בהרצאה על רבי חיים אור זרוע יש להתחשב בחומר ההיסטורי הרב שנמצא בשו"ת שלו ולסכם אח"כ את הנתונים שמתוכם אפשר ללמוד את הנושא: יחס לחברה של הגויים, כלומר: יש להבין את עמדת היהודי היחיד בתוך הציבור היהודי, את יחסו של היחיד לציבור ומאידך את היחס של העולם הנוצרי ליהודים ואת יחסינו כלפי הסביבה הנוצרית. בתקופת ימי הביניים הייתה קיימת הירארכיה קבועה כשבראש הסולם עמד מלך, אח"כ באו האצילים והעירוניים. ציבור גדול זה של גויים התייחס אלינו ביחס מסוים. תולדות עם ישראל בימי הביניים מספרים לנו ומעידים על קיומו של יחס יהודי לעולם הנוצרי ועל העבודה הבלתי פוסקת של רבנים ואנשי ציבור שעמלו כדי להראות ליהודים את הדרך ילכו בה תוך השתדלות לגבש את היחס התמאים בין הציבור היהודי והנוצרי. - גם רבי חיים אור זרוע מעיד על יחס זה בין יהודים וגויים ומלמד את יהודי אשכנז בכלל ואנשי קהילתו בפרט באיזה יחס לנקוט כלפי הסביבה הנוצרית העוינת.

סקירה על חייו ותקופתו של רבי חיים והערכת מפעלו הספרותי

רבי חיים אליעזר בר' יצחק היה בנו של רבי יצחק בר' משה מוינה הידוע בכינויו: ר' יצחק אור זרוע על שם ספרו הגדול בהלכה "אור זרוע". בנו רבי חיים זכה גם להיקרא רבי חיים אור זרוע בגלל שקיצר ועיבד את ספרו הגדול של אביו. רבי חיים (ר"ח) חי במחצית השניה של המאה
ה-13; הוא לא זכה ללמוד תורה מפי אביו כי אביו נפטר (1260) בהיותו עדיין ילד. זמן מה ישב בריגנשבורג;¹ אח"כ מילא תפקיד של ראש ישיבה בעיר וינר נוישטאט (אוסטריה); עבר לצרפת, וכאשר חזר לגרמניה השתתף בועידת הקהילות במגנצא (1288) - וזה התאריך היחיד כמעט שידוע בקשר לימי חייו - התיישב בעיר זו ושם נפטר. רבו העיקרי היה מהר"מ מרוטנבורג;² [93] רבי אשר ברבי יחיאל - הרא"ש ורבי מרדכי ברבי הלל - המרדכי - נמנו על חבריו³.

מתוך מפעלו הספרותי יש להזכיר את:
1) קיצורו של ספר אביו ר' יצחק: "אור זרוע", שהוא ספר גדול ואוצר בלום של הלכות, דינים ופסקים רבים, וכן כולל גם רשימות היסטוריות תשובות על תקופתו. בקיצורו משתדל ר"ח למסור רק את תמצית הדברים תוך דילוג על המו"מ ההלכתי. קיצור זה נקרא: או"ז הקטן, או"ז הקצר או סימני או"ז.⁴ ע"י קיצורו זה סייע ר"ת להפצת ספר אביו, שלא היה נפוץ ברבים בגלל אורכו ונדפס רק בשנים תרכ"ב-תרע"א.

2) חיבורו השני הוא ספר שו"ת שלו (נדפס לייפציג תר"ך) המכיל 261 שו"ת על 4 חלקי השו"ע. בסי' ק"י מזכיר ר"ח את ועדת הרבנים שבה השתתף במגנצא (1288); אחד הנושאים שעליהם דנו היה המסים שהוטלו על היהודים ע"י רודולף לבית האבסבורג.⁵ באותה תשובה מתייחס ר"ח גם למאסרו של מהר"מ מרוטנבורג שנאסר ב-1286. בשו"ת של ר"ח יש חומר היסטורי עשיר ומגוון המהווה מקור מוסמך לידיעת ההיסטוריה היהודית בכלל ויחסים בין יהודים ונוצרים במאה ה-13 בפרט.

3) חיבורו השלישי הוא הספר פסקי הלכה של ר' חיים או"ז או "דרשות מהר"ח" שיצא לאור בפעם הראשונה בשנת תשל"ג ע"י יצחק שמשון לנגה. הספר כולל דרשות ל-25 פרשות התורה, דרשות לשלושה רגלים ולימים נוראים והלכות איסור והיתר. כל דרשה פותחת ומסיימת בדברי אגדה; בהמשך הדרשה מסכם ר"ח בקצרה דינים שונים השייכים לאורח החיים ועוסק גם בהלכות של יו"ד, בשר וחלב, בשולי נוכרים, יין נסך. מסתבר שר"ח דרש במיוחד על דינים אלה מכיוון שאנשי קהילתו זלזלו בהם או לא [94] היו מבוססים במידה מספקת. הנחה זו תוכל להסביר את העובדה שבדרשה אחת נכללים עניינים שונים והם חוזרים ונשנים בדרשות אחרות.

בקשר לדרכו בהלכה יש לציין שהוא מסתמך במיוחד על פסקי רבו הגדול, מהר"מ, וכן גם על אביו ר' יצחק או"ז, אם כי לפעמים הוא מרשה לעצמו להתווכח אתו, אבל לבסוף הוא מתחשב עפ"ר בכבוד אביו. בס' הדרשות נותן ר"ח פסקים קצרים, מביא את דעותיהם של הראשונים ומשתדל לבוא לידי פסק הלכה.⁶

החומר ההיסטורי בשו"ת של ר' חיים אור זרוע

החומר ההיסטורי הרב הנמצא בשו"ת של ר"ח או"ז מלמד אותנו על חיי הקהילות וארגונן, על הנהגת הקהילות וזכויותיהן, על יחס השלטונות ליהודים ועל חובותיהם וזכויותיהם של היהודים בקהילה. הרקע הוא אותה היררכיה שהזכרנו לעיל. פנו בשאלות לר"ח איך להתייחס לגורמים השונים בשלטון: מלך, שרים ועירוניים. ידוע לנו שהיהודים בימי הביניים הבינו היטב בחוש הקיום המפותח שלהם למי לפנות וע"י אילו אמצעים להשיג זכויות שונות.

על ארגון הקהילה והנהגתה אפשר ללמוד מתוך שו"ת סי' ס"ה: ר"ח מביא את דברי הגמרא במגילה כ"ו א':

בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו' אמר רבי יונתן לא שנו דיכולין למכור בית הכנסת אלא של כפרים אבל בית הכנסת של הרבים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבנו ליה דהוה ליה דרבים. אמר רבא לא שנו (דאין מורידין דמים מקדושתן) אלא שלא מכרו שבעה סרבי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתא בה שיכרא שפיר דמי, כלומר: פקעה קדושה מהכסף ומן החפץ,

ור"ח פוסק:

"אלא ודאי אפילו יש כמה טובי העיר אם שבעה מהם עושים מעשה שהוא תקנת הקהילה וישובה אפילו אם שאר בני העיר לא ידעו עד אחר זמן ובאים אז לסתור מעשיהם אין כוח בידם אלא כיוון ששבעה מטובי העיר מכרו בזה שיערו חכמים שיש פרסום לכל בני העיר. . . משם למדנו שכל צרכי העיר במילי דשמיא כגון קופה של צדקה יש לעשות ע"פ גדול העיר".

מתשובה זו אפשר ללמוד על: 1) הנהגת העיר, 2) טובי העיר, 3) גדול העיר, 4) מה תפקידו ומה היחס ההגון כלפיו מטעם חברי הקהילה, ומה תוקף ההחלטות של הנהגת העיר.
בסוף התשובה מעיר ר"ח: [95]

"ונראה לפי עניות דעתי דאפילו קהילות שלנו חשובים ככפרים בישי בתנאים והאמוראים לפי שאנו מתי מעט ונשארנו מעט מהרבה ויותר היו ישראל בכפר בימיהם מעתה בקהילה גדולה."

מתוך הערתו זו משתקפת המציאות של חיי היהודים בתקופה הנידונה: בעיר גדולה כמו ריגנשבורג ישבו רק יהודים מעטים.

בקטע הבא מופיעים העירוניים כגורם חוץ והם מתייחסים ליהודים מתוך דרישה להשתתף בבניית חומה נוספת מסביב לעיר ריגנשבורג. כל העניין מובא לפני ר' חיים והוא קובע בפסקו (שו"ת סי' ק"י):

"וריגנשבורג אינה ראויה לחומה שכבר יש לה חומה ומגדליה מסוגרת סוגרה ואם העירוניים תובעים מר שאין צורך היא גזילה".

מעניין לראות איך בא ר"ח למסקנה זו. הוא מתחיל את תשובתו בהבאת דברי הגמרא ב"ב ז' ב':

שאל ר' אלעזר את ר' יוחנן כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין (כלומר: בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק) או לפי ממון גובין.

תשובתו הייתה:

לפי קירוב בתים גובין.

רבנו תם פסק:

דלפי שניהם גובין.

ר' חיים מטעים שנראית סברתו של ר' שמעון בן גמליאל שלא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה וריגנשבורג אינה ראויה לחומה ולכן דרישת העירוניים אינה מוצדקת.

מדברי ר"ח אפשר ללמוד על אופן הדיון ומידת הסכנה במקום הדיור: בתחילת כניסתו לעיר שודד הצבא הכובש את הבתים הקרובים לחומה ואנשיו לוקחים כל אשר הם מוצאים; בהמשך תשובתו מזכיר ר"ח:

"ועוד כתבתם כי העירוניים צריכים ליתן למלך מאושטרייך בשביל סחורתם ובשביל יינם זה נראה דבר פשוט שגזלה גמורה היא וכי הקהל או שאר אנשי העיר שאינם סוחרים ולא יין להם חייבים ליתן ממונם על כך בשביל הסוחרים ובשביל יינם".

ר"ח מסיים את פסקו בהדגישו:

"שהיהודים לא קיבלו כלום עליהם מרצונם לשנות מנהג אבותיהם הקדושים".

מתוך כל המו"מ הזה משתקף יחסם של העירוניים ליהודים; ר"ח דוחה את דרישתם ומדריך את בני הקהילה איך להתייחס לזה.

בשו"ת סי' קע"ט דן ר"ח במצבו של "היהודי היושב תחת השר" והבעיות הנובעות ממצב זה. וזה לשון השאלה:

"יהודי היושב תחת השר ותפשו שרוצה ממנו ערבות שלא יברח או רוצה לתופסו ומ"מ כל מה שיש ליהודי השר מוחזק בו ובא אצל יהודי חברו ואומר לו תערבני בכך וכך נגד השר שלא אברח ואם אברח אני פורע לך כל ההפסד. . . ואחיו אמרו לו תערב קרובנו נגד השר בכך וכך ואנו נהיה ערבים לך. . . ונראין הדברים שהוא ערב בשעת מתן מעות".

בשו"ת שלו מזכיר ר"ח הרבה פעמים את המלים: [96] "יהודי היושב תחת השר". יש לזכור שיהודים היו בימי הביניים במדינות אירופה "עברי החצר" - servl camerae; המלך מחזיק בו ויכול לעשות בו כרצונו. ומאידך: המלך או השר מגן על היהודי נגד פוגרומים שמתרחשים לעיתים תכופות. כמובן שהיהודי היה צריך להביא תועלת לשלטונות כדי שלא יהיה מופקר מצדם. בכתב הערבות הצהירו לוקחי הערבות: אנו חתומי מטה ערבים קבלנים אם יברח פלוני מקרקע של השר. גם כאן רואים מציאות נוראה: יהודי יושב תחת השר, הוא קניין השר, הוא עלול לברוח מתחום השר ולכן רוצה השר ערבות שלא יברח. המסקנה הסופית - לפי דעתו של ר"ח - שיש לפצות כל המתערב עבור חברו ובא לו הפסד עבור הערבות.

המצב "שיהודי יושב תחת שר" משתקף גם מתשובה סי' רכ"ו שבה מסופר על הטענות שהעלו הקהל נגד ראובן, שבא לדור בתחום הכפר ותובעים ממנו מס לפי תקנותם וראובן משיב:

אני יושב תחת השר ולו אני נותן מס גדול ואין לי עסק עמכם.

ר"ח פוסק:

ש"אמת דינו של ראובן שפטור לגמרי כיוון שדר תחת שר אחר".

על היחס בין השלטונות ובין היהודים מסופר בשו"ת סי' רכ"ט:

"ראובן דר בעיר ימים ושנים ובני עירו מרדו במלך רודולף כי רצה להטיל עליהם מסים ולא הורגלו ויצר עליהם עד שכפאום שצריכים לעשות כל רצונו והמלך היה חייב לשמעון ד' מאות זקוקים" (מטבעות זהב).

בהמשך התשובה צוין כי ראובן ושמעון הלוו לעירוניים ט' מאות זקוקים כסף; בעקבות סירובם של העירוניים לשלם את חובותיהם פרצו מהומות והיהודים המלווים נאלצו לוותר.

היחס לחברה של הגויים משתקף בצורה ברורה מתוך השו"ת הבאים: בסי' פ"א נמסר על אופן הדיור של יהודים עם גויים:

"על שוק שישראל וגויים דרים בו, מצד אחד ישראל ומצד אחר גויים, אם יכולים הישראלים לעשות צורת הפתח לפני פתחי בתיהם ולטלטל מזה לזה".

ר"ח משיב:

"שעל ידי צורת הפתח אנו מסולקים מן הגויים, אם כן כמו שהם אינם אוסרים מבואות שלנו גם אנו לא נאסור מבואות עליהם ויהיה מותר לטלטל מבתיהם למבואות שלהם".

כאן יש אוירה אחרת לגמרי: אין פרעות ואין יהודי תחת שר, ויש אוירה רגועה, יהודים וגויים גרים יחד ונשאלת השאלה: מה יש לעשות לגבי עירוב כדי להתיר טלטול. בשו"ת סי' קמ"ב עוסק ר"ח בטיפוס השלילי של המסור כמלשין:

"אדם שחבל בחברו והלך זה והפסידו ממונו לפני גויים בשעת זעמו";

אחרי הביאו את דברי מהר"מ מרוטנבורג, אומר ר"ח:

"מצווה מן המובחר לכל בן ישראל להגיד לשופטים ולמושלים [97] ולבקשם שימחו בידו ואם מתוך כך יעלילו עליו וייקחו כל אשר לו אין על המגיד פשע".

בקשר לאדם המועד להכות, קובע ר"ח שדינו כמסור המועד למסור.

"מצווה לכל אדם להגיד לשופט: פלוני הכה את פלוני ועוד הולכים בכעסם תעשה כך שלא יוסיף לעשות עוד ואם מתוך כך השופט יעליל עליו וייקח לו את כל אשר לו פטור המגיד".

דבר מעניין מהתקופה הזאת אפשר ללמוד מעניין של חשד בכישופים שהעלו הגויים נגד היהודים בימי הביניים. יש לציין שהנתונים המובאים כאן ע"י ר"ח נזכרים גם אצל ראשונים אחרים. הרקע לכל הדבר הוא שהגויים עלולים לחשוד בנו שאנו הולכים בכישופים ופעולות מסוימות שאנו עושים בעקבות דינים או מנהגים שונים קשורות בהשקפות שהגוי אינו מסוגל להבין אותן בשכלו. בתשובה סי' קמ"ד אומר ר"ח:

"מעתה אנו שיש לנו שפחות גויות בבתינו היה לנו לפטור מלבדוק בחורים הנמצאים בין גויים ליהודים בפסח שלא יחשדנו הגוי בכשפים. ומטעם זה אמרו רבותינו שעתה אין לאבלים לכוף מטתם שיאמרו הגויים והגויות שבבית שאנו מכשפים.

והשיבנו וז"ל:

ועל בדיקת חמץ שאנו עושים בפני השפחות ואין אנו נמנעים פן יחשדנו בכשפים. לא דמי כלל לחור שבינינו לבין הגוי שהגוי יבא עליו בטרוניא להתגולל ולהתנפל עליו שכשף על הגוי אבל בבתינו אין לחוש האיסור ידוע להם וגדולה מזאת אנו עושים שאנו שורפים חמץ בפניהם והם תופסים בזה עונש גדול ולא דמי לכפיית המטה שאין לו סמך במקרא והדבר זר להם ובוודאי אם היה לנו לחוש לכשפים בבדיקת החמץ היינו נמנעים כמו שנמנעו בארץ פרובנצא (Provence בדרום צרפת) מלהכשיר התנור מפני חשד הכשפים".

יש לציין שדבר זה בדיוק מופיע אצל הראשונים שקדמו לר"ח, לדוגמא ישמש קטע של ר' אליעזר בר' יואל הלוי - הראבי"ה - שחי באיזור הריינוס בין השנים 1225-1140. הוא אומר: "ואנו שאנו דרים בין הגויים ושפחות וגויות בבית וגם גויים נכנסים לבתינו תדיר לא מחייבים בכפית המטה כי יש לחוש שמא יאמרו יש ניחוש וכישוף" (ראבי"ה, הלכות אבל, הוצ' אפטוביצר ח"ב עמ' 528). הראבי"ה מביא עוד בקשר לתשעה באב

"שבזמן הזה שאנו דרים בין הגויים שאינן צריכין לחלוץ אלא רק כשנכנסים לבית הכנסת ברחוב הקהל שמא יראה אותו גוי וישאל: למה היהודי לבוש ככה" (שם ח"ב עמ' 656).⁷

ר"ח עוסק בשאלה: מתי נקרא הגוי משיח לפי תומו. כל הרקע לשאלה ותשובתו של ר"ה (שו"ת סי' ע"ו) מזכירים במידה מסוימת את השואה, [98] אם כי יש כאן רק שואה בזעיר אנפין. ר"ח קובע: הגוי נקרא משיח לפי תומו כל זמן שאינו מתכוון להודיע מיתת הישראל שמת. וזה הסיפור:

"ישראל שהיה תפוס בידי הגוי ורצו לפשר עבורו עם השר ולא עלה בידם ושוב חזרו אצל השר אולי יוכלו עדיין לפשר להוציאו מן התפיסה וכשבאו אצל השר ואמרו: אנו רוצים לדבר עמך עבור יהודי התפוס בידך, אנה הוא? השיב פשר: מת, וציוויתי להשליכו לכלבים".

אומר ר' חיים: על סמך זה נקרא הגוי משיח לפי תומו.

ור"ח ממשיך:

"ואינו נראה כלל לומר שהגויים פטרוהו חנם יותר הורגים ממה שפוטרים חנם וגם לתלות שהמיר ומחמת כיסופא (בושה) ערק או שקצצו לו יד או רגל וערק שאם המיר היו מתפארים בכך ויותר הורגים משקוצצים יד או רגל".

מסתתרת כאן טרגדיה נוראה מאחורי הדברים האלה ומשתקפת מתוך הדיון ההלכתי הזה המציאות הנוראה של יהדות אשכנז בתקופה זו.

בשתי שו"ת עוסק ר"ח בעניין אונס אישה ושהותה בין הגויים. בסי' ק"ג מסופר על

"ריבה שנאנסה בת כ' שנים ושהתה בין הגויים תשע שנים ויצאה ונשאת לכהן כאן נראה להתיר וכו' ורבינו אבא מארי זצ"ל (האור זרוע) כתב שהשיב רבנו אבי העזרי (הראבי"ה) שהיה מעשה באשת ישראל שהלכה מרצונה בין הגויים ושהתה שם ג' ימים ביניהם עד שהוציאוה אח"כ ע"י שוחד והתירה רבנו יואל אביו לבעלה - ונראין הדברים ואפילו לבעלה כהן היה מתירה".

וכגון זה בשו"ת סי' רכ"א:

"בתולה שנאנסה ביום דרג רב בפרנקפורט (אולי הכונה לפרעות של שנת 1241) והיא ארוסה והארוס נשא אישה אחרת כתב הרב ר' יהודה כהן זצ"ל.. . ורבותינו קהילות קודש אנחנו קובלים שהעבירו עלינו הדרך קצת מחשובי ווירצבורג ופרצו גדר רבנו גרשום מאור הגולה והשיאו את ר' יעקב בר' יואל אישה בעוד ארוסתו מותרת לו כי ידוע לנו ולאחרים שהיא ואחיותיה קמו בהימנותייהו ועשיר מחשובי העיר רצה לתת להם הון רב שיקחנה והיא השיבה: איני חפצה כי מאורסת אני לעברי ועוד ידוע לי ולאחרים שכמה פעמים נסו לברוח ולהימלט ולא יכלו עד עת סייעתא דשמייא".

ר"ח עוסק גם בבעיית אישה הזקוקה (ליבום) למשומד שנשתמד בשעה שנתקדשה (שו"ת סי' קי"ד). אחרי הביאו את הדעות השונות של הראשונים אם המשומד נקרא ישראל, ממשיך ר"ח:

"כתב אור זורע בשם הגאונים דכל היכא דנשתמד קודם נשואי אחיו המת שאינה זקוקה לו ולא בעי חליצה מיניה".

לפי דעתו של ר' חיים משומד לא נקרא ישראל והיא לא זקוקה למשומד והנימוק כי כתוב אצל יבום "אחים" אבל זה המשומד לא נקרא אח כי יצא מגדר אח. [99]

היחס לחברה של הגויים בספר הדרשות. גם בדרשותיו עוסק ר"ח בנושא של יחס לגויים. ואולם הוא מרכז את הערותיו בפסקי הלכה קצרים אבל מתוכם משתקף בצורה ברורה היחס לחברה של הגויים והבעיות שנתעוררו בגלל חיי היהודים בתוך החברה הנוצרית. והרי כמה דוגמאות:

1) ר"ח קובע שגזל גוי אסור (ס' הדרשות עמ' 20). ר"ח מטעים שאם הגוי טועה מעצמו מותר "אבל היכא שיש בו קידוש השם כגון שבא לביתו וחזר ואמר שטעה אע"פ שטעה בעצמו אסור.
2) כמה פעמים מדגיש ר"ח את ההכרח להשתנות מן הגויים "בהילוכו ובמלבושיו" ולכן ישראל צריכים להיות בדילים מן הגויים (שם עמ' 24, 40). ⁹
3) בדרשתו לפי וארא דן ר"ח בנושאים שונים שמקורם ביחס של היהודי לנוצרי ולהפך, כגון: אם נמצאת עבודה זרה ביד ישראל לא מועיל בטול אלא גניזה אבל משמשי ע"ז אפילו ביד ישראל מועיל הביטול. זו היא שיטת ר' אליעזר ממיץ בעל ס' יראים.
4) ר' חיים מונה ארבעה תשמישי קדושה של הכנסייה הקתולית ודן מתי מועיל אצלם ביטול:
(א) גביע שמוליכין בו לחם מגואל אם משכנו גוי לישראל מועיל הביטול, אבל
(ב) מחתה שמקטירין בה לבונה לע"ז אין מועיל הביטול אלא דוקא בידי גוי.
(ג) ונרות שמדליקין לע"ז אם משכנו או מוכרו מועיל הביטול כי אין דעתו להדליק לע"ז.
(ד) ובגדים שהולכים בהם הגלחים מועיל הביטול אפילו ביד ישראל כיוון שאינו אלא לנוי ושמא אפילו ביטול אינו צריך (שם עמ' 38).¹⁰ הלחם המגואל הוא אותה עוגה המשמשת בפולחן הכנסייה כסמל לגופו של ישו. הכנסייה השתמשה בעוגה זו כגורם לעלילת "הקורבן הקדוש" שהתפרצה בראשונה: ברלין (1243), פאריס ((1290). מובן מאליו שנוצר מצב רציני אם הגוי נאלץ לתת את הגביע בתור משכון ליהודי תמורת קבלת הלוואה.
5) בכמה דרשות דן ר"ח באיסור של יין נסך, דבר המעיד על חומרת האיסור ומידת האקטואליות שלו ביחסים בין יהודים ונוצרים. ר"ח קובע:

"ויין נסך [100] שניסכו לע"ז אסור אבל סתם יינם או יין של ישראל שנגע בו הגוי אסור בס' (בששים)" (שם עמ' 38).

ובמקום אחר:

"ויין נסך בזמן הזה דרבנן ומתבטל בס' אפילו במינו.. . ולוקחים יין נסך בזמן הזה מן הגויים מפני שהוא כמציל מידם אך אסור להשהותו בביתו שלא יבא לידי תקלה" (שם עמ' 117).

פסקו של ר"ח שלוקחים יין נסך בזמן הזה מן הגויים מפני שהוא כמציל מידם מסתמך על שיטת מהר"מ מרוטנברג בפסקו (ח"ב סי' ק"י):

"מותר ליקח יין נסך בחובו מפני שהוא כמציל מידו". ¹¹

יש לציין שר"ח עוסק באיסור יין נסך גם בשו"ת סי' קע"ד בעניין

"יהודי ששלח יין לחברו ע"י גוי וכבר היו בני אדם מסביבות עיר מיץ (באזור לותרינגיה) שהלכו לארץ אשכנז והיו דורכים גתותיהם ע"י גוי וקבלו בני המלכות שביניהם לרבנו יעקב (ר' תם) וכעס ביותר על המקילון המקלקלין מנהג קדושים וכשרים ואמר לנדותם.. . ואולם מתוך הלכה לא שמעתי שמיחה בידם".

בסוף התשובה מדגיש ר"ח שכל אדם יהא זהיר

"שלא לפרוץ גדר ומנהג אבות ולא ידרוך עוד יין ע"י גוי".

6)

"ואסור לישא וליתן עמהם ביום אידם אבל רבותי התירו משום איבה אבל ביום איל כזה כגון קלנדר"א או "פיקוס" הזהירו רבותינו שידחוק עצמו למצוא שום פתחון פה לדחות את הגוי מלישא ולתן עמו" (שם עמ' 39),

הרקע לאיסור זה הוא החשש שמא ילך הגוי - אם ירוויח בעסק - לפסל שלו או לכנסיה ויודה שם ומזה יש להימנע, במיוחד בקלנדר"א שזה ראש השנה שלהם.

7) בקשר למתן ריבית מציע ר"ח להעמיד גוי ערב ובזה מתירים ליקח ריבית כשהקהל צריכים מעות ולווים אותם מישראל ונמצא שאין הישראל הלווה חייב לישראל המלווה כלום (שו"ת סי' קס"ח).

גם בס' הדרשות מדגיש ר"ח שהגוי יכול לשמש כעין מתווך בין המלווה והלווה הישראלים ע"י קביעת משכון מלכתחילה

"אבל שיקצוב הישראל עם ישראל מתחילה ואח"כ יתן המשכון לגוי אסור" (עמ' 55). ¹²

בסכמו את הלכות חול המועד קובע ר"ח שאסור להלוות לגוי בחול המועד

"אכן אם הוא מערופיא שלו וירא שיפסיד את הגוי כתב אור זרוע בשם רבנו יצחק שמותר לומר לו זה הלשון: השבוע אני מלווה לך בחינם, אבל באור זרוע כתב שמותר לו לומר תן לי ריבית מזו השבוע ויפזר לצורך יו"ט יותר [101] משהזמין וכה"ג משום שמחת יו"ט התירו" (שם עמ' 158-157).

בקשר למערופיא יש לציין שהרקע לזה העובדה שהיהודים השתדלו לבטל התחרות ביניהם וכך נוצרה בהדרגה המסורת שלקוח נוצרי שיש לו קשרים קבועים עם יהודי, אסור ליהודי אחר למשוך לקוח זה אליו: כלומר שמערופיא נקרא הסדר של מניעת התחרות, המושג מערופיא מופיע במפת השו"ת בכל תפוצות הגולה מאשכנז-צרפת עד תורכיה.

8) מלבד הקטעים המלמדים אותנו על יחס עוין ושלילי בין יהודים וגויים מופיעים לפעמים גם קטעים שמתוכם משתקף יחס כלשהו בין הגוי והיהודי ואולי נראה הרצון לחיות יחד בשלום. ר"ח אומר:

"ואדם הדר עם הגוי ויש לו שפחה גויה בביתו ומבשלים ב' קדירות על הכירה: אחת של ישראל ואחת של הגוי ואם היסב הישראל פניו לצד אחר מעל הכירה כתב הר' פטר ¹³ בשם ר"ת דאסור וכן היה דעתו של אור זרוע ודווקא כשהגוי מרוויח שחתיכה של ישראל שמנה יותר משל גוי ואיכא למיחש שמא יחליף החתיכה. . . אבל אם של גוי שמנה כשל ישראל אין לחוש שמא תחב הגוי הכף שלו בקדירת ישראל. . . דלהכשיל לא חיישינן" (ס' הדרשות עמ' 110).

בתור סיכום ניתן לומר: מתוך שו"ת והקטעים של ס' הדרשות משתקפת המציאות הקשה והאכזרית של תקופת ימי הביניים. אנו רואים את הציבור היהודי מול הציבור הנוצרי והיחס עפ"ר קשה ושלילי. בסוף יש להתייחס לקטע משו"ת של ר"ה סי' י"ד שבו דנים על הבעיה: האם יש להתאבל על הקדושים. ר"ח מסתמך על דעתו של רב - ר' שמריה בר' חיים - שהורה ואמר שאין להתאבל! ור"ח אומר "שצריך כפרה וסליחה על הדברים אשר יצא מפיו כך". מסקנתו היא שאדם

"שנהרג מתוך צדקו בידי גויים כגון אלו הקדושים שנהרגו בידי גויים על קידוש השם ונתקדשו על יחוד שמו יתברך שמתאבלין ומי שאומר שאין להתאבל א"כ הוא מוציא לעז עליהם".

את אופיו, יושרו וצדקתו של ר' חיים אור זרוע אפשר ללמוד מהקטעים הבאים של ספר דרשותיו:
בקשר ללימוד תורה אומר ר"ח:

"כשאדם עוסק בתורה לשם שמים הקב"ה מגיה חשכו שאינו בא לידי עוון ואינו מורה פנים בתורה שלא כהלכה ולכך אמר הכתוב (יהוידע א' 8) לשון והגית בו לשון הגהה כשהקב"ה רואה שלבו של אדם לשם שמים אפילו ח"ו אין בלבו של אדם לדעת עומקה של תורה מגיה דבריו שלא יצא מפיו הוראה שלא כדת" (עמ' 27).

מתוך מגמה לעודד את בני דורו ללימוד תורה הכריז ר"ח:
"כהונה ניתנה לאהרן לירושת עולם וכן מלוכה לדוד ונכל אתואר היא הפקר לכל הזוכה בה יהא לו כתר תורד" (שם, עמ' 123).

הערות:

1. הוא משבח את הקהילה ורבניה בציינו: "רבותינו שבריגנשבורג עמר ואם בישראל יש בידכם לבנות ולסתור וסתומים לפתור" (שו"ת ס" ס"ה).
2. ראה לדוגמא שו"ת ר"ח או"ז מה ד', קכ"ו, רי"ג.
3. שו"ת סי' נ"ב, צ"א, רל"א.
4. הפוסקים מרבים להביא מסימני או"ז ומתכוונים לקיצור הנ"ל תוך הדגשתם שיש או"ז גדולי כך למשל מזכיר ר' ישראל איסרלין (1460-1390) בתשובתו לשואל מריגנשבורג: "לא יכולנו לבאר לך שאלה זו יפה כי אין אור זרוע גדול פה בנוישטאט; אמנם מקרוב מהיותי במרפורק שם יש אור זרוע גדול מכל סדר נזיקין ויתר מסכתות וראיתי בו אותו פסק. , . והנה ידעתי שיש בעירך או"ז גדול מן החבור כולו". המהרי"ל (נפטר 1427) אומר: יהנה כתב באו"ז וזה לשונו, , . עד כאן לשון סימני או"ז. , . או"ז גדול אין בידי" (שו"ת ס" נ"ד),
5. ועוד כי אני הייתי ברצונם כשיצאו מצרפת ונתוועדו כל הקהילות למגנצא. . . וכל הגדודים שהיו ברינוס וראשי הקהילות כי הוצרכו ליתן מס גדול למלך ל' אלף זהובים ושמעתי באותה שעה שר' מאיר למהר"ם) אמר אפילו אם היו חייבים ליתן מס מן הקרקעות לא היו חייבים ליתן כי אם רבע שיים ומפי מורי לא שמעתי כי היה תפוס".
6. לדוגמא: "פסק רבנו תם ור"י שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמה, ורש"י חולק ולכן תוקעים לנשים בלא ברכה" (ס' הדרשות, עמ' 145-144),
7. רשן ראבי"ה, שם ח"ב, ענה 657, 508: לא מדליקים נר חנוכה מבחוץ מפני סכנה.
8. מקור הפסק הוא ב"ק קי"ג ב'. - ראה רמב"ם הל' גזלה ואבדה פ"א ה"ב: בעל הגהות מיימוניות מעיר: המור גזל העכו"ם מגזל ישראל מפני חלול השם.
9. גם הראבי"ה, מהר"מ מרוטנבורג ותלמידו בעל התשב"ץ עוסקים בבעיה זו של השתנות ממנהגי הגויים.
10. בקשר לבגדי הכמרים ראה את תשובת ר"ח, ס" קע"ה: שלא להלוות על בגדי כמרים שבהם מזמרים לפני ע"ז. . . פסקי מהר"מ מרוטנבורג (הוצ' כהנא, חרב, סי' קכ"ג): "אותו מעיל שלובש הגלח כשנכנס לבית התרפות מהר"מ אוסר לעשותו לשום דבר מצווה. . . אבל שלא לדבר מצווה המעיל מותר".
11. ראה מהר"מ הוצ' כהנא, ח"ב, תשובה ס" נ"ה: "וששאלת אם יכול היהודי להשכיר מרתפו לעכו"ם לשים בתוכו יין נסך, אמור וכו'. - וגם תשב"ץ, סי' שע"ו,
12. וראה ס' הדרשות, עמ' 109; שו"ת של ר"ח, ס" ע"ז, - פסקי מהר"מ מרוטנבורג,
13. כנראה ה פטר בר' יוסף, תלמיד רבינו תם.

---