בריאת העולם לפי המקורות המוסלמים

ד"ר שמעון מרכוס

מחניים פ"ד, תשכ"ג
(הודפס ללא ההערות)


תקציר:
תאור בריאת העולם בקוראן ובמסורת המוסלמית מתבסס על התיאור בתורה ובספרות חז"ל.

מילות מפתח:
בראשית, קוראן, בריאה


בריאת העולם, שעליה מדובר בכמה מקומות בקוראן, משמשת בספר זה נקודת-מוצא לפירוט תהליכים אחרים בטבע ובעולם.

מחמד מספר על הבריאה לפי המסופר בתורה, אולם אינו נכנס בפרטים, שאינו מכיר אותם. תיאוריו של סדר הבריאה ותוכנה סוטים מן התיאורים בתורה. אשר ליצירת האדם נאמר בסורה 32, 6, 8:
"הוא אשר ברא יפה את כל הדברים, וביצע את בריאת האדם מחמר.... אח"כ צר אותו ונפח בו מנשמתו ונתן לבם שמיעה, פנים ולב...".
הרי ידוע לו משהו מבריאת האדם, מבלי שידע כי הוא נברא ביום הששי. לעומת זה הוא מבליט ומרחיב את הדיבור על יצירת ההרים. הכל נברא במידה במאמרו של מלך. הוא אמר ויהי:
"כל דבר יצרנוהו במדה. פקודתו (נעשית) במלה אחת, כהרף עין" (סורה 54, 51-50).

בכמה ימים נברא העולם? על שאלה זו אנו מוצאים שתי תשובות שונות בקוראן:

א) הארץ, השמים וכל צבאם נבראו בששה ימים. "הנה אללה הוא אלהים. הוא ברא בששה ימים את השמים ואת הארץ" (סורה 10, 3). ור' סורה 11, 9: "והיא אשר ברא את השמים ואת הארץ בששה ימים, ויהי כסא כבודו על המים, למען נסותכם מי מכם המיטיב עשה". ור' סורה 50, 37; 57, 4.

ב) הארץ נבראה בשני ימים, השמים - בשני ימים, הריה ומזונותיה - בארבעה. "אמר: האם אתם תכחשו כחש בו אשר ברא את הארץ ביומים ותעשו אתו אלילים? זהו רבון העולמים וישם בה הרים (המחזיקים את הארץ) ממעל לה. ויצו לה את הברכה ויערוך בה מזונותיה בארבעה ימים שוה לשואלים. אחרי כן פנה אל השמים והם עשן, ויאמר אליהם ואל הארץ: "בואו ברצון או באנס". ויאמרו שניהם: "באנו ברצון". ויערכם שבעה רקיעים ביומים.

ה' ברא את העולם בששה ימים, מבלי שהרגיש עייפות. אל מומנט זה עוד נחזור. מכאן משמע שהימים הם ימים ממש. ברם, אני מוצאים בקוראן, כי יום אצל ה' שווה לאלף שנים. "ואכן יום לפני אלהיך כאלף שנה מאשר תמנו" (סורה כב, מו). "ינהג את הממשלה מן השמים לארץ. אחרי כן יעלה אליהם ביום אשר ערכו אלף שנה מאשר תספרו" (סורה לב, ד). נקל להרגיש כאן את השפעת היהדות. אנו מוצאים בסנהדרין צז, א: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". ועוד אנו מוצאים במדרש בראשית רבה יט, ח: "אין אתם יודעים אם יום משלי, אם יום א' משלכם, אלא הרי אני נותן לו יום א' משלי שהוא אלף שנים". ור' שם כב, א: "ואילולי שנתת לו יום אחד משלך, שהוא אלף שנה".
הפרסים חילקו את בריאת העולם לשש תקופות. במאה השניה אחרי הספירה נגררו אחריהם חכמי המוסלמים, בקבעם כי יום בקוראן פירושו תקופה, בת אלף שנים.

בקוראן עצמו לא ידובר על סדר הבריאה. במסורת המוסלימית (החדית') אין אחידות בנידון זה, מסורת אחת מספרת על שיחה שנתגלגלה בין יהודים לבין מחמד. היהודים שאלוהו על סדר היצירה. ענה מחמד ואמר:
"ביום א' ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ביום ב' - את ההרים, ביום ג' - את החיות, ביום ד' - את האור, ביום ה' - את גן העדן ואת הגיהנום, ביום ששי את אדם וחוה". "טוב מאד - ענו היהודים - יש עוד להמשיך בעניין זה: לאחר שסיים ה' את מעשהו, שכב על גבו, שיכל את הרגלים זו על זו ונח מעבודתו. זהו יום שבת. הנה על שום מה נועד יום זה ליום מנוחתנו".

לפי מסורת זו החלה הבריאה ביום א' ונסתיימה ביום הששי. בהחריף היחסים בין האיסלם והיהדות, יצא האיסלם נגד שמירת יום השבת וקבע במקומו את יום הששי. חכמי המוסלמים הסכימו ביניהם, שהבריאה החלה ביום שבת. מסורת מוסלמית אחרת אומרת, כי ביום השבת נבראה הארץ, ביום א' - ההרים, ביום ב' - העצים, ביום ג' - דברים בלתי-נעימים (יום שנאמר עליו פעמים "כי טוב"!), ביום ד' - האור, ביום ה' - החיות, וביום ו', אחרי הצהרים, נברא האדם, כתר היצירה.

בפסוקים אחדים מדבר הקוראן על יצירת השמים והארץ:
"אלהים הוא אשר הרים את השמים, בלי עמודים תראום. אחרי-כן התנשא על כסא כבודו וישם את השמש והירח למס עובד. כל אחד מהם ירוץ עד לעת מועד. ינהג את הממשלה, יבאר מפורש את האותיות, למען תבטחו בפגישת אלהיכם. והוא אשר פרש את הארץ וישם בה יתדות נאמנות ונהרות ומכל פרי, שת בתוכה זוגות שנים (מכל). יכסה בלילה על היום. אכן בזה אות לאנשים ישיבו אל לב" (סורה יג, ב-ג).

הרעיון, כי ה' ברא את השמים ולא תמכם בעמודים, חוזר גם בסורה אחרת (לא, ט-י):
"ברא את השמים בלי עמודים תראום, ויטל בארץ מוסדי. הרים לבל תרעד אתכם וימלא אותה כל בהמה. ונורד מן השמים מים ונצמח בה כל מין יקר. זאת בריאת אלהים הראוני נא מה זה בראו אלה אשר מבלעדיו. אבל הפושעים במשגה ברור".

גם המושגים "שמי השמים", "שבעה רקיען" שמע מחמד מפי היהודים. שבעת הרקיעין נזכרים בסורה עא, יד: "האין אתם רואים כי אלהים כונן שבעה רקיעים, זה מעל זה". בסורה בג, יז מדיבר על "שבעה שבילים", ביטוי מקביל לביטוי התלמודי "שבילי דרקיע".

"ורוח אלקים מרחפת על פני המים". כנגד זה אנו מוצאים בקוראן: "היה כסא כבודו על פני המים" (סורה יא, ט). ופירש רש"י: "כסא כבוד עמד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הוא".

אחרי בריאת השמים והארץ בא התור לבריאת ההרים. "ויטל באר יתדות לבל תמיט אתכם, ונהרות ודרכים למען תאושרו בדרך" (סורה טז, טז). מנין לו למחמד עניין מיוחד זה? על בריאת הרים אני מוצאים הקבלות בספרותנו. "א"ר תנחום בר ירמיה שבו (כיום א') נבראו ארבעה דברים: הרים, שמים וארץ ואורה (בראשית רבה, ג, ח).
ועוד אנו מוצאים: "בשלישי הייתה הארץ מישור בבקעה והיו המים מכסים על פני כל הארץ. וכשיצא הדיבור מפי הגבורה (בראשית א) יקוו המים, עלו מקצות הארץ ההרים והגבעות ונתפזרו על פני כל הארץ" (פרקי רבי אליעזר, ווארשא, תרי"ב, ה, א-ו).

ביום ג' (יום ה') נבראו החיות. "והסוס והפרד והחמורים (ברא) למען תרכבו עליהם ולעדי ויברא את אשר לא תדעו" (סורה טז, ט). והכל נברא זוגות זוגות: "ישתבח, אשר ברא את המינים כלם זוגות מאשר תצמיח הארץ ומהם עצמם (מבני אדם) ומאשר לא ידעו" (סורה לה לו).

האדם נברא מעפר ואחר-כך מטפה סרוחה. "ואלהים יצרכם מעפר, אחרי כן מטפה, אחרי כן שת אתכם זוגות" (סורה לה, יב).

בדברי התורה על שביתת היום השביעי רואה מחמד את הכוונה להדגיש, כי הייתה זו מנוחה אחר עבודה קשה ועייפות. נגד השקפה זו מכוונים דברי נביא המוסלמים: "הנה בראנו את השמים ואת הארץ ואשר ביניהם בששה ימים ולא נגעה בנו עייפות" (סורה לט, נ). אחד מבעלי המסורת שלהם מפרש: "התגלות זו באה כתשובה ליהודים, שאמרו: אלקים שבת ביום השבת ועל-כן סרה עייפות הימנו".

המונח "שבת" נתקבל באוצר המלים של הנוצרים והמוסלמים, וביחוד במזרח. עובדה זו ידועה גם לר' אברהם אבן עזרא, האומר בפירושו (לשמות טז, א):
"בלשון ערבי קראו חמשה ימים על דרך המספר ויום ששי אלגומע על שם חבורם, כי הוא להם היום הנכבד בשבוע, ויום השבת קראו אותו סבת, כי השין והסמך מתחלפים בכתיבתם ואלה מישראל למדון. היהודים נקראים "אנשי שבת".

על איש פתי נאמר, שאינו יודע להבחין בין פולחן יום ששי לבין עבודת ה' בשבת, יום השבת, שלא נתקבל אצל המוסלמים, הוטל - לדעת מחמד - כחובה על היהודים והנוצרים בלבד, אשר חילוקי דעות שוררים ביניהם ביחס לאופן שמירתו. "אכן צוינו על השבת רק את אלה אשר נחלקו בו, ואכן שפוט ישפט אלהים ביום התקומה בדבר אשר נחלקו בו" (סורה טז, קכה). "ונכף עליהם את ההר בהעבירנו אותם בברית, ונאמר אליהם: "בואו השער משתחוים", ונאמר אליהם: "אל תחללו את השבת" ונבוא אתם במסרת הברית" (סורה ד, קנג,. ה' כפה על בני ישראל הר כגיגית! ברם, למוסלמים ציווה ה' לשמור את יום הששי, אשר היה נקרא קדם "ערובה" ערב שבת) ונתחלף במונח "יום ההתכנסות", בו מתאספים המוסלמים במסגדיהם. חכמיהם מביאים יום זה בקשר עם הבריאה שבאה אז לידי סיומה. ביום זה בא אדם אל חוה. בעיני המוסלמים אין יום הששי יום מנוחה, הואיל ומותרות בו עבודה ועיסקות מסחריות. השקפה זו באה לנגח את יום השבת שלנו. ההמנעות מעבודה מצטמצמת אך לגבי שעות התפילה.
"או אתם המאמינים! כשקוראים לעבודת אללה ביום הששי מהרו להזכרת ה' והזניחו את המסחר. לו ידעתם, כי זה טוב לכם יותר. ומשנגמרה התפלה, בקשו את חסד ד' וזכרו את ה' לעתים קרובות, כדי שייטב לכם" (סורה סב, ט-י).

ברשימה אחת עתיקה בדבר אפים וטיבם של החגים, שהייתה נפוצה בין המוסלמים, אין השבת תופש מקום נכבד והוא מזכרת לעניינים רעים: השבת הוא יום בגידה ומרמה, ביום זה בגדו בני קוריישה במחמד (סורה 'ח, ל). היהודים מאמינים אמנם, כי "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים ממנחה ולמעלה אינו רואה סמן ברכה לעולם", אבל המוסלמים מסתמכים על דברי נביאם, שהתיר ביום זה נסיעות ומקח וממכר. מסורה מוסלמית מדגישה את חשיבותו של יום השבת לגבי נסיעות ומסחר.


ענייני הבריאה העסיקו את מוחותיהם של חכמי האיסלם, שבאו אחרי מחמד. במאה השמינית לסה"נ מופיעה האסכולה הדתית-מוסלמית הידועה בשם אל-מועתזילה, שייסדה את הדוגמתיקה הספקולאטיבית באיסלם. המועתזיליתים הורו, כי תכלית הבריאה היא טובת היקום. הם סיגלו לעצמם את הרעיון היהודי, שעוד נשוב לדבר עליו, כי כבר ביום הראשון ברא אלקים את הכל, כאילו קיפל בו את כל מעשי היצירה, שהיו טמונים בכעין בית-אוצר או מחסן. משל למה הדבר דומה? לארוחת-צהרים, שמנותיה הוכנו אמנם מקדם, אולם הן מוגשות זו אחר זו. השוה ס' חזון עזרא, ד, מא: "אז אמרת ויצא מאוצרתיך אור מאיר למען ראו מעשיך". ור' מדרש תנחומא, סדר בראשית, סימ' ב:
"מעשה ששאלה מטרוניתא אחת את ר' יוסי בן חלפתא: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: מיום הראשון. אמרה לו: מנין אתה מלמדני? אמר לה: עשית מימיך את משקה אריסטון? אמרה לו: הן. וכמה מיסון היה לך אמרה לו: כך וכך. אמר לה: וכולם בבת אחת נתת לפניהם? אמרה לו: לאו, אלא בישלתי כל התבשילין באחת, אבל לא הכנסתי לפניהם, אלא מיסון מיסון. וכולם ממקרא אחד, שנאמר: כי יוצר הכל הוא גו'" (ירמיה י, טו).

השקפה זו חדרה מן האגדה לחוגי הערביים.

שאהראסטאני (1076 - 1153) מסביר שני רעיונות עיקריים של אן-נאזאם (מת בש' 835 [845] ביחס לבריאה):

א. אלקים ברא את מעשי היקום בבת אחת באותו מצב בו הם קיימים כיום, כגון מתכות, צמחים, חיות ובני-אדם. יצירתו של אדם הראשון לא קדמה ליצירת בניו וצאצאיו. לידת אמהות לא קדמה ללידת ילדיהן. אלקים הטמין חלק אחד במשנהו. הופעתם של מעשי בראשית זה אחר זה אינה מוכיחה על סדר בריאתם, כ"א על סדר הגחתם מבטן מחבואיהם בלבד.

ב. מעשי היצירה נוצרו כשהם שלמים ומשוכללים.

הטיעון כאילו היקום לא נוצר בסדר מסוים אלא בבת אחת, יש בו כדי לשלול את התהוותם של העצמים בטבע ובחברה.

הגחתם של העצמים ממקום מחבואיהם משולה לשבולת העולה מתוך גבעול התבואה, או לאדם המתפתח מתוך טפה או לעוף הבוקע מתוך ביצה. דבר אחר: אין לדבר על מציאות העצמים כאילו היו במצב של עובר, אלא על מציאותם הראשונית והקדומה בצורה משוכללת. נאזאם מלמד שהעצמים נוצרו לא כשהם מתפתחים מגרעין, טפה וכו', אלא ע"י שינוי ע"י מזיגה.

ברעיונות אלה אנו נתקלים למכביר באגדה. במדרש בראשית רבה, יב, ד, אנו קוראים:
"ר' יהודה אומר: "ויכלו השמים והארץ" בזמנן " וכל צבאם" בזמנן. אמר לה ר' נחמיה: והא כתיב: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים שמים וארץ" - מלמד שבו ביום נבראו, בו ביום הוציאו תולדות? אמר לה: והא כתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", "יום שני", "יום שלישי", "יום רביעי", "יום חמישי", "יום ששי"? אמר לה ר' נחמיה: כמלקטי תאנים הן - כל אחד הופיע בזמנו. ר' ברכיה על הדא דר' נחמיה אמר: (בראשית א, יב), "ותוצא הארץ" - דבר שהיה פקוד בידיה" ור' מדרש תנחומא, סדר בראשית, סימ' א'.

עוד:
"בית שמאי אומרים: השמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ, שנאמר (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחלה, שנאמר (תהלים קב, כו): לפנים הארץ יסדה ומעשה ידיך שמים. בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה, שנאמר (ישעיה מח, יג): אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. נכנס תחרות ביניהם על הדבר הזה, עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלה ששניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד. מה עשה הקב"ה? פשט יד ימינו ונטה שמים, ופשט יד שמאלו ויסד ארץ, שנאמר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו', יעמדו יחדו ארץ ושמים" (פרקי רבי אליעזר, יח, א) ור' בראשית רבה, א, טו, ור' ויקרא רבה, לו, א, ור' מדרש שמואל ה, א.

עוד:
"ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש - ר' יוחנן אמר: מלך בשר ודם בונה פלטין, משהוא בונה את התחתונים, אחר כך הוא בונה את העליונים, אבל הקדוש ברוך הוא ברא את העליונים ואת התחתונים בריה אחת... (בראשית רבה, יב, יב).

עוד:
"משל למלך שבנה פלטורין על שמו. הביא את הפרשין ומתקין את הקורות ומביא מגילה ודיו וצר חדר חדר בפני עצמו ועלייה בפני עצמה ובית הכסא בפני עצמו. ואחר כך בונה. אבל מעשה שמים וארץ כולם נבראו בבת אחת, שנאמר: קורא אני אליהם יעמדו יחדו (ישעיה מ"ח י"ג). (סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא [תנא רבי אליהו] ור' מדרש תהלים, הוצ' ש. באבער, ווילנא, תר"ן, מזמור נ'.)
דעתו של נאזאם, שחלק אחד טמון ברעהו ניתן להסביר מן האגדה.

"ויאמר אלהים תוצא הארץ, לפי שהבהמות והחיות נבראו בארץ ביום ראשון ולא יצאו אל פני כל הארץ, אבל היי מובלעים בתוכה" (מדרש אגדה, הוצ' בובר, עמ' ד').

נאזאם אומר שבאדם הראשון היה כלול כל המין האנושי. רעיון זה נמצא באגדה:
"עד שאדם הראשון מוטל גילם, הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא תלוי בראשו של אדם, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בעיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזנו, ויש במלתין. ותדע לך בשעה שהיה איוב מבקש להתווכח עם הקב"ה ואמר (איוב בג) מי יתן ואמצאהו אערכה לפניו משפט, הקב"ה משיבו: "אתה מבקש להתווכח עמי (שם לח, ד), איפה היית ביסדי ארץ. מהו איפה? א"ר שמעון בן לקיש: אמר לו הקב"ה: "איוב, אמור לי, האיפה שלך באיזה מקום הייתה תלויה: בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו, אם יודע אתה באיזה מקום הייתה איפתך, אתה מתוכח עמי".

עוד אנו מוצאין:
"אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו, ובקשו מלאכי השרת לומר לפניו: קדוש, קדוש, כי היה מלא כל הארץ. בא הקב"ה ומעטו ונטל מאבריו קצת והיו מונחים חתיכות בשר סביבותיו. אמר אדם להקב"ה: "רבש"ע, למה אתה גוזלני, הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע בפיך (איוב י, ג) וכתיב (תהלים קל"ט, ה) ותשת עלי כפיך. אמר לו: "אני אחזיר לך פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א, כח) כבראשונה. והייני דאמרינן: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. א"ל הקב"ה: "טול אלו חתיכות ותפזרם בכל הארץ, ובכל מקום שתוליך ותשליך אותם, שם ישובי לעפר, ויהיה מתישב המקום מזרעיך, ובמקרם שתגזור לזרעך לישראל, שם יהיו, ולגוים שם יהיו, והיינו שנאמר (ירמ' ב' ו'): ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, שלא זרע שם מבשרו. (ספר חסידים, הוצ' מוסד הרב קוק, תשי"ז, עמ' שלה-שלו).

הרעיון שכל האנושות הייתה כבר כלולה באדם הראשון נמצא גם באגדה הבאה:
"כיוון שאכל אדם הראשון מאותו האילן, נכנסו כל הדורות אצל אדם הראשון, ואוסרים לו: תאמר, שהקב"ה עובר עליך מידת הדין. א"ל: חס ושלום שגרמתי מיתה לעצמי. כך היה מצוה אותי ואומר: מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב, טז), וכיון שעברתי על דבריו גרמתי מיתה לעצמי, דכתיב: כי ביום אכלך ממנו מות תמות (שם שם י"ח). (פסיקתא, הוצ' שלמה באבער, ליק, 1868, דף קיח, א).

הכל היה קיים מלכתחילה בצורה משוכללת הן באיכות והן בכמות. גם רעיון זה בא לידי הבעה במדרשים.
"א"ר יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו שנא' ויכלו השמים והארץ וכל צבא, אל תקרי צבאם, אלא צביונם.

עוד:
"ואשכחן בפירושי הגאונים זק"ל שאמ' הקב"ה לכל בריה ממעשה בראשית היאך אתה רוצה שאבראך והוא אומר כך וכך והוא בוראו לצביונו... ואפילו למאן דאמ' מן הפילוסופין כי המינין של בעלי חיים יש להם משלים ודמות דיוקני כמין חותם למטבעות שישנם בחכמת המקום... ויש שפרשו שכל מין ומין מבעלי חיים ברא המקום כמוהו ברקיע ממין המלאכים הרוחנים ואמר להן היאך אתה רוצה שאברא כמוך בעולם והיאך אתה רוצה שתהא דמותך בעולם לדעתו ברא ולצביונו" (זכרון לראשונים וגם לאחרונים, חלק א', הוצ' א. א. הרכבי. זכרון כמה גאונים וביחוד רב שרירא ורב האיי בנו... ברלין, תרמ"ז. רב האי. סימ' שפג), ור' תשובות הגאונים, הוצ' ליק, תרכ"ד, סימ' כ"ח.


אדם הראשון כגוף קדמון וראשוני
"המסורת מספרת, שאלהים יתעלה יצר עץ, בעל ארבעת אלפים ענפים וקרא לו: עץ הדעת. לאחר מכן עשה בקיר-המחיצה את אורו של מחמד, יבוא עליו השלום, מפנינים לבנות, בצורה דומה לצורת טווס. אלהים שם על העץ את הטווס, שהילל וקילס את הבורא במשך שבעים אלף שנה. לאחר מזה יצר אלהים את ראי-הבושה והעמידו כנגד הטווס. בהציץ בו העוף, ראה את יפי צורתו ואת עדנת גופו ובושה גדולה מפני אלהים אחזה בו, עד שנפל חמש פעמים ארצה. ומכאן כריעת המוסלמים שנעשתה לחובת קבע. וכך ציווה אלהים יתעלה את חמש התפילות ביום.
אלהים הציץ אל האור ההוא, אשר מרוב בושה נתכסה זיעה.
מזיעת ראשו ברא את המלאכים.
מזיעת הפנים - את כסא הכבוד העליון ואת כסא הכבוד התחתון, את הנוצות, את גן-העדן, את הגיהנום, את השמש, את הירח, את הכוכבים, את קיר-המחיצה ואת כל צבא השמים.
מזיעת חזהו יצר את הנביאים, את שליחי אללה את החכמים, את המעונים ואת החסידים.
מזיעת גבו ברא את הקעבה השמימית והארצית, את בית-המקדש בירושלים ואת המסגדים שבארץ.
מן הזיעה בגבות העינים כונן את עדת המאמינים המוסלמים, גברים ונשים.
מזיעת אזניו יצר את נשמות היהודים, הנוצרים והמגיים וכדומה.
מזיעת רגליו יצר את האדמה ומה שעליה, ממזרח שמש עד מבוא". בטכסט הזה ניתן לקבוע רעיונות עיקריים אחדים שאפשר למצוא להם הקבלות בספרותנו.

א. החכמה, שנוצרה בתחילת ברייתו של העולם והיא עקרון שולט ביצירה. סמוכין לרעיון זה על החכמה אנו מוצאים במשלי ח, כב-כג: "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז. מעולם נסכתי מראש מקדמי - ארץ". וראה שמעון בן-סירא, א, ד: "לפני - כל נבראה חכמה ודעת תבונה מעולם". רעיון זה חוזר גם ב"חכמת שלמה", ט, ט: "ועמך החכמה היודעת מעשיך, כי עמך הייתה בבראך את העולם".

ב. העץ הוא סמל הדעת והחכמה. ענפיו מסמלים אפוא את ענפי החכמה השונים, כמאמר במס' נדרים, לח, א: "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה", ועוד.

ג. יצירת האור קדמה ליצירת העולם. האור היא אפוא החומר הקדמון. על זה אנו קוראים ב"בראשית רבה", ג, א:
"ר' יהודה אומר: האורה נבראת תחלה, משל למלך שבקש לבנות פלטין והיה אותו מקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ופנסין לידע היאך הוא קובע תימיליוסים, כך האורה נבראת תחלה".

ועוד נאמר (שמות רבה, טו, כב):
אנו מוצאין ממעשה בראשית. משברא שמים וארץ, ברא האור, שנאמר (בראשית א): בראשית ברא אלהים, ואח"כ: ויאמר אלהים יהי אור. ודוד פרשו: מאחר שברא אור, ברא שמים, שנאמר (תהלים קד): "עוטה אור כשלמה", והדר "נוסח שמים כיריעה". הרי למדנו, משברא אור ברא שמים".
ד. מציאותו הקדומה של המשיח. המשיח היה קיים מלכתחילה. מחמד הוא משיחם של המוסלמים, מכאן שמחמת היה קיים מלכתחילה.

ה. אדם הראשון הוא הגוף הקדמון, הוא היצור הראשון, שממנו יצא העולם, הקוסמוס. מחמד היא יסוד העולם, ממנו בא כל רוחני וכל גשמי. האדם הראשון הוא פרוטוטיפוס של מחמד. שמא יש למצוא כיוצא בזה באגדה? "אמר רב יהודה אמר רב: "בשעה שבקש הקב"ה לבראות את העולם ברא כת אחת של מלאכי השרת. אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו?". לא מן הנמנע היא, כי מדרש זה בא ללמדנו, שהאדם הוא החומר הקדמון, אשר ממנו הסתעף העולם.

ו. אורו של מחמד. מחמד היא משיח המוסלמים, הוא אפוא האור. ב"בראשית רבה", א, ה, אנו קורין: "א"ר אבא סרונגיא: ונהורא עמיה שרא, זה מלך המשיח, שנאמר (ישעיה ס): קומי אורי וגו'.

ז. המלאכים נבראו מזיעת ראשו של הטווס. ר' בראשית רבה, עח, א. א"ל: ומן אן הן איתבריין? א"ל: מן נהר דינור. א"ל: ומה עסק דנהר דינור? א"ל: כהדין ירדנא דלא פסיק לא ביממה ולא בלילא. א"ל: ומן אן הוא אתי? א"ל: מן זיעתהון דחייתא דאינון מזיעין מן טעינון כורסיה דהקב"ה. ור' עוד חגיגה יג, ב.

ח. כסא הכבוד העליון וכסא הכבוד התחתון. כסא הכבוד העליון נמצא מלמעלה לשמים העליונים וכסא הכבוד התחתון - מלמטה להם. ר' חגיגה יב, ב: "אתה כוננתה שם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד, מלך אל חי, רם ונשא, שוכן עליהם". ור' סנהדרין לח, ב.

ט. הקעבה השמימית והארצית. באגדה מדובר על המקדש התחתון המתאים למקדש השמים: האמור מתייחס הן למשכן שבמדבר והן למקדש שלמה. אתה קורא כבר בתורה, שמות כה, ט: "ככל אשר אני מראה אותך את תכנית המשכן ואת תכנית כל כליו, וכן תעשו". שם שם, מ: "וראה ועשה כתכניתם, אשר אתה מראה בהר". ה' הראה למשה את המכון שבשמים כדוגמה. ר' פסיקתא, דף ד, ב: "ר' שמעון דסיכנין בשם ר' לוי אמר: בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קינטיסין ולמתוח את המשכן עליהן, אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה, ואמר לו עשה לי משכן... אם אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטין שלי של מעלן ויורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן. מה למעלה שרפים עומדים, אף למטן עצי שטים עומדים, מה למעלה כוכבים, אף למטה קרסים. א"ר אבא: מלמד שהיו קרני זהב נראין במשכן ככוכבים הנראין ברקיע"... אשר למקדש שלמה נאמר (דברי הימים א, כח, יט): "הכל בכתב מיד ה' עלי השביל, כל מלאכות התכנית". ור' ס' חכמת שלמה ט, ח: "ותפקד לבנות מקדש בהר-קדשך ומזבח בעיר שבתך, תבנית משכן קדשך, אשר מראש הכינות".