מתוך: הקדמה ל"יומן גטו ורשה" מאת הלל זיידמן



"ורשה"
בשביל אנשי ורשה יש בצליל השם הזה בלבד - ורשה - קול המונו של כרך גדול. קהלת ישראל שבוורשה הייתה הגדולה בכל קהילות אירופה, לפי מספר נפשותיה, והיחידה בעולם כולו בסגנון חייה המיוחד, בשפע המרץ והתסיסה הלאומית. רחובות "נאליבקי" ו"גרז'יבוב" היו ל"שם דבר". הם סימלו את הפעילות, החריצות והזריזות של יהודי פולין. למעשה, כל רחוב יהודי בוורשה היה לו צביון משלו. כשלוש מאות וחמישים אלף יהודים ישבו בוורשה ערב מלחמת העולם השנייה, וכל הקבוץ הגדול ההוא היה מגוון מאוד. היו בו ילידי פולין מדור דור, והיו בו כאלה שמקרוב באו, "ליטבקים", יוצאי ליטא ורייסן, וגם מאנשי גליציה ומתחומי הספר. אך בכללו, מלבד קומץ קטן של מתבוללים, היה זה קבוץ מלוכד, נאמן למסורת, גאה במוצאו, מסור בהתלהבות לעם ישראל ולתקוותיו.

"עמך" ואינטליגנציה
היסוד העממי בלט במיוחד: "עמך" - יהודים פשוטים, חנוונים ורוכלים, בעלי מלאכה, פועלים בבתי חרושת וסדנאות, פקידים בבתי-מסחר. ברחוב קרוכמאלנה, או ליד "שער הברזל", או בסביבות סמוטשה - היית נתקל בעגלונים, קצבים, סבלים. יהודים גברתנים, עם אגרופי ברזל, שלעיתים קרובות היו מגרשים חבורות בריונים שהיו משתוללים ומפילים אימה על הרחוב היהודי.

בד בבד עם "עמך" זה, גדלה בוורשה אינטליגנציה יהודית ערה ופעילה ומסורה לצבור, מורים ותלמידים, מנהיגי תנועות, ציבור גדול של אנשי מקצועות חופשיים, רופאים מפורסמים, עורכי דין, מהנדסים, סופרים, עיתונאים, אומנים, למדנים מופלגים, חסידים ואנשי מעשה. והיו בוורשה יהודים אדירי הון, שבשעתם הקימו את התעשייה בפולין, הבנקאות והתחבורה, כמו קרוננברג, וואוולברג, בלוך, נתנסון, שרשבסקי ועוד, שהעשירו את המדינה.

הפרוורים של ורשה
מעבר לוויסלה שכנה אחותה הקטנה של ורשה, פראגה, שהייתה חלק של ורשה רבתי, ויהודיה היו מעורים יותר באדמת פולין. בנים ובני בנים לאלה שישבו בה במשך דורות. פראגה זו כוללת גם את פרבר "שמוליביזנה", על שם הגביר ר' שמואל מזביטקוב, זה הנדבן אשר בשעה שהובקעה פראגה לפני הרוסים, העמיד ליד ביתו שתי חביות מלאות דינרי זהב, והיה משלם לקוזאקים שלשה דינרים בעד יהודי חי, ודינר אחד בעד יהודי הרוג, על מנת להביאו לקבר ישראל. נתרוקנו חביותיו של ר' שמואל וניצלו יהודי פראגה מטבח. ובנו של ר' שמואל זה, ברק, היה בעלה של תמר'יל, זו האישה שהייתה בפי העם לסמל "אשת חיל", בעלת הצדקה, היופי, החריצות והחסד.

לאחד מנכדיה יצאו מוניטין בכל העולם, הלא הוא הפילוסוף הידוע אנרי ברגסון, שמת בווישי של צרפת. מצאצאי ברק ותמר'יל, שקראו לעצמם ברגסון, או "ברק סאן", היו פרנסים וראשי קהלה בוורשה.

וליד פראגה, מן העבר השני - פרבר "גרוכוב" המפורסם אף הוא בקורות העלייה וההכשרה הציונית. כי ב-גרוכוב נוסדה על ידי מרכז "החלוץ" בוורשה, בסוף המלחמה הראשונה, חוות ההכשרה לחלוצים, שהעמידה עולים מנוסים בחקלאות ודבקים בציונות של הגשמה.

בפראגה התנוסס לתפארה גם ה"בית האקדמאי", אכסניה נאה לסטודנטים יהודים מערי השדה שלמדו בבתי הספר הגבוהים של עיר הבירה. זאת הייתה תרומת ורשה היהודית לסטודנט היהודי.

מוסדות הצדקה בוורשה
רב היה מספרם של מוסדות החסד והצדקה, החינוך והתרבות בוורשה. בית החולים של הקהילה, שהיה אחד הטובים באירופה, הכיל יותר מאלף מיטות, מלבד בתי חולים לילדים, מרפאות ציבוריות, בתי מושב זקנים, בתי כנסיות ובתי ספר למלאכה, שהתכלכלו על חשבון הקהילה. מספר רב של מוסדות הוחזק על ידי חברות פרטיות: בתי יתומים, בתי יולדות, מחנות מרגוע לקיץ לתלמידים עניים, בתי חולים לחסרי מרפא, מוסדות לחולי רוח, לחרשים אילמים, ועוד.

מוסד "בית לחם" שהיה מחלק חנם מנות מזון לעניים לשבת ולמועדים היה מפורסם בכל המדינה. קו אופייני הוסיפו לוורשה אותם היהודים הפשוטים, שהיו קוראים להם: "גוט שבת יודעלעך!" שהיו מסובבים בשבת בבוקר בין כל החצרות, שקים בידיהם, והיו אוספים חלות לעניים תוך זמרה: "גוט שבת, יודען!" (שבת שלום, יהודים!).

חינוך
והיו בוורשה בתי ספר עממיים, מיסודה של "תרבות", ובהם אלפי תלמידים, ששפת ההוראה בהם הייתה עברית כמו בבית הספר העממי בארץ ישראל. והיו סמינריונים לרבנים, למורים ולגננות. והיה ה"מכון לחכמת ישראל", שגדולי המלומדים היהודים בפולין הרצו שם. וליד בית הכנסת ברחוב טלומאצקה הייתה ספריה גדולה, שהכילה כשלשים אלף כרכים. וכל משכילי ורשה הלכו לאורה.

עיתונים יהודיים
כבר בשנת 1823 הופיע בוורשה השבועון הראשון ביידיש: "דער בעאבאכטער אן דער ווייכסעל" (המשקיף מגדות הוויסלה), וכארבעים שנה אחריו בשנת 1862, הופיעה בוורשה "הצפירה" השבועית בעריכתו של חיים זליג סלונימסקי, שהפכה אחרי כן לעיתון יומי, בעריכת נחום סוקולוב, והשפיעה השפעה עצומה לא רק על יהדות פולין בלבד. עיתונים יומיים עבריים הופיעו בוורשה בפרקים מסוימים: "הצופה", "הקול", "הבקר", "היום", וכן גם שבועונים: "הדור", "בדרך", "החלוץ", "השומר הצעיר", "העתיד", ולבני הנוער: "השחר", "עולם קטן" ו"עיתון קטן", העיתונות היומית ביידיש הגיעה לפני המלחמה לתפוצה כללית של יותר מחצי מיליון עותקים ביום.

עיתונים יהודיים בפולין
בין שתי מלחמות עולם
עיתון על ארץ ישראל,
בהוצאת אגודת ישראל, 1925

הוצאות ספרים
בתי הוצאות ספרים מפורסמים היו בוורשה: אחיאסף, תושיה, שטיבל, צנטרל, לווין אפשטיין ואחרים, שפרסמו את ספרות העברית והיידיש, ושלושה תיאטראות יידיש קבועים היו בה. וכשהייתה מופיעה להקה תיאטרונית עברית מארץ ישראל הייתה אוירה של חג שורה ברחובות ורשה היהודית.

ארגונים יהודיים
והייתה ורשה מרכז לכל הארגונים המדיניים, הכלכליים, המקצועיים של היהדות הפולנית. כל המפלגות הציוניות, וגם ה"בונד", ה"אגודה", ה"פולקיסטים", ארגוני הסוחרים, החנוונים, המקצועות החופשיים, ארגוני הפועלים - המרכזים שלהם היו בוורשה, ומאות וועדים עם רבבות חברים היו מסונפים להם. כתובות אחדות בוורשה היו מפורסמות בעולם היהודי כולו, כמו "גז'יבובסקה 26" (בית הקהילה)" "טלומאצקה 13" (מועדון הסופרים והעתונאים), "קרוליבסקה 18" (המשרד הארצישראלי).

רבנים וסופרים
רבת-יחש הייתה קהלת ורשה. רבנים מפוארים, כמו ר' שלמה זלמן בעל "חמדת שלמה" והגאון ר' בריש מייזלש, שהשתתף במרד הפולנים נגד רוסיה בשנת 1863, כיהנו בה. מלומדים מפורסמים, כמו ד"ר שמואל אברהם פוזננסקי ופרופ' משה שור היו מטיפים (=רועים רוחניים) בבית הכנסת של טלומאצקה. סופרים כנחום סוקולוב, דוד פרישמן, יצחק ליבוש פרץ, יצרו בה את יצירותיהם.

שרשי הקהילה היהודית בורשה
עתיקים היו שורשיה של קהלת ורשה. עוד לפני 500 שנה, בטרם הייתה ורשה עיר בירה, התיישבו יהודים בתוכה. ובמקום שבו התנוסס ארמון המלכים - ה"זאמעק" - היה לפנים בית הקברות של אותה הקהילה. אך באו גזירות, פרעות, גירושים, ולבסוף נאסרה בכלל הישיבה בוורשה ליהודים. אז הקימו "פריצים" אחדים, לשם רווחים, מושב מיוחד ליהודים מחוץ לעיר, בשם "ירושלים החדשה". במשך הזמן "ירושלים החדשה" מתארכת והופכת לרחוב "שדרות ירושלים", אחד הרחובות המפוארים ביותר של ורשה הבירה. רק בשנת 1796 מקבלים היהודים רשות להתגורר בוורשה. מאז מתחילה ההתפתחות. בשנת 1813 היה מספר היהודים בוורשה שמונת אלפים נפש, וכעבור מאה שנה הוא עולה לשלש מאות אלף.

לפרטים על הדמוגרפיה של יהודי פולין - לחץ כאן




בגיטו
עוד דומעות עיני מדי זכרי את שעת-פרידתי מורשה - עיר-מולדתי הנצורה, מורשה - מבצרה של יהדות פולין, שנלפתה בצבת המצור הנאצי האכזרי - - - עיני דומעות, כי המראה הזה חקוק בזכרוני. אוקיינוס יהודי סוער וזועף. אוקיינוס, הנדחק ונלחץ בתחומי הגטו. אוקיינוס רותח של רצון חיים ולהט הישרדות. אוקיינוס רותח של יגון יהודי. אוקיינוס רועם של אימה ופחד מפני הבאות. אוקיינוס הנחנק בין הרחובות הצפופים של נאלבקי, פראנצישקאנר, זאמנהוף, סמוצ'ה, כיכר "שער הברזל", וסביבותיהם. אוקיינוס של חצי מיליון נפשות, המסומנות ב"סרט יהודי", על פי צו הצוררים, ומתרוצצות בתוך מלכודת הגטו. הזדים הארורים הללו, איזו מהתלה שטנית נלעגת המציאו: לסמן את היהודי מנאלבקי כ"יהודי"? להצמיד לשרוולו של היהודי הוורשאי הגאה את אות-ההיכר של "מגן דוד"? לצוות על היהודי מפולין, אשר אלף שנים שמר על ייחודו ולא התקרב אל הגוים, שייסוג אל "תחום-המחיה היהודי", תחום אשר מתוכו אף פעם לא רצה לצאת!?

הסתגרות מן הגויים
הביטה נא וראה את היהודי מנאלבקי. כל כולו הוויה יהודית מוצקת, מקשה אחת. כל כולו הסתגרות מן הגוים ומרידה ב"חוקת הגוים". כל כולו יהדות שלימה ואמיצה, יהדות שבפרהסיה: עטור זקן ופיאות; קפוטה ומגבעת שחורה בחול, בגד משי וכובע קטיפה ושטריימל בשבת ומועד; לרגליו נועל הוא נעליים בסגנון מיוחד, וכל בגדיו מכופתרים מצד ימין לצד שמאל, במהופך ממנהגם של הגויים; ועל פתח ביתו מבחוץ בולטת המזוזה, ומעל חנותו מתנוסס שלט עם אותיות יהודיות ושם יהודי שלא השתנה - - - איזה לעג שטני הוא זה, לגזור על היהודי להסיר את זקנו ופאותיו, לאלצו לחלל שבת וחג; לאסור עליו בעונש מוות לימוד תורה ותפילה בבית כנסת - ועם זאת לצוות עליו שיסמן את עצמו ב"מגן-דוד" - -- כי על כן גועש האוקיינוס היהודי של ורשה. מעקשנות יהודית גועש הוא.

היהודי מנאלבקי
ועיני דומעות עוד ממראהו של היהודי מנאלבקי, הגאה בתוך יגונו והנוקשה בתוך מסכת גזירות ורדיפות, ייסורים והתעללויות. את זקנו המגודל אינו מוריד, הוא מסתירו מתחת למטפחת האופפת את פניו - אף כי בזאת עלול הוא לסכן את חייו; את הסרט היהודי עם "מגן דוד", אשר הצוררים הכריזו עליו כעל "אות הקלון" ליהודים - אותו הוא מקשט ומפאר, נושא אותו בעוז ובאומץ, כיאה לאות-כבוד יהודי.

ומה אומר על כך השטן המשחית עצמו? מפיו של ראש השלטון הכובש הנאצי, מושל מחוז ורשה, ד"ר פישר, נשמע הדבר הזה: "היהודי מפולין הוא יהודי קשה-עורף, שלא בנקל לשברו". כלשונו: "טראציגער יודע" - יהודי עקשן, בלתי-נרתע!

יהודים, גרמנים ופולנים
חרותה בלבי חוויה למזכרת, שלקחתיה עמי מורשה היהודית, הסובלת והמתייסרת: מורא ובעתה ברחובות היהודים. חיות-טרף, בדמות קצינים גרמניים שיכורי-ניצחון וצמאי-דם יהודי משתוללים לעין-השמש. צריחות פראיות, רדיפה מבוהלת. צייד על ישישים יהודים, הדורי-צורה ואצילי-פנים. פרגולים שורקים באוויר. יריות מהדהדות. חיות-הפרא שואגות לטרף: "יהודי! יהודי! יהודי!".

ופתאום צחוק גס ורעשני. האספסוף הפולני צוהל לאיד היהודים. חי, חי, חי, מתפקע האספסוף הפולני מצחוק, חא-חא-חא... "יעשטשע! יעשטשע!" (עוד! ועוד!) ככה צועקים הפולנים לעבר הקצינים הגרמניים, המתקלסים ביהודים.

ובאחת, כבמטה-קסמים, נשתנתה התמונה: הקצינים הגרמנים, מוכי טירוף שטני ליהודים, נפכחו לפתע משיכרונם. הם הרפו מן היהודים המוכים ושותתי-הדם, ופרגוליהם הופנו לעבר האספסוף הפולני, הלועג והצוחק משברון היהודים. - הי לכם, חזירים פולניים! ("פוילישע שוויינע!") - הכו הקצינים העריצים בפרגולי-הברזל שלהם מעל קדקודי הפולנים המבוהלים עד מוות - איך אתם, מוגי-לב, מעיזים לצחוק מן היהודים? חזירים שכמותכם! ואחד מן הקצינים הזועפים מרביץ לקח פומבי לאספסוף הפולני, מתוך כוונה שהיהודים המוכים יקשיבו לו: איתכם, הפולנים, גמר ה"פיהרר" שלנו (היטלר) את החשבון אחת-שתיים! תוך תשעה-עשר יום הובס הצבא הפולני העצום, וברח לכל הרוחות! ואילו היהודים? איתם מנהל "הפיהרר" שלנו מלחמה מזה מספר שנים - וטרם ניצחנו אותם! - - - ועיני תדמע מדי זוכרי את ורשה, את שפלות גוייה ואת קשיות יהודיה.

ורשה הבוגדנית
אוי לי, כי ורשה בגדה בי. ורשה הפולנית בגדה ביהודיה. ומחיר-הדמים של הבגידה הפולנית אינו נופל ממחיר מזימת-ההשמדה הנאצית. ורשה רימתה אותי. ורשה, אשר בילדותי, בשנות לימודי ב"חדר", חיבבנו כל כך את שמה, עד כי אנחנו הילדים המצאנו את קירבת המלים הזאת: השם "ווארשאווא" (שם הבירה בפולנית) דומה לבאר שבע... ורשה, אשר עיתונאי צרפתי נודע, אלברט לונדר, התיימר לגלות בתוכה את "הממלכה האמיתית" של "היהודי הנודד הנצחי"... ורשה, אשר משורר יהודי-חילוני התאהב בה עד שנשבע כי נהר ה"וויסלה" החוצה את ורשה, מדבר אליו בשפת אידיש... ורשה, אשר האנטישמיים הפולניים שרו עליה: "נאשע אוליצע - ושידובסקיע קאמיעניצע" (הרחובות שלנו- והבתים ליהודים!)... ורשה, שיהודים בנוה וביצרוה, הרחיבוה והעשירוה עד כי היהודים היו בעלי הבתים והפולנים - שומרי הבתים ("סטריזש" בלע"ז); היהודים היו יוצרי הכלכלה ובוני התעשייה וכובשי השווקים עבורה, והפולנים היו פקידי-השלטון, אנשי-השררה וגובי המסים...

ורשה הפולנית בגדה בנו. בכל עת צרה לפולנים, היו הם מקפלים את שפמיהם הגאוותניים, מנמיכים את קומתם ה"פריצית", מתקרבים ומתחנפים ליהודים: "אחינו אתם, סטארו-זאקונני!" (בני הדת העתיקה)... ואז היו מנופפים כלפינו את סיסמת הפיתוי: "למען החופש שלנו ושלכם!"...

כמה דואב הלב, כי לא פעם נלכדו יהודים במתק-שפתיים זה של הפולנים. נשכחה מהם האזהרה החריפה, אשר נמסרה בשמו של הסבא בעל "חידושי הרי"ם": - חז"ל אמרו: "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב", ואין להסיח מכך את הדעת אף פעם. ואם יהודי עובר בחוצות ורשה, ונתקל בגוי שיכור, שאינו פוגע בו ואינו מגלה שנאתו ליהודי, ההסבר לכך הוא, כי עצלן הוא הגוי הזה, ותו לאו... וגורלו של גטו ורשה יוכיח! כואב הלב לקום ולהתדיין כעת עם היהודים קלי-הדעת וקטני-האמונה, שנתפתו לקסמי-השווא של "האחווה הבינלאומית".

המתבוללים והסוציליסטים
אייכם, אתם הצועדים בהפגנות האדומות של "הראשון במאי"? אייכם, אתם השמים את כל מבטחם "בסולידאריות הלוחמת של הפרוליטאריון"? אייכם, אתם שמסרתם את נפשכם לשווא והקרבתם את קרבן-חייכם לריק?

אללי, כי עד לשערי האבדון ליוותה אתכם אשליה נוראה זו. בחשכת הגטו הודפסו עלוני-מחתרת של הנוער הסוציאליסטי היהודי, שהשתייך אל מפלגת ה"בונד". העלון הזה, בשם "יוגנט-שטימע" (קול הנוער), מציג היה בראש כל גיליון ציור של חומת הגטו הנפרצת, דרך הפרצה מושטת יד אחים, ושתי הידיים לחוצות, זו שמחוץ לגטו וזו שמתוכו, והן מכריזות ואומרות: "תחי האחווה הבינלאומית"!

וזה עוד לא הכל: מעל לחומת הגטו מופיע הפזמון הזה:

"אלע מענטשן זענען ברידער:
געלע, ברוינע, שווארצע ווייסע;
פעלקער, ראסן און קלימאטן -
ס'איז אן אויסגעטראכטע מעשה!"
ובתרגום:
כל האנשים אחים שווים:
כתומים, לבנים, שחורים, צהובים.
הפרדה לעמים, אקלימים, גזעים -
היא אך מעשה רמאים!
סיסמאות אלה נאמרו מן הצד האחד, בצינוק הגטו. ומה היה ההד לכך מעברה השני של החומה, מן "הצד הארי"?

אוי לו לזה שהתפקח מרעיונו היפה במחיר איום כזה. כי חומות הגטו לא פוצצו ולא נפרצו, ואף יד לא הושטה מן "הצד הפולני" של ורשה. אפילו בימי המרד המזוין של גטו ורשה, כאשר "הארגון הלוחם היהודי" היפנה את קריאתו הנרגשת אל "הפולנים, אזרחים וחיילי החרות", והסביר להם כי "זוהי מלחמה למען החרות שלנו ושלכם", והבטיח להם נאמנה "תחי המלחמה לחיים ולמוות בפולש הגרמני" - גם אז נשארו חומות הגטו אטומים וסתומים, מבלי שנפתח בהם חור וסדק כלשהו, וזאת שעה שמחסני הנשק של המחתרת הפולנית האנטי-נאצית היו מלאים וגדושים עד בלי די.

ובימים ההם, כאשר גטו ורשה הופגז והוצת, הועלה על המוקד ונשרף על בתיו ודייריו, בניו ובניניו, היהודים והחי, הצומח והדומם אשר בו -אז ניצב האספסוף הפולני אל מול להבות האש ותמרות העשן שאפפו את הגטו המושמד, ומחא כף בהנאה וצהלה: - - - "ושידקי שיען סמאזשאן"! (היהודים מיטגנים)...

ורשה היהודית: מלוכה בתוך מלוכה
ורשה היהודית - במה גדלה חטאתה בעיני הפולנים? הפולנים טענו, כי ליהודים יש "מלוכה בתוך מלוכה" - והם צדקו. היהודים יצרו מעגל פנימי בתוך המעגל החיצוני. לפולנים היתה ממלכה גדולה על כל אביזריה: צבא ומשטרה, דגל ודיפלומטיה. ליהודים הייתה מלכות של חסד. לפולנים היתה בירה עצמאית, וליהודים היתה עצמאות רוחנית. שני שלישים מתושבי הבירה הפולנית היו גויים, ושיא תענוגיהם - "ווישצ'יגי": מרוץ סוסים. ואילו לשליש מיליון יהודים של ורשה הייתה "קהילה דתית עצמאית" משלהם, ומערך שלם של מפעלים ציבוריים בהתנדבות. לא היה עניין גדול וקטן במכלול הצרכים של עזרה וסעד, צדקה וגמילות חסדים, שלא הוקדשה לו תשומת לב מלאה.

מאז גדלתי כבן ורשה היהודית ידעתי לרחם עליו, על אותו גוי פולני, נהג-הטראם (החשמלית) של האזור היהודי בורשה, אשר בכל יום של שבת התפהק בכל פה בתוך הקרון הריק, ומתוך שממונו ושעמומו היה מחרף את היהודים: "זשידובסקה בעזטשעלנושץ'!" (חוצפה יהודית שכזו!)...