|
|
|
פרשנות צוואה: בין המשפט העברי למשפט המדינה – חלק א
אביעד הכהן *
פרשת צו, תשפ"ו, גיליון מס' 555
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
סדנא דפרשנותא – חד הוא.
עולם הפרשנות הוא עולם ומלואו, הן במשפט1, הן במשפט העברי2, הן בשדות ידע אחרים כגון ספרות, מוזיקה, שירה ואמנות. רבים מהכלים והכללים המשמשים את הפרשן לחרוש בשדה האחד3 יפים גם לשדות האחרים. ועם זאת, לעתים ניכרים קווי ייחוד לעניין פרשנות בתחום מסוים4.
ברשימה זו נבקש לייחד דברים לסוגיה העולה תדיר על שולחן בית הדין ובית המשפט: פרשנותה של צוואה במשפט העברי5, תוך השוואה לדרכי פרשנותה במשפט הכללי ובשיטות משפט בנות ימינו.
עקרון היסוד השולט בדיני הירושה והצוואה במשפט העברי – עיקרון שכבר דשו בו רבים, והוא גם אומץ במשפט הישראלי6 ובשיטות משפט אחרות – הוא "מצווה לקיים דברי המת"7.
מתוך כך, גם כאשר מדובר בפרשנות צוואה, כאשר לשונה אינה ברורה, או שהיא משתמעת לכמה פנים, נעשה ניסיון לאמוד את דעת המְצַוֶוה ולכוון לדעתו. ביטוי לכך ניתן בניסוח דבריו של הרמב"ם ב"משנה תורה"8:
לעולם9 אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושין על פי האומד, אף על פי שלא פירש...
בדומה לפרשנות חוזים שבה נעשה ניסיון לאמוד את דעת הצדדים לחוזה10, או לפרשנות חקיקה שבה נעשה ניסיון לאמוד את "כוונת המחוקק"11, אומדן דעת המצווה עשוי להיבחן במשקפיים סובייקטיביות – על פי אמירות או התנהגות של המצווה בעודו בחייו, או במשקפיים אובייקטיביות: השופט, הדיין או הפרשן שנתבקש להכריע בעניין מפרש את דברי המצווה פירוש "סביר", העולה בקנה אחד עם "מבחן השכל הישר", לפי "מנהג סתם בני אדם" (במשפט המודרני מכונה גישה זו "מבחן האדם הסביר"), "מנהג המקום" או נסיבות אובייקטיביות אחרות.
בספרות חז"ל
סוגיית ההתחבטות בפרשנות דברי המצווה קיבלה ביטוי כבר בדברי חכמים הראשונים. וכך שנינו בתלמוד12:
ההוא דאמר להו13: 'נכסיי לטוביה'. שכיב [=מת], אתא טוביה. אמר רבי יוחנן: הרי בא טוביה [ומן הסתם נתכוון המצווה אליו].
אמר 'טוביה' ואתא 'רב טוביה' – ל'טוביה' אמר, ל'רב טוביה' לא אמר; ואי איניש דגיס ביה [=אם הוא אדם שרגיל אליו (ומיודד אתו)] - הא גיס ביה [ולכן לא כינהו בתואר הכבוד שלו, והוא זוכה בצוואה].
אתו [=באו] שני טוביה, שכן ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם; קרוב ותלמיד חכם – תלמיד חכם קודם.
איבעיא להו [=נשאלה להם שאלה]: שכן וקרוב, מאי [=מהו הדין]? תא שמע: 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'14.
שניהם קרובים ושניהם שכנים ושניהם חכמים - שודא דדייני15 [=לפי ראות עיני הדיינים].
מקרה מעניין אחר שמובא בתלמוד16 לעניין פרשנות צוואה, ושימש את בית המשפט העליון בעניין קביעת אבהות17(!) - עסק באדם ששמע באקראי את אשתו שהתוודתה בפני בתה שרק אחד מעשרת בניה הוא בנו של בעלה. בשוכבו על ערש דווי ציווה את כל רכושו רק לאחד הבנים, בלי לציין איזה מהם. כדי לקבוע מי מן הבנים יזכה בירושה על פי צוואת השכיב מרע, שלח אותם רבי בנאה לחבוט על קבר אביהם כדי שיגלה למי התכוון, ופסק שהירושה תינתן לבן היחיד שלא הרהיב עוז בנפשו לחבוט על קבר האב.
בספרות הראשונים
בספרות השו"ת של הראשונים מצויות לא מעט שאלות ותשובות בסוגיה דנן המעידות על תפוצת הבעיה והניסיון להציע דרכים שונות לפותרה. כך, למשל, נשאל הריב"ש18 (רבי יצחק בר ששת, ספרד-צפון אפריקה, המאה הי"ד) מה דינה של צוואת שכיב מרע שכתב בצואתו בזה הלשון: "אני מניח שתהיה אשתי ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה [=כל זמן שתגור בבית בתקופת אלמנותה] יתר על כתובתה". וכאן מפרט הריב"ש כמה ספקות שעולים מתוך צוואה זו: "נסתפק לך אם משמעות לשון זה שתהיה ניזונת בין תבעה כתובתה בבית דין, בין לא תבעה, דלעולם לא תפסיד מזונות... עוד נסתפק אם תימצי [=תמצא] לומר שלכך נתכוון, שתהיה ניזונית לעולם, אף לאחר תביעת כתובתה, מעשה ידיה למי, אם הן שלה או של יורשים, אחר שלא פירש שלא יזכו היורשים במעשה ידיה".
בתשובתו, דן הריב"ש באריכות בהיבטים שונים של הסוגיה, ומגיע למסקנה שיש לפרש את לשון הצוואה לטובת האישה. לפי קביעתו, אפילו תתבע האלמנה את דמי כתובתה בבית הדין, עדיין לא תפסיד זכותה לגור בבית המוריש, בעלה המנוח, "כל ימי אלמנותה". את פירושו הוא סומך הן על דיוק בלשון הצוואה, הן על הנחה שלפיה בצוואתו התכוון המוריש להוסיף לאישה זכות נוספת ולתת לה אותה כמתנה לא לגרוע מזכויותיה הקיימות לה מכוח הכתובה או מכוח הדין.
הריב"ש מוסיף שמסקנה זו מתחזקת גם לנוכח הלשון שבה נקט המְצַוֶוה:
ועוד יש לומר דבלשון צוואה זו לא אמר בפירוש "אני נותן לאשתי במתנה מזונות עד זמן פלוני", שיהיה משמעות דבריו שכל מזונות הזמן ההוא יהיו מתנה. אבל אמר שהוא נותן "שתהיה נזונית כל הזמן ההוא"... שבזולת מתנה זו לא היתה ניזונית כל הזמן ההוא במוחלט, רק בתנאי שלא תתבע כתובתה. ועתה הוסיף לתת במתנה שתאכל כל הזמן, בלי תנאי ושיור... ועוד מסייע לאלמנה מה שכתוב גם כן בלשון הצוָאה "יתר על כתובתה", שנראה שרצה בזה שאף על פי שנוטלת כתובתה, עדיין תהיה ניזונית כל ימי מיגר אלמנותה.
את תשובתו הוא חותם, כדרכו, בחריזה נאה19:
ושבת וראית בין טעם בריא ובין טעם רזה, כי איש חכם אתה עדיף מנביא וחוזה, עוקר הרים וטוחנן זה בזה20. על יושר לבך, אמריך ודבריך במשפט תכלכל. ואם יש במה שכתבתי סברא אולי נטתה מדרך השכל, בחרוצות שכלך תדוקנה ותדושנה21 אדוש. ואת אשר תבחר בו הוא הקדוש22. נאום דורש שלומך וטובתך לעולם. אם תדרשנו ימצא לך. סתר פנים לא ישים, ואין כל דבר נעלם.
מתן פרשנות דווקנית לצוואה עשוי לצאת מנקודת הנחה שהמצווה – וכמוהו גם הסופר שכותב את הצוואה, במקרה של צוואה כתובה – מדקדקים בלשונם עד לאחת ולפיכך אין לסטות מן הכתוב כמלוא הנימה23. ברם, המציאות מלמדת שלא תמיד הדבר כן.
עדות מעניינת בנושא זה מלפני כ-800 שנה הגיעה אלינו מיד בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, שנדרש לעניינו של "סופר" שכתב צוואה אך שינה מעט מהנוסח שהכתיבה לו האישה המצווה24. בתשובתו, כותב רבי אברהם שעל אף שדרך כלל "מצווה לקיים דברי המת", מכוח ההכרה במציאות שבה הסופרים אינם תמיד מדייקים לכתוב בצוואה את לשון המצווה המקורי, ניתן לסטות מעט מלשון הצוואה. וכך הוא כותב:
כל זמן שיהיו כוונות הצוואה מדוקדקות לפי מה שציווה המצווה, אין משגיחים בחילוף הלשון, ורק בנוגע לקיום הכוונה אמרו 'מצווה לקיים דברי המת', לא בנוגע לסיפור ביטויו [=לנוסחה המדוייק של לשון הצוואה]. כי לפעמים ישתמש המצווה בשביל כוונתו בלשון שאינה מתוקנת כפי דעת הסופר בשעה שהוא בא לכתבה.
מוריש שהטעוהו בעניין עובדתי
תשובה מרתקת נוספת בעניין פרשנות צוואה, שיש לה חשיבות גדולה גם בפן ההיסטורי, לעניינן של "חבורות המִצווה" ותפקידן בקהילות ישראל25, מצויה בשו"ת הר"ן - רבנו נסים גירונדי26 (ספרד, המאה הי"ד). וזו לשונה:
גביר נעלה י"א [=ישמרהו אלוקים]. שאלת: ראובן היה שכיב מרע בצרפת, וציווה לביתו בכתב נוצרי [=באותיות לטיניות]. ובתוך דבריו שאל לאחד מהעומדים לפניו כמה חבורות יש בפרפנייאן27, ויען אליו ארבעה המה. אמנם לא פירש יותר ולא הזכיר שמותם.
ואז אמר ראובן המצַוֶוה: הנני עוזב לארבע חבורות אשר בפרפנייאן סך פלוני [ויחולק] בדרך שווה. והנה בעיר יש חמש חבורות רשומות ואלו הן: תלמוד תורה, וחולים, ומאור [לבית הכנסת], וצדקה וקַבָּרים28. וכל אלו החבורות יש עליהם להוציא מעות [=יש להן הוצאות בדרך התנהלותן], זולת מינוי הקַבָּרים [=החברה קדישא].
אמנם זה המְצַוֶה עמד [=גר בעברו] בפרפנייאן כמו שנה זה, [ובינתיים] עברו עשר שנים. ואז לא היה בפרפנייאן קופה של צדקה. וזה המצווה היה ממנוי הקַבָּרים [=חבר בחברה קדישא].
ויהי כי ארכו לו הימים29 בארץ צרפת, פנה וילך לגור בפרפנייאן. ויהיה היום בתוך חליו שאל ואמר מי הם הברורים ממנוי הקַבָּרים. והשיבוהו פלוני ופלוני, אז אמר ראובן המצווה: בטוב מוסרם יכבדונני אחר ההעדר כי עזב להם דבר מה בצוואתו. ואחרי מותו העיד בדברים עד אחד לבדו דר, והוא קרוב, אח לאשת המת, אח היה ונתרחק.
והמנהג פשט בעיר פרפינייאן על כל העולה לקרות בתורה, וידור נדר לכבוד ה', סתם 'לארבע חבורות', יפרע לאלו הארבעה, רוצה לומר: תלמוד תורה, וחולים, ומאור, וצדקה. וחבורת הקַבָּרים לחלק יצאת30, ובתוך הארבע לא נהגו למנותה.
אמנם יש כמו ג' שנים בקרוב שאחד מיחידי הקהל נפטר בפרפנייאן, והיה ממנוי הקַבָּרים, וכשציווה לביתו, עשה הנחה [=הותיר חלק מעיזבונו] לאותה חבורה. עד כאן דבריך.
השאלה התמקדה בשאלת פרשנות המונח "ארבע חבורות", שלהן הקדיש המוריש את נכסי עזבונו, האם לכלול בהן את "חבורת הקַבָּרים"- החברה קדישא, שהמצווה הספציפי נמנה עם חבריה בעת מגוריו בעבר בפרפניאן (ולכן יש מקום להניח שביקש לזכותה מנכסי עזבונו), או שמא יש לפרש את המונח כמנהג הרווח בעת שהעולה לתורה תורם נדבה לזכות "ארבע החברות", וחבורת הקַבָּרים אינה בכללן.
בתשובתו שב ומסתמך גם הר"ן על הדברים שבסוף סוגית התלמוד שנזכרה לעיל (בעניין המצווה נכסיו ל"טוביה"), ומסיק שגם כאן:
אילו אמר: 'הריני מניח כך לחבורת מצווה', והיו שם הרבה חבורות, ואין הכרעה מבוארת ביניהם, דנין אותה בשודא דדייני, על פי הפירושים שנתפרשו בענין שודא31. אבל כאן רואה אני [הכרעה לחברת] הקַבָּרים לפי שהוא היה מאותה החבורה, ותניא בתוספתא32: "האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת... - [ינתנו] לבית הכנסת הרגיל בו, ואם היו שנים והיה רגיל בשניהם - יינתנו לשניהם". ואף כאן כיון שהיה רגיל בחבורת הקַבָּרים נראה שאי אפשר להוציא חבורת הקַבָּרים מכלל אותן החבורות, ונמצאת זאת החבורה זוכה ברביע ההנחה [=התרומה]. ואף על פי שכתבת בשאלה לשון זה: "וכל אלו החבורות יש עליהן להוציא מעות זולת מנוי הקַבָּרים", עד כאן. נראה שהכוונה היא שאין עליהם להוציא מעות תמיד, אבל לפעמים הם מוציאים מעות, שאם לא כן אותו המְצַוֶוה מקהל פרפנייאן שעשה הנחה להם, לאיזה דבר ישמשו מעות הנחתו? אלא ודאי נראה שלפעמים הם מוציאים מעות אף על פי שאין העניין תדיר כל כך כהוצאת יתר החבורות.
וכאן מוסיף הר"ן חלופה נוספת:
וכל שכן שאפילו לא היתה הכרעה לחבורת הקַבָּרים, ויהיה דינה עם שאר החבורות בשודא דדייני, נראה שראוי להכניסה לזו מתוך השודא, שהרי העיד עד אחד שהמצווה אמר כי עזב להם דבר מה בצוואתו.
ועוד מוסיף הר"ן:
ואף על פי שעכשיו פשט המנהג בפרפנייאן שהנודר סתם לארבע חבורות יפרע לאלו הארבע, רוצה לומר תלמוד תורה, וחולים, ומאור וצדקה, הרי ראובן בעת שציווה לא היה דר בפרפנייאן, ולא היה יודע במנהג זה, שכבר בא בתוך השאלה שכשהיה דר בפרפנייאן לא היתה שם קופה של צדקה, ולפיכך אין לומר שעל דעתם ציווה.
בהמשך תשובתו מאריך הר"ן בדברים המתייחסים לעובדות שהוצעו לפניו בתחילה על ידי השואל, שככל הנראה לא היו לגמרי מדויקות, בלשון המעטה. הר"ן מדגיש – תוך הבעת תרעומת מסוימת נגד השואלים שהטעוהו – ששינוי העובדות עשוי לשנות לחלוטין את מסקנתו והכרעתו. אגב כך נחשפת בפנינו עדות היסטורית חשובה על מנהג חבורות הקבורה באותו זמן, כמו גם הזהירות שעל המשיב לנקוט כאשר מונחת לפניו שאלה רק מצד אחד:
אבל עתה ראיתי בכתבכם שנשתנה [הנדון, היינו עניין הנחת הנדון], לפי שבמה [שנשאלתי] בו מתחילה היה מונח שהמצווה היה קַבָּר, ואתם כתבתם שיש הוכחה גמורה שלא היה קַבָּר, שבשעת יציאתו לקבורה לא התנהגו עמו כמנהג קַבָּר, כי מנהג העיר לכל קַבָּר שמת קרוב או רחוק שנושאים אותו הקַבָּרים לבד לאט, והם חפויי ראש, פניהם בטמון כמתאבלים על חברם, ואומרים עליו צידוק הדין במקומות ידועים בדרך הקַבָּר...
ולזה [המצווה שעניינו נדון בשאלה] לא ראינו ולא שמענו שהיה איש פוצה פה ומצפצף לומר קַבָּר הוא, אף על פי שהתנהגו עמו כשאר בני אדם שאינם קַבָּרים, ע"כ לשונכם. ואם כן הוא יש [כאן] הוכחה גמורה שאינו קַבָּר...
ואני במקומי עומד על הצד ששאלתני בו והוא שעשית הנחה שהיה המצווה קַבָּר, ועל הצד הזה כדעתי אז דעתי עתה. אבל הם הודיעוני שלא היה קַבָּר, ונתנו לזה הוכחה גמורה כמו שתראה בכתבי אשר כתבתי אליהם... ומה יש לי עוד בדבר הזה, והרי המשיב אינו יכול להשיב אלא על צד הנחת השאלה, ואני ידעתי החכמים הנשאים ההם גדולים בחכמה וביראת חטא וה' יודע כי [לוּ] ידעתי שיצא פסק דין מלפניהם על הנדון לא השבתי, כי מי אנכי שאבוא אחר פסק דינם, אבל אתה גביר נעלה [ידעת] שבאת אלי בשמם לכתוב דעתי, ולכבודם ולכבודך כתבתי כמונח על מה שכתבתי.
מקורות אלה מלמדים על מקומו החשוב של הכלל "מצווה לקיים דברי המת" בפרשנות צוואות, ועל החתירה לקבוע מה הייתה דעתו כאשר זו לא נאמרה במפורש בלשון הצוואה. ברשימה נוספת נעמוד על יישום עקרונות פרשנות הצוואה במקורות מאוחרים יותר, ועל המסקנות שעולים מהם.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות.
1 בעניין זה נכתבה ספרות ענפה ביותר, גם במשפט הישראלי גם במשפט הכללי. יצוין בהקשר זה מפעלו המונומנטאלי של נשיא בית המשפט העליון, השופט פרופ' אהרן ברק, וסדרת ספריו על "פרשנות במשפט". המעיין בה ימצא בה שפע הפניות לספרות הקיימת בנושא רחב יריעה זה בספרות המשפטית בעולם. ראה גם פסק דינו המאלף בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (12.5.99). ברם, למרבה הצער, וכמו בעניינים אחרים, קולו של המשפט העברי כמעט נעלם-נאלם בה לחלוטין. לתופעה זו ורקעה, ראה אביעד הכהן, "עשיית עושר ולא במשפט העברי", משפט ועסקים י (תשס"ט), 232-183.
2 ראה בהרחבה: אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים, תשס"ג. אכן, עבודה זו התמקדה בפרשנות תקנות הקהל (שהן מעין "חקיקה"), אך לעתים הובא בה דיון, אגב אורחא ולשם השוואה, גם באמצעי פרשנות של מסמכים כגון חוזים, שטרות וצוואות. וראה בנימין פורת, פרשנות החוזה במשפט התלמודי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, ירושלים תשס"ט.
3 דוגמאות: פרשנות דווקנית-צרה לעומת פרשנות מרחיבה; פרשנות אובייקטיבית וסובייקטיבית; פרשנות לפי לשון ה"טקסט" (יהא אשר יהא, במילים, בצליל, באומר או בהתנהגות) או לפי "כוונת היוצר"; פרשנות "מקיימת", "מבארת" ו"יוצרת" לעומת "פרשנות מצהירה", וכיוצ"ב.
4 ראה למשל הכהן, פרשנות דיני מסים (להלן, הערה 11).
5 לנושא זה ראה בהרחבה בחיבורו של שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965; וכמה מפסקי הדין של בית המשפט העליון שנהיתנו באחרונה, דוגמת בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית (2.12.24); בע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית (10.9.24); ע"א 6178/21 מרכז רפואי שערי צדק ע"ר נ' עו"ד רונן מטרי (14.2.22). לנושא זה במשפט העברי, ראה לדוגמא את חוות דעתו של ד"ר מיכאל ויגודה, "פרשנות צוואה הדדית שנוסחה על פי המשפט העברי", מיום ז' בסיוון תשע"ה (21.5.18), המצויה באתר משרד המשפטים.
6 לאזכור עיקרון זה, ולו אגב אורחא, ראה למשל בע"מ 7884/23 (לעיל, הערה 5), או הערת האגב של השופט הנדל בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.12). למרבה הצער, גם בנושא זה, כמו בנושאים אחרים, נמנע בית המשפט מלהיכנס לעובי הקורה והסתפק בהפניות אגביות לכלל "מצווה לקיים דברי המת" תוך אי מתן מקום ראוי לדיון במסכת הגדולה והחשובה של דרכי פרשנות הצוואה במשפט העברי. ראה לעיל, סוף הערה 1.
7 ראה בן ציון גרינברגר, "מצווה לקיים דברי המת - הכלל והשלכותיו", פרשת השבוע 151 (תשס"ד). על ייחודה של הצוואה במשפט העברי לעומת המקובל בשיטות משפט אחרות, ראה מיכאל ויגודה, "על הצוואה", פרשת השבוע 104 (תשס"ג).
8 רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה, פרק ו, הלכה א. וראה בהרחבה אברהם קלמנזון, "ביטול צוואה בגין שינוי נסיבות", פרשת השבוע 553 (תשפ"ו).
9 על ניסוחים דומים בדברי הרמב"ם במשנה תורה, ראה למשל: הלכות דעות, פרק ב, הלכה ד: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו"; הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ה: "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יישא אשה"; הלכות טוען ונטען, פרק ב, הלכה י: "לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין", ועוד.
10 על השימוש ב"אומד דעת הצדדים" כאמצעי לפרשנות חוזה במשפט הישראלי ראה למשל סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לעניין "טעות סופר": "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים". בדומה לכך, סעיף הפרשנות של החוק המקורי, סעיף 25(א) קבע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". ברם, לאחרונה, ביום 5.1.2026 אושר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית תיקון מס' 3 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שבמסגרתו, תוקן סעיף 25 לחוק החוזים שנוגע לאופן בו יפורש החוזה. כעולה מדברי ההסבר והדיונים לגביו בכנסת, התיקון נועד להשיב את הוודאות המשפטית באשר לאופן בו יפורש חוזה, תוך שהוא מעגן למעשה את התפיסה המשפטית שהובאה בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19); ובשונה מ"הלכת אפרופים", ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), שקבעה כי החוזה יתפרש על פי אומד דעת הצדדים הנלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.
11 ראה בהרחבה הכהן (לעיל, הערה 2), והפניות שם. לפי הפסיקה, לעתים "כוונת המחוקק" עשויה לגבור גם על לשונו הפשוטה של החוק. ראה, למשל, בענייני מסים: ע"א 3129/19 זנלכל בע"מ נ' פקיד שומה חיפה (25.8.22). על הפרשנות הראויה בדיני מסים, ראה אהרן ברק, "פרשנות דיני המסים", משפטים כח (תשנ"ז) 425. ובמשפט העברי, אביעד הכהן, "פרשנות דיני מיסים – בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב נאמן (אהרן ברק, דוד גליקסברג עורכים), ירושלים תשפ"ג, עמ' 189-145, והפניות שם.
12 כתובות פה ע"ב.
13 לכאורה כאן מדובר בפרשנות צוואה על פה ולא בפרשנות צוואה כתובה, אך הרצון "לקיים דברי המת" ולנסות ולהתחקות אחר כוונתו ורצונו המשוער משותף לשתיהן.
14 יושם אל לב שמקור זה הוא פסוק ב"ספר החוכמה", ספר משלי (כז, י). ואף שהקשרו ואופיו אינם נורמטיביים אלא מעין "עצה טובה" או קביעת עובדה, חכמי ההלכה הסתמכו עליו – ולו כתימוכין נוספים – לצורך הכרעה משפטית-הלכתית. על השימוש בפסוק זה בפסיקה הישראלית, ראה למשל לעניין פרשנות מתת גדולה שניתנה לשכן, האם היא מתנה או הלוואה: רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן (28.8.21); ולעניין קביעת הנכללים בהגדרת "נפגע עבירה", בדנ"פ 5625/16 קארין נ' בוכובזה (13.9.17), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל. יש ליתן את הדעת לכך שכבר בספרות התנאים עשו שימוש בפסוק זה כתימוכין להלכה נורמטיבית. וכך שנינו בתוספתא פסחים (ליברמן) ח, יב-יג: "פסח מצרים נאמר בו ולקח הוא ושכנו וגו' מה שאין כן בפסח דורות. ר' שמעון אומר: אומר אני אף בפסח דורות נאמר כן. וכל כך למה? כדי שלא יניח אדם שכנו הקרוב אל ביתו, וילך ויעשה פסחו אצל חברו, לקיים מה שנאמר 'טוב שכן קרוב מאח רחוק' ". תופעה זו נפוצה במשפט העברי גם בסוגיות משפטיות אחרות, ואי"ה ארחיב בה דברים במקום אחר.
15 מונח זה, שמשמעותו הכרעת הדיינים לפי שיקול דעתם, מופיע בתלמוד בכמה מקומות. ראה למשל בבא בתרא לה ע"א, לעניין פרשנות אומד דעתו של נותן-מוכר-מקנה נכס. ופירש הרשב"ם שם: "שודא דדייני - לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר, דוודאי לההוא גמר ואקני [=גמר בדעתו להקנות], לו יתנו את הקרקע". והשווה דעתו החולקת של רבנו תם (תוספות, שם, ד"ה שודא דדייני). על מהותו, גדריו ותחומיו, ראה ערכו באנציקלופדיה התלמודית באתר "ויקישיבה". וראה יחיאל לאש, "שודא דדיני – האם הכוונה להטלת גורל?", פרשת השבוע – אוניברסיטת בר אילן, גיליון מס' 1053, תשע"ד.
16 בבא בתרא נח ע"א. הרשב"ץ-רבי שמעון בן צמח דוראן (צפון אפריקה, המאה הי"ד) עושה שימוש במקור זה אגב דיונו הנרחב בעניין חובת הדיין להוציא "דין אמת לאמיתו" והדרך הראויה לעשות כן, בין השאר באמצעות "אומדן הדעת". וכך הוא כותב, בין השאר (שו"ת התשב"ץ, חלק א, סימן פ): "ולפי זה סמכו הפוסקים ז"ל בעניין נחלה להוריד בה קרובים בעדות שדעת בני אדם אומדת שהוא [המוריש] מת. וכן מצינו בעלי התלמוד מורידין לנחלה קרוב מסופק באומדן דעתא [=באומדן הדעת]... הרי שרבי בנאה דרך אומדן דעתא בירושה זו להפקיעה מאחרים וליתנה לזה, או שהוא אמד בדעתו שזה לא רצה לזלזל בכבודו הוא בנו ודאי". ראה גם שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו, וראה גם שם, כלל לד, סימן א, ועוד הרבה בתשובותיו.
17 ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 748 (1980)מפי השופט אֵלון. לדיון בסוגיה זו, ראה מיכאל ויגודה, "חוק מידע גנטי והחשש לדין מחזיר גרושתו", קובץ כנס הדיינים תשע"ח, עמ' 263-252. נמצא גם במרשתת באתר "דעת".
18 שו"ת הריב"ש, סימן תפ.
19 על דרכם של חכמי המשפט העברי בכגון אלה בספרות השו"ת, ראה: אביעד הכהן, "שירת המשפט", פרשת השבוע 13 (תשס"א); דברי הקדמתי לשו"ת ר' יוסף אבן ציאח, ירושלים תשפ"ב, עמ' 93-90; ומאמרי: " 'משפט וצדקה ביעקב': על משנתו החברתית של רבי יעקב אבן צור ויחסו ל'אחר' " [בהכנה לדפוס].
20 סנהדרין כד ע"א.
21 ראה דניאל ז, כג.
22 על משקל דברי משה לקורח ועדתו, במדבר טז, ז: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ".
23 על הנחה זו העומדת ביסוד הגישה למתן פרשנות דווקנית למסמך, ראה: אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל (הערה 2), עמ' 173 ואילך; "למען ענתו בסבלתם – פרשנות דווקנית של דיני המס", פרשת השבוע 239 (תשס"ו) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, 308-300].
24 שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם, סימן סח.
25 המונח "חבורות" (או "חברות", וביחיד, "חבורה") הוא כינוי לקבוצת אנשים שהתנדבו לעסוק במצווה מסוימת, כגון הלווית המת והעיסוק בצרכיו ("חברה קדישא"), ביקור חולים, הכנסת כלה, גמילות חסדים וכיוצ"ב. לתופעה זו, ראה בהרחבה: אלימלך הורוביץ, "חבורות באיטליה במאות ה-18-16: דימוי ומציאות", בתוך: קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו - ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, כרך ב (אברהם גרוסמן ויוסף קפלן עורכים, ירושלים, תשס"ד), עמ' 243-221. על אף שמאמר זה עוסק בתקופה מאוחרת לזו הנידונה כאן בשו"ת הר"ן, יש לו חשיבות רבה להבנת התופעה וחשיבותה.
26 שו"ת הר"ן, סימן עה.
27 העיר פרפניאן [בצרפתית:Perpignan ] משתייכת כיום לדרום צרפת, בסמוך לגבול עם ספרד. המרחק ממנה לברצלונה, עירו של המשיב, הר"ן, הוא כ-160 ק"מ.
28 על "חברות הקבורה", ראה אביעד הכהן, "חסד של אמת – 'חברה קדישא' ותקנת הציבור", פרשת השבוע 50 (תשס"ב).
29 על דרך בראשית כו, ח.
30 ביטוי תלמודי. ראה לדוגמא שבת ע, ע"א, ומשמעו: שחבורה זו היא חריגה ואינה נמנית עם הכלל.
31 הר"ן רומז כאן לגישות השונות שנאמרו בדברי קודמיו מהי הדרך הראויה שבה על הדיינים להכריע כאשר הם מתבקשים להכריע לפי "שודא דדייני", "מדעתם". ראה לעניין זה, לעיל, הערה 15.
32 תוספתא, בבא קמא יא, ג.
סדנא דפרשנותא – חד הוא.
עולם הפרשנות הוא עולם ומלואו, הן במשפט1, הן במשפט העברי2, הן בשדות ידע אחרים כגון ספרות, מוזיקה, שירה ואמנות. רבים מהכלים והכללים המשמשים את הפרשן לחרוש בשדה האחד3 יפים גם לשדות האחרים. ועם זאת, לעתים ניכרים קווי ייחוד לעניין פרשנות בתחום מסוים4.
ברשימה זו נבקש לייחד דברים לסוגיה העולה תדיר על שולחן בית הדין ובית המשפט: פרשנותה של צוואה במשפט העברי5, תוך השוואה לדרכי פרשנותה במשפט הכללי ובשיטות משפט בנות ימינו.
עקרון היסוד השולט בדיני הירושה והצוואה במשפט העברי – עיקרון שכבר דשו בו רבים, והוא גם אומץ במשפט הישראלי6 ובשיטות משפט אחרות – הוא "מצווה לקיים דברי המת"7.
מתוך כך, גם כאשר מדובר בפרשנות צוואה, כאשר לשונה אינה ברורה, או שהיא משתמעת לכמה פנים, נעשה ניסיון לאמוד את דעת המְצַוֶוה ולכוון לדעתו. ביטוי לכך ניתן בניסוח דבריו של הרמב"ם ב"משנה תורה"8:
בדומה לפרשנות חוזים שבה נעשה ניסיון לאמוד את דעת הצדדים לחוזה10, או לפרשנות חקיקה שבה נעשה ניסיון לאמוד את "כוונת המחוקק"11, אומדן דעת המצווה עשוי להיבחן במשקפיים סובייקטיביות – על פי אמירות או התנהגות של המצווה בעודו בחייו, או במשקפיים אובייקטיביות: השופט, הדיין או הפרשן שנתבקש להכריע בעניין מפרש את דברי המצווה פירוש "סביר", העולה בקנה אחד עם "מבחן השכל הישר", לפי "מנהג סתם בני אדם" (במשפט המודרני מכונה גישה זו "מבחן האדם הסביר"), "מנהג המקום" או נסיבות אובייקטיביות אחרות.
בספרות חז"ל
סוגיית ההתחבטות בפרשנות דברי המצווה קיבלה ביטוי כבר בדברי חכמים הראשונים. וכך שנינו בתלמוד12:
אמר 'טוביה' ואתא 'רב טוביה' – ל'טוביה' אמר, ל'רב טוביה' לא אמר; ואי איניש דגיס ביה [=אם הוא אדם שרגיל אליו (ומיודד אתו)] - הא גיס ביה [ולכן לא כינהו בתואר הכבוד שלו, והוא זוכה בצוואה].
אתו [=באו] שני טוביה, שכן ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם; קרוב ותלמיד חכם – תלמיד חכם קודם.
איבעיא להו [=נשאלה להם שאלה]: שכן וקרוב, מאי [=מהו הדין]? תא שמע: 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'14.
שניהם קרובים ושניהם שכנים ושניהם חכמים - שודא דדייני15 [=לפי ראות עיני הדיינים].
מקרה מעניין אחר שמובא בתלמוד16 לעניין פרשנות צוואה, ושימש את בית המשפט העליון בעניין קביעת אבהות17(!) - עסק באדם ששמע באקראי את אשתו שהתוודתה בפני בתה שרק אחד מעשרת בניה הוא בנו של בעלה. בשוכבו על ערש דווי ציווה את כל רכושו רק לאחד הבנים, בלי לציין איזה מהם. כדי לקבוע מי מן הבנים יזכה בירושה על פי צוואת השכיב מרע, שלח אותם רבי בנאה לחבוט על קבר אביהם כדי שיגלה למי התכוון, ופסק שהירושה תינתן לבן היחיד שלא הרהיב עוז בנפשו לחבוט על קבר האב.
בספרות הראשונים
בספרות השו"ת של הראשונים מצויות לא מעט שאלות ותשובות בסוגיה דנן המעידות על תפוצת הבעיה והניסיון להציע דרכים שונות לפותרה. כך, למשל, נשאל הריב"ש18 (רבי יצחק בר ששת, ספרד-צפון אפריקה, המאה הי"ד) מה דינה של צוואת שכיב מרע שכתב בצואתו בזה הלשון: "אני מניח שתהיה אשתי ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה [=כל זמן שתגור בבית בתקופת אלמנותה] יתר על כתובתה". וכאן מפרט הריב"ש כמה ספקות שעולים מתוך צוואה זו: "נסתפק לך אם משמעות לשון זה שתהיה ניזונת בין תבעה כתובתה בבית דין, בין לא תבעה, דלעולם לא תפסיד מזונות... עוד נסתפק אם תימצי [=תמצא] לומר שלכך נתכוון, שתהיה ניזונית לעולם, אף לאחר תביעת כתובתה, מעשה ידיה למי, אם הן שלה או של יורשים, אחר שלא פירש שלא יזכו היורשים במעשה ידיה".
בתשובתו, דן הריב"ש באריכות בהיבטים שונים של הסוגיה, ומגיע למסקנה שיש לפרש את לשון הצוואה לטובת האישה. לפי קביעתו, אפילו תתבע האלמנה את דמי כתובתה בבית הדין, עדיין לא תפסיד זכותה לגור בבית המוריש, בעלה המנוח, "כל ימי אלמנותה". את פירושו הוא סומך הן על דיוק בלשון הצוואה, הן על הנחה שלפיה בצוואתו התכוון המוריש להוסיף לאישה זכות נוספת ולתת לה אותה כמתנה לא לגרוע מזכויותיה הקיימות לה מכוח הכתובה או מכוח הדין.
הריב"ש מוסיף שמסקנה זו מתחזקת גם לנוכח הלשון שבה נקט המְצַוֶוה:
את תשובתו הוא חותם, כדרכו, בחריזה נאה19:
מתן פרשנות דווקנית לצוואה עשוי לצאת מנקודת הנחה שהמצווה – וכמוהו גם הסופר שכותב את הצוואה, במקרה של צוואה כתובה – מדקדקים בלשונם עד לאחת ולפיכך אין לסטות מן הכתוב כמלוא הנימה23. ברם, המציאות מלמדת שלא תמיד הדבר כן.
עדות מעניינת בנושא זה מלפני כ-800 שנה הגיעה אלינו מיד בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, שנדרש לעניינו של "סופר" שכתב צוואה אך שינה מעט מהנוסח שהכתיבה לו האישה המצווה24. בתשובתו, כותב רבי אברהם שעל אף שדרך כלל "מצווה לקיים דברי המת", מכוח ההכרה במציאות שבה הסופרים אינם תמיד מדייקים לכתוב בצוואה את לשון המצווה המקורי, ניתן לסטות מעט מלשון הצוואה. וכך הוא כותב:
מוריש שהטעוהו בעניין עובדתי
תשובה מרתקת נוספת בעניין פרשנות צוואה, שיש לה חשיבות גדולה גם בפן ההיסטורי, לעניינן של "חבורות המִצווה" ותפקידן בקהילות ישראל25, מצויה בשו"ת הר"ן - רבנו נסים גירונדי26 (ספרד, המאה הי"ד). וזו לשונה:
ואז אמר ראובן המצַוֶוה: הנני עוזב לארבע חבורות אשר בפרפנייאן סך פלוני [ויחולק] בדרך שווה. והנה בעיר יש חמש חבורות רשומות ואלו הן: תלמוד תורה, וחולים, ומאור [לבית הכנסת], וצדקה וקַבָּרים28. וכל אלו החבורות יש עליהם להוציא מעות [=יש להן הוצאות בדרך התנהלותן], זולת מינוי הקַבָּרים [=החברה קדישא].
אמנם זה המְצַוֶה עמד [=גר בעברו] בפרפנייאן כמו שנה זה, [ובינתיים] עברו עשר שנים. ואז לא היה בפרפנייאן קופה של צדקה. וזה המצווה היה ממנוי הקַבָּרים [=חבר בחברה קדישא].
ויהי כי ארכו לו הימים29 בארץ צרפת, פנה וילך לגור בפרפנייאן. ויהיה היום בתוך חליו שאל ואמר מי הם הברורים ממנוי הקַבָּרים. והשיבוהו פלוני ופלוני, אז אמר ראובן המצווה: בטוב מוסרם יכבדונני אחר ההעדר כי עזב להם דבר מה בצוואתו. ואחרי מותו העיד בדברים עד אחד לבדו דר, והוא קרוב, אח לאשת המת, אח היה ונתרחק.
והמנהג פשט בעיר פרפינייאן על כל העולה לקרות בתורה, וידור נדר לכבוד ה', סתם 'לארבע חבורות', יפרע לאלו הארבעה, רוצה לומר: תלמוד תורה, וחולים, ומאור, וצדקה. וחבורת הקַבָּרים לחלק יצאת30, ובתוך הארבע לא נהגו למנותה.
אמנם יש כמו ג' שנים בקרוב שאחד מיחידי הקהל נפטר בפרפנייאן, והיה ממנוי הקַבָּרים, וכשציווה לביתו, עשה הנחה [=הותיר חלק מעיזבונו] לאותה חבורה. עד כאן דבריך.
השאלה התמקדה בשאלת פרשנות המונח "ארבע חבורות", שלהן הקדיש המוריש את נכסי עזבונו, האם לכלול בהן את "חבורת הקַבָּרים"- החברה קדישא, שהמצווה הספציפי נמנה עם חבריה בעת מגוריו בעבר בפרפניאן (ולכן יש מקום להניח שביקש לזכותה מנכסי עזבונו), או שמא יש לפרש את המונח כמנהג הרווח בעת שהעולה לתורה תורם נדבה לזכות "ארבע החברות", וחבורת הקַבָּרים אינה בכללן.
בתשובתו שב ומסתמך גם הר"ן על הדברים שבסוף סוגית התלמוד שנזכרה לעיל (בעניין המצווה נכסיו ל"טוביה"), ומסיק שגם כאן:
וכאן מוסיף הר"ן חלופה נוספת:
ועוד מוסיף הר"ן:
בהמשך תשובתו מאריך הר"ן בדברים המתייחסים לעובדות שהוצעו לפניו בתחילה על ידי השואל, שככל הנראה לא היו לגמרי מדויקות, בלשון המעטה. הר"ן מדגיש – תוך הבעת תרעומת מסוימת נגד השואלים שהטעוהו – ששינוי העובדות עשוי לשנות לחלוטין את מסקנתו והכרעתו. אגב כך נחשפת בפנינו עדות היסטורית חשובה על מנהג חבורות הקבורה באותו זמן, כמו גם הזהירות שעל המשיב לנקוט כאשר מונחת לפניו שאלה רק מצד אחד:
ולזה [המצווה שעניינו נדון בשאלה] לא ראינו ולא שמענו שהיה איש פוצה פה ומצפצף לומר קַבָּר הוא, אף על פי שהתנהגו עמו כשאר בני אדם שאינם קַבָּרים, ע"כ לשונכם. ואם כן הוא יש [כאן] הוכחה גמורה שאינו קַבָּר...
ואני במקומי עומד על הצד ששאלתני בו והוא שעשית הנחה שהיה המצווה קַבָּר, ועל הצד הזה כדעתי אז דעתי עתה. אבל הם הודיעוני שלא היה קַבָּר, ונתנו לזה הוכחה גמורה כמו שתראה בכתבי אשר כתבתי אליהם... ומה יש לי עוד בדבר הזה, והרי המשיב אינו יכול להשיב אלא על צד הנחת השאלה, ואני ידעתי החכמים הנשאים ההם גדולים בחכמה וביראת חטא וה' יודע כי [לוּ] ידעתי שיצא פסק דין מלפניהם על הנדון לא השבתי, כי מי אנכי שאבוא אחר פסק דינם, אבל אתה גביר נעלה [ידעת] שבאת אלי בשמם לכתוב דעתי, ולכבודם ולכבודך כתבתי כמונח על מה שכתבתי.
מקורות אלה מלמדים על מקומו החשוב של הכלל "מצווה לקיים דברי המת" בפרשנות צוואות, ועל החתירה לקבוע מה הייתה דעתו כאשר זו לא נאמרה במפורש בלשון הצוואה. ברשימה נוספת נעמוד על יישום עקרונות פרשנות הצוואה במקורות מאוחרים יותר, ועל המסקנות שעולים מהם.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות.
1 בעניין זה נכתבה ספרות ענפה ביותר, גם במשפט הישראלי גם במשפט הכללי. יצוין בהקשר זה מפעלו המונומנטאלי של נשיא בית המשפט העליון, השופט פרופ' אהרן ברק, וסדרת ספריו על "פרשנות במשפט". המעיין בה ימצא בה שפע הפניות לספרות הקיימת בנושא רחב יריעה זה בספרות המשפטית בעולם. ראה גם פסק דינו המאלף בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (12.5.99). ברם, למרבה הצער, וכמו בעניינים אחרים, קולו של המשפט העברי כמעט נעלם-נאלם בה לחלוטין. לתופעה זו ורקעה, ראה אביעד הכהן, "עשיית עושר ולא במשפט העברי", משפט ועסקים י (תשס"ט), 232-183.
2 ראה בהרחבה: אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים, תשס"ג. אכן, עבודה זו התמקדה בפרשנות תקנות הקהל (שהן מעין "חקיקה"), אך לעתים הובא בה דיון, אגב אורחא ולשם השוואה, גם באמצעי פרשנות של מסמכים כגון חוזים, שטרות וצוואות. וראה בנימין פורת, פרשנות החוזה במשפט התלמודי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, ירושלים תשס"ט.
3 דוגמאות: פרשנות דווקנית-צרה לעומת פרשנות מרחיבה; פרשנות אובייקטיבית וסובייקטיבית; פרשנות לפי לשון ה"טקסט" (יהא אשר יהא, במילים, בצליל, באומר או בהתנהגות) או לפי "כוונת היוצר"; פרשנות "מקיימת", "מבארת" ו"יוצרת" לעומת "פרשנות מצהירה", וכיוצ"ב.
4 ראה למשל הכהן, פרשנות דיני מסים (להלן, הערה 11).
5 לנושא זה ראה בהרחבה בחיבורו של שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965; וכמה מפסקי הדין של בית המשפט העליון שנהיתנו באחרונה, דוגמת בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית (2.12.24); בע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית (10.9.24); ע"א 6178/21 מרכז רפואי שערי צדק ע"ר נ' עו"ד רונן מטרי (14.2.22). לנושא זה במשפט העברי, ראה לדוגמא את חוות דעתו של ד"ר מיכאל ויגודה, "פרשנות צוואה הדדית שנוסחה על פי המשפט העברי", מיום ז' בסיוון תשע"ה (21.5.18), המצויה באתר משרד המשפטים.
6 לאזכור עיקרון זה, ולו אגב אורחא, ראה למשל בע"מ 7884/23 (לעיל, הערה 5), או הערת האגב של השופט הנדל בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.12). למרבה הצער, גם בנושא זה, כמו בנושאים אחרים, נמנע בית המשפט מלהיכנס לעובי הקורה והסתפק בהפניות אגביות לכלל "מצווה לקיים דברי המת" תוך אי מתן מקום ראוי לדיון במסכת הגדולה והחשובה של דרכי פרשנות הצוואה במשפט העברי. ראה לעיל, סוף הערה 1.
7 ראה בן ציון גרינברגר, "מצווה לקיים דברי המת - הכלל והשלכותיו", פרשת השבוע 151 (תשס"ד). על ייחודה של הצוואה במשפט העברי לעומת המקובל בשיטות משפט אחרות, ראה מיכאל ויגודה, "על הצוואה", פרשת השבוע 104 (תשס"ג).
8 רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה, פרק ו, הלכה א. וראה בהרחבה אברהם קלמנזון, "ביטול צוואה בגין שינוי נסיבות", פרשת השבוע 553 (תשפ"ו).
9 על ניסוחים דומים בדברי הרמב"ם במשנה תורה, ראה למשל: הלכות דעות, פרק ב, הלכה ד: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו"; הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ה: "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יישא אשה"; הלכות טוען ונטען, פרק ב, הלכה י: "לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין", ועוד.
10 על השימוש ב"אומד דעת הצדדים" כאמצעי לפרשנות חוזה במשפט הישראלי ראה למשל סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לעניין "טעות סופר": "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים". בדומה לכך, סעיף הפרשנות של החוק המקורי, סעיף 25(א) קבע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". ברם, לאחרונה, ביום 5.1.2026 אושר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית תיקון מס' 3 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שבמסגרתו, תוקן סעיף 25 לחוק החוזים שנוגע לאופן בו יפורש החוזה. כעולה מדברי ההסבר והדיונים לגביו בכנסת, התיקון נועד להשיב את הוודאות המשפטית באשר לאופן בו יפורש חוזה, תוך שהוא מעגן למעשה את התפיסה המשפטית שהובאה בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19); ובשונה מ"הלכת אפרופים", ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), שקבעה כי החוזה יתפרש על פי אומד דעת הצדדים הנלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.
11 ראה בהרחבה הכהן (לעיל, הערה 2), והפניות שם. לפי הפסיקה, לעתים "כוונת המחוקק" עשויה לגבור גם על לשונו הפשוטה של החוק. ראה, למשל, בענייני מסים: ע"א 3129/19 זנלכל בע"מ נ' פקיד שומה חיפה (25.8.22). על הפרשנות הראויה בדיני מסים, ראה אהרן ברק, "פרשנות דיני המסים", משפטים כח (תשנ"ז) 425. ובמשפט העברי, אביעד הכהן, "פרשנות דיני מיסים – בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב נאמן (אהרן ברק, דוד גליקסברג עורכים), ירושלים תשפ"ג, עמ' 189-145, והפניות שם.
12 כתובות פה ע"ב.
13 לכאורה כאן מדובר בפרשנות צוואה על פה ולא בפרשנות צוואה כתובה, אך הרצון "לקיים דברי המת" ולנסות ולהתחקות אחר כוונתו ורצונו המשוער משותף לשתיהן.
14 יושם אל לב שמקור זה הוא פסוק ב"ספר החוכמה", ספר משלי (כז, י). ואף שהקשרו ואופיו אינם נורמטיביים אלא מעין "עצה טובה" או קביעת עובדה, חכמי ההלכה הסתמכו עליו – ולו כתימוכין נוספים – לצורך הכרעה משפטית-הלכתית. על השימוש בפסוק זה בפסיקה הישראלית, ראה למשל לעניין פרשנות מתת גדולה שניתנה לשכן, האם היא מתנה או הלוואה: רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן (28.8.21); ולעניין קביעת הנכללים בהגדרת "נפגע עבירה", בדנ"פ 5625/16 קארין נ' בוכובזה (13.9.17), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל. יש ליתן את הדעת לכך שכבר בספרות התנאים עשו שימוש בפסוק זה כתימוכין להלכה נורמטיבית. וכך שנינו בתוספתא פסחים (ליברמן) ח, יב-יג: "פסח מצרים נאמר בו ולקח הוא ושכנו וגו' מה שאין כן בפסח דורות. ר' שמעון אומר: אומר אני אף בפסח דורות נאמר כן. וכל כך למה? כדי שלא יניח אדם שכנו הקרוב אל ביתו, וילך ויעשה פסחו אצל חברו, לקיים מה שנאמר 'טוב שכן קרוב מאח רחוק' ". תופעה זו נפוצה במשפט העברי גם בסוגיות משפטיות אחרות, ואי"ה ארחיב בה דברים במקום אחר.
15 מונח זה, שמשמעותו הכרעת הדיינים לפי שיקול דעתם, מופיע בתלמוד בכמה מקומות. ראה למשל בבא בתרא לה ע"א, לעניין פרשנות אומד דעתו של נותן-מוכר-מקנה נכס. ופירש הרשב"ם שם: "שודא דדייני - לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר, דוודאי לההוא גמר ואקני [=גמר בדעתו להקנות], לו יתנו את הקרקע". והשווה דעתו החולקת של רבנו תם (תוספות, שם, ד"ה שודא דדייני). על מהותו, גדריו ותחומיו, ראה ערכו באנציקלופדיה התלמודית באתר "ויקישיבה". וראה יחיאל לאש, "שודא דדיני – האם הכוונה להטלת גורל?", פרשת השבוע – אוניברסיטת בר אילן, גיליון מס' 1053, תשע"ד.
16 בבא בתרא נח ע"א. הרשב"ץ-רבי שמעון בן צמח דוראן (צפון אפריקה, המאה הי"ד) עושה שימוש במקור זה אגב דיונו הנרחב בעניין חובת הדיין להוציא "דין אמת לאמיתו" והדרך הראויה לעשות כן, בין השאר באמצעות "אומדן הדעת". וכך הוא כותב, בין השאר (שו"ת התשב"ץ, חלק א, סימן פ): "ולפי זה סמכו הפוסקים ז"ל בעניין נחלה להוריד בה קרובים בעדות שדעת בני אדם אומדת שהוא [המוריש] מת. וכן מצינו בעלי התלמוד מורידין לנחלה קרוב מסופק באומדן דעתא [=באומדן הדעת]... הרי שרבי בנאה דרך אומדן דעתא בירושה זו להפקיעה מאחרים וליתנה לזה, או שהוא אמד בדעתו שזה לא רצה לזלזל בכבודו הוא בנו ודאי". ראה גם שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו, וראה גם שם, כלל לד, סימן א, ועוד הרבה בתשובותיו.
17 ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 748 (1980)מפי השופט אֵלון. לדיון בסוגיה זו, ראה מיכאל ויגודה, "חוק מידע גנטי והחשש לדין מחזיר גרושתו", קובץ כנס הדיינים תשע"ח, עמ' 263-252. נמצא גם במרשתת באתר "דעת".
18 שו"ת הריב"ש, סימן תפ.
19 על דרכם של חכמי המשפט העברי בכגון אלה בספרות השו"ת, ראה: אביעד הכהן, "שירת המשפט", פרשת השבוע 13 (תשס"א); דברי הקדמתי לשו"ת ר' יוסף אבן ציאח, ירושלים תשפ"ב, עמ' 93-90; ומאמרי: " 'משפט וצדקה ביעקב': על משנתו החברתית של רבי יעקב אבן צור ויחסו ל'אחר' " [בהכנה לדפוס].
20 סנהדרין כד ע"א.
21 ראה דניאל ז, כג.
22 על משקל דברי משה לקורח ועדתו, במדבר טז, ז: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ".
23 על הנחה זו העומדת ביסוד הגישה למתן פרשנות דווקנית למסמך, ראה: אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל (הערה 2), עמ' 173 ואילך; "למען ענתו בסבלתם – פרשנות דווקנית של דיני המס", פרשת השבוע 239 (תשס"ו) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, 308-300].
24 שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם, סימן סח.
25 המונח "חבורות" (או "חברות", וביחיד, "חבורה") הוא כינוי לקבוצת אנשים שהתנדבו לעסוק במצווה מסוימת, כגון הלווית המת והעיסוק בצרכיו ("חברה קדישא"), ביקור חולים, הכנסת כלה, גמילות חסדים וכיוצ"ב. לתופעה זו, ראה בהרחבה: אלימלך הורוביץ, "חבורות באיטליה במאות ה-18-16: דימוי ומציאות", בתוך: קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו - ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, כרך ב (אברהם גרוסמן ויוסף קפלן עורכים, ירושלים, תשס"ד), עמ' 243-221. על אף שמאמר זה עוסק בתקופה מאוחרת לזו הנידונה כאן בשו"ת הר"ן, יש לו חשיבות רבה להבנת התופעה וחשיבותה.
26 שו"ת הר"ן, סימן עה.
27 העיר פרפניאן [בצרפתית:Perpignan ] משתייכת כיום לדרום צרפת, בסמוך לגבול עם ספרד. המרחק ממנה לברצלונה, עירו של המשיב, הר"ן, הוא כ-160 ק"מ.
28 על "חברות הקבורה", ראה אביעד הכהן, "חסד של אמת – 'חברה קדישא' ותקנת הציבור", פרשת השבוע 50 (תשס"ב).
29 על דרך בראשית כו, ח.
30 ביטוי תלמודי. ראה לדוגמא שבת ע, ע"א, ומשמעו: שחבורה זו היא חריגה ואינה נמנית עם הכלל.
31 הר"ן רומז כאן לגישות השונות שנאמרו בדברי קודמיו מהי הדרך הראויה שבה על הדיינים להכריע כאשר הם מתבקשים להכריע לפי "שודא דדייני", "מדעתם". ראה לעניין זה, לעיל, הערה 15.
32 תוספתא, בבא קמא יא, ג.