אני מקיץ עם שחר: יום נאה הוא יום-השלישי הזה, 20 באפריל, ראשון לפסח. אבא כאן, על ידי, מברך אותי בתנועת-יד, מה-בכך שאין אנו מדברים, הרי אנו זה ליד זה, מה-בכך שאנו נפרדים זה מזה, שנינו כאחד יודעים אנו כי שום דבר לא יפרידנו. אני פונה אל גזרת ה"סדנות": אתמול היה כאן שקט. טבנס אפילו הזמין את הפועלים לחזור לעבודה.

אני יושב בעליית-הגג כאשר אחרי-הצהרים, בשלוש לערך, מגיעים הגרמנים, חודרים לחצר, ולפתע נשמעת ההתפוצצות האדירה. לוחמי הארגון הניחו מוקש בחצר הגוש, המוקש עושה שמות בגרמנים, פגרים מתעופפים באוויר, החיילים נמלטים. אחר-כך הם חוזרים, מתקדמים בשורה עורפית לאורך הקירות, יורים אל העלייה בה אני שרוי. אני מטיל בקבוקי-תבערה, אני יורה. החום הגדול, הרעש והעשן אופפים אותנו. אני עולה לגג, משתטח, רואה בחצר את מנהל בית-החרושת של ה"סדנות" בלווית שני קצינים הקוראים לנו להיכנע, אחרי-כן נצא באין מכלים דבר למחנות פוניאטוב וטראווניקי. יש לנו רבע שעה להימלך בדעתנו. מכל עבר עונות יריות. להיכנע? אנחנו שראינו את אמותינו מושלכות לבורות, את אחינו מנופצי-ראש, את אבותינו מומתים - אנו ניכנע? אנו ניתן אמון בתליינים שלנו?

ואז הם חוזרים בכוח רב: מגן קראשינסקי הם מפגיזים את הגטו, מן הרחובות הם יורים על הבניינים במקלע כבד, בפאנצר-פאוסט. אני מתקפל, מדלג מגג אל גג. בחדר-המדרגות אני שומע קבוצת גרמנים מתקדמת. אני מטיל את הבקבוק האחרון שלי. צעקות, צרחות. אני בורח. פתאום חום גדול, עשן סמיך מתאבך, צפוף כמו אריג חם העוטף אותך עד למחנק.
ואז מתחילה שעת הלהבות, הימים מתערבבים זה בזה. הגרמנים מעלים באש את גזרת ה"סדנות". האספלט של הכביש נמס, פעמיים או שלש מכתרות אותי להבות, אני מרים ידי אל שערותיי החרוכות; עתה נדלקות הסוליות על האדמה הבוערת, ניתכים שברי זכוכית. הבתים עולים באש, התבערה מתפשטת מרובע לרובע.

ואז מתחיל זמנם של הגברים והנשים הקופצים מן החלונות כדי למות, להימלט מן הלהבות, למחוץ חייל גרמני ולהרגו. מן הגג אני רואה אישה אחת ששערותיה סומרות מחמת שיגעון או מרוחו החמה של המוקד כשהיא מחזיקה את ילדה מעל לרחוב ומוכנה להשליכו; צעקתי: "אני אבוא מן הגג ואציל אותו, אני אציל אותו!" אבל איך יכלה לשמוע אותי. הנה כבר הפילתו ובזעקה גדולה היא קופצת אחריו.