יציאת מצרים במסורת האיסלם

חיים שוארצבוים

מחניים פ', תשכ"ג
(הודפס ללא ההערות)


תוכן המאמר:
ויקח משה את עצמות יוסף עמו
פרשת קריעת ים-סוף במסורת האיסלאם

תקציר: פרשת יציאת מצרים מוזכרת בקוראן ובמסורת האיסלאם בהרחבה. כמו כן מתוארת דמותו של משה רבנו בהערצה מהולדתו ועד למותו. הנסים אשר ארעו לישראל במצרים, המכות שהביא ה' על המצרים וקרעת ים-סוף. כן מתואר בהרחבה את הוצאת עצמות יוסף מן היאור הדברים כתובים בהשוואה למקרא, לחז"ל ומקורות נוספים.

מילות מפתח:
פרעה, יציאת מצרים, יוסף, נילוס ים-סוף, גבריאל.


פרשת יציאת מצרים זכתה לתשומת לב רבה אצל ראשוני פרשני הקוראן ואצל בעלי האגדה המוסלמיים. מי שיעיין בספר הקדוש של האיסלאם, בקוראן, יווכח בנקל כי שמו של אדון הנביאים, משה רבנו, נזכר בו לעתים קרובות, בעיקר באותם הפרקים (ה,,סורות") שחוברו בתקופה השניה בתולדות חיי מוחמד, זוהי "תקופת מדינה", אחרי שהיגר מהעיר מכה. בתקופה הראשונה, "תקופת מכה", מזכיר מוחמד את משה רבנו רק לעתים רחוקות. כנראה טרם שמע על גדולתו וערכו של משה רבנו בדברי ימי ישראל. לעומת זאת בתקופה השניה, אחרי ששמע הרבה (מפי יהודים ונוצרים גם יחד) על פעלו וערכו של גדול נביאי ישראל התחיל להפוך אף הוא בכל פרטי חייו של אדון הנביאים, מתוך חיבה יתרה והערצה למשה רבנו, ולקח אותו לדוגמה ולמופת. ברם כדאי לציין כי אוזניו החדות של מוחמד קלטו הרבה דברים על משה רבנו מפי השמועה ולאו דווקא מתוך האספקלריה של המקרא אלא מתוך האינטרפרטציה של האגדה התלמודית-מדרשית שהגיעה אליו בשינויים וסירוסים מרובים, הן ע"י האינפורמנטים היהודיים והנוצריים שסיפקו לו את החומר האגדי והן ע"י התוספות משלו כיד דמיונו המזהיר והפורה.

מתוך החזרות המרובות והרמיזות המעורפלות הנפוצות על כל צעד ושעל בתוך כל פרקי הקוראן, ללא תוכנית וללא סדר הגיוני, מצטיירת התמונה כדלקמן על משה רבנו ועל חלקו בפרשת יציאת מצרים וקריעת ים-סוף:

אחרי מותו של יוסף הצדיק האמינו המצרים, כי אללה לא יוסיף לשלוח "שליח" או נביא לבני ישראל (סורה מ', 36). על כן מצא פרעה עוז בנפשו לדכא את בני ישראל וללחצם, לשחוט את
בניהם ולהשאיר בחיים רק את הבנות (סורה ב' 46). אמו של משה (שאינה נזכרת בשמה, יוכבד) חרדה מאד על אודות בנה ואללה גילה את אזנה לאמור:
"היניקי אותו, ואם יראה את עליו, הטילי אותו לים, ואל תפחדי ואל תעצבי, כי השב אשיבנו לך, וגם אעשה אותו לנביא" (סורה כ"ח, 6).

אמו של משה קיימה את דבר ה' והטילה את משה לתוך התיבה, ואת התיבה הורידה הימה, והים השליך את התיבה אל החוף, ואללה האציל על משה אהבה (סורה כ' 39). אחר כך אמרה יוכבד למרים:
"לכי אחריו!" ומרים הביטה אליו (ז. א. אל התיבה בה נמצא אחיה) מן הצד, "למען לא יחושו המצרים". (סורה כ"ח 8).

לבסוף אמרה לאנשים שמצאו את התיבה:
"האוביל אתכם אל מינקת? "

גם כאן מודגש שמשה לא רצה לינוק אצל המניקות המצריות (סורה כ"ח 11, השווה מס' סוטה י"ב, ב:
"מלמד שהחזירוהו על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר הקב"ה: "פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא? ").
מרים הביאה את אמו של משה
"למען תנוח דעתה (של יוכבד) ולא תתעצב, ולמען תדע כי דבר ה' אמת" (סורה כ"ח 12).

כדאי לציין כי לא בת פרעה אלא אשת פרעה היא המרחמת על משה הקטן והיא המתערבת לטובתו אצל בעלה:
"ותאמר אשת פרעה: נחת רוח הוא לי ולך, אל תהרגוהו, אולי יהיה לנו לתועלת, או נאמצהו לנו לבן" (סורה כ"ח, 8).

ובבגרו נתן לו הקב"ה למשה חכמה ודעת, ויבוא אל העיר וימצא בה שני אנשים נצים, אחד מבני עמו (ישראלי), והשני מצרי. הישראלי קרא לו לעזרה, ויך משה את המצרי באגרופו (השוה מדרש שמות רבה, א, ל"ד:
"ויך את המצרי". במה הכהו? רבי אביתר אמר הכהו באגרופו),

אולם מיד ניחם על מעשה זה, ויאמר:
"מעשה השטן היא זה, כי אויב ומתעה גלוי הוא השטן. הוי אלי אכן עכרתי נפשי, אנא, סלח נא לי " (סורה כ"ח 15).
הקב"ה סלח לו למשה. ויהי ממחרת ויצא משה עוד פעם לעיר וירא והנה האיש שקרא אתמול לעזרה עומד שוב ומתקוטט עם מצרי שני, ושוב פעם מבקש ממשה שיעזור לו. משה נוזף באיש הישראלי, ובכל זאת ניגש לעזור לו, ברם המצרי התקיפו באומרו:
"האם ברצונך להרגני כאשר הרגת את המצרי אתמול? משה איננו בורח מפני דברי המצרי הזה, אלא בגלל זה שאיש אחד מאנשי שלומו מודיע לו כי שרי פרעה נועצים עליו להרגו, רק אז ברח לארץ מדין.


בהרבה מקומות בקוראן מתוארת בפרוטרוט פרשת פגישתו של משה עם שתי בנות יתרו (הוא "נבי שועיב"), ולא שבע בנות. אחר כך מתוארת פרשת הסנה כדלקמן:
כאשר משה גמר את שירותו במדין החליט ללכת עם משפחתו לארץ מצרים. בדרך ראה אש "מצד ההר" (לדעת המפרשים המוסלמיים, ההר זהו הר סיני...) ויאמר משה אל בני ביתו: "חכו לי קצת כי הרגשתי באש, אולי אביא לכם אוד אש למען תתחממו, ואולי אזכה למצוא באש את הדרך הישרה". ויהי בגשתו לאש ויקרא אליו קול מקצה העמק הימני בבקעה המבורכה, מן העץ לאמור: "הוי משה אנכי ה', רבון העולמים, של נעליך מעל רגליך", כי בעמק המקודש רגליך עומדות (סורה כ' 12). בוא אל עם הפושעים, עם- פרעה! האם לא ייראו אותי? (סורה כ"ו 9).

תיאור שליחותו של משה לפרעה מתאים למסופר בספר שמות (בצירוף קישוטים רבים כיד הדמיון המזרחי העשיר). כאן אפסח על כל הפרטים המתייחסים למלחמתו של משה עם פרעה ועם חרטומי מצרים ואעבור ישר לפרשת יציאת מצרים: אללה ציווה לו למשה לעזוב את מצרים בלילה, הוא וכל בני ישראל:
"המצרים, אמנם, ירדפו אחריכם אבל אל תירא מהם, ובקע להם (לבני ישראל) בים דרך יבשה במטה אשר בידך, כי צבאותיו של פרעה ירדו תהומה. פרעה זירז את בני עמו לרדוף אחרי בני ישראל באמרו: "בני ישראל הם עדה קטנה ואנחנו עם רב עומדים על המשמר" (סורה כ"ו, 56).

כשמשה רבנו הוביל את בני ישראל דרך ים-סוף, פרעה וכל צבאו רדף אחרי בני ישראל.
"ויהי בהתראות שתי המחנות, ויאמרו אנשי משה: אכן הדבק ידביקונו המצרים! ויאמר משה: "לא ולא! כי ה' עמדי ונחה ינחני בדרך הישרה". הקב"ה גילה את אוזן משה לאמור: "הך במטך את הים, ויבקע הים ויהי כל חלק (מן הים) כהר רם ונישא". ככה ניצלו בבי ישראל ועברו בשלום את הים, והמצרים ירדו במצולות האש, כמו שנאמר בקוראן (בסורה ב' 47:
"ואשר בקענו לכם את הים ונצילכם ונטבע את בית פרעה ועיניכם ראותי. פה שנוגע לפרעה הרי מסופר עליו בסורה י' 90) לאמור: ויהי כאשר קרב לטבוע ויאמר פרעה: "מאמין אנכי, כי אין אלוה זולתי זה אשר האמינו בו בני ישראל! ". ברם אללה ענה לו לפרעה: "אכן עכשיו נהפכת למאמין, ועד כה היית מורד בי ומשחית דרכך. בכל זאת היום אצילך בגופך למען תהיה לאות לבאים אחריך".

חוקרים אחדים, כגון אברהם גייגר (בספרו "מה לקת מוחמד מהיהדות? " מהדורה שניה, ליפציג 1902 עמ' 159 ואילך) והיינריך שפייאר בספרו Qoran in Erzihlungen biblischen Die "הסיפורים המקראיים בקוראן", שהופיע לא מזמן במהדורה חדשה -Verlagsbuchhand Olms Georg 290-291.. pp, 1961 heim8Hilde, lung סבורים, כי דברי מוחמד אלה מתאימים למסורת המדרשית שלנו כי פרעה לבדו נשאר בחיים, כפי שזה מודגש, למשל, בפרקי דרבי אליעזר מ"ג:
ר' נחוניה בן הקנה אומר, תדע לך כוח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד, שנאמר, "מי ה' אשר אשמע בקולו? ובאותו לשון שחטא בו בלשון עשה תשיבה, שנאמר, מי כמוך באלים ה', והצילו הקב"ה מבין המתים לספר כוחו וגבורתו".

לעומת זאת סבור החוקר המפורסם (שהעמיק חקר בקוראן), ר. פארט, כי מוחמד רוצה כאן להדגיש שרק גופתו של פרעה ("בגופך" ולא "בנשמתך") נמשתה מהים וזכתה לקבורה, בה בשעה שגופות שאר המצרים "ירדו במצולות כמו אבן", ולא זכו לקבירתו ככה גם הבינו את הדברים המפרשים המוסלמיים של הקוראן (ראה להלן).

המסורת שלאחרי הקוראן יודעת לספר הרבה יותר דברים על יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
הרמיזות שבקוראן נתנו דחיפה עצומה למפרשים המוסלמיים ולבעלי האגדה באיסלאם, כגון כעב אלאחבאר, והב אבן מונבבה, אבן עבאס, ואחרים להרחיב את היריעה ולשאוב הרבה חומר מתוך אוצרות אגדות ישראל.


הסופר אבו אסחאק אחמד אבן מוחמר אבן אברהים אלתעלבי (חי במאה העשירית לספה"נ) בספרו המפורסם "קצץ אלאנביא" (ספורי הנביאים), הידוע גם בשם אל "עראיס" מוסר לנו שלל של חומר אגדי על אישים תנכיים שונים, ובעיקר על משה רבנו. הגם שברוב המקרים אנו יכולים להצביע על המקורות התלמודיים - מדרשיים שלנו ששימשו נר לראשוני פרשני הקוראן ולבעלי האגדה באיסלאם (בעלי ה"תפסיר", ה"חדית", ה"תאריך" וכו') בכל זאת הושקעו בחיבורו של אלתעלבי הרבה אגדות שמקורן היהודי העתיק הלך לאיבוד, וככה, הן נשארו לנו בלבוש אסלאמי טהור...

ואלה דבריו המוסבים על פרשת יציאת מצרים וקריעת ים-סוף (ראה "קצץ אלאנביא", מהדורת קהיר 1324, עמ' 110 ואילך):
ספר יספרו החכמים הבקיאים בסיפורי הנביאים כי בשעה שאללה יתעלה ויתברך רצה שמשה רבנו ינצח את אויבו (את פרעה" גילה את אזנו לאמור: הקהל נא ארבעה בתי-אב מבני ישראל לתוך בית אחד, ושם יזבחו בני ישראל, איש שה לבית אבות, ולקחו מן הדם ונתנו על שערי הבית, ושלח אשלח על אויביכם פורענות עצומה ועונש גדול. גם מלאכים אוריד לכם, ואלה לא יכנסו לתוך בית שעל פתחו נמצא דם. צווה אצווה למלאכי להכות כל בכור בארץ מצרים, ואולם אתם תצאי בשלום מארץ מצרים, ואחר כך תאפו בחיפזון עוגות מצות (בערבית: "פטיר"), טרם יחמצו. יצוא תצאו בלילה ממצרים, אתה משה, וכל עדת בני ישראל אתך, ער שתגיעו אל חוף ים-סוף ושם אודיעך פשר דבר".

משה רבנו ציווה לבני ישראל לעשות כדבר ה', והמצרים שאלו את בני ישראל:
"למה זה תשימו דם על גבי שערי בתיכם"?
ויענו בני ישראל ויאמרו: "הנה אללה יתעלה ויתברך אומר לשלוח פורענות גדולה עליכם, כי אבוד תאבדון מעל פני האדמה, ואנחנו נצא בשלום ממצרים".
ויוסיפו המצרים לשאול: "האם אללה לא גילה לכם סימן אחר זולתי אות הדם? ' ויענו בני ישראל ויאמרו: "ככה ציוה לני משה רבנו".

ויהי ממחרת ויראו המצרים והנה מת כל בכור בארץ מצרים בלילה אחד, ומספר המתים הגיע לשבעים אלף נפש. המצרים התחילו להתעסק בקבורת מתיהם ויתאבלו עליהם מרה ותהי צעקה גדולה במצרים.
ובני ישראל, ובראשם משה רבנו, יצאי בלילה ההוא ממצרים וישימו פניהם לקראת ים-סוף. מספר יוצאי מצרים הגיע לשש מאות אלף, ועשרים אלף איש, לבד מהישישים מבן שבעים שנה ומעלה והצעירים עד גיל עשרים.
ויסעו בני ישראל ממצרים, ומשה. עמד בראש מאסף המחנות (בערבית: "אלסאקה"), ואהרן אחיו הלה בראש החלוץ (או משמר הראשי - בערבית: "אלמוקדדמה"). ויהי באשר כילו המצרים לקבור את בכוריהם הגיעה אליהם השמועה בדבר יציאת בני ישראל ממצרים. ויאמר פרעה: וכל זה אינו אלא מזימתו של משה. בני ישראל לא הסתפקו בזה שהמיתו את בכורינו אלא גם העיזו לברוח מארצנו ולשדוד את רכושנו". אז החליט פרעם להנקם מבני ישראל, וישלח שליחים בכל ערי מצרים על מנת לדרבן את בני עמו לרדוף אחרי בני ישראל. השליחים הכריזו לאמור (קוראן, סורה כ"ו, 55): "אכן בני ישראל הם עדה קטנה הזועמת וכועסת עלינו, בה בשעה שאנו עם רב ואנו עומדים על המשמר".
פרעה והמצרים רדפו אחרי בני ישראל, ועל צבא החלוץ של המצרים (,,אלמוקדדמה"), עמד המן הרשע, ראש הוזירים של פרעה (ככה מתואר המן בקוראן לעתים קרובות, עי' סורה כ"ח, פסוקים 6, 8, 38; סורה כ"ט פסוק 39, סורה מ', פסוקים 24, 36, וכו'). ולהמן אלף אלפים ושבע מאות אלף גיבורי מלחמה, כל אחד מהם רכוב על סוס אביר וכל אחד מהם חבוש קובע נחושת על ראשו ובידו רומח וכידון.

לפי דברי בעל האגדה, אבן ג'וריג', שלח פרעה לא פחות מאלף אלפים וחמש מאות אלף מלכים אדירים לרדוף אחרי בני ישראל, וליד כל מלך היה אלף אנשי מלחמה. אחר כך יצא פרעה בכבודו ובעצמו ואתו הרבה סוסים אבירים; יש אומרים, כן היו לו לפרעה מאה אלף סוסים שחורים וסוסי מלחמה רבים בעלי צבעים שונים.

רק עם עלות השחר התחילו המצרים לרדוף אחרי בני ישראל כמו שנאמר בקוראן (סורה כ"ז, 60):
"וירדפו המצרים אחריהם. עם זריחת השמש". ויהי כאשר נפגשו שתי המחנות, ובני ישראל ראו את המצרים המרובים המתקרבים, והם כחול אשר על שפת הים לרוב ויאמרו אל משה לאמור: "הוי משה! איה ההבטחה שהבטחת לנו בדבר הניצחון על המצרים. הנה הים לפנינו ואם נכנס לתוכו הרי נטבע, והנה פרעה מאחורינו ואם ישיגנו הרי יהרגנו. סכנה גדולה צפויה לנו! ".
ויאמר משה אל העם, אל תירא! בקשו נא עזר מאת ה', התייצבו וראו את ישועת ה" כי הארץ ומלואה שייכת לה' אותה יורישנה למי שיחפוץ, ישועת ה' קרובה לבוא, וה' יוליך את אויביכם תהומה".

המשך המאמר