|
פתיחה קטנה א. עד שרחמו מן השמים, הזדמן לאותו מקום מימון "המרפא", ששמעו יצא כמרפא כל תחלואי אנוש ואם ירצה אפילו גוסס יקים מערש דוי. עשה מה שעשה, ופקחה עיניה, לא זז משם עד שהחזיר נפשה. ציוה לקטנים שיבהילו אביהם מבית התמחוי ששם עיסוקו. בא בנשיפה ועודו חגור בסינורו, פנה בעיניו בשאלה וקולו לא יישמע, "מה שלומה?" ומימון "המרפא" שהיה בקי גם בתחלואי נפשות לחש באוזנו, "הפחד שיבש מעט דעתה, הראה לה פנים שוחקות, תגלגל לה חיבה יתירה ובינתה תשוב, הווה מתון והמתן מעט עד שישקע פחדה ותחזור להיות ככל האדם". ואותו בעל תמחוי, שאול ששון שמו, מן הפשוטים, ליבו ריק ממידות טובות, דל יהיר ומחבב כבוד וכיבודים, ירא שיאמרו עליו "בעל המשובשת" ויועם כבודו בעיני הבריות, חתם שפתיו ואינו משיב. חזר והפציר בו "שמע לעצתי וישמעך ה', השיבוש יחלוף ומאור פנים ישוב לה, רק הסבר פנים ותלבבה מעט והיא תשוב כשהיתה". זה מדבר בכה וזה חושב בכה, ראשו נתון על בזיון וכבוד ומה יאמרו הבריות? ואינו יודע כי כבוד אין נוטלים, אחרים נותנים למי שראוי, והיו רחמיו כסויים מבני ביתו נאטם ונקשה, נשאר חתום שפתים ולא ענה. למחרת היום קמה פרידה ממטתה כאחת הבריאות עסקה בצרכי הבית כמימים ימימה, השמחה שרויה והקטנים מקפצים כגדיים והמולתם כקול המונה של עיר, והנה בערבו של יום, באותה שעה כאותה העת שאותו הגוי צפה בה, התחיל השיבוש לרקד בין עיניה, מגבבת דברים משונים. וכשחלפה השעה חזרה להיות נעימה ומיושבת כאותה אשה שלפני הפורענות. מדי יום בהגיע שעת ההסתר חוזר אותו מעשה, בא השטן ומטשטש דעתה, חולפת השעה - ונבראת. והיה הדבר לפלא בעיני הבריות. ומה היתה עושה באותה שעה עגומה, הלכה לשכנותיה והזילה דמעות גדולות ובתחינה ששוברת חצי גופו של אדם, בקשה רחמים שבעלה לא יעזבנה, שפחה אהיה לו, אסקופה לרגליו, רק דברו עמו סנגורו עלי, והיתה דוחפתם בידים לבית התמחוי, בעלה רואה ושומע בחריקת שפתים, עושה עצמו שמעטיר דברי חיבה ומרצה בדברי כבחמין והיא בשלה כאינה שומעת, אל תעזבני, ראה יופיי, ראה בעוניי, אם בניך אני. ומחמת חוליה נאטמה משמע וכך בבל יום כגלגל חוזר. כיון שחלפה השעה פסקה, תמהה מה עושים אנשים מסביבה ובשיכור קם מיינו, רואה תהפוכות ואינה מבינה. ואותו שאול ששון, אינו יכול לסבול שיאמרו עליו בעל השוטה, המתין שבוע שבועיים, ראה את ההרגל שנשנה, נטל בניו ומעט מטלטלים והלך לדור בבית הוריו ועזבה לאנחות. בראות העלובה צרה חדשה זו החריף חוליה. הלכה לבית המדרש, והפריעה לחכמים מלימודם מפצירה מהם שירככו לב בעלה, הלכו ובאו עלו וירדו בעבורה וללא הועיל. בעלה אינו חפץ בה, רק בגט פטורין רצונו. ובכל ימי עוניה רק מימון "המרפא" מסעדה הן בממון הן בדברים המישבים את הנפש, ולא נואש, העמיס דיבורים על שאול ששון. כמה השתדלויות שידל, כמה ריצויים ריצה, וכמה תחינות חינה ולא הועיל ואף הביא עמו פרנסי הקהילה והרכינו עצמם לפניו - ואין שומע. הביא רופאים בקיאים מגויי הארץ ומבני ברית, וכולם כאחד, בעצה אחת יחזור וישוב לביתו, תחיה בצילו זמן מה, ובינתה תשוב אליה, ואותו בעל תמחוי, עיקש בן עיקש, עורפו כשור, ליבו כלבנה בכבשן, מתקשה כפל כפלים. ומוסיף שנאה גם בליבות הקטנים ומחמת רכותם נקלטה השנאה, עד שגם הם הדירו רגלם מביתה ולא רצו אפילו לראותה. כיון שהתקרחה מבעלה ומבניה, רוחה היתה מקשקשת כמים בסיר רותח, בוכה בכל לילה ומבכה. השכנים, עד שלא יכלו לסבול, נטלוה ושמוה במקום שחשוכי הדעת מצויים שם. ובעומדה אחר הגדר קללה קללה נמרצת נוקבת חדרי בטן, וכה אמרה, יהי רצון שבעלה ובניה לא ימותו מיתת עצמם, ובאותו רגע שהשם כעוס על בניו, נפתח צוהר ונקלטה המארה. ה' יצילנו. זכאי וחייב נתפשו יחדיו בכף ונתקיים בהם כפי שיסופר להלן. ב. הוו בניו מטולטלים וסחופים בבית זקנתם. ומנתם לענה. משגדלו פרשו והלנו לדור במקום אחר, והשמועה אומרת שעד יום פקודה לא נשאו להם נשים. והלכו לבית עולמם בלי שם ושארית, וכל זאת מחמת אותה קללה שהיתה רבוצה עליהם. חלפו שנים ושאול ששון לא נפקד בבן, מרורים סבל מהשניה, הרבה דמעות הזיל על ראשונה ועירב בדמעותיו צער אחרונה והקללה ממתינה באורך רוח מצפה לפרעונה. ובערב כיפור היה הדבר, כסהרור הילך וראשו שפוף, לא הבחין בעגלה הבאה במרוצה, נתקל ביצול, לא הספיק לגנוח - ונפח נשמתו. ג. התיעצו ביניהם בלחישה רעה ובררו מה יעשו והחליטו ברעה מכולם: יהפכוהו לבן דתם, בררו היכן מקום מגוריו השביעו אותו בנביאם ובזקנו שיקבל עליו מה שהבטיח וחלילה לו שיגלה ממה שעבר, ועוד הוסיפו איומים שונים: ישרפו ביתו ישלחו יד באשתו ובמשפחתו אם יעיז לגלות מאומה. וניסן ברוך מחמת רפיון האימה ומחמת התמימות האמין שיבצעו זממם, קיבל בשבועה שיחתום פיו כאבן ויקבל דתם עליו, כבדוהו בפיתה וזתים ושלחום. ד. הגיעו לביתם, זה פרש לפינה אחת וזו פרשה לפינה אחרת והמסו אבנים בדמעתם והחלל נמלא ביגונם, עד שנזדעזעה ארץ ישראל ורעדו הבתים וחרבו הרבה משכנות על יושביהם ולא עליכם מתו עם רב והשמועה אומרת אפילו עד צפת זעו הבתים על יושביהם. ניסן ברוך ואשתו לא גילו לאף אדם סודם ואפילו הקרובים לא ידעו מאומה. עברו ימי חופה בעטיפת יגון, והאנשים תמהים בליבם משיחים ואינם נענים. עד שנתיאשו והלכו להם. חלף שבוע או יותר מאותו מעשה. ואותם שחורים באו לממש הבטחתו, מהלכים הלוך ושוב ליד חלון ביתם, הסיח לאשתו : "קללה שקללתני אימי רדופה לקבל חלקה. עדיף אמות כיהודי - ואחיה, ולא אחיה כגוי - ואמות, אם כך ואם כך הריני נטול רוח". היה מביט באשתו בעינא פקיחה מרצה בדיבורים רכים "חמדתי מאורי, אשת נעורי עת פקודה הגיע, מחלי סלחי, ובעולם העליון אליץ ואמליץ בעדך ובעד ביתך". הביט בחלון וראה עודם מדדים כמלאכי חבלה ורוצים ליטול נשמתו, עלה על הגג והפיל עצמו לרגלם שמטו עצמם וברחו בבהלה. יום שלם היה מוטל על ערש. ונשמתו מבקשת לצאת, וכל העת היה מהזה "אמות יהודי" "אמות יהודי" ובשקיעת החמה - שבק. התאספו ובאו תלמידי חכמים ושאר העם לחלוק כבוד, וביניהם חסידים בעניהם קפצו בעזות מצח להכפיש שמו כדין מאבד עצמו לדעת, וכמו כל מועטים עזים שקולם הולך וגובר כעצי סרק. רצו להחליט דעתם. ומתקיפותם נסתרה דעת חכמים ואריות תלמוד נדמו. וכמעט שעלתה ביד זוחלי עפר לקבוע שלא לקוברו תוך מחיצה. הבחינה אשתו בחרפתה ובבזיון המת עמדה כלביאה ודממה את הצועקים. סיפרה כל אותו המעשה וכשראתה דבריה נשמעים וחודרים לבבות ספרה בשבחו והיתה מאריכה, עד שכולם געו בגעיה המשברת גופו של אדם. עוד לא היה כמספד הזה מיום שהוקמה עיר דוד ובפרט ע"י אשה. ומאותה שעה נתקנו תקנות גדולות. כגון לא ללכת יחידים ואפילו לא במקום שומם, ועוד תקנו שלא יעיז שום אדם מישראל לקלל ואפילו ברמז. ותקנה אחרונה תקנו להצניע מעשה זה בכל דרכי ההצנע ולא לתת תואנה ועילה ביד הגויים להתנפל עלינו כאילו יהודים מעלילים שקר ורומסים כבודם. והחכמים יושבי העתים אולי צדקו בהשכיחם המעשה. אבל אנו עול גרים אין עלינו ופחד מציק רחק מאתנו בחסד ה' עלינו, מצוה עלינו לגלגל בשבחם של ראשונים ולהדר אותו קדוש שמת ביהדותו, ולהוציא לאורה מעשה אמיתי זה, ומי שאמר, לצרינו די יאמר לצרותינו די ובא לציון גואל בב"א. |
