|
תוכן המאמר: תלונת פראי פידרו תשובת חכמי היהודים המשך דברי פידרו האפיפיור והשליחים הכומר מצטרף לויכוח סיום הויכוח סיום תקציר: ויכוח בעניין הדת בין שני חכמי ישראל, דון שמואל אבראבאליא ודון שלמה הלוי, לאפיפיור מארקו פלורנטין והכומר פראי פידרו. מילות מפתח: ויכוחי דת; דת; יהדות; נצרות; דון שמואל אבראבאליא; דון שלמה הלוי. |
|
תלונת פראי פידרו אדוננו האפיפיור! שאלה אחת אנוכי שואל: מי שהוא שנוי מהאל וגם הוא שונאו - אם ראוי לבעל שכל וכל שכן איש קדוש שיאהבנו? אמר האפיפיור: בלי ספק באחת מאלה יספיק למאוס בו, כל שכן בשתיהם. אמר פראי פידרו: ואיך אדוננו אוהב היהודים? אמר האפיפיור: ובמה ראית שאני אוהב אותם? אמר פראי פידרו: כי ישבו בארצך ויאכלו פרי אדמתך ויסחרו בארץ ויהנו ממנה. אמר האפיפיור: ובמה ראית שהם שונאים את האל? ואיך אפשר זה? והנה הם סובלים גלות ארוכה ומרה לקיים הדת אשר צווה להם האל, ואם ראית אומה אוהבת אל שלא הייתה לואה בגלות כזו ומואסת את דתה באלף שנים ויותר? ואשר אמרת שהם שנואים מהאל, אני רואה שהם בגלות לא הניח לאיש לעושקם כאשר יחשוב ויקום לכלותם, ולא ראיתי מי שהצליח במחשבה כזו, ואף על פי שקמו רבים כמוך לצדד צדדים להבאיש את ריחם בעיני השרים מלכים ויועצי ארץ. השיב פראי פידרו: אדוננו האפיפיור! לא הצליחו בשאלה זו מפני שמושיענו צווה שלא יגעו בהם, והדברים ההם יש להם פירוש ולא כמו שחשבו העמים. אמר האפיפיור: ומה תאמר מהזמנים שעדיין מושיענו לא נולד או מהמקומות שלא נתפשטה שם הכרתו, ומצינו פזור העם הזה דבר שלא ישוער? כי ראיתי בספרי המלכים הקדומים כי נתפזרו במלכות אלימאן ובמלכות אלמברטין ומלכות מישא ואלברבר ואצפהן ובארסאן ואפריקי ומלכות כושיים וקצת מגלילי אשיאה והלך ופירשיא בסופה, ובכל אלה קמו עליהם להכריתם ולאבד דתם ולא הצליחו. ובמדי קם שר אחד גדול, נקרא המן, וגם הוא חכם ויביא רע עליהם, ומה שהצליח הוא שנתלה הוא ובניו! השיב פראי פידרו: המן זה שאמרת אדוננו לא נתלה בעוון היהודים אלא שבקש לשכב עם המלכה. אמר האפיפיור: עדיין אין אתה יכול לצאת מאותם כזבים אשר נתגדלת בזמן היהדות, אפשר כי אדם שכעס עליו המלך והמלכה ובחצי היום ולפני משרתי המלך ובאה לו אותה תאווה? אם תרצה לדבר עמי לא תדבר בפני דברים של הבל. השיב פראי פידרו: אמת אדוננו שאין בנו כוח לכלותם, וכבר הבטיחם אלוקיהם ואמר (ויקרא כ"ו מ"ד): "לא מאסתים לכלותם", לכלותם הוא דלא - אבל להוכיחם בצרות וייסורים כבר מאס בהם, והעד - הצרות שעוברות עליהם תמיד. אמר האפיפיור: אין מן הצרות ראיה, כי ידוע שאנו מורכבים מארבעה יסודות, וטבע הפשוטים יש במורכב, ומצינו כל יסוד ויסוד בהתגבר מבקש לשאוב חברו ולהפכו לעצמותו, כמו שמצינו האש שישרוף כל דבר אם לא ימנעוהו, והמים מתגברים על האדמה ומפוררים אותה וממחים אותה, והאוויר שואב את המים. וכן בבעלי חיים והעופות והדגים - המתגבר בולע את חבירו, וכן העמים - האומה הגוברת מבקשת להפך האומות האחרות לעצמותה. ואילו היה בידי שלא ימשול בעולם אלא אני, הייתי שם בזה כל יכולתי וממשלתי, וצרת היהודים נמשכת מההתגברות שיש לנו עליהם. אמר פראי פידרו: ולמה לא נאמר כי הצרות הן על עוונם? השיב האפיפיור: זה וזה גורם להם. וסוף כל סוף אומר לך, שלא תקנא במי שלא עברו עליו צרות, כי לא פרע חובו, ואפשר שאחריתו רעה, אבל תקנא במי שעברו עליו דברים אשר עמם ינוח בסופו וישקוט, כי אחרית לאיש שלום. אמר פראי פידרו: ואיך יסבול קדושתו העם שמחרפים אותנו ואומרים שראוי להרגנו ומחרפים את מתינו? הם אומרים: טוב שבגויים הרוג! ואומרים: בושה אמכם חפרה יולדתכם! ואין חרפה גדולה מזו. השיב האפיפיור: על מה שאמרו "טוב שבגויים הרוג" כבר שמעתי מן היהודים פירוש בו. ועל מה שאומרים "בושה אמכם" בזה לא שמעתי מעולם, וכיוון שדברים כאלה באו לידינו ראוי שנחקור בם לאהבת האמת. הנה שני שלוחים הגיעו אמש להראות לפני, יקראו ונשמע מה תשובה יש להם. תשובת חכמי היהודים אפשר שכתוב בתלמוד שלכם "טוב שבגויים הרוג?" השיבו: כן הוא, אדוננו! אבל קבלנוהו מזקנינו שכל דבר שהוא דין או פירוש הפסוק הוא מרבינא ורב אשי מחברי התלמוד, אבל דברים אחרים כתבום כת הדורשים, וכדי לחזקם שמו אותם בתוך התלמוד, אבל אנו המקובלים ממה שאמרנו לא השגחנו בדברים ההם. אמר האפיפיור: סוף כל סוף בתוך התלמוד הוא זה, ומי שירצה לומר כמותכם צריך שיביא ערב או יוכיח בראיה, לכן תאמרו לי פירוש הדברים, כי כפי הנגלה דברים מרים הם, וראוי להוכיח בני מלכותי מן היהודים עליהם. השיב דון שלמה הלוי: אדוננו האפיפיור! מה שפירשו הקדמונים הלא הוא כי הוא הפך דיננו אשר אמרו קצת גדולים שלנו, שאילו היו נמצאים בזמן שופטינו לא היה אדם נהרג מימיהם, כי שמא הנהרג טרפה היה, והיה כאילו כבר מת, והנה אדם מת הרג ואין דינו ליהרג. אבל אומות העולם ראו שכפי הזמנים ירבו הרוצחים אם נדייק תכלית דקדוק זה, ובאמתלאות הורגים כדי להוכיח את העם, ורצה לומר "טוב שבגויים" הוא המשפט, רוצה לומר משפט ההריגה, כי לא אמרו "הרגו הטוב שבנוצרים" אבל אמר "הרוג", והוא מקור. עוד אמרו: הטוב והמעולה שבגויים כל כך חושש אל הכבוד והמשפט, עד שמיד אומר "הרגו לפלוני שכך עשה". אמר האפיפיור: אם דעות התלמודיים הן כמו אלו, שלא יהרג ההורג מפני שהנהרג שמא טרפה היה, כולם בלי ספק טועים היו ולא חכמים, וכי יש סברה רעועה כזו שינצל ההורג בטענה כזו? השיב רבי שלמה הלוי: אדוננו האפיפיור! כבר אמר (עמוס ג' ב'): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם", והנצול מידי בית דין של מטה לא היה נצול מבית דין של מעלה, וקבלנו שכל המומת על ידי בית דין של מטה עוונותיו מכופרים, והצלתו זאת שנצול מבית דין של מטה אינה הצלה אבל היא לרעה לו, כי לא ינצל מבית דין של מעלה ובעונש מר ממות. השיב האפיפיור: טענה היא זו אשר אמרתם, אף על פי שלעולם היה צריך דין של מטה מפני העם להטיל עליהם אימה. אמר פידרו: אדוננו האפיפיור! איך נתפסת בדברי שקר? הנה אמר בסמוך "טוב שבטבחים שותפו של עמלק", הנה יראה כי לרעה נאמר ולא לשבח, וכן הוא פירוש "טוב שבגויים". ענה הלוי: מה שאמר "טוב שבטבחים שותפו של עמלק" רצה לומר שהוא יהיה אכזרי כמו עמלק על היהודים, רצה לומר שיראה לעולם גיהנום פתוחה לפניו אם יהרג האיש שהרפואה על ידו, ובזה יעיינו ויעשו החריצות הראויה, והטוב הוא כאשר יחשבו שהם עתידים לירש גיהנום אם לא יכוונו כראוי במחשבה ועיון. אמר האפיפיור: ומה תשיבו לנו ממה שאתם אומרים "בושה אמכם". השיב דון שלמה הלוי: אדוננו האפיפיור! תמהנו מפידרו השואל, והוא היה ממנו וידע, אלא שרצה לבקש עלינו להכשילנו, כדי שתבין קדושתך כי הוא מאמין דת ישו, ומבקש עילה. פירוש "בושה אמכם" הוא מאמר כולל לכל נוצר, בין יהודי בין נוצרי, והיא תוכחה לומר, שאמותיהם של נקברים אשר עמלו לגדל ולדותיהן הנה סוף עמלן מדבר וציה, והכוונה לומר שכפי הגוף אין דבר נצחי אלא הכל הבל ועפר, אבל הנשמה כפי מעשיה אין מי שיכחיש שעולה לגן עדן. וכן כתב לנו מאישטרי משה די אגיטו, כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. ואמר חכם אחד מתווכח עם מלך כוזר וזה לשונו: אין אנחנו שוללים משום אדם או משום אומה ולשון גמול מעשיו הטובים, ואיך צוונו שנאמר "בושה אמכם?" אלא כמו שאמרנו. השיב האפיפיור: והלא אמרתם "הנה אחרית גויים", ולשון "גויים" עלינו כוונתכם? השיב דון שמואל: לא כן, אדוננו, שהרי אמר ישעיה על ישראל (ישעיה א' ד'): "הוי גוי חוטא". המשך דברי פידרו אין ראיה ממנה שהם נרדפים, שהרי לא בחר האל לקרבן אלא הנרדף, כמו תורים ובני יונה, ולא בחר בנץ ובנשר והעורב. השיב הכומר: בחר בדברים המצויים תמיד, כמו שבחר בארבעה צמחים לי שמצויים בארץ היהודים. השיב האפיפיור: ויבחר בתרנגולת אשר היא מצויה תמיד בבתים? אלא מפני שהיא טורפת. אמר הכומר: נניח זה מפני יותר קשה. ולמה לא יצווה אדוננו שישרפו אותם ספרים שכתוב בהם "בושה אמכם?" אז ציווה האפיפיור למשרתיו שיסתמו חלונות החצר, וסתמו. ואמר לכומר שיראה מן הפתח אם זרח השמש בשוקים. ראו המשרתים ואמרו: מלא כל הארץ שמש! אמר האפיפיור: כן הדבר הזה! ומה יועיל שאשרוף הספרים שבמלכותי - וספרי היהודים מלאה הארץ! הלך הכומר מעל פניו. האפיפיור והשליחים אי עם סכל! למה לא תבקשו רצון העמים? הראיתם הקנה איך יכנע כאשר יתחזק הרוח? וכניעתו רפואתו, כי מיד ישוב למקומו. וכן הבא בתוך הים, אם יכנע אל הגל - יחיה, ואם יזקוף - הגל יטבענו. וזה שאמר תלמוד שלכם: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. ופירושו, שהקנה בהכנעתו יעלה, ואילו הארז לקושי עורפו הרוח ישברנו. כל שכן לדעת התלמודיים שאמרו, שהיהודים נקראים אדם ואין אומות העולם קרויות אדם! אשתחווה אם תאמרו לי, מה אנושית יש בכם יותר ממה שיש לגוי? השיב השליח דון שלמה הלוי ואמר: לא על אנושית נאמר, כי אם על הגירוש והשעבוד, כי אנו במקום אדם הראשון, וכמו שהוא חטא וגורש מגן עדן - כן אנו מגורשים מגן עדן שלנו, הוא ארצנו, וירושלם והמקדש תפארתנו. השיב האפיפיור: אמרו אנשי ערב, כי אין הר גבוה ותלול שלא יוכל אדם לכבוש אותו ברגליו, ולא תהום שלא ישליכו עליה עופרת, ואילו להשיב לב אדם אין שום מבוא, לבד האל אשר כל לבבות הוא ידע. והעניינים האלה משורת אנשי התלמוד להחניף אתכם, ולכן אמר: "אדם אתם" ולא אומות העולם. השיב היהודי השליח: לא, אדוננו! ומאמר הנביא הוא אשר אמר (יחזקאל ל"ד ל"א): "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם". השיב האפיפיור: אי סכל! עם חכם אתה מדבר אשר לא יקבל אונאה! אמר הפסוק: אף על פי שקראתי אתכם "צאן", אל תחשבו שאחשוב עוונותיכם כעוון הבהמה, כי לפי האמת אדם בעלי שכל אתם, וקראתי אתכם "צאן" בבחינת הרעיה והנהגה, אבל מי יוכל לרעות אתכם? הנה שמעתי, כי מלך אחד צווה לכם שלא תעשו בבתיכם צורת צלם השמש, והייתם עושים אותו באחורי הדלתות, חציו בדלת אחת וחציו בדלת אחרת, באופן שכשהדלת נסתמה היה הצלם שלם, ואז הייתם משתחווים ומקטירים לו, וכשבא אדם לחפש ופותח הדלת היה מוצא חצי הצלם ולא היה מחשיבו לייסרו עליו. ומוכיח הגדול הוא זכריה שהרגתם בתוך בית המקדש, ואנו מי שהורג נפש - נצול בבוא אל מקדשנו הוא בית תפילתנו! שמעתי שאתם אומרים בבית תפילתכם: יעמוד השם הטוב המעולה! ומה טוב היה לכם אם תאמרו: יעמוד השבוי הגולה הנמאס מכל עם! ואז יכנע לבבכם. ואני מצייר מצבכם, והוא כזקן חלש שכהו עיניו מראות, ורפו ידיו, ורתת ברגליו, ונפלו שניו, שאילו היה הקבר פה היה צווח לקרוא לו, ואיך תאמרו "השם הטוב" ואתם אבדתם השם הטוב עם הממון הרע, והוא האונאה והרבית? היזהרו, כי אתם מקבצים הממון מעט מעט, ואולי יחד ייקחוהו עמים! היזהרו, כי אפיפיור אחד אני, ואם יקומו עשרת אלפים אנשים מהמון העם בחרב פיפיות בידם הם עשרת אלפים אפיפיורים. אז התחילו השלוחים לבכות. אמר להם האפיפיור: אתם בוכים על שלשוני משולחה, ולא תראו כי מעשיכם משולחים יותר ויותר. השיבו השלוחים: אנו בוכים, לפי שהאיש אשר מזלו רע הבכיה שמחה ונחת רוח היא לו, והנה הכומר הזה מזרענו הוא, והבאיש את ריחנו, ואינו מרחם עלינו, ואנו נמשלים לעוף אשר נשכתו חיה בשיניה ודרסתו ברגליה וקרעתו בציפורניה. הכומר מצטרף לויכוח בואו לדתנו ותחיו, אתם הדורסים את אחרים! השיבו השלוחים: נתאמת אצלך שתלך לגן עדן? השיב הכומר: כן אני חושב. אמרו השלוחים: אם כן, רצוננו לגיהנום ולא נשב עמך בגן עדן. אז הכומר כעס מאוד. ואמר לו האפיפיור: זה שכר מי שנותן עצה למי שאינו שואל אותה. ונניח זה ואשאל אותך על מה שהיינו בו: מהו זה שאומרים היהודים: אתם קרויים אדם ולא אומות העולם? וכי צורתם נכבדת מצורתנו או גבורתם מגבורתנו? השיב הכומר: וכי זה השיבוש לבד אומרים התלמודיים? הנה כל פירושיהם בדברים יוצאים מן השכל והטבע, וזה ימים ראיתי שכתבו התלמודיים, שראוי לשום נר בקרקע הבית שמת שם מת, ואמרו שהטעם הוא שכאשר תרצה הנשמה לשוב אל הבית שיאיר לפניה הדרך, וכי הנשמה אשר היא עצמה עצם האורה לאור נר גשמי היא צריכה? ועוד אחר שיצאה כלום שבה אל הגוף? שנית ראיתי, שכשחוזרים מבית הקברות עוקרים עשבים ועפר וזורקים על ראשם, ואומרים כי זה להבריח מלאך המוות, וכפי הטבע מה התייחסות לזה עם זה? שלישית: אמרו, שהמת שומע כל מה שיאמר עליו עד שיקבר, והנה מבואר שאם נאבדו החושים אין שם ראיה ולא שמיעה. רביעית: אמרו, כי יונתן חכם שלהם כשהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח היה נשרף, ואם היה יסוד האש בעצמו לא יוכל לשרוף עד היותו קרוב אל הדבר הנשרף, וכל שכן שהדבור ישוב לאש וישרוף הרחוק. אמר האפיפיור לשלוחים שישיבו הם. תשובת השליח החשוב: לראשונה שאמר הכומר שכתוב בתלמוד שישימו נר בקרקע בית המת, אפשר חלום חלם, ואינו אלא מנהג קדום, והיה כדי לדחות אמונת הכישוף, אשר אמרו שהשונא אשר ירצה לצער המת שישים נר בקרקע ביתו, ולכן לא ישימו נר בקרקע בית המת. ואנו לנגד אותה סברא, והיא סברת עם האמורי, נשים הנר בקרקע הבית. על השאלה השניה שנהגו לעקור עשבים ובקצת מקומות להרים העפר - הלא הוא לנחם אבלים כי ירמוז זמן התחייה, שנאמר בה (ישעיה כ"ו י"ט): "הקיצו ורננו שוכני עפר", ונאמר (תהילים ע"ב ט"ז): "ויציצו מעיר כעשב הארץ". טעם שני לעורר הלבבות ולשבר גאוות אדם, וירים העפר לומר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", והעשב הוא רמז לאדם שאמרו קדמוננו: בני אדם כעשב השדה הללו נוצצים והללו נובלים! ועל השלישית קבלנו, שהנשמה אינה חוזרת למקומה אשר בשמים עד שיקבר הגוף, שכן אמר שלמה (קהלת י"ב ז'): "וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב", והנה כיון שהרוח יוצא ראשונה ואחר כך קוברים את הגוף, היה לו לומר "הרוח תשוב אל אלוקים וישוב העפר", אלא רמז שהרוח אינו שב למקומו עד ששב העפר אל הארץ כשהיה, והוא קבורת הגוף. ולכן אותה נשמה עדיין יודעת ענייני העולם הזה, משל לישן וחולם חלום. ולכן אנו אומרים בצדיקים "כד דמך פלוני" אשר רמזו שמיתת הצדיקים כמו שינה. ועל הרביעית שאמרו, שכל עוף פורח נשרף, רמוז שכל דעת משובשה הפורחת בשכל הייתה נשרפת כשהיה החכם ההוא עוסק בתורה, רצה לומר שהיה משיג האמת ודוחה השקר. אמר האפיפיור: היטיבו השלוחים אשר דברו, ואתה הכומר כי נתארך הזמן שבאת לדתנו שכחת העניינים. אמר הכומר: ואיך שכחתי - וזה שלושה ימים ראיתיו בספר שלהם? אמר האפיפיור: זה הייתי מבקש! ומה לך לחפש ספרי היהודים? אלא שעדיין יש בלבך דת יהודית, ולולי כתר הגלחות שבראשך הייתי מצווה לשורפך, אבל לא תוסיף עוד ראות פני. סיום הויכוח מה שאלתם? והשיבו השלוחים: תדע אדוננו, כי שופטי ארצנו צוו שנשיב הרבית מכמה שנים, ולזה צריך שנמכור את בנינו. השיב האפיפיור: כבר אמרתי לכם דעתי, ומכל מקום כיוון שבאתם לא תשובו ריקם, לכן יפרעו לכם החצי, משל לזה שאם הם עשר שנים יפרעו חמש. השיבו השלוחים: דבר אדוננו טוב אם ישאר לשבועתנו. אמר האפיפיור: טוב הוא בלי ספק כי תשבעו שהיו ארבעים שנה כדי שיפרעו העשרים, ועל מה שהשביע לכם אלוקיכם לא עמדתם - ואיך תעמדו במה שישביע לכם הנוצרי? כשראו השלוחים שאין עוד תקנה בזה, שבו לשאלה השניה ואמרו: יש לנו בית תפילה סמוך לבית תפילת הנוצרים, והם באו לגבולנו, כי בניננו קדם, והמלכה עברה דרך שם ולעגה על הסמיכות, ואמר לה יועץ שלה: גבירתנו המלכה! זה כמה שנים יושבות כשתי אחיות לא דברו מאומה רע זו לזו. והשיבה המלכה: כיוון שכן ישבו יחדיו עד זקנה! ועתה גוזר השופט שנסתור הבית. השיב האפיפיור: הדין עמו ולא עם המלכה, כי איך תשבו סמוך לפתח משיחנו, ואתם אומרים עליו נאצות? לכן סתרו מהרה הבית. השיבו השלוחים: אם תצוונו המלכה - נסתור. אז כעס האפיפיור, צווה להגמונים בכוח חרם שיסתרו, וכן שישיבו הרבית על פי השופטים. סיום מן הדברים האלה יקחו תוכחה שלוחי עמנו השלוחים למלכי אדמה, שיעיינו מאד ביוצא מפיהם, ואל יחשבו שהם עומדים בפני חכם שלהם אוכל לחמם, שאף על פי שהוא לחם שמים הוא מורכב על לחם עצבים. ואמרו קדמוננו, שכיוון שחכם נהנה מעם הארץ וההרגל שיש ליהודים עם מנהיגיהם גורם לאבד דרך מוסרם. וכאשר נסתלק מעלינו המנהיג האמיתי נשארנו בלי הנהגה ודעת, כל שכן המבוכות והגלות שלא הניחו מידה טובה. וכבר דאג המקונן הגדול על זה ואמר (איכה ג' ב'): "אותי נהג ויולך חשך ולא אור", רוצה לומר: בהתחלת זמני נהג השם אותי, ובאחרונה אשר אחרית לאיש שלום הנה אחריתי "ויולך", שמו שיוליכו הסוס והפרד, לכן מה שיש לי היום יקרא חושך, ולא אומר שבהתחלתי היה לי אור, שכיון שלא היה זה באחרית יאמר כי אינו אור, ואילו היה להפך שאותי הולך ואחר כך נהג, הייתי אומר שבאחד מהזמנים היה לי אור, ועל הצרות אמר (איכה ג' ג') "אך בי" ולא באומות העולם "ישוב" להכות ומחדש מכות, וזהו "יהפוך", ומחשבת זו (איכה ג' ד') "בלה בשרי ועורי" היה לו להתחיל מן העור ללכת לצד פנים או מן העצמות ולצאת לחוץ, אבל רצה שהנגע עומד באמצע והוא בבשר, ופעמים יוצא לצד חוץ, וזהו אומרו "ועורי", ופעמים נכנס יותר בפנים, וזהו "שבר עצמותי". ואשוב לעניין ואומר, כי ההרגל אשר לנו עם שופטינו וחכמינו גרם לשלוחים להיות נכשלים, ולא הועילה חכמת דון שלמה להצילו ממכשול ולא בינת חבירו. וכבר אמר החכם, כי האדם ראוי שירגיל בביתו מה שהוא צריך לעשות בשוק, שאם יתנהג בביתו בדברי נבילה ופחיתות אותו הרגל יביאהו לעשות כן ברחוב העיר. ואפשר שלזה אמר: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש! כלומר, במקום שאין אנשים שיראוהו גם שם ישתדל להיות איש חשוב, ושם ילמוד מה שראוי לעשות בשוק או לדבר. ועל הכל ראוי שנאמר, כי לפעמים מעוט הזכות מכשיל השליח, שכן נאמר בנבואה (ישעיה מ"ד כ"ה): "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", וכשיש זכות במשלחים הא-ל ישים בפי שלוחים מה שראוי לדבר, ולא לחינם אנו מתחננים ביום האדיר: "היה עם פיפיות שלוחי עמך!" |
