מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 24

לתוכן הגיליון

אב- אלול תשנ"ח

 

הרב עזריאל אריאל

כלאי זרעים בזריעה פוליטית

 

שאלה

 

    באחד מיישובי השומרון ישנו מאבק עם הערבים בעניין תפיסת חזקה על קרקעות. הערבים תפסו חזקה בחלקת קרקע, שהיא אדמת מדינה הסמוכה ליישוב, ע"י זריעת חיטה. תושבי היישוב מעוניינים לתפוס חזקה נגדית ע"י חרישה של השטח וזריעה של מספוא על גביו. ברור מראש שהחריש לא ישמיד את הגידול הקודם ויישארו בו ספיחין בהיקף של 20% מהשטח. הגידול הקודם אינו מפריע הפרעה של ממש לגידול החדש, מפני שגם הוא ראוי למאכל בהמות.

    האם הזריעה מותרת בתנאים אלו?

 

תשובה

 

    נראה שבשעת הדחק ניתן להתיר את הזריעה ע"י גוי, אם אין דרך אחרת, בצירוף השיקולים הבאים:

א. מותר לזרוע גידול חדש בשדה שיש בו גידול קיים, לאחר הפיכה של השטח באמצעות חרישה שתעקור את הגידול הקודם[1].

ב. אם לאחר מכן עלו ספיחין מהגידול הקודם, בכמות העולה על 1/24 מהשטח - אמנם יש לעקור את הספיחין כדי למעט את כמותם[2], אם אינם מזיקים לגידול החדש[3] (ובנד"ד הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית); אבל אם לא עקר, אין בזה אלא איסור דרבנן[4].

ג. יש להסתפק אם מותר לזרוע כאשר ידוע מראש שיעלו ספיחין בכמות גדולה[5], אך האיסור הוא לכל היותר מדרבנן.

ד. ישנה מחלוקת בין הפוסקים בשאלה אם איסור כלאי זרעים נוהג במאכל בהמה[6], ובאילו תנאים[7]. ויש להסתפק בהסבר הדעה האוסרת, אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן[8].

ה. הכרעת הפוסקים בדור האחרון היתה להקל במאכל בהמה בשעת הדחק אם ניתן לצרף לכך סניפים נוספים[9], כגון: זריעה ע"י גוי כאשר הזרעים שלו[10]. ונראה שהוא הדין כאן, מכיוון שהחובה למעט את הספיחין היא רק מדרבנן.

ו. תפיסת קרקעות ע"י ערבים בסמוך ליישובים היהודיים, יש בה משום פיקוח נפש.

 

    אבל כל זה רק כשאין דרך אחרת. לכתחילה יש לסלק את החיטה עוד לפני הפיכת השטח, ע"י העלאת בהמות למרעה[11], קצירה, שריפה או ריסוס בקוטלי עשבים[12].


 


[1] משנה (כלאים פ"ב מ"ג); רמב"ם (הל' כלאים פ"ב הי"ד).

[2] חזו"א (כלאים סי' ד ס"ק כד); חוקות שדה (פרק ג ס"ק קכב). וכ"כ הרדב"ז (פ"ב הי"ב בסופו) בדעת הראב"ד (השגה שם), ומסתבר שאף הרמב"ם אינו חולק בנקודה זו. מדברי הרמב"ם (הל' ז) עולה שחיוב העקירה הוא רק למעט את הכמות לפחות מ- 24\1.

[3] עפ"י רמב"ם (פ"ב ה"ח-ה"ט).

[4] חזו"א (סי' ד ס"ק כד).

[5] החזו"א (שם ד"ה פ"ב)  כתב שלדעת אבא שאול במשנה צריך לחרוש כך שיהיה בטוח שלא תעלה כמות כה גדולה של ספיחין, ואילו לדעת רבנן ניתן להקל גם אם אינו בטוח בכך, משום שסוף סוף עשה מעשה המראה שאינו מעוניין בספיחין אלו. וצ"ע בדעתו, מה הדין כשיודע בוודאות שתצמח כמות גדולה של ספיחין גם לאחר החרישה. ועי' רמב"ם (הל' יד) וראב"ד (השגה שם).

[6] מהר"י קורקוס (פ"א ה"ד), הכס"מ (שם) והאמרי בינה (ח"א סי' י) אוסרים; והרדב"ז (פ"ב ה"ט) ומראה הפנים (פ"א ה"א ד"ה טעמא) כתבו בדעת הרמב"ם (פ"א ה"ד) שהדבר מותר. וכן דעת הרמב"ן והר"ן (חולין ס ע"א ד"ה הרכיב). ועי' חוקות שדה (מ"מ ס"ק ז, תלמי שדה ס"ק ו).

[7] מדברי הרדב"ז (פ"ב ה"ט) משמע שגם כאשר מין אחד הוא מאכל בהמה ומין אחד הוא מאכל אדם - הדבר מותר. ואילו לדעת הישועות מלכו (קרית ארבע פ"א ה"ד) והחזו"א (סי' א ס"ק יד ד"ה כלאי) במקרה זה הדבר אסור, ולדעתם אף המקילים לא התירו אלא כאשר שני המינים הם מאכל בהמה.

[8] עי' מרכבת המשנה (פ"א ה"ד בסופו); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים, מצוות התלויות בארץ סי' כב); ארץ חמדה (מהדורה ראשונה עמ' קנח).

[9] הר צבי (זרעים ח"ב סי' כט). ועי' מש"כ הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים ח"ג סי' כב) להקל בשעת דחק הנוגעת לקיום המשקים.

[10] מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כו) התיר זריעת שיבולת שועל עם בקיה בתנאי שהדבר נעשה ע"י גוי ובזרעים שבבעלותו, בצירוף השיקול שגם לדעה האוסרת אין בזה אלא איסור דרבנן, ואף יש אומרים שאיסור כלאיים בזמן הזה אינו אלא מדרבנן; וכל זה מפני הדוחק ולצורך יישוב ארץ ישראל.

[11] עי' רמב"ם (פ"ב הי"ד).

[12] מכיוון שמדובר באדמות מדינה מוכרזות, החיטה אינה שייכת לערבי שזרע אותה באופן בלתי חוקי, ולכן אין בכך איסור גזל. וגם אין לזורע הזכויות של "היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות".