הרב יואל פרידמן

נתינת כשרות בירקות עלים שלא מגידול מיוחד (תגובה)

 

    אין ברצוני להאריך בדברים בתגובה למאמרו של הרב ויטמן (אמונת עתיך 37 עמ' 41), שכן לענ"ד נראה שהדיון מוצה, עם זאת ברצוני להיות כמראה מקום מתוך החיבור "פסקי הלכה – הלכות תולעים" שאנו מפרסמים מדי חודשיים, ולהעיר שתי הערות.

 

I    בעניין גודל החרק – חרק קטן, אם נראה כשהוא זז, ואפי' אם נמצא במקומות מסתור – אסור, עי' אמונת עתיך 31 סעי' י-יג ובהערות.

II.    כל זמן שהחרקים שלמים – יש להם דין בריה, עי' אמונת עתיך 34 סעי' א-ב ובהערות.

III.   חרקים קטנים, כיון שאפשר למוצאם ואפי' שיש בכך טורח וקושי נחשבים כניכרים ואין כאן תערובת, עי' אמונת עתיך 34 סעי' ד והערה 9.

 

IV.    הרב ויטמן במאמרו (שם עמ' 44 סוף פרק ג) מסכם לאחר שדן בדין אין מבטלין איסור לכתחילה, ש"אם הוצאת החרקים כרוכה בטרחה רבה, מותר לטחון את הירק ולבשלו, או להשתמש בו באופן כזה שהחרקים שוב לא יהיו ניכרים (כגון בסלט בו יש גם גרגרי פלפל כמון וכדומה), וע"י כך לבטלם ברוב היתר…".

    דבריו מסתמכים על פסק השו"ע (יו"ד סי' פד סעי' ט) שאם עבר ובישל בלא בדיקה, אם אינו יכול לבדוק – מותר. נקודת המוצא ששכיחות החרקים בירקות עלים היא של מיעוט מצוי בלבד כפי שציין הרב ויטמן (עמ' 47 הערה 8). ואכן דין  זה של השו"ע הוא רק במציאות של מיעוט מצוי כמבואר בדברי הרשב"א[1], ולכן יש להתייחס למציאות זו כאל ספק[2]. אך מבדיקות מעבדה שערכנו (עי' בעיקר אמונת עתיך 8 עמ' 46, אמונת עתיך 11 עמ' 44) מסתבר שהנגיעות בירקות עלים היא בוודאי למעלה מ-50% ולרוב ישנם כמה וכמה חרקים בכל ראש כרוב, חסה וכדו'[3].

    בנוסף, למדנו מדברי הרשב"א שיש להתיר רק במקרה של עבר ובישל, וזאת מפני שמלבד הספק אם היה חרק ייתכן שהוא נימוח. אך לשיטתו של הרב ויטמן שחרקים בטלים בתערובת (בסלט וכדו') לשם מה הצריך הרשב"א את הבישול, ולשם מה יש צורך שיהיה נימוח?

    ה. נראה לענ"ד שיש לחלוק על כל הקונספציה של הרב ויטמן, שכן הוא מוכיח בתחילה שחרק שמצוי בסלט, זו תערובת כיון שאין החרק ניכר. הוא דן בדין אין מבטלין איסור לכתחילה ובדין בריה, ולבסוף מסיק שהיה מקום להתיר אפי' כאשר היה בוודאי איסור בתערובת, אך בנד"ד כיון שאין זה אלא מיעוט המצוי הוה ספק.

    כל התשובות שהרב ויטמן מביא עוסקות בדין תערובת ובמציאות של בדיעבד. השאלה שהרב ויטמן דן בה היא לכתחילה שכן הרב הנותן את ההכשר הריהו לוקח על עצמו את התפקיד של האדם האוכל[4] שחייב לבדוק את הפרי לפני שהוא אוכל אותו כמבואר בשו"ע (שם סעי' ח): "כל מיני פירות שדרכן להתליע… לא יאכל עד שיבדוק…" – וכי יכולים הרב או האוכל לסרב לבדוק ולאחר מכן להתיר מטעם ביטול איסור בתערובת?! על כגון דא כתב בפרי תואר (מובא בדרכ"ת סי' פד ס"ק קכב) שאין להתיר מטעם עבר ובישל וקונסים את מי שלא בדק[5].

    ואמנם נכון שאנו דנים במקרים שההנחיות של הרבנויות הן לנקות ולבדוק את הירקות לפני הבישול, אך כו"ע יודעים שאין שום אפשרות שהמשגיח הנמצא במקום ישתלט על ניקוי ועל הבדיקה כדבעי. גם אם יש מקום לדיון על המידה ועל הרמה של הבדיקה שחכמים חייבו, ואכן מסתבר שאין צורך לשכור את שירותיו של עובד מעבדה לשם כך, אך בוודאי שכאשר מלכתחילה האדם שבודק יודע שבדיקתו אינה יעילה, והוא עצמו, וכלפי עצמו, לא הוציא הספק מלבו - בוודאי שאין בדיקתו מועילה, וכדברי הרשב"א (חולין ט ע"א) שאם אוכל ללא בדיקה הוה מעלים עיניו מן האיסור[6].