|
|
|
ביטול צוואה בגין שינוי נסיבות
אברהם קלמנזון *
פרשת בשלח, תשפ"ו, גיליון מס' 553
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
תיקון צוואה בדין הישראלי
עקרון העל בדיני הצוואה במשפט הישראלי הוא קיום רצון המת1. לאור שאיפה זו, המחוקק העניק לבתי המשפט את הכוח להורות על ביטול צוואה בנסיבות בהן הוכח שהוראותיה אינן משקפות את רצון המצווה2.
בהשוואה לשיטות משפט אחרות3, המחוקק הישראלי הרחיק לכת ביכולת שהעניק לשופט להגשים את רצון המצווה במקרי טעות4, שכן מעבר לסמכות של ביטול הצוואה5, לשופט ניתנה אף הסמכות לתיקון קונסטרוקטיבי-מהותי של הצוואה, אם כי רק "אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות". דברי ההסבר להצעת החוק6 מציינים כאסמכתה לכך את מקורות המשפט העברי, ואף מצטטים את הלכת השולחן ערוך7 (להלן: דין השולחן ערוך בסימן רמו):
לעולם אומדין דעת הנותן. אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד? מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים, לא היה נותן כל נכסיו.
עם זאת, המחוקק נמנע מלנעוץ מסמרות בשאלת יכולת השופט להורות על ביטול צוואה או תיקונה בגין שינוי נסיבות שאירע לאחר כתיבת הצוואה, ושאלה זו המשיכה להתלבן על ידי השופטים והמלומדים ללא הכרעה ברורה. מהם שסברו שלעיתים יש לראות בשינוי כזה כעין חסר בצוואה המצדיק את פירושהּ באופן החורג מלשונהּ הברורה8, ומהם שסברו שיש להימנע מכך, ולנקוט פרשנות מצמצמת של ההסדר המרחיב שקבע המחוקק9.
כפי שנראה להלן, מדברי ההסבר להצעת חוק עולה שהמחוקק סבר שהמשפט העברי מתנגד לאפשרות זו. בדברינו נבקש לערער על הבנת מקורות המשפט העברי שהובילו את המחוקק למסקנתו זו. נטען שיש מצבים בהם המשפט העברי מכיר ביכולת בית הדין לקיים את רצונו הברור של המצווה גם לנוכח שינוי נסיבות שאירע לאחר עריכת הצוואה. ראשית נביא מקורות התומכים בעמדתנו, ולאחר מכן נבקש להסביר את השגגה שבהבנת המחוקק.
השפעת שינוי נסיבות על תוקף צוואה במשפט העברי
ככלל, המשפט העברי מכיר ביכולת בתי הדין לסייג את תוקפן של פעולות משפטיות, לא רק בהתבסס על תנאים מפורשים10 או משתמעים (גילוי דעת)11, אלא אף באמצעות התחקות אחר אומדן הדעת שעל בסיסו נעשתה הפעולה המשפטית (אומדנה). ככל שאומד הדעת מוביל למסקנה ברורה שההסכם נוצר על יסוד ציפייה שלא התגשמה, המשפט העברי מכיר באפשרות לבטלו12.
ואכן, כבר בתלמוד הכיר המשפט העברי באפשרות לבטל התחייבות למפרע בגין שינוי נסיבות, בטענה שלא על דעת נסיבות חדשות אלה התחייבו הצדדים13. אמנם התוספות הבהירו14, שהתחשבות בשינוי נסיבות אפשרית בעיקר בפעולות חד-צדדיות כגון מתנה, ולא בפעולות דו-צדדיות כגון מכר, בהן הביטול אינו על דעת הצד השני, זולת במקרים חריגים בהם קיימת אומדנה גדולה וחד משמעית15.
ואכן, כך הוכרע על ידי פוסקים רבים בעניין מתנה. לדוגמה, הרמ"ה, רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה16 (ספרד, 1170 – 1244) כותב כי אדם שנתן נכסים לאחֵר משום שנאלץ לברוח, ולאחר מכן הוסר האיום, יכול לבטל את המתנה. תימוכין לכך הוא מוצא בדין היסודי בצוואת שכיב מרע, לפיו אם החלים המצווה, הצוואה בטלה, שכן לא על דעת כן ציווה17.
כיוצא בזה, המרדכי, רבי מרדכי בן הלל18 (נירנברג, 1250 – 1298) דן באדם שבצוואתו ציווה לתת נכסיו לצדקה, אלא שלאחר מותו, קרוביו, שירדו מנכסיהם, טוענים שמורישם לא היה מְצַוֶּה את נכסיו לזרים לוּ היה יודע שקרוביו שלו יזדקקו לצדקה. אמנם, בשונה מן הדין בשולחן ערוך סימן רמו שהובא לעיל19 אודות בטלות צוואה שנכתבה על סמך טעות בדבר מות בנו של המצווה, הרי שכאן הטעות לא התקיימה בשעת כתיבת הצוואה. ואולם, על אף הבחנה זו פוסק המרדכי (בשם "גדולים"), שככל וכך מורה אומדן דעת הנותן, ניתן לסטות מהוראותיו גם בגין שינוי נסיבות20. וכך מטעים ר' אלחנן וסרמן21 (ליטא, 1875-1941) בהצגת שיטה זו: "בטעות שנולד אחר כך, גם כן המתנה בטילה כיון דתלוי רק בדעתו [...] דאין חילוק בין טעות שלעבר ובין טעות דלהבא לענין מתנה".
אמנם, הובעה גם דעה חולקת. כך, הריקאנטי, רבי מנחם בן בנימין ריקנאטי (איטליה, 1310-1250) מביא כי הריא"ז (רבי ישעיה די טראני, איטליה, נפטר בשנת 1280) חלק על מסקנת "הגדולים" המוזכרת אצל המרדכי, ולעמדתו אין ללמוד מדין בטלות צוואה שנכתבה על סמך טעות בדבר מות בנו של המְצַוֶּה, לבין המקרה של התרוששות הקרובים לאחר כתיבת הצוואה, כיון "דהתם בשעת המתנה היה הבן קיים, ומה שנתן בטעות נתן, אבל אֵלו בשעה שכתב זה נכסיו לעניים היו הם עשירים ולא זכו"22.
אולם, מרבית פוסקי ההלכה התעלמו מהבחנה זו והלכו בגישת הרמ"ה והמרדכי. כך, מהר"ם מלובלין23 (רבי מאיר בן גדליה, 1558-1616) דן באדם שבעודו ערירי ציווה לאחֵר במתנה "מהיום ולאחר מיתה" את כל רכושו. אלא שלאחר מכן המְצַוֶּה התאלמן, נשא אישה חדשה וזכה לזרע. המהר"ם קובע שאין להבחין בין טעות של המְצַוֶּה באשר למצב העובדתי הקיים בשעת כתיבת הצוואה24, לבין מקרה בו אירע שינוי נסיבות לאחר מכן. לדבריו, בשני המצבים ניתן לקבוע שהמתנה בטלה בגין אומד הדעת הברור של המְצַוֶּה. את דין המהר"ם והגיונו, סיכם בעל ערוך השולחן, רבי יחיאל מיכל אפשטיין (בלארוס, 1829-1908)25:
ראובן שלא היה לו זרע וכתב כל נכסיו לאחרים מהיום ולאחר מיתה, ואחר כך זכה לזרע, אומדנה גדולה היא שאלו ידע שיזכה לזרע לא היה כותב נכסיו לאחרים [מהר"מ]. ואף על גב דאינו דומה לאומדנא שמת בנו דנתגלה ששקר היה ומתנת טעות היתה, והכא לא היה טעות, מכל מקום היא דומה למתנת שכיב מרע בכולה, דאם עמד - חוזר, משום דאנן סהדי [=אנו עדים] שלא היתה כוונתו אלא אם ימות26, והכי נמי [=וגם כאן] אנן סהדי שלא כיוֵן אלא אם לא יזכה לזרע.
סתירה לכאורה במקורות המשפט העברי ויישובה
נשוב כעת אל הנחת המחוקק בהצעת החוק, לפיה המשפט העברי מתנגד להתאמת הצוואה לשינוי נסיבות המאוחר לכתיבתה. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה שהמחוקק סבר כן בהתבסס על הלכת השולחן ערוך הבאה27 (להלן: דין השולחן ערוך בסימן רנג):
שכיב מרע שאמרו לו נכסיך למי? אמר: כמדומה לי שיש לי בן או שאשתי מעוברת, עכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת – נכסַי לפלוני. ונודע לו שיש לו בן או שאשתו מעוברת – אין מתנתו מתנה, אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך.
בעוד שהרישא של הלכה זו אינה מחדשת על הדין שבסימן רמו שהובא לעיל28 בדבר טעות בשעת כתיבת הצוואה ("מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר [...] ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת"), הרי מהסיפא של אותה הלכה ("אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך"), עולה לכאורה שאין להתחשב בשינוי נסיבות שאירע לאחר כתיבת הצוואה. אכן, על פי הסיפא, אם הצוואה בטלה מחמת טעות של המצווה בזמן עריכתה (כגון שהמצווה סבר בטעות שהוא ערירי), הרי שגם אם לאחר מכן חל שינוי נסיבות שמאיין למעשה את הטעות (כגון שהבן נפטר או שאשתו הפילה), אין בכך כדי לבטל את הביטול ולהכשיר את הצוואה. וכפי שמסביר הסמ"ע29 (רבי יהושע פלק כ"ץ, פולין, 1614-1555):
דכיון דבשעה שנְתנהּ לו היתה המתנה בטעות, דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא היה נותנו לאחרים, וכיון דלא חלה מתנה מעיקרא, תו לא תחול ממילא כשימות [הבן].
כאמור, על בסיס הלכה זו של השולחן ערוך הוסק בדברי ההסבר להצעת החוק30:
התאמת הצוואה אל כוונתו האמיתית של המצווה נעשית, לפי הצעתנו, על פי הנתונים שהיו קיימים בשעת עשיית הצוואה, היינו על פי מה שהמצווה היה עושה בזמן ההוא, מבלי להביא בחשבון שינויים עובדתיים שחלו אחרי עשיית הצוואה.
ברם, להבנתנו כותבי דברי ההסבר נתפסו כאן לכלל טעות, שכן קביעתם אינה עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי הברורים שהובאו בפרק הקודם. ליישוב הסתירה לכאורה בין אותם מקורות ובין דין השולחן ערוך בסימן רנג, יש לתת את הדעת לכך שבשום אופן אין אפשרות ליצור צוואה מכוח אומדנה, או אף להחיות מכוח אומדנה צוואה הנעדרת תוקף מיסודה.
הן בדין הישראלי31 והן במשפט העברי32 הובהר שחלוקת עיזבון שלא בהתאם לכללי ירושה על פי דין אפשרית רק מכוח צוואה. באין צוואה תקפה, אין נפקות משפטית לכל התחייבות והסכמה אחרת של המצווה, ובוודאי שאין בכוח אומדנה בדבר רצונו של המנוח – יהא רצון זה ברור ככל שיהיה – לאפשר סטייה מכללי הירושה על פי דין33.
ואכן, פוסקים שונים הבהירו שדברי השולחן ערוך בסימן רנג, אינם נובעים משלילת האפשרות להתחשב בשינוי נסיבות, אלא נעוצים בכך שבמקרה זה, הצוואה בטלה מיסודה. במצב דברים זה, אנו עוסקים בנפיחת חיים מחודשים בצוואה בטֵלה בשל טעות המְצַוֶּה, דבר שכאמור אינו אפשרי. אמנם, שונה הדין בצוואה שאינה בטלה מיסודה.
כך, בעל שו"ת גור אריה יהודה, הרב אריה יהודה לייב תאומים34 (גליציה, 1727-1831) נשאל בעניין עשיר שלא זכה לזרע, וציווה כל נכסיו לצדקה. לאחר מותו נודע שאשתו מעוברת, וילדה, אלא שהרך הנולד לא הוציא שנתו עד שנפטר. לנוכח פטירת הוולד, ביקשו גבאי הצדקה לקיים את הצוואה המקורית. על אף שמות הוולד אירע לאחר כתיבת הצוואה, ואף לאחר פטירת המצווה, הרב תאומים קיבל את עמדת הגבאים35.
הוא מסביר, שאין להסיק מדין השולחן ערוך בסימן רנג שאין להתחשב בשינוי נסיבות. לדבריו, לא לחינם רק כאן השולחן ערוך הוסיף את הסיפא: "אין מתנתו מתנה, אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך", ולא עשה כן בדבריו בסימן רמו, שכן אין המקרים זהים. סימן רנג עוסק בצוואה שנִתנה מתוך גילוי דעת של המְצַוֶּה ("כמדומה לי [...] שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת"). גילוי דעת זה עולה לדעתו כדי תנאי מפורש בצוואה, ולפיכך משהתברר שהתנאי לא התקיים, שכן אשתו הייתה מעוברת, התבררה למפרע גם בטלות הצוואה. במקרה זה אין בכוח אומדנה להעניק לצוואה הבטלה מיסודה תוקף בגין שינוי הנסיבות שאירע לאחר מכן (מות הילד). סימן רמו לעומת זאת, עוסק בצוואה שבטלה רק מכוח אומדנה ולא מכוח תנאי מפורש, מה שאינו מבטל אותה מיסודה. במצב דברים זה, אין מניעה שמכוח האומדנה נחזור וניתן לצוואה תוקף מחודש לנוכח שינוי הנסיבות. ובלשונו של הרב תאומים:
וזה מדוקדק היטב בלשונו הזהב של הסמ"ע36, דדייק דלהכי הכא [בסימן רנג] במת אחר כך, המתנה בטילה משום דהכא נתבטל המתנה משום גילוי דעת הנותן [שעולה כדי תנאי מפורש], מה שאין כן אם היה הביטול רק מחמת אומדנא לבד, באמת גם במת [הוולד] אחר כך לא היה המתנה בטילה, דאף על זה [על שינוי הנסיבות המאוחר שבמות הוולד] שייך אומדנא דהיתה כוונת הנותן דבכהאי גוונא ישאר המתנה קיימת למפרע37.
ברוח דומה אף הסביר הרב שאול נתנזון38 (גליציה, 1810-1875) את היחס בין שני סעיפי השולחן ערוך, ומדוע ככל שמדובר בקיום צוואה על פי אומדנה, אין מניעה להתחשב גם בשינוי נסיבות מאוחר:
ובזה ניחא מדוע השמיטו ברמב"ם וטור שולחן ערוך בסימן רמ"ו הנ"ל הדין בהפילה [אשתו] אחר כך [...] דשם כיון דמתורת אומדנא אנו באין לדון, אמרינן דכל שמת או הפילה אחר כך, אם כן עדיין האומדנא במקומו, דכל כוונתו הייתה בשביל שאין לו בן, וכיון שבאמת אין לו בן שוב - זכו. משאין כן בסימן רנ"ג דביאר בהדיא [=במפורש] שבשביל כך מזכה להם [...] אם כן מה מועיל האומדנא? סוף סוף זכיה בטעות היתה!
אמנם, על גישה זו חלק הרב מנחם מנדל הורוויץ (גליציה, 1804-1864)39. לעמדתו, אין יסוד להבחין בין ביטול הצוואה משום שניתנה מתוך גילוי דעת, לביטול צוואה מחמת אומדנה, ובשני המקרים ניתן לחזור ולהעניק לצוואה תוקף לנוכח שינוי הנסיבות40. רק בתנאי מפורש שהצוואה מותנית בכך שאין לו בן, לא ניתן לחזור ולהעניק תוקף לצוואה. לדעתו, ברור שכוונת השולחן ערוך בסימן רנג "מת הבן או הפילה אשתו אחר כך", היא שמות הצאצא אירע לאחר פטירת המצווה41. במצב דברים זה, מכיוון שבשעת פטירת המצווה היה לו זרע שהירושה כבר עברה אליו, אין עוד משמעות לצוואה, והיא בטלה לחלוטין אף אם לאחר מכן מת הבן או העובר42.
בגישה שלישית, בהסבר הלכת השולחן ערוך בסימן רנג, הלך בעל "שער משפט", ר' ישראל איסר וולף43 (פולין, 1750-1829). לדבריו, ניתן להתחשב בשינוי נסיבות בכדי להימנע מביטול מקח טעות, ובלבד שהטועה טרם התוודע לטעותו. הוא מסביר שדברי השולחן ערוך בסימן רנג, אמורים דווקא במצב בו הטעות של המצווה (בדבר היותו ערירי), נודעה לו בטרם שינוי הנסיבות (מות הבן או העובר). במצב זה הצוואה כבר בטלה עם היוודע הטעות למצווה, ולכן שינוי הנסיבות (מות הבן או העובר), אין בו כדי להקנות לצוואה תוקף מחודש: "דהכא מיירי שנודע להמצוֶוה מקודם שיש לו בן או שאשתו מעוברת, ולכך אף שמת [הבן] אחר כך, המתנה בטילה"44. אבל ככל שהמצווה גילה כאחד הן את הטעות (קיומו של הבן) והן את שינוי הנסיבות המאוחר (מותו של הבן), ניתן להתחשב בשינוי, והצוואה עודה תקפה: "אבל אם לא נודע להמצוֶוה עד שמת הבן - באמת המתנה קיימת"45.
על אף חילוקי הדעות בהבנת הלכת השולחן ערוך בסימן רנג, מדברי כל הפוסקים האלו עולה כאמור המסקנה, שככל שאנו דנים בשאלת קיום צוואה רק על פי כללי אומדנה, הרי שניתן לקיים או לבטל צוואה לא רק בגין טעות שאירעה בשעת כתיבתה, אלא אף בגין שינוי נסיבות. אמנם, ככל שהצוואה איבדה את תוקפה מסיבות אחרות, כגון שהייתה מותנית בתנאי מפורש שלא התקיים, אין בכוח אומדנה להעניק לה תוקף מחודש עקב שינוי נסיבות.
בטרם סיום חשוב להדגיש, שהמקרים שתוארו עד כה התייחסו למצבים ייחודיים בהם ברי לחלוטין שהמְצַוֶּה לא היה כותב את צוואתו לוּ צפה את שינוי הנסיבות. כדוגמת מי שציווה רכושו לזרים מתוך הנחה שאינו מותיר אחריו צאצאים. לעומת זאת, במקרים בהם אומד הדעת של ההמְצַוֶּה אינו חד משמעי, נמנעו הפוסקים מלסטות מהוראות הצוואה.
כך למשל, הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא (מצרים-ארץ ישראל, 1479- 1573) דן46 באדם שגילה דעתו שבשל כך שבניו אינם נוהגים כשורה, הוא מוריש חלק מנכסיו לאחר. הרדב"ז מבהיר שככל והוכח שהמצווה טעה ובשעת הצוואה בניו כן נהגו כשורה, הרי שהצוואה בטלה. אבל, מוסיף הרדב"ז: "מודה אני שאם בשעה שנתן המתנה היו נוהגין שלא כשורה וחלה המתנה, אף על פי שחזרו בתשובה - לא נתבטלה המתנה". זאת, כנראה, משום שאמדן הדעת שהמְצַוֶּה היה מבטל צוואתו לוּ ידע על כך שבניו עוד יחזרו בתשובה, אינו כה מובהק, מה עוד שהמְצַוֶּה ציווה לאחֵר רק חלק מנכסיו, ועל פניו השאיר להם חלק ניכר מרכושו.
סיכום
ברשימה זו ביקשנו לערער על הנחת המחוקק לפיה המשפט העברי מסתייג מתיקון צוואה בגין התפתחות שאירעה לאחר כתיבתה. ראינו שהמשפט העברי אינו מגביל את היכולת להתאים את הוראות הצוואה למציאות רק למקרים בהם הפער בין רצון המצווה למציאות היה קיים בשעת כתיבת הצוואה, אלא אף כאשר הפער הוא פרי התפתחות עובדתית מאוחרת47.
האם המשפט העברי מכיר לא רק באפשרות ביטול צוואה אלא גם באפשרות תיקונה, כפי שנוקט חוק הירושה? שאלה זו חורגת ממסגרת רשימה זו ועוד חזון למועד.
* ד"ר אברהם קלמנזון, מנהל הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן, ועמית מחקר במכון משפטי ארץ.
1 ראה למשל ע"א 724/87 גולד נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28 (1993).
2 הפער בין רצון המְצַוֶּה לבין הוראות הצוואה יכול להיווצר בגין גורם חיצוני אשר עיצב בצורה פסולה את רצון המְצַוֶּה באמצעות אונס, איום, תרמית או השפעה בלתי הוגנת (סעיף 30(א) לחוק), או בגין כך שהנחותיו העובדתיות של המְצַוֶּה התבססו על טעות (סעיף 30(ב) לחוק).
3 על כך ראה שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 276 (1995): "המחוקק הישראלי הלך בדרך חדשנית ולא סלולה בקבעו כללים בנוגע לטעות בצוואה [...] יש לראות את מדינת ישראל כמדינה מובילה בכל הנוגע להכרה בטעות והוכחתה, במטרה לקיים את דברי המת לפי רוחו ורצונו האמיתי".
4 סעיף 30(ב) לחוק הירושה. טעות כוללת טעות במניע (הנחה מוטעית שעליה מתבססת הוראה בצוואה), ראה: גד טדסקי ,"צוואה משותפת", עיוני משפט ו (1979) 662–664; אהרון ברק, פרשנות במשפט - הצוואה (2001) 356. על הגדרת הטעות, השווה: סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019) 330.
5 ייחודיות ההסדר של טעות בצוואה בדין הישראלי, היא גם בהשוואה לדיני החוזים. על פי דיני החוזים בכדי שטעות תוביל לביטול החוזה, לא די בכך שהחוזה נכרת בשל טעות סובייקטיבית, אלא אף נדרש שמדובר יהיה בטעות באשר לעובדה שהאדם הסביר, לוּ היה מודע לה, היה נמנע בגינה מכריתת החוזה. ראה גבריאלה שלו ואפי צמח, שם, עמ' 351. לעומת זאת, לאור כך שצוואה היא מעשה אישי שאינו תלוי בדעת איש זולת המְצַוֶּה, המחוקק קבע שדי בכך שהמְצַוֶּה הספציפי היה נמנע מהוראת הצוואה לוּ היה מודע לטעות, וזאת אף אם האדם הסביר לא היה נמנע מכך. וראה על כך בע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז (נבו 13.11.2012), פיסקה 6.
6 הצעת חוק הירושה, התשי"ב-1952, סעיף 35, עמ' 80-81, הוצאת משרד המשפטים (להלן – הצעת החוק). הצעה נוספת פורסמה ברשומות בשנת תשי"ח המציינת שהיא מבוססת על הצעה זו.
7 שולחן ערוך, חו"מ, סימן רמו, סעיף א.
8 ראה דברי השופט אהרון ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, עמ' 827 (1999).
9 ראה מיכאל קורינאלדי, דיני ירושה – צוואות, ירושות ועזבונות, 254-268 (2012), המבקר את גישתו של השופט ברק. כדעתו מפורש בדברי ההסבר להצעת החוק.
10 ראה רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יא, הלכה א.
11 ראה שם, הלכה ח.
12 ראה חוק לישראל, פגמים בחוזה, ירושלים תשע"ב, עמ' 116 ואילך.
13 ראה בבא קמא קי ע"ב.
14 תוספות, שם, ד"ה אדעתא. וראה גם, תוספות, כתובות מז ע"ב, ד"ה שלא.
15 ראה מיכאל ויגודה וחיים צפרי, חוק לישראל, הפרת חוזה בשל אונס, פרק שלישי, ג(4) (בהכנה).
16 ראה יד רמ"ה, בבא בתרא קמו ע"ב, אות עח. דבריו הובאו בטור, חו"מ, סימן רמו, סעיף ב. באשר לשאלה האם דין זה שנוי במחלוקת ראשונים והרמב"ן חולק על כך, ראה מחלוקת הבית יוסף והב"ח שם. וראה פגמים בחוזה (לעיל, הערה 12), עמ' 181, הערה 311.
17 על דין זה ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנ, סעיף ב.
18 מרדכי, בבא בתרא, סימן תצג.
19 לעיל, ליד ציון הערה 7.
20 אמנם ראה שו"ת הראנ"ח, סימן לא, אשר הבין שדברי המרדכי והגדולים אמורים רק באשר לאפשרות לקיים את המתנה מתוך התחשבות בשינוי הנסיבות, ולא באשר לאפשרות לבטל את הצוואה: "ודברי הגדולים שכתב המרדכי אינם לבטל דברי הצואה אלא לומר שיהיו קרוביו קודמים לעניים אחרים ושתתקיים צואתו בכך".
21 קובץ שעורים, בבא בתרא, אות תמד.
22 פסקי ריקאנטי, סימן נה.
23 שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן קח, ד"ה ואם יתעקש.
24 כמו במְצַוֶּה שסבר שאין לו ילדים בעוד שלמעשה היו לו כבר בעת כתיבת הצוואה, ראה לעיל, ליד ציון הערה 7.
25 ערוך השולחן, חו"מ, סימן רמו, סעיף ו. דין המהר"ם הובא בהסכמה גם על ידי הש"ך, שם, ס"ק ב.
26 לעיל, ליד ציון הערה 17, ראינו שראיה זו כבר הובאה על ידי הרמ"ה.
27 שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנג, סעיף ה.
28 לעיל, ליד ציון הערה 7.
29 סמ"ע, חו"מ, סימן רנג, ס"ק יא.
30 ראה לעיל, הערה 6, בעמ' 81.
31 עיקרון זה עולה גם מסעיפים 8 ו-27 לחוק הירושה. וראה ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974).
32 ראה: רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רפא, סעיף א.
33 ראה שו"ת הרא"ש, כלל פד, סימן ד ("אף כי ידוע שכִוונוּ להבריח מן האח לא עשו דבר שיש בו הברחה, ובדברים שבלב לא מיעקרא נחלה דאורייתא"), מובא בשולחן ערוך, שם, סעיף י.
34 שו"ת גור אריה יהודה, חו"מ, סימן מו. וראה פגמים בחוזה (לעיל, הערה 12), עמ' 192-193.
35 כאמור, מדברי הרב תאומים עולה כי ניתן לקיים את הצוואה אף אם שינוי הנסיבות (מות הילד) אירע לאחר פטירת המצווה. וראה ערך שי, חו"מ, סימן רנג, סעיף ה, המבקר אותו בנקודה זו, שכן לאחר פטירת המְצַוֶּה עוברת הירושה לבנו, ולדעתו אין אומדנה שהמְצַוֶּה היה מעביר את הנחלה מבנו אף לוּ ידע שהלה ימות. והשווה להלן, ליד ציון הערה 42, שיש מי ששלל זאת מנימוק עקרוני יותר והוא שבמות המְצַוֶּה כבר עברה ירושתו לבנו וממילא בטלה המתנה, וראה מה שהערנו עליו.
36 לעיל, הערה 29.
37 הבחנה זו בין אומדנה לגילוי דעת עולה גם מדברי הב"ח, חו"מ, סימן רנג, ס"ק י. לביקורת על הבחנה זו ראה שושנת יעקב, להלן, הערה 39.
עוד מעיר בעל שושנת יעקב, שם, שאם בשעת הצוואה לא היה למְצַוֶּה יורש (כפי שהיה בנדון המהר"ם מלובלין, לעיל, הערה 23), כי אז אם נולד לו יורש לאחר מכן ויורש זה מת לפניו, כי אז יודו הב"ח והסמ"ע שהצוואה נותרת בתוקפה אף אם המְצַוֶּה גילה דעתו במפורש שהוא עושה את הצוואה מאחר שאין לו יורש, שכן סוף סוף "נתקיימה מחשבתו ובשעת המתנה באמת לא הוי ליה בנים כלל".
38 שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תליתאה, חלק ג, סימן ט.
39 בפירושו שושנת יעקב לשולחן ערוך, חו"מ, סימן רנג, ס"ק ג. וראה שם ביקורתו של הב"ח והסמ"ע, לעיל, הערה 37.
40 הוא מוכיח מבית יוסף, חו"מ, סימן רז, שגילוי דעת אינו עולה כדי תנאי פורמלי, והעיקר אפוא, גם בגילוי דעת, הוא אומד דעתו של המצווה.
הוא מטעים שהב"ח והסמ"ע יודו לו הלכה למעשה אם בשעת עריכת הצוואה לא היה בן למְצַוֶּה. ראה לעיל, הערה 37.
41 הדגשה זו נכונה אפוא גם בסימן רמו, ובשונה מהרב תאומים והרב נתנזון, אין לו הסבר מדוע הוּספה רק בסימן רנג.
אשר לשאלה, אם כן, מה צורך היה לחזור על אותה הלכה פעמיים, פעם בסימן רמו ופעם בסימן רנג, הוא עונה: "דבאומדנא שבסימן רמ"ו בעינן דוקא כל נכסיו, דאם שייר כל שהוא שוב לא הוי אומדנא [והמתָנה קיימת אף אם מתברר שבנו חי], מה שאין כן כאן [בסימן רנג] אף במקצת נכסיו [כלומר, אף אם ציווה רק חלק מרכושו ולא כולו], כיון שגילה דעתו דאם היה לו בן לא היה נותנה, [אם מתברר שיש לו בן] בטלה מתנתו [אף אם לא ציווה את כל רכושו]". כהסבר זה ראה שו"ת יכין ובועז, חלק א, סימן א, ד"ה ומה שיש (מובא ברבי עקיבא איגר, חו"מ, סימן רנג, סעיף ה).
42 והשווה למסקנה השונה העולה מדברי הרב תאומים, לעיל, הערה 35. על דברי הרב תאומים כותב הרב הורוויץ: "וחכם אחד מחכמי זמנינו שגה בזה". יש להניח שהרב תאומים היה דוחה השגה זו וטוען, שכאשר קיימת אומדנא דמוכח שהמְצַוֶּה לא היה רוצה לבטל את צוואתו, משמעותה היא שמתברר למפרע שהירושה לא עברה אל הבן כלל, ואין מניעה אפוא להפעיל את האומדנה אף אם מת הבן אחרי פטירת אביו.
43 שער משפט, סימן רנג, ס"ק ב.
44 יש להעיר, שהצעה זו, כמו קודמתה (ראה לעיל, הערה 41), אינה מסבירה מדוע ההדגשה "אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך", הוספה דווקא בסימן רנג.
45 שער משפט מבסס את דבריו על היקש מדין אישה שהסכימה להתקדש בתנאי שאין בבעל מומים (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן לט, סעיף ו), משם עולה, שאף אם היה הבעל בעל מום בשעת הקידושין, אם נרפא מן המום בטרם נודע דבר המום לאישה, יש תוקף לקידושין. מכך הוא מסיק שניתן להתחשב בשינוי נסיבות בכדי להימנע מביטול מקח טעות, ובלבד שהטעות טרם נודעה לצד השני. לביקורת על גישת "שער משפט", ראה "שואל ומשיב" (לעיל, הערה 38). לדעתו, אין מקום להקיש בין דין מקח טעות בנישואין לדין טעות בצוואה. בנישואין נעשה מעשה קניין, ועל כן נדרשת מודעות האישה למום בכדי לבטל את הנישואין למפרע. מה שאין כן במתנת שכיב מרע שהיא "אמירה בעלמא" ולא נדרש שהמְצַוֶּה יהיה מודע לטעותו בכדי לבטל את הצוואה: "דשאני התם שבאמת נתן לה כסף קידושין וקדשהּ, ואם כן, כל שנרפא אחר כך, הקידושין לא נתבטלו [...], אבל כאן דמתנת שכיב מרע אינו רק [=אלא] באמירה בעלמא, וכל דלא חל בשעת אמירה כבר כלתה אמירתו ובמה יקנה".
46 שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תקמו. ראה פגמים בחוזה (לעיל, הערה 12), בעמ' 185, וראה שם דוגמאות נוספות.
47 לעניין זה מצטרפים אנו להערת אגב של השופט הנדל (בע"מ 4990/12, לעיל, הערה 5, פסקה 7) בהסתמך על עיקרון התוספות שהוזכר לעיל, ליד ציון הערה 14: "כאשר מדובר במהלך חד-צדדי, כגון אדם הבוחר להקדיש את בהמתו, אומד הדעת היחיד הקובע הוא זה שלו, ובהקשר זה אין זה מופרך להתחשב גם בהתרחשויות עתידיות [...] בראייה זו, עמדת המשפט העברי עשויה להוות מעין בניין אב לתפיסת המחוקק הישראלי באשר לטעות בצוואה" (ההדגשה שלי – א"ק). אף שיוער כי בדבריו שם הבהיר השופט הנדל כי "אין בדברים האמורים הבעת עמדה בנוגע לטעות הנוגעת לעתיד בדיני צוואה", לאור הציטוט הנ"ל מסיום דבריו, דומה שהשופט הנדל השאיר פתח להשתמש גם בדבריו כסימוכין לאימוץ עמדת המשפט העברי שהוצגה בגיליון זה בדין הישראלי.
עקרון העל בדיני הצוואה במשפט הישראלי הוא קיום רצון המת1. לאור שאיפה זו, המחוקק העניק לבתי המשפט את הכוח להורות על ביטול צוואה בנסיבות בהן הוכח שהוראותיה אינן משקפות את רצון המצווה2.
בהשוואה לשיטות משפט אחרות3, המחוקק הישראלי הרחיק לכת ביכולת שהעניק לשופט להגשים את רצון המצווה במקרי טעות4, שכן מעבר לסמכות של ביטול הצוואה5, לשופט ניתנה אף הסמכות לתיקון קונסטרוקטיבי-מהותי של הצוואה, אם כי רק "אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות". דברי ההסבר להצעת החוק6 מציינים כאסמכתה לכך את מקורות המשפט העברי, ואף מצטטים את הלכת השולחן ערוך7 (להלן: דין השולחן ערוך בסימן רמו):
עם זאת, המחוקק נמנע מלנעוץ מסמרות בשאלת יכולת השופט להורות על ביטול צוואה או תיקונה בגין שינוי נסיבות שאירע לאחר כתיבת הצוואה, ושאלה זו המשיכה להתלבן על ידי השופטים והמלומדים ללא הכרעה ברורה. מהם שסברו שלעיתים יש לראות בשינוי כזה כעין חסר בצוואה המצדיק את פירושהּ באופן החורג מלשונהּ הברורה8, ומהם שסברו שיש להימנע מכך, ולנקוט פרשנות מצמצמת של ההסדר המרחיב שקבע המחוקק9.
כפי שנראה להלן, מדברי ההסבר להצעת חוק עולה שהמחוקק סבר שהמשפט העברי מתנגד לאפשרות זו. בדברינו נבקש לערער על הבנת מקורות המשפט העברי שהובילו את המחוקק למסקנתו זו. נטען שיש מצבים בהם המשפט העברי מכיר ביכולת בית הדין לקיים את רצונו הברור של המצווה גם לנוכח שינוי נסיבות שאירע לאחר עריכת הצוואה. ראשית נביא מקורות התומכים בעמדתנו, ולאחר מכן נבקש להסביר את השגגה שבהבנת המחוקק.
השפעת שינוי נסיבות על תוקף צוואה במשפט העברי
ככלל, המשפט העברי מכיר ביכולת בתי הדין לסייג את תוקפן של פעולות משפטיות, לא רק בהתבסס על תנאים מפורשים10 או משתמעים (גילוי דעת)11, אלא אף באמצעות התחקות אחר אומדן הדעת שעל בסיסו נעשתה הפעולה המשפטית (אומדנה). ככל שאומד הדעת מוביל למסקנה ברורה שההסכם נוצר על יסוד ציפייה שלא התגשמה, המשפט העברי מכיר באפשרות לבטלו12.
ואכן, כבר בתלמוד הכיר המשפט העברי באפשרות לבטל התחייבות למפרע בגין שינוי נסיבות, בטענה שלא על דעת נסיבות חדשות אלה התחייבו הצדדים13. אמנם התוספות הבהירו14, שהתחשבות בשינוי נסיבות אפשרית בעיקר בפעולות חד-צדדיות כגון מתנה, ולא בפעולות דו-צדדיות כגון מכר, בהן הביטול אינו על דעת הצד השני, זולת במקרים חריגים בהם קיימת אומדנה גדולה וחד משמעית15.
ואכן, כך הוכרע על ידי פוסקים רבים בעניין מתנה. לדוגמה, הרמ"ה, רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה16 (ספרד, 1170 – 1244) כותב כי אדם שנתן נכסים לאחֵר משום שנאלץ לברוח, ולאחר מכן הוסר האיום, יכול לבטל את המתנה. תימוכין לכך הוא מוצא בדין היסודי בצוואת שכיב מרע, לפיו אם החלים המצווה, הצוואה בטלה, שכן לא על דעת כן ציווה17.
כיוצא בזה, המרדכי, רבי מרדכי בן הלל18 (נירנברג, 1250 – 1298) דן באדם שבצוואתו ציווה לתת נכסיו לצדקה, אלא שלאחר מותו, קרוביו, שירדו מנכסיהם, טוענים שמורישם לא היה מְצַוֶּה את נכסיו לזרים לוּ היה יודע שקרוביו שלו יזדקקו לצדקה. אמנם, בשונה מן הדין בשולחן ערוך סימן רמו שהובא לעיל19 אודות בטלות צוואה שנכתבה על סמך טעות בדבר מות בנו של המצווה, הרי שכאן הטעות לא התקיימה בשעת כתיבת הצוואה. ואולם, על אף הבחנה זו פוסק המרדכי (בשם "גדולים"), שככל וכך מורה אומדן דעת הנותן, ניתן לסטות מהוראותיו גם בגין שינוי נסיבות20. וכך מטעים ר' אלחנן וסרמן21 (ליטא, 1875-1941) בהצגת שיטה זו: "בטעות שנולד אחר כך, גם כן המתנה בטילה כיון דתלוי רק בדעתו [...] דאין חילוק בין טעות שלעבר ובין טעות דלהבא לענין מתנה".
אמנם, הובעה גם דעה חולקת. כך, הריקאנטי, רבי מנחם בן בנימין ריקנאטי (איטליה, 1310-1250) מביא כי הריא"ז (רבי ישעיה די טראני, איטליה, נפטר בשנת 1280) חלק על מסקנת "הגדולים" המוזכרת אצל המרדכי, ולעמדתו אין ללמוד מדין בטלות צוואה שנכתבה על סמך טעות בדבר מות בנו של המְצַוֶּה, לבין המקרה של התרוששות הקרובים לאחר כתיבת הצוואה, כיון "דהתם בשעת המתנה היה הבן קיים, ומה שנתן בטעות נתן, אבל אֵלו בשעה שכתב זה נכסיו לעניים היו הם עשירים ולא זכו"22.
אולם, מרבית פוסקי ההלכה התעלמו מהבחנה זו והלכו בגישת הרמ"ה והמרדכי. כך, מהר"ם מלובלין23 (רבי מאיר בן גדליה, 1558-1616) דן באדם שבעודו ערירי ציווה לאחֵר במתנה "מהיום ולאחר מיתה" את כל רכושו. אלא שלאחר מכן המְצַוֶּה התאלמן, נשא אישה חדשה וזכה לזרע. המהר"ם קובע שאין להבחין בין טעות של המְצַוֶּה באשר למצב העובדתי הקיים בשעת כתיבת הצוואה24, לבין מקרה בו אירע שינוי נסיבות לאחר מכן. לדבריו, בשני המצבים ניתן לקבוע שהמתנה בטלה בגין אומד הדעת הברור של המְצַוֶּה. את דין המהר"ם והגיונו, סיכם בעל ערוך השולחן, רבי יחיאל מיכל אפשטיין (בלארוס, 1829-1908)25:
סתירה לכאורה במקורות המשפט העברי ויישובה
נשוב כעת אל הנחת המחוקק בהצעת החוק, לפיה המשפט העברי מתנגד להתאמת הצוואה לשינוי נסיבות המאוחר לכתיבתה. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה שהמחוקק סבר כן בהתבסס על הלכת השולחן ערוך הבאה27 (להלן: דין השולחן ערוך בסימן רנג):
בעוד שהרישא של הלכה זו אינה מחדשת על הדין שבסימן רמו שהובא לעיל28 בדבר טעות בשעת כתיבת הצוואה ("מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר [...] ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת"), הרי מהסיפא של אותה הלכה ("אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך"), עולה לכאורה שאין להתחשב בשינוי נסיבות שאירע לאחר כתיבת הצוואה. אכן, על פי הסיפא, אם הצוואה בטלה מחמת טעות של המצווה בזמן עריכתה (כגון שהמצווה סבר בטעות שהוא ערירי), הרי שגם אם לאחר מכן חל שינוי נסיבות שמאיין למעשה את הטעות (כגון שהבן נפטר או שאשתו הפילה), אין בכך כדי לבטל את הביטול ולהכשיר את הצוואה. וכפי שמסביר הסמ"ע29 (רבי יהושע פלק כ"ץ, פולין, 1614-1555):
כאמור, על בסיס הלכה זו של השולחן ערוך הוסק בדברי ההסבר להצעת החוק30:
ברם, להבנתנו כותבי דברי ההסבר נתפסו כאן לכלל טעות, שכן קביעתם אינה עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי הברורים שהובאו בפרק הקודם. ליישוב הסתירה לכאורה בין אותם מקורות ובין דין השולחן ערוך בסימן רנג, יש לתת את הדעת לכך שבשום אופן אין אפשרות ליצור צוואה מכוח אומדנה, או אף להחיות מכוח אומדנה צוואה הנעדרת תוקף מיסודה.
הן בדין הישראלי31 והן במשפט העברי32 הובהר שחלוקת עיזבון שלא בהתאם לכללי ירושה על פי דין אפשרית רק מכוח צוואה. באין צוואה תקפה, אין נפקות משפטית לכל התחייבות והסכמה אחרת של המצווה, ובוודאי שאין בכוח אומדנה בדבר רצונו של המנוח – יהא רצון זה ברור ככל שיהיה – לאפשר סטייה מכללי הירושה על פי דין33.
ואכן, פוסקים שונים הבהירו שדברי השולחן ערוך בסימן רנג, אינם נובעים משלילת האפשרות להתחשב בשינוי נסיבות, אלא נעוצים בכך שבמקרה זה, הצוואה בטלה מיסודה. במצב דברים זה, אנו עוסקים בנפיחת חיים מחודשים בצוואה בטֵלה בשל טעות המְצַוֶּה, דבר שכאמור אינו אפשרי. אמנם, שונה הדין בצוואה שאינה בטלה מיסודה.
כך, בעל שו"ת גור אריה יהודה, הרב אריה יהודה לייב תאומים34 (גליציה, 1727-1831) נשאל בעניין עשיר שלא זכה לזרע, וציווה כל נכסיו לצדקה. לאחר מותו נודע שאשתו מעוברת, וילדה, אלא שהרך הנולד לא הוציא שנתו עד שנפטר. לנוכח פטירת הוולד, ביקשו גבאי הצדקה לקיים את הצוואה המקורית. על אף שמות הוולד אירע לאחר כתיבת הצוואה, ואף לאחר פטירת המצווה, הרב תאומים קיבל את עמדת הגבאים35.
הוא מסביר, שאין להסיק מדין השולחן ערוך בסימן רנג שאין להתחשב בשינוי נסיבות. לדבריו, לא לחינם רק כאן השולחן ערוך הוסיף את הסיפא: "אין מתנתו מתנה, אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך", ולא עשה כן בדבריו בסימן רמו, שכן אין המקרים זהים. סימן רנג עוסק בצוואה שנִתנה מתוך גילוי דעת של המְצַוֶּה ("כמדומה לי [...] שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת"). גילוי דעת זה עולה לדעתו כדי תנאי מפורש בצוואה, ולפיכך משהתברר שהתנאי לא התקיים, שכן אשתו הייתה מעוברת, התבררה למפרע גם בטלות הצוואה. במקרה זה אין בכוח אומדנה להעניק לצוואה הבטלה מיסודה תוקף בגין שינוי הנסיבות שאירע לאחר מכן (מות הילד). סימן רמו לעומת זאת, עוסק בצוואה שבטלה רק מכוח אומדנה ולא מכוח תנאי מפורש, מה שאינו מבטל אותה מיסודה. במצב דברים זה, אין מניעה שמכוח האומדנה נחזור וניתן לצוואה תוקף מחודש לנוכח שינוי הנסיבות. ובלשונו של הרב תאומים:
ברוח דומה אף הסביר הרב שאול נתנזון38 (גליציה, 1810-1875) את היחס בין שני סעיפי השולחן ערוך, ומדוע ככל שמדובר בקיום צוואה על פי אומדנה, אין מניעה להתחשב גם בשינוי נסיבות מאוחר:
אמנם, על גישה זו חלק הרב מנחם מנדל הורוויץ (גליציה, 1804-1864)39. לעמדתו, אין יסוד להבחין בין ביטול הצוואה משום שניתנה מתוך גילוי דעת, לביטול צוואה מחמת אומדנה, ובשני המקרים ניתן לחזור ולהעניק לצוואה תוקף לנוכח שינוי הנסיבות40. רק בתנאי מפורש שהצוואה מותנית בכך שאין לו בן, לא ניתן לחזור ולהעניק תוקף לצוואה. לדעתו, ברור שכוונת השולחן ערוך בסימן רנג "מת הבן או הפילה אשתו אחר כך", היא שמות הצאצא אירע לאחר פטירת המצווה41. במצב דברים זה, מכיוון שבשעת פטירת המצווה היה לו זרע שהירושה כבר עברה אליו, אין עוד משמעות לצוואה, והיא בטלה לחלוטין אף אם לאחר מכן מת הבן או העובר42.
בגישה שלישית, בהסבר הלכת השולחן ערוך בסימן רנג, הלך בעל "שער משפט", ר' ישראל איסר וולף43 (פולין, 1750-1829). לדבריו, ניתן להתחשב בשינוי נסיבות בכדי להימנע מביטול מקח טעות, ובלבד שהטועה טרם התוודע לטעותו. הוא מסביר שדברי השולחן ערוך בסימן רנג, אמורים דווקא במצב בו הטעות של המצווה (בדבר היותו ערירי), נודעה לו בטרם שינוי הנסיבות (מות הבן או העובר). במצב זה הצוואה כבר בטלה עם היוודע הטעות למצווה, ולכן שינוי הנסיבות (מות הבן או העובר), אין בו כדי להקנות לצוואה תוקף מחודש: "דהכא מיירי שנודע להמצוֶוה מקודם שיש לו בן או שאשתו מעוברת, ולכך אף שמת [הבן] אחר כך, המתנה בטילה"44. אבל ככל שהמצווה גילה כאחד הן את הטעות (קיומו של הבן) והן את שינוי הנסיבות המאוחר (מותו של הבן), ניתן להתחשב בשינוי, והצוואה עודה תקפה: "אבל אם לא נודע להמצוֶוה עד שמת הבן - באמת המתנה קיימת"45.
על אף חילוקי הדעות בהבנת הלכת השולחן ערוך בסימן רנג, מדברי כל הפוסקים האלו עולה כאמור המסקנה, שככל שאנו דנים בשאלת קיום צוואה רק על פי כללי אומדנה, הרי שניתן לקיים או לבטל צוואה לא רק בגין טעות שאירעה בשעת כתיבתה, אלא אף בגין שינוי נסיבות. אמנם, ככל שהצוואה איבדה את תוקפה מסיבות אחרות, כגון שהייתה מותנית בתנאי מפורש שלא התקיים, אין בכוח אומדנה להעניק לה תוקף מחודש עקב שינוי נסיבות.
בטרם סיום חשוב להדגיש, שהמקרים שתוארו עד כה התייחסו למצבים ייחודיים בהם ברי לחלוטין שהמְצַוֶּה לא היה כותב את צוואתו לוּ צפה את שינוי הנסיבות. כדוגמת מי שציווה רכושו לזרים מתוך הנחה שאינו מותיר אחריו צאצאים. לעומת זאת, במקרים בהם אומד הדעת של ההמְצַוֶּה אינו חד משמעי, נמנעו הפוסקים מלסטות מהוראות הצוואה.
כך למשל, הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא (מצרים-ארץ ישראל, 1479- 1573) דן46 באדם שגילה דעתו שבשל כך שבניו אינם נוהגים כשורה, הוא מוריש חלק מנכסיו לאחר. הרדב"ז מבהיר שככל והוכח שהמצווה טעה ובשעת הצוואה בניו כן נהגו כשורה, הרי שהצוואה בטלה. אבל, מוסיף הרדב"ז: "מודה אני שאם בשעה שנתן המתנה היו נוהגין שלא כשורה וחלה המתנה, אף על פי שחזרו בתשובה - לא נתבטלה המתנה". זאת, כנראה, משום שאמדן הדעת שהמְצַוֶּה היה מבטל צוואתו לוּ ידע על כך שבניו עוד יחזרו בתשובה, אינו כה מובהק, מה עוד שהמְצַוֶּה ציווה לאחֵר רק חלק מנכסיו, ועל פניו השאיר להם חלק ניכר מרכושו.
סיכום
ברשימה זו ביקשנו לערער על הנחת המחוקק לפיה המשפט העברי מסתייג מתיקון צוואה בגין התפתחות שאירעה לאחר כתיבתה. ראינו שהמשפט העברי אינו מגביל את היכולת להתאים את הוראות הצוואה למציאות רק למקרים בהם הפער בין רצון המצווה למציאות היה קיים בשעת כתיבת הצוואה, אלא אף כאשר הפער הוא פרי התפתחות עובדתית מאוחרת47.
האם המשפט העברי מכיר לא רק באפשרות ביטול צוואה אלא גם באפשרות תיקונה, כפי שנוקט חוק הירושה? שאלה זו חורגת ממסגרת רשימה זו ועוד חזון למועד.
הערות:
* ד"ר אברהם קלמנזון, מנהל הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן, ועמית מחקר במכון משפטי ארץ.
1 ראה למשל ע"א 724/87 גולד נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28 (1993).
2 הפער בין רצון המְצַוֶּה לבין הוראות הצוואה יכול להיווצר בגין גורם חיצוני אשר עיצב בצורה פסולה את רצון המְצַוֶּה באמצעות אונס, איום, תרמית או השפעה בלתי הוגנת (סעיף 30(א) לחוק), או בגין כך שהנחותיו העובדתיות של המְצַוֶּה התבססו על טעות (סעיף 30(ב) לחוק).
3 על כך ראה שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 276 (1995): "המחוקק הישראלי הלך בדרך חדשנית ולא סלולה בקבעו כללים בנוגע לטעות בצוואה [...] יש לראות את מדינת ישראל כמדינה מובילה בכל הנוגע להכרה בטעות והוכחתה, במטרה לקיים את דברי המת לפי רוחו ורצונו האמיתי".
4 סעיף 30(ב) לחוק הירושה. טעות כוללת טעות במניע (הנחה מוטעית שעליה מתבססת הוראה בצוואה), ראה: גד טדסקי ,"צוואה משותפת", עיוני משפט ו (1979) 662–664; אהרון ברק, פרשנות במשפט - הצוואה (2001) 356. על הגדרת הטעות, השווה: סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019) 330.
5 ייחודיות ההסדר של טעות בצוואה בדין הישראלי, היא גם בהשוואה לדיני החוזים. על פי דיני החוזים בכדי שטעות תוביל לביטול החוזה, לא די בכך שהחוזה נכרת בשל טעות סובייקטיבית, אלא אף נדרש שמדובר יהיה בטעות באשר לעובדה שהאדם הסביר, לוּ היה מודע לה, היה נמנע בגינה מכריתת החוזה. ראה גבריאלה שלו ואפי צמח, שם, עמ' 351. לעומת זאת, לאור כך שצוואה היא מעשה אישי שאינו תלוי בדעת איש זולת המְצַוֶּה, המחוקק קבע שדי בכך שהמְצַוֶּה הספציפי היה נמנע מהוראת הצוואה לוּ היה מודע לטעות, וזאת אף אם האדם הסביר לא היה נמנע מכך. וראה על כך בע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז (נבו 13.11.2012), פיסקה 6.
6 הצעת חוק הירושה, התשי"ב-1952, סעיף 35, עמ' 80-81, הוצאת משרד המשפטים (להלן – הצעת החוק). הצעה נוספת פורסמה ברשומות בשנת תשי"ח המציינת שהיא מבוססת על הצעה זו.
7 שולחן ערוך, חו"מ, סימן רמו, סעיף א.
8 ראה דברי השופט אהרון ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, עמ' 827 (1999).
9 ראה מיכאל קורינאלדי, דיני ירושה – צוואות, ירושות ועזבונות, 254-268 (2012), המבקר את גישתו של השופט ברק. כדעתו מפורש בדברי ההסבר להצעת החוק.
10 ראה רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יא, הלכה א.
11 ראה שם, הלכה ח.
12 ראה חוק לישראל, פגמים בחוזה, ירושלים תשע"ב, עמ' 116 ואילך.
13 ראה בבא קמא קי ע"ב.
14 תוספות, שם, ד"ה אדעתא. וראה גם, תוספות, כתובות מז ע"ב, ד"ה שלא.
15 ראה מיכאל ויגודה וחיים צפרי, חוק לישראל, הפרת חוזה בשל אונס, פרק שלישי, ג(4) (בהכנה).
16 ראה יד רמ"ה, בבא בתרא קמו ע"ב, אות עח. דבריו הובאו בטור, חו"מ, סימן רמו, סעיף ב. באשר לשאלה האם דין זה שנוי במחלוקת ראשונים והרמב"ן חולק על כך, ראה מחלוקת הבית יוסף והב"ח שם. וראה פגמים בחוזה (לעיל, הערה 12), עמ' 181, הערה 311.
17 על דין זה ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנ, סעיף ב.
18 מרדכי, בבא בתרא, סימן תצג.
19 לעיל, ליד ציון הערה 7.
20 אמנם ראה שו"ת הראנ"ח, סימן לא, אשר הבין שדברי המרדכי והגדולים אמורים רק באשר לאפשרות לקיים את המתנה מתוך התחשבות בשינוי הנסיבות, ולא באשר לאפשרות לבטל את הצוואה: "ודברי הגדולים שכתב המרדכי אינם לבטל דברי הצואה אלא לומר שיהיו קרוביו קודמים לעניים אחרים ושתתקיים צואתו בכך".
21 קובץ שעורים, בבא בתרא, אות תמד.
22 פסקי ריקאנטי, סימן נה.
23 שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן קח, ד"ה ואם יתעקש.
24 כמו במְצַוֶּה שסבר שאין לו ילדים בעוד שלמעשה היו לו כבר בעת כתיבת הצוואה, ראה לעיל, ליד ציון הערה 7.
25 ערוך השולחן, חו"מ, סימן רמו, סעיף ו. דין המהר"ם הובא בהסכמה גם על ידי הש"ך, שם, ס"ק ב.
26 לעיל, ליד ציון הערה 17, ראינו שראיה זו כבר הובאה על ידי הרמ"ה.
27 שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנג, סעיף ה.
28 לעיל, ליד ציון הערה 7.
29 סמ"ע, חו"מ, סימן רנג, ס"ק יא.
30 ראה לעיל, הערה 6, בעמ' 81.
31 עיקרון זה עולה גם מסעיפים 8 ו-27 לחוק הירושה. וראה ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974).
32 ראה: רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רפא, סעיף א.
33 ראה שו"ת הרא"ש, כלל פד, סימן ד ("אף כי ידוע שכִוונוּ להבריח מן האח לא עשו דבר שיש בו הברחה, ובדברים שבלב לא מיעקרא נחלה דאורייתא"), מובא בשולחן ערוך, שם, סעיף י.
34 שו"ת גור אריה יהודה, חו"מ, סימן מו. וראה פגמים בחוזה (לעיל, הערה 12), עמ' 192-193.
35 כאמור, מדברי הרב תאומים עולה כי ניתן לקיים את הצוואה אף אם שינוי הנסיבות (מות הילד) אירע לאחר פטירת המצווה. וראה ערך שי, חו"מ, סימן רנג, סעיף ה, המבקר אותו בנקודה זו, שכן לאחר פטירת המְצַוֶּה עוברת הירושה לבנו, ולדעתו אין אומדנה שהמְצַוֶּה היה מעביר את הנחלה מבנו אף לוּ ידע שהלה ימות. והשווה להלן, ליד ציון הערה 42, שיש מי ששלל זאת מנימוק עקרוני יותר והוא שבמות המְצַוֶּה כבר עברה ירושתו לבנו וממילא בטלה המתנה, וראה מה שהערנו עליו.
36 לעיל, הערה 29.
37 הבחנה זו בין אומדנה לגילוי דעת עולה גם מדברי הב"ח, חו"מ, סימן רנג, ס"ק י. לביקורת על הבחנה זו ראה שושנת יעקב, להלן, הערה 39.
עוד מעיר בעל שושנת יעקב, שם, שאם בשעת הצוואה לא היה למְצַוֶּה יורש (כפי שהיה בנדון המהר"ם מלובלין, לעיל, הערה 23), כי אז אם נולד לו יורש לאחר מכן ויורש זה מת לפניו, כי אז יודו הב"ח והסמ"ע שהצוואה נותרת בתוקפה אף אם המְצַוֶּה גילה דעתו במפורש שהוא עושה את הצוואה מאחר שאין לו יורש, שכן סוף סוף "נתקיימה מחשבתו ובשעת המתנה באמת לא הוי ליה בנים כלל".
38 שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תליתאה, חלק ג, סימן ט.
39 בפירושו שושנת יעקב לשולחן ערוך, חו"מ, סימן רנג, ס"ק ג. וראה שם ביקורתו של הב"ח והסמ"ע, לעיל, הערה 37.
40 הוא מוכיח מבית יוסף, חו"מ, סימן רז, שגילוי דעת אינו עולה כדי תנאי פורמלי, והעיקר אפוא, גם בגילוי דעת, הוא אומד דעתו של המצווה.
הוא מטעים שהב"ח והסמ"ע יודו לו הלכה למעשה אם בשעת עריכת הצוואה לא היה בן למְצַוֶּה. ראה לעיל, הערה 37.
41 הדגשה זו נכונה אפוא גם בסימן רמו, ובשונה מהרב תאומים והרב נתנזון, אין לו הסבר מדוע הוּספה רק בסימן רנג.
אשר לשאלה, אם כן, מה צורך היה לחזור על אותה הלכה פעמיים, פעם בסימן רמו ופעם בסימן רנג, הוא עונה: "דבאומדנא שבסימן רמ"ו בעינן דוקא כל נכסיו, דאם שייר כל שהוא שוב לא הוי אומדנא [והמתָנה קיימת אף אם מתברר שבנו חי], מה שאין כן כאן [בסימן רנג] אף במקצת נכסיו [כלומר, אף אם ציווה רק חלק מרכושו ולא כולו], כיון שגילה דעתו דאם היה לו בן לא היה נותנה, [אם מתברר שיש לו בן] בטלה מתנתו [אף אם לא ציווה את כל רכושו]". כהסבר זה ראה שו"ת יכין ובועז, חלק א, סימן א, ד"ה ומה שיש (מובא ברבי עקיבא איגר, חו"מ, סימן רנג, סעיף ה).
42 והשווה למסקנה השונה העולה מדברי הרב תאומים, לעיל, הערה 35. על דברי הרב תאומים כותב הרב הורוויץ: "וחכם אחד מחכמי זמנינו שגה בזה". יש להניח שהרב תאומים היה דוחה השגה זו וטוען, שכאשר קיימת אומדנא דמוכח שהמְצַוֶּה לא היה רוצה לבטל את צוואתו, משמעותה היא שמתברר למפרע שהירושה לא עברה אל הבן כלל, ואין מניעה אפוא להפעיל את האומדנה אף אם מת הבן אחרי פטירת אביו.
43 שער משפט, סימן רנג, ס"ק ב.
44 יש להעיר, שהצעה זו, כמו קודמתה (ראה לעיל, הערה 41), אינה מסבירה מדוע ההדגשה "אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך", הוספה דווקא בסימן רנג.
45 שער משפט מבסס את דבריו על היקש מדין אישה שהסכימה להתקדש בתנאי שאין בבעל מומים (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן לט, סעיף ו), משם עולה, שאף אם היה הבעל בעל מום בשעת הקידושין, אם נרפא מן המום בטרם נודע דבר המום לאישה, יש תוקף לקידושין. מכך הוא מסיק שניתן להתחשב בשינוי נסיבות בכדי להימנע מביטול מקח טעות, ובלבד שהטעות טרם נודעה לצד השני. לביקורת על גישת "שער משפט", ראה "שואל ומשיב" (לעיל, הערה 38). לדעתו, אין מקום להקיש בין דין מקח טעות בנישואין לדין טעות בצוואה. בנישואין נעשה מעשה קניין, ועל כן נדרשת מודעות האישה למום בכדי לבטל את הנישואין למפרע. מה שאין כן במתנת שכיב מרע שהיא "אמירה בעלמא" ולא נדרש שהמְצַוֶּה יהיה מודע לטעותו בכדי לבטל את הצוואה: "דשאני התם שבאמת נתן לה כסף קידושין וקדשהּ, ואם כן, כל שנרפא אחר כך, הקידושין לא נתבטלו [...], אבל כאן דמתנת שכיב מרע אינו רק [=אלא] באמירה בעלמא, וכל דלא חל בשעת אמירה כבר כלתה אמירתו ובמה יקנה".
46 שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן תקמו. ראה פגמים בחוזה (לעיל, הערה 12), בעמ' 185, וראה שם דוגמאות נוספות.
47 לעניין זה מצטרפים אנו להערת אגב של השופט הנדל (בע"מ 4990/12, לעיל, הערה 5, פסקה 7) בהסתמך על עיקרון התוספות שהוזכר לעיל, ליד ציון הערה 14: "כאשר מדובר במהלך חד-צדדי, כגון אדם הבוחר להקדיש את בהמתו, אומד הדעת היחיד הקובע הוא זה שלו, ובהקשר זה אין זה מופרך להתחשב גם בהתרחשויות עתידיות [...] בראייה זו, עמדת המשפט העברי עשויה להוות מעין בניין אב לתפיסת המחוקק הישראלי באשר לטעות בצוואה" (ההדגשה שלי – א"ק). אף שיוער כי בדבריו שם הבהיר השופט הנדל כי "אין בדברים האמורים הבעת עמדה בנוגע לטעות הנוגעת לעתיד בדיני צוואה", לאור הציטוט הנ"ל מסיום דבריו, דומה שהשופט הנדל השאיר פתח להשתמש גם בדבריו כסימוכין לאימוץ עמדת המשפט העברי שהוצגה בגיליון זה בדין הישראלי.