, ובמיוחד בעל השאילתות, מוסרים דברים "בצורה פארפראסטית" (שם, עמ' 251). לא מן הנמנע שהדברים נכונים גם לענייננו.
21 לעיל הערה 18.
22 רמב"ם, הלכות שחיטה, פרק יא, הלכה י. ובמקום אחר כותב הרמב"ם: "אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו" (רמב"ם, הלכות שבועות, פרק יא, הלכה יד). הרמב"ם אף סתר את ראיות רבותיו: "ורבותי הורו... ויש לי כמה ראיות לסתור אותה הדרך שתפסו... ויראה לי שהוא טעות" (רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ג, הלכה ב).
23 ר' חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים), קידושין לא ע"ב, ד"ה וסותר דבריו.
24 וכך מובא בהערה שכט לפירושו (שם): "משמע דבדברי תורה מותר לסתור".
25 שו"ת הרא"ש, כלל נה, סימן ט.
26 רבנו תם אף חלק על אחיו הגדול ומורו - הרשב"ם. ראה אברהם (רמי ריינר), רבנו תם: פרשנות, הלכה, פולמוס, רמת גן תשפ"א, עמ' 75-60.
27 תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן רלח.
28 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמב, סעיף ג.
29 פרישה, יורה דעה, סימן רמ, אות ג.
30 ר' אהרן הכהן מלוניל מצטט דברים ברוח זו בחריפות יתר: "והר' שמואל מאיורא רבו של הר' יונה ז"ל ואחיו של ר' שמואל דאיורא כתבו באגרותיהם: מיום שגלו אבותינו וחרב בית מקדשנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו התורות והלבבות אין לנו עוד לומר 'מורא רבך כמורא שמים' וכל הדינין הראויין לעשות תלמיד לרב נתבטלו כי הגמרות והפירושים והחדושין והחבורים הם המורים האנשים והכל לפי פקחות הלבבות, ולכך היו רגילים שבעירם יחזיק התלמיד מדרש ולא אמרינן בהא כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה וכן יסתור דבריו התלמיד לרב אם יוכל לפי פלפולו" (ארחות חיים, הלכות תלמוד תורה, עמ' סד [ירושלים תשט"ז]).
31 שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן ה.
32 קידושין ל ע"ב.
33 קידושין לא ע"ב, ד"ה ולא מכריעו. רבי יוסף קארו (כסף משנה, לעיל הערה 4 והערה 10) אימץ עמדתו של רש"י. הרמ"ה (ר' מאיר הלוי אבולעפיה) התקשה בדבריו של רש"י שהרי מדובר בהם בסתירת דברי אביו ומדוע רש"י הציגם כפירוש להכרעת אביו? הרמ"ה סבור ש"אפילו נראין לו [לבן] דברי אביו אינו יכול לומר נראין דברי אבי, שנראה כמכריע את דבריו, אלא אם יש לו תשובה להשיב על דברי החולקין משיב" (קובץ שיטות קמאי, קידושין שם, בשם רבנו ירוחם). אולם הרמב"ם פירש שהכרעת דברי אביו (או רבו) היא התנגדות לסברתו (שו"ת הרמב"ם, סימן רסד).
34 וכאמור גדול כבוד הרב מכבוד האב (ראה לעיל, הערה 12). זו עמדת רבי יחיאל מיכל עפשטיין: "בפניו אסור לומר בלשון סתירה" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ, סעיף יב).
35 אברהם גרוסמן, "מהפכנות ושליחות - קווים לדמותו של רש"י", רש"י : דמותו ויצירתו - פרושי רש"י למקרא (כרך א), תשס"ט, עמ' 14.
36 תשובות רש"י (מהדורת י"ש אלפנביין, ניו יורק תש''ג), סימן נט, עמ' 57. הוויכוח נסב על דין כשרות הריאה, ורש"י אף הוסיף: "קשה לי לאבד ממונם של ישראל על דבר זה הברור והראוי מכמה ראיות להתיר". דוגמה נוספת המובאת אף היא על ידי גרוסמן (שם, עמ' 13) היא פסיקתו של רש"י בעניין הייבום. רש"י בפירושו למסכת יבמות (לט ע"ב, ד"ה אמר רב אין כופין) כתב שכל אמתלא שתעלה האישה כהסבר לסירובה להתייבם יתקבל, והיא תזכה הן בחליצה והן בדמי כתובתה. וראה שו"ת מהרלב"ח, סימן לו: "לא מצאתי לו [לרש"י] חבר. כנראה שהרב ז"ל כאב הבנות הפך בזכותן בכל, ואולי מזה הצד הוסיף כפיה לחליצה, שלא כדברי שאר הפוסקים".
37 תפארת ישראל, יכין, קידושין א, ז.
38 אולם רבי אברהם דנציגר סובר כי שלא בפניו ניתן לחלוק על האב אף בדברי חולין: "אם אביו חולק עם אחר, בין בדבר הלכה בין בשאר עניינים... שלא בפניו, מותר לומר נראין לי דברי אבא, שאדרבה זה כבוד אביו. ואפילו לחלוק על אביו, מותר שלא בפניו" (חיי אדם, לעיל הערה 7).
39 לעיל, הערה 18.
40 שו"ת רדב"ז, חלק א, סימן תצה.
41 מר בר רב אשי אף אמר על דברי אביו (רב אשי): "'דקטנותא היא' - בקטנותו אמר אבי שמועה זו - שיש להשיב עליה" (רש"י, גיטין כט ע"ב).
42 לא ברור אם הרדב"ז מתכוון לרבי משה הכהן ממגנצא (ראה עליו: א"א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים תשמ"ו, עמ' 184) או למהר"ם מרוטנבורג.
43 על כיבוד ההורים לאחר מותם ראה י' שפירא, לעיל הערה 12, עמ' 331-301.
44 ש"ך, יורה דעה, סימן רמב, ס"ק ג.
45 סנהדרין ו ע"ב.
46 הרב חיים דוד הלוי מסיק כי "ברור שישבו התלמידים לפני רבותיהם בשעת לימודם, כאשר עסקו רבותיהם בדין" (שו"ת עשה לך רב, חלק ג, סימן נב).
47 שם, ד"ה שיושב לפני רבו.
48 נימוקי יוסף שבועות לא ע"א, ד"ה שלא ישתוק, בהסתמך על דברי התלמוד שם. אף הרמב"ם כותב ש"על זה נאמר מדבר שקר תרחק" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ב), וכן כותבים הטור והשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט.
49 לעיל הערה 35.
50 סנהדרין ז ע"ב.
51 סנהדרין ז ע"א.
52 הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ח. על פי דברי התלמוד שם.
53 שבועות לא ע"א.
54 הלכות גדולות, סימן נ - הלכות הדיינין, עמ' תקנח; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ב; טור, חושן משפט, סימן ט, וכן שולחן ערוך, שם סעיף ח, תוך שהוסיפו: "אלא יאמר לו דרך כבוד: רבי, כך וכך למדתני".
55 שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד, חושן משפט, סימן א. תשובתו עוסקת בהצדקת הקמת בית דין רבני לערעורים.
56 "'וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם' (קהלת ד, א) - דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים" (ויקרא רבה (וילנא) פרשה לב, סימן ח).
57 יצוין כי בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול הוסר כתם הממזרות מעל המשפחה (תיק 854671/1; נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב דוד ברוך לאו, הרב אליעזר איגרא, והרב מיכאל עמוס; ח' בניסן התשפ"ד, 16/04/2024).