הקדמה
הגטו נסגר ויציאת יהודים ממנו נאסרה ביום 16 בנובמבר 1940. שנה וחצי חיו יהודים בגטו הצפוף: חצי מיליון יהודים, בשני קילומטרים רבועים.
לקראת קיץ 42 החלו הנאצים לשלוח את היהודים לטרבלינקה, להריגה. היו שלשה גירושים של היהודים מן הגטו:
א. בחודשים יולי-ספטמבר 1942 פינו הגרמנים את רובו של הגטו: מחצי מיליון יהודים, נותרו בו אחרי גירוש זה חמישים או שישים אלף.
ב. בינואר 43 היה גירוש שני, שהופרע מעט על ידי פעולה של הארגון היהודי הלוחם, ולא היה לו שיתוף פעולה מצד יהודי הגטו. בגירוש זה הוצאו מן הגטו כחמשה אלפים יהודים.
ג. באפריל 43, פסח תש"ג, החל הגירוש האחרון. גירוש זה נתקל בהתנגדות ובמרי של המורדים היהודים, והוא נסתיים בחורבנו הגמור של הגטו.

ערב הגירוש

באביב 1942 התרבו ההוצאות להורג בתוך הגטו. שמועות על גרושים מגטאות אחרות התרבו, ועוררו חרדה. נודע על העלמות משלוחי הגירושים בלי להשאיר עקבות. החלו להסתנן ידיעות על מחנות הרצח, ועל מחנות הרג באזור המזרחי.
ח"א קפלן רשם ביומנו ב-22 באפריל:
בלחישה נמסרות והולכות שמועות נוראות ואיומות... אנחנו מרגישים כי מישהו, זר, עריץ ואיום, הוציא את חרבו מתערה להתיז את ראשנו, אלא שכל הכנותיו הולכות ונעשות מאחורינו באופן שאנחנו רואים את כל תנועות המרצח בעיני רוח ולא בעיני בשר.
חל שיפור מה בחיים. היצוא מן הגטו גבר. מספר המתים פחת. הידיעות מן החזית היו מעודדות: כישלונו של היטלר במלחמה ברוסיה בחורף 1941-42, הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בדצמבר 41, עוררו תקוות.

היו תופעות שלא היה להן הסבר. צוותי צילום גרמניים סובבו בגטו, וצילמו. אברהם לוין כתב ביומנו ב-13 במאי 42, כי מכוניות של "אנשי אס אס ויחידות אחרות הופיעו בגטו, והן מצלמות ראשית כל נערות. הן צילמו במיוחד "נערות ונשים לבושות הדר". קפלן כתב ב-19 במאי 42 כי הגרמנים -
"עיכבו כל בתולה יפה וכל אישה מהודרת, אלא שהן מפורכסות וקצת אלגנטיות, אחרי שנצטוו לעשות תנועות עליזות ולהשמיע קול צהלה ורינה כדרך העלמה שלבה טוב עליה - והעלו את זה על הסרט... אחר כך עיכבו לשם צילום כל יהודי שמן ובעל כרס, שעוד טרם הספיקה לנפול ועוד טרם כחשה משומנה. יהודים מסורבלי בשר בגטו - נער יכתבם, אך בתוך עשרות אלפי עוברים, גם כאלה יימצאו. מה פשר כל המולת הצילום וההסרטה? האם אין מתכוונים להראות את הגטו באור ורוד ומלאכותי, ומה פשר מגמה זו"?
לפרטים נוספים על צילומי הגטו - לחץ כאן

הגירוש הראשון - יולי ספטמבר 42

השלב הראשון
ביום ד', 22 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב החל הגירוש. ברחובות הודבקו מודעות שבהן פורט מהלך הגירוש, וצויין מי מיועד לשילוח. שוחררו העובדים למיניהם, וכל הכשירים לעבודה. גירוש זה אמור היה להקיף 70,000 מתוך 350,000 ששרדו בגטו.
למחרת, ביום ה-23 ביולי, התאבד צ'רניאקוב, יו"ר היודנראט.

לנוסח הפקודה הנאצית בדבר הפינוי - לחץ כאן

לפרטים נוספים על צ'רניאקוב - לחץ כאן

הגירוש היה מלווה בהלה וחוסר אונים. קפלן כתב:
התנועה כמו בימי ההרעשה של ורשה. יהודים רצים כמשוגעים עם ילדים ועם חבילות... אמהות עם ילדים תועים כצאן אובדות. איה ילדי? בכי... החטיפה הגדולה ברחוב. סוחבים זקנים, זקנות, נערים ונערות, חוטפים השוטרים, ופקידי הקהילה עם סרטים לבנים עוזרים לשוטרים.
בעשרת הימים הראשונים הוצאו מן הגטו כ-65,000 איש, שהועברו ל"אומשלגפלץ" - כיכר איסוף ממנה שולחו ברכבות דחוסות לטרבלינקה. הרכבות חזרו למחרת היום לורשה.

השלב השני
השלב השני נמשך מ-31 ביולי ועד 14 באוגוסט. גירוש זה נעשה על ידי הגרמנים ועוזריהם, והמשטרה היהודית שימשה רק כוח עזר. כמאתיים גרמנים, אוקראינים וליטאים - בלבד - ערכו את הגירוש הקטלני.
באוגוסט פורסמה ההודעה כי הגירוש יימשך, ואלו שיתייצבו מרצונם הטוב, בימים 2,3,ו-4 באוגוסט יקבלו 3 ק"ג לחם וקילו ריבה. המשפחות לא יופרדו.
לאחר שלב זה של הגירוש התמוטט כליל המבנה הפיזי של הגטו. רחובות נסגרו, תושבי הגטו הצטופפו באזורי מגורים ארעיים הצמודים למפעלים, והשאירו מאחריהם את מרבית רכושם.

באחד באוגוסט 1942 הודבק מנשר בגטו וזה לשונו (מתוך: מסע אחרון, מרטין גילברט, עמוד 92):


אל תושבי הרובע היהודי

לפי ההוראות הרשמיות מיום 22 ביולי 1942 ייושבו מחדש כל האנשים שאינם מועסקים במוסדות או במפעלים.
השילוח הכפוי יימשך ללא הפוגה .
שוב אני קורא לכל האוכלוסים החייבים בישוב-מחדש להתייצב מרצונם ליד המסילות, ומאריך בשלושה ימים: 2, 3, 4 באוגוסט 1942, את חלוקת 3 קילוגרמים הלחם וקילוגרם הריבה לכל אדם שיתייצב מרצונו.
בני משפחות שיתייצבו מרצונם לא יופרדו.
תחנות-האיסוף למתייצבים מרצונם: דזיקה 3, סטאבקי 27.
(כיכר האומשלאג)
מנהל האורדנונגסדינסט



הודעה של המשטרה היהודית, 29.7.42,
כי מי שיתנדב ליישוב מחדש, יקבל 3 ק"ג לחם וק"ג אחד של ריבה.

תיאור של משפחה שבחרה מרצונה להתייצב לגירוש, מוסר הלל זיידמן (יומן גיטו ווארשה, 48-47):

התייצבות מרצון ליישוב מחדש
והנה נוהרים המונים אל האומשלאגפלץ . אולי, משלים האנשים את עצמם בתקווה, אין זו אלא העברה ממקום למקום, מזרחה. ויהודים רבים הגיחו ממחבואיהם, לאחר שהגיעו לסוף כוחותיהם הגופניים והנפשיים. לא יכלו להחזיק מעמד עוד..
אני פוגש ברחוב אחד ממכרי. הוא עומס ילקוט על כתפו, מוביל בידיו שני ילדים, נער ונערה. אני מסתכל בילדים, פניהם פני שלדים. ידים צנומות ודקות כמקלות, רק עיניים לוהטות. עיניים שחורות, עמוקות של ילדי ישראל. אין הם מדברים, אינם בוכים, אינם מתאוננים. אך מבינים הם את הכל. את זאת אפשר לקרוא מתוך מבטי עיניהם..
- זה שלשה ימים שלא בא כזית לחם אל פינו, ואף לא טיפת מרק, מסביר לי האב האומלל. החלטתי, אפוא, לנסוע.
- לנסוע, לאן לנסוע? שואל אני מתוך השתוממות. הרי אני יודע שאנו סגורים ומסוגרים.
- עם כולם אסע, אל האומשלגפלץ, עונה לי הוא. אני מתחיל לדבר על לבו, אולי יימלך בדעתו. אני שואל אותו היכן אשתו ושני ילדיו האחרים.
- הם כבר "שם", מצביע הוא. נחטפו בשבוע שעבר. עתה נהיה כולנו יחד. אין לי עוד כוח לסבול, אין לי כוח לראות בצערם של התינוקות, ודמעות מתגלגלות על לחיו.
והנה ניגש ר' זישא פרידמן, אחד המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים בפולין. מכרי ניגש אליו, רוצה הוא להיפרד ממנו. רוצה לשמוע מילה. ר' זישה עומד, המום צער, אילם, לוחץ בכוח את ידו של האומלל, והלה הולך לו מיד בצעדי חיפזון, כאילו אץ לקבל את 3 הק"ג לחם וק"ג ריבה, כלומר: אל המוות.
השלב השלישי
השלב השלישי נמשך מן ה-15 באוגוסט ועד 6 בספטמבר. גירוש זה היה שילוח כללי. הגרמנים ועוזריהם ערכו מצוד, סרקו רחובות ובתים, והוציאו כל אדם שנמצא בביתו. לא התחשבו בתעודות ובשחרורים.
יהודים החלו לברוח מן השיירות לאומשלגפלץ. הנאצים החריפו את האמצעים, ונעשו פראים יותר ואכזרים יותר. כל אחד מן השוטרים נצטווה להביא 5 "ראשים" ליום, שאם לא כן ייקחו הגרמנים במקומם את אמו, אשתו וילדיו. שוטרים יהודיים החלו לערוק מן המשטרה, אך היו גם שמאונס שיתפו פעולה עם הנאצים גם במצב זה.

השלב אחרון: סלקציות
השלב הסופי החל ב-6 בספטמבר. כל היהודים נצטוו להתרכז בכמה רחובות סביב כיכר זמנהוף, בשטח שנקרא ה"דוד". ניתנו 35,000 תגים למפעלים לשם חלוקה לעובדיהם. העובדים נאלצו לעבור סלקציה נוספת שעה שעברו דרך צוואר הבקבוק שיצרו הגרמנים. במקום זה נבדקו גם צרורותיהם של העוברים. וכך נראו הסלקציות:
שמאל - לעבר סטבקי הוא שער המוות, משם יובלו לרכבת שתיקח אותם למלינקינה ולטרבלינקה. זה המקום לנשים, לזקנים, לבעלי מום. חולים וזקנים בודדים הובאו בימים הראשונים לבית הקברות, ונורו על הבורות. בגטו התפרש הדבר כסימן טוב: סימן לכך שהאחרים נשלחים למחנות עבודה!
תנועת יד ימינה - זו הדרך ללשנו, לקרמליצקה, לנובוליפיה, היא דרך החיים. לימין יישלחו אלה שמעמלם וזיעתם אפשר עוד לסחוט רווח כל שהוא.
על תקופה זו של הגטו, דבריו של גדעון האוזנר, במסמך הבא:

המשלוחים והסלקציות / גדעון האוזנר

גירוש יהודי פולין למחנות השמדה - 1942
יחידה נאצית ש"התמחתה" בלווי רכבות למחנות ההשמדה העברה לנקודת איסוף למשלוח למחנות מות

באמצע ספטמבר נותרו בגטו כ-60,000 יהודים: בעלי תעודות, ואלה שנחבאו בבונקרים, בעיקר בגטו ה"פראי".

תיאור נורא של ביקור באומשלג, שנכתב על ידי פולני קתולי שעבד בגטו, מצוי במסמך הבא:

שש שעות באומשלגפלץ

בדרך לטרבלינקה

מתוך: "בשם כל בני ביתי", 118 ואילך

...ראיתי אותם: רבקה הצועדת זקופה מאוד בין אחי, אוחזת אותם בידיה. ואמי מאחריה. מהדקת כמה מלבושים אל חזה. עומדים היו באמצע הטור.. אט אט ירדתי. קדימה, מרטין.
הרחוב היה מלא אבק ושמש. האוקראינים היו מצווחים, יורים באוויר לעבר הגגות. אחרי כן הטיחו כמה כדורים בגובה איש, והטור נתקף רעד, התנודד. הם הניחו לי לחצות את הרחוב, כאילו לא ראו אותי. וכי מה הייתי בשבילם? אחד מאותם 400,000 ראשים המתמסרים בלי קרב... אוקראיני אחד הדף אותי, דחף אותי לתוך הטור..
"אל תבכי, אימא".
התייצבתי על ידה. לקחתי מידה, אחד לאחד, את המלבושים שעדיין הייתה מהדקתם אל חזה כאילו היו רכושה היקר ביותר. צררתי אותם לחבילה. החלקתי על ראשיהם של אחי.
"אני כאן, רבקה".
היא הייתה שקטה משל כאילו הגיעה סוף סוף אל קצה הדרך. דחפתי אותם אל מרכז ההמון: אין להישאר בשוליים, שם סופגים מהלומות. והתחלנו ללכת ברחוב זמנהוף. שלום לרחוב מילא. שלום לרחוב זמנהוף. צועדים היינו על בגדים קרועים, על גבי ספרים קרועים. עקפנו רהיטים מנופצים.. כבר היינו ברחוב דז'יקה, ואני ראיתי את האומשלג פלאץ ואת בית החולים.
ראיתי כבר את הקרונות. את השוטרים היהודים החובטים בשורות שנתהוו מול הדלתות, החובטים במנסים להתרחק.
לא הוליכו אותנו אפילו לבית החולים. זקוקים היו לראשים, קרובים היו כבר לגמר עבודתם, הם רצו להזדרז. לא היו עוד לא "ימין" ולא "שמאל". עלינו כולנו לקרונות.
חיכינו במחנק. הגניחות, הצעקות, הקריאות לעזרה. צריך היה לנסות שלא לשמוע.
ואז החרשתי. לקחתי את אמי ואת רבקה בכתפיהן. הקפתי אותן בזרועותיי. אחיי היו בינינו. נאחזים ברגלינו. אימא בכתה חרש ודמעותיה נשרו על ידי. מזמן לזמן פורצות היו זעקות טירוף, וסופת פרא הייתה עוברת את הקרון. או אז הייתי מזדקף כדי לגונן על בני ביתי.
הקרון שלנו התגלגל לעבר טרבלינקה, והנסיעה ארכה כל הלילה.
היינו קרוב למאה וחמישים במספר. צפופים לבלי יכולת לזוז. בחום הקיץ הפולני הזה שאין לו סוף, ובתוך זיעת הפחדים. לידי היה איש אחד מתפלל, ומעל לכתפי היה מישהו מגדפו ומנסה להכותו. הצווחות הוטחו אל דפנות הקרון, התגברו והדהדו. פעמים, בקרן זווית, בכיו של ילד. חיבקתי את כתפי אימא ורבקה, ואחיי היו דבקים אלי.
אחר כך בא הצמא. אנשים הכו זה את זה כדי להגיע אל האשנב המסורג. אנשים היו מוכנים לרצוח נפש בעד לוגם אוויר.
אחר כך באו הריחות, ריחות הפחד הפיזי, השתן והצואה.
אחר כך נפלו אנשים, ואחרים יצאו מדעתם. באור היום המפציע ראיתי את ידיה הצפודות של אישה הקורעת את עור פניה.
לפתע נעצרה הרכבת והצעקות נדמו. צעדים, קולות, רעשים של קרונות מתנתקים ומתרחקים להם. ההמתנה, השמש היוצאת מנרתיקה, המחממת את היערות והאפרים. רעשים, עוד טלטלות, עוד קרונות. אנו מתגלגלים לאיטנו. ואחר כך, בתוך שאון פסיעות עסקניות, הקרון נעצר.
חריקה. צווחות. האור מנקר את העיניים. הקרון מתרוקן תחת מטר מהלומות ועלבונות.
זוהי טרבלינקה.
כאן מתחיל זמן אחר.
מסילת הברזל לטרבלינקה. מיולי 42 ועד ספטמבר 43 נרצחו בטרבלינקה 800,000 יהודים
עליה לרכבת לטרבלינקה - ורשה אוגוסט 42 גופות נרצחים בטרבלינקה