אקדמות מילין
ברשימה קודמת¹, עמדנו על האמצעים שבהם השתמשו חכמי המשפט העברי לפרש צוואות, והבאנו דוגמאות לכך מספרות חז"ל והראשונים. ברשימה זו נשלים את התמונה בדוגמאות נוספות מספרות האחרונים.

הדוגמא הראשונה היא שאלה שנשאל רבי יעקב ריישר (אשכנז, המאה הי"ז) שנתבקש להכריע בעניינם של שני קרובי מוריש שטענו לזכותם בירושת ספרי המנוח². וכך מתוארות נסיבות המחלוקת בשאלה³:

מעשה שהיה כך היה, באחד שהיה מוטל על ערש דוי וצוה מחמת מיתה ליתן כל ספריו לבנו. ולא היה לו בן כי אם בן חורגו [=בנה הביולוגי של אשתו, אך לא שלו] ובן הבן [=נכד], ומת מתוך חוליו זו. ועתה מחולק הבן חורגו עם בן הבן אודות הספרים מי [מ]הם יקח הספרים. ילמדנו רבינו הדין עם מי, כי לכאורה ראוי לצדד לזכות הבן חורגו שהוא צורבא מדרבנן [=תלמיד חכמים].

בראש דבריו מביא המשיב דברים בשבח הצידוד בזכויות תלמידי חכמים בכלל, ובענייני ירושה בפרט. על בסיס דברי התלמוד שהובאו ברשימה הקודמת בסוגיית "נכסיי לטוביה", הוא מניח ש"מְצַוֶוה סביר" אכן מבקש להנות תלמידי חכמים מנכסי עזבונו, ולכן במצבי ספק אפשר ויש לעתים מקום להעדיפם על פני אחרים המבקשים לזכות בנכסים אלה. עם זאת, הוא מסייג הנחה זו רק למקרה שבו חלק מן הטוענים לזכותם בירושה אינם נמנים עם קרובי המוריש. אבל אם הם קרוביו, ההנחה היא שהמוריש מבקש לתת להם את חלקם בירושה, כמצוות התורה⁴.

יתר על כן: במקרה שלפנינו כותב המשיב ש"אין להסתפק כלל, ולומר שכוונתו על בן חורגו, דמהיכא תיתי [=מהיכן עולה על דעתך] לומר ש'בן חורגו' ייקרא 'בנו'. ואפילו בבן בנו לא מיקרי [=אינו נקרא] 'בנו' לענין זה"⁵. לפיכך, הוא מכריע שעזבון הספרים יינתן ל"בן הבן", היינו לנכד ולא לבן החורג, והוא מסיים: "ומובטח אני בהאי צורבא מדרבנן שאם תלמיד חכם הגון הוא, ויראה תשובה זו שכתבתי, שהוא עצמו לא ירצה ליהנות ממה שאינו שלו, ולא יתן בכיס עינו⁶ בשל אחרים".

שניים אוחזין בספרים
מקרה דומה של מחלוקת בעניין פרשנות צוואה של עזבון ספרים בא גם לפני ר' חיים הלברשטם מצאנז (גליציה, המאה הי"ט)⁷: "מעשה בשכיב מרע שציוה שהספרים שלו יישארו 'עבור נשמתו'. ואחר פטירתו לקחה אשתו הספרים להשכינם [=בתורת משכון] אצל החברה קדישא בעד ארבעה אדומים [=מטבע כסף] דמי קבורתו. ואנשי בית המדרש התרו בהחברה קדישא שלא יקחו הספרים כי המה שייכים לבית המדרש, ולא השגיחו בזה, ועתה באו לידע הדין עם מי".

מכאן עובר המשיב לתאר את טענות הצדדים: "וטוענין אנשי בית המדרש שמסתמא כוונתו היה על בית המדרש כסתם המקדיש ספרים דדעתו ללמוד בהם בבית המדרש".

לעומתם, טוענים אנשי החברה קדישא כמה טענות: "חדא, דמאן לימא [=הטענה האחת, מי יאמר] דלא היה כוונתו להחברה. ואף אם לא היתה כוונתו בזה, מכל מקום הני ספרים [=ספרים אלה] בתורת משכון אתו לידייהו [=באו לידיהם (של אנשי החברה קדישא, להבטחת תשלום דמי הקבורה)], אם יינתן להם ד' אדומין יחזירו אותן לבית המדרש". אנשי החברה קדישא טענו שבהסכמתם לקבל את הספרים כמשכון הצילו אותם, כיוון שאם לא היו עושין כן, הייתה האלמנה, אשת הנפטר, "מבריחה אותם"⁸, ומכל מקום הם חותמים את טענתם שאפילו אם יהא עליהם להחזיר את הספרים, דינם לחזור לבית האלמנה שמשכנה אותם ולא לבית המדרש.

המשיב הכריע כי יש להחזיר את הספרים לבית המדרש, וזאת על פי אומדן דעתו של המוריש. את הכרעתו הא מבסס על דין אחר שנאמר בעניין תרומת ספר תורה: "ד'האומר תנו ספר תורה לבית הכנסת, יתנו למקום שרגיל'⁹, דאמרינן [צ"ל: דאמדינן] דעתו שלזה נתכוון. הכי נמי [גם כאן] נידון דידן שזה המנוח רגיל היה בבית המדרש, ולא היה בתוך החברה קדישא, ומסתמא דעתו היה לבית המדרש, וכסתם המקדיש ספרים דעל פי רוב דעתו לבית המדרש. ואם כן תיכף לאחר פטירתו היו שייכים הספרים לבית המדרש, ואין לאשתו רשות להשכינם [=למשכן אותם], ובגזל עשתה שהשכינה, ומחויבים החברה קדישא להחזיר אותן... ואם כן בנידון דידן, דידעו [אנשי החברה קדישא] מזה, והוי דינא [=והדין הוא] כידע שגנב, וצריך להחזיר בחנם, על כל פנים לנגזל". לאחר שהוא מרחיב דברים בעניינים שונים, לרבות תחולת "תקנת השוק" על נכס שהוצא מהעיזבון שלא כדין והועבר לאדם אחר, מסיים המשיב ודוחה את האפשרות שרק שווי הספרים – ולא הספרים עצמם – יינתנו לצורכי בית המדרש: "גם לפי מה שכתוב במרדכי, דאמדינן דעתו דלמצוה גדולה נתכוין, אם כן הכי נמי מצוה גדולה בוודאי שיקראו הרבנים בספרים הנ"ל, ומשום הכי אין מורידין אותן מקדושתן [באמצעות מכירתם לאחרים והעברת תמורתם בלבד]". ולכן, במקום שהנכס נמצא בעין, צריך להעביר אותו – ולא רק את שוויו או תמורתו – ליעד שאליו נתכוון המקדיש או המוריש: "ואם כן בנידון דידן כיון דהיו הספרים בשעת פטירתו, אם כן תיכף היו שייכים לבית המדרש ואינם רשאים למכור אותם דהוי כמוכר דבר שאינו שלו".

שתי השאלות הנזכרות ממחישות את ערכם הרב של הספרים לעומת חפצי עיזבון אחרים, לפחות במקום ובזמן שבו נשאלו שאלות אלה. על אף שהמונח "ספרים" משמש במקורות המשפט העברי, במיוחד הקדומים שבהם, ככינוי לספרי תורה, מהקשר הדברים כאן, ומהשימוש בלשון רבים, "ספרים" (אין זה סביר שאדם פרטי יחזיק בכמה ספרי תורה בביתו) נראה שמדובר בספרי דפוס. הגם שבתקופה זו כבר היו ספרי הדפוס נפוצים, עדיין היו בהם גם ספרים יקרי ערך מצד שווים או ערכם הסנטימנטלי.

ביטוי לחשיבות השארת הספרים ברשות משפחת המוריש ניתן גם אגב ניסוחו של "שטר חצי זכר"¹⁰ בספר "נחלת שבעה", חיבורו הקלאסי של רבי שמואל בן דוד הלוי (פולין-אשכנז, המאה הי"ז), על דיני שטרות. וכך נאמר בנוסח השטר¹¹:

... אכן תנאי זה התניתי עם בתי הנ"ל שכשיגיע זמן פרעון הנ"ל, וייאותו בני לירד לנחלה ולחלק עזבוני, יהיה הברירה ביד בני הזכרים לשלם לה חוב הנ"ל, או ליתן לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ"ל וכנ"ל, או לבאי כוחה, חצי חלק זכר בן פשוט מכל נכסיי שיימצאו לי בעת היא, בראוי ומוחזק, מאשראי ומיטלטלין ומתכשיטין שיהיו לי אז, חוץ מספרים וקרקעות.

בדומה להחרגת נכסי המקרקעין, גם החרגת הספרים נועדה לשמור אותם בידי בני המוריש דווקא, ולמנוע הורשתם לבנות שבמידה ותינשאנה לבני משפחה אחרת, התוצאה תהא דומה להעברת הירושה מ"מַטֶה" אחד -ויהא זה 'שבט' או משפחה אחרת – למשנהו.

דומה שיש בכך גם ביטוי לגישה שלפיה ספרייתו של אדם היא יותר מ"סתם" נכס רגיל. במובנים רבים, יש בה ביטוי לאישיותו, רוחב דעתו ועולמו¹².

פרשנות המקיימת את הצוואה ולא גורעת הימנה
ביטוי נוסף לרצון אדם לשַמֵר את זכרו באמצעות ספריו, ניתן בצוואה שעניינה נדון בבית הדין הרבני בירושלים¹³. במקרה זה, הותיר המנוח צוואה שבה נאמר כדלהלן:

דירה ב[ק'] רח' [...] לא תימכר ותשמש כדירת נופש וביקורים לילדי וצאצאיהם בלבד.

המוריש הוסיף וקבע בצוואתו, כי בחלוף 40 השנים שלאחר פטירתו, שבהם תשמש הדירה כדירת נופש עבור צאצאיו, ישונה ייעודה והיא תשמש כספרייה תורנות לציבור בני תורה.

סעיף נוסף בצוואה קבע בזו הלשון:

כל הספרים שלי בין אלו שנמצאים בדירה ברח' [ש'] ירושלים ובין אלו שבמחסנים יועברו לדירתי ב[ק'] רח' [...] לשימוש ילדי וצאצאיהם ולאחר 40 שנה מפטירתי יוקדשו לספריה על שמי.

בחלוף זמן קצר מפטירת המוריש, ביקשו ילדיו, שהם גם המוטבים בצוואה, לבטל את שני הסעיפים הנזכרים ולאפשר להם לקבל את הדירה לידיהם ולעשות בה כחפצם, כשהספרים יועברו לספרייה תורנית קיימת.

בין שאר טיעוניהם, טענו היורשים כי המנוח לא הותיר כספים שמהם תתוחזק הספרייה, רכישת ספרים, שיפוץ הדירה, שכר למנהל העיזבון, תשלומי ארנונה וועד בית, וכי לא ייתכן שהנפטר יחוב בזה ליורשים בעל כורחם. היורשים הוסיפו וטענו כי אינם חייבים לשמוע בקול המנוח ואין הוא רשאי לתת להם הוראות עשה. כמו כן טענו שבמקרה זה אין מצווה לקיים דברי המת בנכס זה מכיוון שהממון לא הושלש כדין¹⁴, המוריש לא ציווה בפניהם, ואין לחייבם לקיים את דברי המת ולבזבז את הונם על הקמת ספרייה, שיפוץ המבנה, ריהוט ותחזוקה. בטיעוניהם הדגישו היורשים כי "אין רוח חכמים נוחה" ממעשה זה של הפקעת זכות היורשים, בפרט שיש ביניהם יורשים נזקקים. ולסוף הוסיפו וטענו כי ביצוע הצוואה אינו חוקי, מכיוון שייעוד הדירה הוא למגורים בלבד, ולכן אסור – גם מצד הדין, גם מצד ההלכה, לייעד אותה לספרייה¹⁵.

בדחותו את בקשת היורשים לשנות את ייעוד נכסי העיזבון, קבע בית הדין, מפי הראב"ד הרב רלב"ג, ש"אין לו ספק" כי המנוח התכוון להקדיש את הדירה לספרייה לטובת ציבור בני התורה. אגב כך העיר כי אין לפרש את הלשון שנכתבה בתחילת הצוואה "לילדיי" בפירוש דווקני. כראיה לכך הפנה הרב רלב"ג את שימת הלב לכך שגם אחיו ואחותו של המצווה נמנו בכלל המוטבים בסעיפים הקטנים של אותו סעיף, למרות שאינם בכלל "ילדי" המוריש.

בית הדין הוסיף והסתמך על הכלל הפרשני שחל בפרשנות צוואות במשפט העברי ולפיו במקרה של כמה פרשנויות אפשריות, יש להעדיף את הפירוש ש"מקיים" את הצוואה בצורה המיטבית ולא גורע מתוכנה. במקרה זה, פרשנות היורשים הייתה מביאה לתוצאה של ביטול חלק מרצון המצווה להעביר ברבות הימים, בחלוף 40 שנה, את כל הדירה והספרים לשימוש בני תורה.

בית הדין הוסיף לדייק ולדקדק בלשון הצוואה, וקבע כי לנוכך העובדה שהמוריש כתב בצוואתו "שבמשך 40 השנים שלאחר מותו תשמש הדירה לדירת נופש", משמע שמדובר בשימוש בלבד, ולא בבעלות, ואילו בהמשך כתב שהשטח "יהיה לספרייה לציבור בני תורה", ומשמע שמדובר בבעלות ולא בשימוש בלבד. פרשנות דווקנית מעין זו מוכרת לנו היטב גם ממקורות המשפט העברי שעניינם בפרשנות תקנות קהל או מסמכים מסוג אחר כגון חוזים¹⁶.

בית הדין דחה גם את טענת היורשים בדבר "אי חוקיותו", כביכול, של נוסח הצוואה, ונימוקו עמו:

שהרי אפשר לשלב את הצוואה עם החוק; אפשר להשיג אישור לשינוי הייעוד; לפנות אל השכנים ולרשויות המוסמכות. לפיכך אי אפשר לומר שהסעיף הזה בטל, כל עוד אינו סותר בהכרח את החוק וההלכה. גם אם לא יושג אישור – יש אפשרות להקדש לעשות שימוש אחר בנכס המוקדש, וכמו שמצאנו למשל במרדכי¹⁷... לגבי מי שהקדיש בית לבית הכנסת, ולא הניחוהו הנוצרים [לעשות בו שימוש זה], וכתב שאפשר לייעד את הדירה לשימוש אחר אפשרי. מכל מקום אין זה שולל את ההקדש.

התעלמות מ"טעות סופר" בצוואה על מנת לקיימה
בית הדין הרבני בירושלים נקט אותה גישה פרשנית שפניה צופות את פני קיום הצוואה ולא את ביטולה גם בתיק אחר שנדון לפניו באחרונה¹⁸. במקרה זה, נדונה צוואה שכתב פלוני כצוואה חוקית אך לא הלכתית. לפי האמור בה, המוריש ציווה את כל חלקו בדירת המגורים שלו לישיבת "אור החיים", אלא שהוסיף כי יש לאפשר לאשתו לגור בחלקו בדירה עד סוף אריכות ימיה. האישה וילדי המנוח ביקשו לבטל את הצוואה ולחילופין להורות שלאישה מגיעים דמי כתובה בשיעור משמעותי מעיזבון המנוח, הגם שנכתב בה כי שיעורה הוא "מאתיים זקוקים או 700,000 לירות". מנגד, ביקשה ישיבת "אור החיים" לקיים את הצוואה, ובאשר לכתובה – לדבריה מדובר בכתובה ישנה שנכתבה בלירות, ואין לחייב בגינה אלא סכום זעום בלבד.

בראש פסק דינו התייחס ראש ההרכב, הראב"ד הרב מרדכי רלב"ג לתוקפה ההלכתי של הצוואה. בראש הצוואה נאמר כי הנתינה של 'מהיום ולאחר מיתה' תהיה רק ליורשים ולא לאחרים, ואילו ישיבת "אור החיים" אינה נחשבת ליורשת אלא לזוכה.

למרות זאת סבר הרב רלב"ג כי אין לפסול את הצוואה, לאור כוונתו הברורה של המוריש שעולה מתוכנה. הוא הוסיף וציין כי בימינו מקובל לכנות "זוכים על פי הצוואה" כ"יורשים", ואם כן אין בדבר חסרון. בעניין זה מצא בית הדין תימוכין בדברי הרמ"א¹⁹:

וכן בשאר טעות סופר דמוכח שטעה, השטר כשר, ואמרינן דטעה, כמו שאמרינן אחריות טעות סופר.

בית הדין מוסיף שמנימוק זה גם כן אין לפסול צוואה שבה במקום מספרי הזהות של הילדים נכתב מספר הזהות של המצווה. גם את הסתירה שקיימת לכאורה בהמשך הצוואה, פתר בית הדין בדרך של "פרשנות מקיימת": מחד גיסא נאמר בצוואה שהנתינה תהיה 'מהיום ולאחר מיתה', דהיינו גוף מהיום ופירות לאחר מיתה²⁰. מאידך גיסא נאמר שהנתינה תהיה שעה אחת קודם פטירתו, כלומר הכל - גוף ופירות כאחד - ניתנים שעה אחת לפני מותו.

על מנת להתגבר על סתירה לכאורית זאת, נקט הרב רלב"ג בדרכו של מרן רבי יוסף קארו שפסק כי במקרה של סתירה בשטר, אין לבטל את השטר אלא יש ללכת אחר הלשון האחרון. וכך נאמר ב"שולחן ערוך"²¹:

אם הם [לשונות השטר] סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה 'מנה' ולמטה 'מאתים', או איפכא [=להיפך], הולכים אחר התחתון [=הלשון האחרונה], והוא שלא יהיה בשיטה [=בשורה] אחרונה.

הרב מנחם האגר הצטרף למסקנת הראב"ד שיש לקיים את הצוואה. כמו כן הוסיף שבעניין גובה הכתובה, ראוי להציע פשרה ולהצמיד את ערכה המקורי (בסך 700,000 לירות) לשער הדולר, ולא להותיר אותן על ערכן הישן שעומד כיום על סך של 70 ₪ בלבד²².

האם "ירושלים" דווקא, או לרבות גם שאר ערים?
שאלה מעניינת נוספת²³ בעניין פרשנות צוואה הובאה לפני ר' רפאל אנקאווה (1935-1847), הוגה, פרשן ופוסק, ורבה הראשי של מרוקו בעת החדשה. הוא נדרש לפרש צוואת אישה, שבעת פטירתה אמרה כי "חצי עיזבונה יזכו בו חכמי ועניי ירושלים, תבנה ותכונן". לפי המתואר בשאלה, באותה עת היה במוגאדור שבמרוקו "רב אחד, שליח דרבנן²⁴, מעיר הקודש טבריא, תבנה ותכונן במהרה בימנו, והלך השליח דרבנן הנזכר, ישמרהו האל וינצרהו, ואסף איש טהור²⁵ כמה חתימות מכמה אנשים, שהעידו לי שרוב הנשים, שטעו וקרו לכל ערי אדמת קודש בשם ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימנו, ומכוח זה רצה לומר שגם לעיר הקודש טבריא, תבנה ותכונן, יהי חלק ונחלה גם היא".

המשיב דוחה טענה זו על הסף מכמה נימוקים. מעבר לעובדה שהאישה-המורישה הזכירה בצוואתה את השם "ירושלים" ותו לא, עוד "יש לנו לומר לירושלים המקודשת מחברותיה נתכוונה, כמו שכתוב בגמרא: האומר - נכסי לטוביה, ופסק השולחן ערוך בסימן רנ"ג יעויין שם: שאם היו שני טוביה, ובהם תלמיד חכם הוא קודם וכולי. וגם כאן הכי [=כך] יש לומר, כל המוקדש מחברו עדיף הן מצד קדושת הארץ והן מצד קדושת יושביה מכל יושבי באי עולם... הן מצד ירושלים המרובה באוכלוסין כידוע, פשוט הוא שוודאי לירושלים האמתית שהיא עיר תהילה נתכוונה ופשוט".

אחרית דבר
קצרם של דברים: בדומה לשיטות משפט בנות ימינו, שני העוגנים המרכזיים שעליהם מושתתת פרשנות הצוואה במשפט העברי הם לשון המצווה-הצוואה ואומדן כוונתו המשוערת.

עם זאת, ובשונה מן התמונה שעולה מפרשנות טקסטים משפטיים אחרים כגון תקנות קהל או חוזה, דומה שלמרכיב השני של "אומדן רצון המצווה" ניתן משקל עודף, אם לא מכריע, על פני לשון הצוואה או תכליתה בעיני המתבונן. עיקרון זו מוחל בכל מקום שבו נופל ספק בפרשנות הצוואה.


אפשר וניתן להסבירו בשני נימוקים. האחד, בעובדה שמעל תורת
הצוואה במשפט העברי מרחף כל העת עקרון העל של "מצווה לקיים דברי המת". עיקרון זה נתפס לא רק כחיוב משפטי גרדא, אלא גם כחובה אנושית, דתית ומוסרית: הרצון למלא אחר רצון הנפטר, שאינו עוד עמנו, וקולו אינו נשמע בינותינו, מתוך מטרה להגשים את כוונתו ככל שזו עולה לא רק מלשון הצוואה אלא גם מהקשר הדברים ומיקומם בזמן, במקום ובנסיבות.

לצד זה, ראוי לזכור הבדל בסיסי נוסף בין סוגי המסמכים השונים. בעוד שתקנת קהל וגם חוזה הם מסמכים "קולקטיביים", שבאים לעולם ונוצרים על ידי קבוצה גדולה יחסית של בני אדם (ובמקרה של תקנת הקהל, לעתים בהשתתפות בני הקהילה כולה), או לפחות שני אנשים (במקרה של חוזה שלו שני צדדים, אם כי לעתים יש יותר צדדים לחוזה), הצוואה היא פרי מעשה של אדם אחד ויחיד, המצווה, הנוקט בפעולה חד-צדדית, ולכן קל יותר להשתמש באומדן דעתו כגורם מכריע בפרשנותה²⁶. מתוך כך נקודת האיזון שדרך כלל מבקשת ליישב בין האינטרסים של כלל השותפים ליצירת המסמך, נוטה במקרה של מצווה יחיד לטובתו ולהגשמת רצונו, לעתים גם במחיר פגיעה מסוימת במוטבי צוואתו.

הערות:

^* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות.



¹ אביעד הכהן, "פרשנות צוואה: בין המשפט העברי למשפט המדינה – חלק א", פרשת השבוע 555 (תשפ"ו).
² כמו שעולה מתשובה זו ומהתשובה שתובא להלן, באותן שנים ייחסו חשיבות רבה לשאלת זהות יורש הספרים, יתר על שאר נכסים. תופעה זו עולה גם משו"ת מהרי"ל החדשות, סימן קסז, שדנה, בין השאר, בחלוקת הנכסים השונים בין הילדים. בין שאר דבריו, כותב המשיב: "ולעניין הספרים, אם יוכלו לפתות בת הבן שתיטול שאר נכסים תמורת הספרים, כדי שלא יסובו הספרים למטה אחר, ויקרא שם המת על ספריו, אם [תיאות] בת הבן בכך מוטב, אבל אם טענה שבעלה [ובניה] יהגו בהן, אי נמי משום שבח בית אביה שהן [זכרים], טענתה טענה". החשש היה שאם הבת תינשא לימים למישהו ממשפחה אחרת, יֵצאו הספרים מרשות המשפחה ויעברו ל"מטה אחר". השימוש בפסוק שמובא במקרא בפרשת ירושת בנות צלפחד אגב החשש להעברת נחלה "ממטה למטה" (במדבר לו, ז), והֶרְמֵז הלשון לפרשת ייבום והחשש מפני אי "הקמת שם" לנפטר (ראה רות ד, י) מבטאים את עוצמת הרגשות שאפפו את נושא ירושת הספרים במשפחה.
³ שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קסט.
⁴ חכמים אמרו שהמבקש להימנע מחלוקת עזבונו על פי דיני הירושה של התורה, שלפיהם ניתנת עדיפות לקרובי משפחתו מדרגה ראשונה, ולהעביר נכסיו לאנשים אחרים, "זרים", "אין דעת חכמים נוחה הימנו" ובמקרים מסוימים הוא נחשב גם כעובר עבירה של ממש. ראה בבא בתרא קלג ע"ב; טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן רפב.
⁵ ראיה לעניין זה מביא המשיב מהתלמוד (בבא בתרא קמג, ע"ב): "מר בר רב אשי אמר: לא קרו אינשי לבר ברא ברא [=בני אדם אינם קוראים לבן הבן [=הנכד] 'בן'. תניא כוותיה דמר בר רב אשי: המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים" (וכך נפסק לעניין נדרים גם בשולחן ערוך, יורה דעה, ריז, מו). ברם, יש מקרים שבהם כאשר אין למוריש בנים (ואפילו יש לו בנות, אך אינן יורשות מדבר תורה), אם הוריש בצוואתו נכסיו ל"בניו" – גם בני בנים (נכדים) במשמע, ו"בן הבן"-הנכד נכנס ב"נעלי אביו". ראה: בבא בתרא קטו, ע"א; טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן רמז, סעיף ג ובדברי הרמ"א שם. המשיב מוסיף ומביא בהמשך תשובתו דוגמאות למקרים נוספים שבהם גם "בני בנים" נחשבים כ"בנים". לפרשנות המונח "בן", אם הוא כולל גם נכדים ונכדות, ראה גם שו"ת הריטב"א, סימן קלד.
⁶ מליצה על דרך הקרי והכתיב בפסוק במשלי כג, לא, בתיאור השיכור: "אַל תֵּרֶא יַּיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס [כתיב: בכיס] עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים".
⁷ שו"ת דברי חיים תשובות נוספות סימן א.
⁸ טענה זו נדחתה בידי אנשי בית המדרש. לדבריהם, האלמנה לא הייתה יכולה ל'הבריח' את הספרים, ולהימנע מהכללתם בין נכסי העיזבון, "כי הלא יש דין בישראל, ובפרט נגד כל הקהל, ובוודאי היתה צייתא לדינא [מצייתת לדין]. ומה שטוענין [=אנשי החברה] שיחזירו אותן לאשת המת, אינה טענה כלל, כי כעת היא אינה פה, ויהא צריכין להוציא מנה על מנה [=הסכום שיידרש לאתרה יהא שווה לשווי הספרים], ואם ימתינו עד שתבוא הנה, יבא הדבר לידי המשכת הזמן".
⁹ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנח, סעיף ד; חושן משפט, סימן רנג, סעיף כג.
¹⁰ "שטר חצי זכר": שטר שעליו חותם המוריש בחייו ונועד להיות מעין "דרך מעקף" לדיני הירושה שבתורה. על פי דין תורה, רק הבנים יורשים. כדי לזַכות גם את הבנות בחלק מירושת אביהם, האב חותם על "שטר חצי זכר", שבנוי על יסוד משפטי של הודאה, "אודיתא" בלשון חכמים. האב מודה שהוא חייב לבת סכום גדול לפירעון במותו, אבל מַתְנֶה שלא יהא תוקף להודאתו היה ואַחֶיהָ יתנו לה את חצי המָנָה שיקבלו בירושה ממנו. לעניין זה ראה: שמחה אסף, "לשאלת הירושה של הבת", אמת ליעקב - ספר יעקב פריימאנן (ברלין, תרצ"ז), 8; ומאמרו של הגרז"ן-רבי זלמן נחמיה גולדברג , תחומין ד, עמ' 342 שהציע לחדש מנהג זה ואף לשנותו לשיטת "שטר זכר שלם", על מנת שהבת תירש למעשה בשווה לבנים.
¹¹ נחלת שבעה השלם, סימן כא, סעיף ו, עמ' תס.
¹² על הספרייה כמשקפת את זהות בעליה ורוחב דעתו עמדו רבים וטובים, בני ברית ושאינם בני ברית. כך, למשל, אמר רבי יצחק קנפנטון (ספרד, המאה הט"ו) בחיבורו דרכי הגמרא, פרק טו: "אין חוכמתו של אדם מגעת אלא עד היכן שמגיעים ספריו". בספרות העולמית יש הרבה ביטויים למקומה המרכזי של ה"ספרייה" והספרים בחייו של אדם ובעיצוב אישיותו. בנושא זה עסקה עבודת הדוקטור של טלי אשר, משמעות הספרייה בספרות העברית וביצירתו של חיים באר, אשר עתידה לראות אור כספר.
¹³ תיק 1234954/1. פסק הדין ניתן ביום כ"ה בניסן תש"פ (19.4.20) על ידי הרכב הדיינים מרדכי רלב"ג (ראב"ד), יקותיאל כהן וחיים וידאל.
¹⁴ "השלשת הממון" – הפקדתו בידי אדם שלישי, נועדה לבטא את גמירות דעתו של המוריש, או שבהשלשת הממון נעשה השליש כמו שמזכה את הממון למוטב. ראה בעניין זה את פסק דינו של ביה"ד הרבני בנתניה, בתיק 1085717/1.
¹⁵ כתימוכין לעמדתם, הפנו היורשים את בית הדין להוראות סעיף 34 לחוק הירושה הקובע כי "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי - בטלה". כמו כן ציינו שלפי הפסיקה, "תקנת הציבור" מחייבת להגביל את "שלטון היד המתה", דהיינו שלא לתת תוקף לצוואה שנותנת הוראות עד סוף כל הדורות.
¹⁶ ראה בהרחבה אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים, תשס"ג, עמ' 220-173. ולמותר לומר שבכל שדות המשפט קיים גיוון בדרכי הפרשנות המוצעים, ויש המעדיפים דרכי פרשנות אחרים, כגון פרשנות "מרחיבה", פרשנות תכליתית, וכיוצ"ב. ראו הכהן, שם.
¹⁷ מרדכי מגילה, רמז תתכא.
¹⁸ תיק 1490105/1. פסק הדין ניתן ביום ל' בתשרי תשפ"ו (22.10.25), בהרכב הדיינים הרב מרדכי רלב"ג (ראב"ד), והדיינים מנחם האגר ודוד שני.
¹⁹ רמ"א, חושן משפט, סימן מט, סעיף יב. מקור דברי הרמ"א הוא בשו"ת הרא"ש, כלל סח, סימן לב.
²⁰ ראה בבא בתרא קלו ע"א: "הכותב נכסיו לבניו - צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דברי רבי יהודה [...] וכי כתב מהיום ולאחר מיתה מאי הוי? ... הכא הכי קאמר ליה: גופא קני מהיום, פירא - לאחר מיתה".
²¹ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מב, סעיף ה.
²² בנושא שערוך הכתובה עסקו לא אחת גם בתי המשפט. ראה באתר היחידה למשפט עברי: https://tinyurl.com/5fxa9y5c.
²³ שו"ת קרני ראם, סימן קס"ב, הוצאת שמואל אלעלוף, סאלי, תר"ע (1910) [הדפסה מחודשת, ירושלים, תש"ס].
²⁴ השד"רים – שלוחי דרבנן, הגיעו בהמוניהם מארץ ישראל לקהילות ישראל בכל רחבי העולם היהודי על מנת לאסוף כספי צדקה לטובת "עניי ארץ ישראל". רבים מתושביה באותה עת התפרנסו מה"חלוקה" – כספי צדקה, ולא מפרי עמל ידיהם. קהילות צפון אפריקה היו אחד היעדים המועדפים עליהם. ראה: אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א.
²⁵ על דרך הפסוק במדבר יט, ט.
²⁶ והשווה לדברי הרמ"א, חושן משפט, סימן רז, סעיף ד: "יש אומרים דבמתנה דברים שבלב הויין דברים", וסמ"ע שם. תודתי נתונה לד"ר מיכאל ויגודה על הפניית שימת הלב לדברים אלה.

---

---