אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

מקורות לפרק



דף פג

הנהו שקולאי דתברו חביתא - של"ה דף נה. (י' דברות, מאמר ז' ח"ב)

הנהו שקולאי דתברו חביתא - אלשיך על משלי ב, כ

הנהו שקולאי דתברו חביתא - פירוש עין יעקב על ב"מ פג (במהדורה של ה' כרכים, דף 38)

הנהו שקולאי דתברו חביתא - בינה לעתים, תשובת השנה, סוף דרוש ג' לשבת תשובה (פז)

הנהו שקולאי דתברו חביתא - גר"א על משלי ב, כ ועל אדרת אליהו, דברים א, יב

הנהו שקולאי דתברו חביתא וכו' למען תלך בדרך טובים- [צ"ע מדוע רבה בר בר חנה לא נהג כך בעצמו, בלי שיאמרו לו? אלא תמיהתו היתה שראוי לאדם לנהוג בחסידות, ולא שבית דין יגזור עליו! ולמה לקח גלימייהו? אלא הוא חשב להחזיר להם אח"כ אחרי ההפצרה ממנו, רק רצה להגן על עצמו לבל ידרשו ממנו שכר עבודה (שלא בוצעה)] - בן יהוידע

דינא הכי? – [היה מוטל עליו להבין בעצמו] - ספר חסידים, קנג

דינא הכי? - של"ה, תחילת פ' מטות וכן בתחילת ספרו, י' מאמרות, מאמר ז' תחילת ח"ב (55)

דינא הכי? - חיד"א, דברים אחדים, מהד' יהדות, בני ברק, שנת תשמ"ו, דף תכ"ד
"למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ) - מראית העין

"למען תלך בדרך טובים" - [מתרץ למה לא הביא פסוק מהתורה, "אשר תעשון", זה לפנים משורת הדין] - דברי שאול

"וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ) – [מדוע חשוב לדרשתם של חז"ל שזה מופיע באותו הפסוק של "למען תלך בדרך טובים"] – מהרש"א

עוה"ז דומה ללילה – [ראוי שהרשעים ימשלו כאן, כי אין עוה"ז אמיתות המציאות] - אגדות ג' 30

עוה"ז דומה ללילה - תורת חיים

עוה"ז דומה ללילה – [רשעים דומים לחיות היער] - בן יהוידע

"בו תרמוש כל חיתו יער" (תהלים קד, כ), אלו רשעים שבו שדומים לחיה שביער – ר' ירוחם ממיר, דעת חכמה ומוסר, ח"א שיחות יא-יב, עמ' כז, לא

"בו תרמוש כל חיתו יער" (תהלים קד, כ), אלו רשעים שבו שדומים לחיה שביער –
אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו [בעולם הבא] מדור לפי כבודו –

יצאו צדיקים לקבל שכרם, "ולעבודתו עדי ערב" (תהלים קד, כג), במי שהשלים עבודתו עדי ערב – [כפי פשוטו, עת מיתתו של האדם נקרא "ערב". ולפי הדרוש ענינו עריבות ועונג שיש לצדיק כשעובר לעולם האמת] – מהרש"א

"ולעבודתו עדי ערב" (תהלים קד, כג), במי שהשלים עבודתו עדי ערב – [כלומר שלא היה תוהא על הראשונות (קידושין מ ע"ב), וגם לא נתעצל לעת זקנותו במלאכת שמים] – נ"ל המלקט

פגע ביה ההוא כובס – [זה אדם שהיה חוטא וחזר למוטב] – אגדות ג' 31

חומץ בן יין – [אין כוונתו כפירוש רש"י, אלא שלא נהג חסידות כמו שאביו נהג, כי אביו היה מבטל הרבה גזירות רעות מישראל] - בן יהוידע

קוצים אני מכלה מן הכרם – [צ"ע הרי עיקר כוונתו של ר"א היה שתופש הגנבים לא יטעה ויקח צדיקים יחד עם הרשעים כמו שאמר לפני זה "דלמא שקלת צדיקי"? אלא ענה לו על מה שקרא לו "חומץ בן יין"] – מהרש"א

קוצים אני מכלה מן הכרם – [כי אמרו חז"ל "כל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם" (תוספתא, סוטה, תחילת פרק י). ואיבודם הוא הבאת טובה בעולם. ושאלו "מאן רשעים"? וענה רב יוסף: גנבי (סנהדרין קיג ע"ב)]

קרי עליה "שומר פיו ולשונו שומרת מצרות נפשו" (משלי כא, כג) – [רש"י מפרש שמוסב על הכובס, ומהרש"א מפרש שמוסב על ר"א] – (עיין פירוש הרי"ף)

על ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערהע מאורסה – [צ"ע היה כבר רשע על מעשה שלו, ומשום מה להזכיר את בנו? והתשובה על כך] – מהרש"א

שישו בני מעי, ומה ספקות שלכם וכו' מובטח אני שאין רמה ותולעה – [כיון שהוא דבק במציאות האמתית, עד שאין בו ספקות, הוא רחוק מההעדר וגם גופו ישכון שאנן] – אגדות ג' 31

שישו בני מעי – [כלומר הלב והכליות, כדאמרינן בברכות (סא.) "כליות יועצות והלב מבין" והם הנקראים "בני מעים" (שו"ע יו"ד סי' נב)] – עיון יעקב

שאין רמה ותולעה שולטת בכם – [צ"ע משום מה לא הזכירו את ר"א יחד עם שבעה שלא שלטה בהם רמה (בבא בתרא יז ע"א) והישוב לזה] – מהרש"א

מפקי מיניה דקולי דקולי – [לא היה זה במוחש, אלא במהות השכלית] – אגדות ג' 31

מפקי מיניה דקולי דקולי – [זהו לא כפשוטו אלא גוזמא] - בן יהוידע

דף פד

הוה עייל בקרא דתורא – [מדובר כאן על מהות רעיונית, ולא במוחש] – אגדות ג' 31

הוה עייל בקרא דתורא – [זו היא לשון גוזמא] – בן יהוידע, סוף ד"ה הוו מפקי מיניה דקולי דקולי

כרסם גדול משלהם, אהבה דוחקת את הבשר – [חז"ל כאן דחו לסברת הפילוסופים שחוש המישוש חרפה היא לנו. אלא אהבת איש ואשתו הוא דבר קדוש ונכבד] - באר הגולה 92-94 (באר ה); אגדות ג' 31

כי כאיש גבורתו -

אהבה דוחקת את הבשר – דברי שאול

אל תען כסיל כאיולתו? שלא להוציא לעז על בניהם -

אבריה דר' ישמעאל בר' יוסי – [פירושו, מנת אכילתו] – תלמיד הרי"ף ודבריו הובאו ב"בן יהוידע", והביא לו ראיה מהגמרא בסוכה (מד:) "אברויי אילני" ופירש הערוך (ערך: אברויי) מניחין זבל תחת האילנות כדי להברותן, כלומר להאכילן, כמו "להברות את דוד" (שמו"ב ג, לה)] – בן יהוידע

אבריה דר' ישמעאל – [פירוש המלה: מקום הקיבורת של זרועו. וכן הוא בברכות ס: אפחית בי באני... בחד אבריה] - ריטב"א

אבריה דר' ישמעאל – [כל הסוגיא מתבאר ע"פ סודות הספירות העליונות] - אגדות ג' 32-34

אבריה דר' ישמעאל וכו' – [כל האמוראים המנויים כאן דבריהם מכוונים לרמזי תיקוני הספירות העליונות] – ר' צדוק, תקנת השבין, עמ' 95, פ"י

אנא אשתיירי משפירי ירושלים - פרי צדיק (חלק חמישי 162, נצבים, ט"ז)

אנא אשתיירי משפירי ירושלים - [נקי מפגם הברית] - פרי צדיק (ח"ג 156 קדושים סי' יב; חלק חמישי 202 ר"ה סי' יד)

האי מאן דבעי מחזי שופריה דר' יוחנן -

דבעי מחזי שופריה דר' יוחנן, רומנא סומקא – [מדת הדין] - פרי צדיק (ח"ד 122 ר"ח תמוז, ד')

שופריה דיעקב – [מדובר על יופי רוחני] - תפארת ישראל, 160 (נב); גבורות השם, 312 (סז); נצח 90 (טז); דרך חיים 144 (פ"ג, חביב אדם); אגדות ג' 35

שופריה דיעקב - מהרש"א בבא בתרא נח ע"א ד"ה הכל בפני שרה

שופריה דיעקב - תורת חיים

שאני ר' יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה – [רש"י פירש שלא היה לו זקן, אבל מהרש"א חילק בין יפה מראה (גוון העור) לבין יפה תואר (חיתוך אברים) וזה מה שלא היה לו] – (אמר המלקט: אבל מפורש כמו רש"י בשבת קנב ע"א "הדרת פנים, זקן")

ר' יוחנן הוה יתיב אשערי טבילה, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי –
[הקשה "עיון יעקב", והרי ע"פ תענית (ז:) זהו חסרון להיות יפה, "אי הוו סני, טפי הוו גמירי". עונה "בן יהוידע" לכן הוסיף ר' יוחנן "כוותי" שלא לא לו הדרת פנים (זקן)] – בן יהוידע

דגים שבים מים מכסים עליהם - תורת חיים, בבא בתרא דף קיח

דגים שבים מים מכסים עליהם - אגדות ח"ב 72 סוטה ל"ו

בן פורת עלי עין - קורא באמת, ברכות ס"ק ז'

יוסף לא שלטה בו עין – [כי הוא בא מרחל, בעלת הצניעות] - אגדות ב' 72-73 סוטה ל"ו

אנא מזרעא דיוסף – [ספירת יוסף (יסוד) ממקום נסתר ופנימי] - אגדות ג' 35

מה דגים שבים - תורת חיים

אל תקרי עלי עין אלא עולי עין – [יש לגרוס "עלי עין", כלומר בואי למקום אחר ואל תזיקני] – רבנו חננאל (וכן משמע ברש"י על סוטה ל"ו)

אל תקרי עלי עין אלא עולי עין – [כדבר ביושב גבוה יותר מן העין ולכן אין לעין שליטה עליו] – רבנו גרשום (וכן פירש רש"י כאן)

אל תקרי עלי עין אלא עולי עין – [כלומר כל מה שמעיינים להם בעין רע לא יזיקם אלא אפילו מועיל להם ומעלה אותם ביותר] – ערוך, ערך "על"

אל תקרי עלי עין אלא עולי עין - קורא באמת, ברכות, פסקא ז'

עולי עין – [לשון "תעלה" ורפואה] - מהרש"א

עולי עין – קורא באמת , ברכות, פסקא ז', אל תקרי

שוור לירדנא, בעי למיהדר ולא מצי – [תורה מתשת כחו של אדם (סנהדרין כו ע"ב). לא רק הלימוד אלא גם בקבלת עול הלימוד] - גר"א (רות א, יח)

שוור לירדנא, בעי למיהדר ולא מצי – [מה שאמר לו "חילך לאורייתא" כוונתו לכח יצר הרע. והתורה מתשת כח זה] – מהרש"א ד"ה חילך לאורייתא (נ"ל המלקט: פעמים שתאוותו של גיבור הגוף היא להפגין יכולת גופנית כדי להוכיח עליונות על אחרים, או יכולת מצויינת. אבל כאשר קבל עליו עול תורה, פחתה אצלו יצר זה וכבר לא היה יכול להתמודד נגד גלים גועשים של הירדן)

שוור לירדנא, בעי למיהדר ולא מצי – [כי עניני הגוף כבר לא מעניינים אותו. וכמו חייל אם אינו מאמין בתפקידו, אין לו עז למלא תפקידו] – הרב יעקב ניימן, ראש ישיבת אור ישראל, פתח תקוה, "דרכי מוסר", פ' ויצא, ד"ה ויגל את האבן)

לסטאה בלסטיותיה ידע – [כל הסוגיא קשה היאך מותר כך להלבין פנים. אלא ודאי ר' יוחנן לא כיוון לכך. אלא כדי להורות הלכה צריכים ב' ידיעות. ידיעת חכמת התורה, וידיעת מציאות העולם ("חכמת הנסיון"). בענין מתי הסכין מוכן למלאכה ידע ריש לקיש יותר, ור' יוחנן הודה לו. אבל ריש לקיש נפגע מעצם ההזכרה, כמ"ש "דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה, לא לא לימא ליה לחבריה זקיף ביניתא" (בבא מציעא נט ע"ב) וכל שכן שמשמע שר' יוחנן מטיל מום בחלק חכמתו של ריש לקיש ורק משבח נסיון החיים שבידיו. ולכן ענה "מאי אהנית לי", כי גם בתחילה היה ר"ל נקרא "חכם" וכדברי התוספות. ור' יוחנן הקפיד על זה כי כבר שכח ר"ל חכמתו של שנות קדם, ואם לא מה שבא לשמוע מר' יוחנן כעת היה אבוד. ור' יוחנן לא מחל כי חשב דברי ר"ל כחוטא בין אדם למקום, שהוא מבזה תורה ששמע מר' יוחנן. אבל באמת לא זה כיוון בפנימיות מחשבתו לדברי עלבון וכן לא זה] - אור הישר

ר' יוחנן, מאי אהנית לי – [כיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו, לא נחשבת לו כהנאה] - אגדות ג' 35

ר' יוחנן, מאי אהנית לי - ר' צדוק, תקנת השבין 82-83; 94-98; צדקת הצדיק, קיז

ר' יוחנן, מאי אהנית לי – [ביאור הויכוח] - בן יהוידע

ר' יוחנן, מאי אהנית לי – חלק מתפקיד השימוש בחרב הוא לצחצח אותו ולהבריק אותו כדי להפחיד את האויב עוד בטרם מגיעים אליו. זה מה שטען ר"ל. אבל דחה דבריו ר' יוחנן הרי בשאר הברייתא הוזכרו גם מגל יד ומגל קציר, ובשביל מה לצחצחם? ובזה מדויק הלשון "לסטים בלסטיותיה ידע" שסברת ר"ל הוא רק לעניני ליסטאות בלבד, ולא היה לך לחלוק על רבותינו. ועל זה הגיב ר"ל הרי טוב לו לאדם לחוות סברת עצמו, למרות שלא הוזכר ע"י רבותינו וכו'] – דרך הישר, הובא ב"חידושי הגאונים" בגליון "עין יעקב" השלם
ר' יוחנן, מאי אהנית לי – [יש כאן מחלוקת עקרונית. ר"י למד מן מסורת הדורות, "ויעל עשנו כעשן הכבשן" (שמות יט, יח), ולכן רמז גמר מלאכה בהיכר "משיצרפם בכבשן", ור"ל למד מן מאורעות החיים השוטפים כמים, "משיצחצחם במים", והוא היה סבור שגם בזה "רבי קרו לי"] - מו"ר ר"ש דביר

התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי – [כוונת ריש לקיש כמו שאמרו התוספות שלמד דין זה בצעירותו, עוד בטרם נהיה לסטים. ור' יוחנן לא הבין כוונתו, וחשב "התם" בעת שהיה לסטים] – מהרש"א

חלש דעתיה דר' יוחנן, חלש ריש לקיש - [יופיו של ר' יוחנן הוא ענין מליצה להדר היופי הרעיוני של כל מושג, עיין מהר"ל (אגדות ג' עמ' קפח-קפט) שר' יוחנן היה באמצע בין רב לשמואל, בכל התפארת. אבל ר"ל היה מעיין גדול "עוקר הרים וטוחנם זה בזה" (סנהדרין כד.) ולכן גם בסוגייתנו מקשה על דברי ר"י כ"ד קושייתא. כאשר ר"ל לא קבל מרותו של ר"י המייצג את הרעיון הפנימי, ונטה לשאלות מחודדות, נפרדה החבילה וכבר לא יוכלו ללמוד יחד וליצור יחד. בעיה זו מתלווה לישראל עד עידן הגאולה. "הדרת פנים" דלא הוה ליה, כלומר ר' יוחנן לא הצליח להסביר יופי זה לכל כלל התלמידים, להראות לו "פנים"] – מו"ר ר"ש דביר

אתאי אחתיה קא בכיא - [לא היה זה במוחש, אלא לפי מה שראוי להיות] - אגדות ג' לה

אתאי אחתיה קא בכיא – [מדת עונש על חוסר כבוד התורה, ערך על-טבעי] - שיעורי דעת (טלז) ח"ב דף קע"ו

הוה מקשה לי כ"ד קושייתא ופריקנא ליה כ"ד פירוקא – [מספר כ"ד הוא גוזמא] – ערוך, ערך עשר (אחר ערך: עסק); תורת חיים (הובאו דבריו ב"ענף יוסף") הביא סימוכין לזה
הוה מקשה לי כ"ד קושייתא ופריקנא ליה כ"ד פירוקא – [המספר הוא מדויק] - עיון יעקב; אהבת איתן (נדפס ב"עין יעקב" השלם)

שף דעתיה מיניה - [מדוע לא התפללו חכמים להבריא דעתו?] - ר"ח שמואלביץ (ח"ג יג)

ר"א ברשב"י, אחי ורעי – [קבל עליו יסורין למען כל כלל ישראל] – מדרש קהלת רבה פרשה יא, פסוק "תן חלק לשבעה"

ר"א ברשב"י, אחי ורעי – [קרא להם "אחי ורעי" כי גם הוא עצמו ממדת הדין] – רמ"ע מפאנו, גלגולים, ערך ש (ג)

ר"א ברשב"י, אחי ורעי - אגדות ג' 36

ר"א ברשב"י, אחי ורעי – [קרא להם "אחי ורעי" כי היו יסורין של אהבה. ולכן ציוה עליהם להסתלק ממנו, כי יסורים של אהבה אין בהן ביטול תורה] – מהרש"א

שיתין משיכלי דמא – [סגולת מספר ששים] – אגדות ג' 36

שיתין משיכלי דמא – [כך דרך הגמרא להשתמש במספר ששים בכל מקום] – מהרש"א

שיתין מיני לפדא - סידור ר"י עמדין דף 123 (ברכת המזון, כוס של ברכה)

שיתין מיני לפדא - תורת חיים

יהיו כולם זכרים – אגדות ג' 36

אגנין בעיליתיה – [צ"ע הרי אסור להלין את המת? אבל כאן הותר כי היה לכבודו] - אגדות ג' 36

אגנין בעיליתיה – [צ"ע הרי אסור להלין את המת? אבל כאן הותר כי טעם קבורה משום בזיון המת, והוא הרי הובטח שלא ישלוט בו רמה ותולעה. לכן מותר לא לקבור אותו. ועוד היתר יש שהלינו משום כבודו, כילא יעסקו בו כמו שצריך] – מהרש"א

שמעי בזילותא דצורבא מרבנן – [אין שום חטא שגורם הפסד גדול כמו הפוגע בכבוד חכמים. כי השכל נקרא אור, והמתנגד אל השכל [של החכמים] מתנגד אל המציאות, ועושה את עצמו בלתי נמצא ונעשה נעדר] – אגדות ג' 37

דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר בר"ש בעיליתיה, לא סליק חיה רעה למתייהו – [ר"א היה פוסק את הדין בלי להשביע אחד מבעלי הדינים, והרי אמרו באבות (פרק ה) כי בעון שבועת שוא חיה רעה באה לעיר, ולכן כאן ניצולו] – מהרש"א

דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר בר"ש בעיליתיה, לא סליק חיה רעה למתייהו – [רמזו להם בזאת מן שמים כי עשה ר"א טוב במה שמסר גנבים להריגה, כי הם נמשלו לחיות כמ"ש "ולאו כחייתא מתלי?" (ב"מ פג ע"ב)] – בן יהוידע

אשכחוה לעכנא – [בא לרמוז כי צדיק זה לא מת בחטאו כי אם בעטיו של נחש] – מהרש"א
עכנא פתח פיך - תורת חיים

כי הוו יתבי רשב"ג ור' יהושע בן קרחה אספסלי וכו' חשביתו לי כוותיה – [דברים אלו הם של ר' אלעזר, ולא של רבי, לפי החיד"א (מראית עין" החולק על מהרש"א בזאת) ולא הקפיד מחמת גאוה, אלא כוונתו לשם שמים שיהיה דבריו בהלכה נשמעים בבית המדרש, ויטו אזניהם אליו] - בן יהוידע, ד"ה ודע דאע"ג דר' אלעזר

חשביתו לי כוותיה – [לא שהצטער על עצמו, אלא על בני בית המדרש שלא מבחינים מה בין קודש לקדש קדשים, כדלעיל "כלי שהשתמש בו קודש, ישתמש בו חול?"] – מו"ר ר"ש דביר
שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל – [כלומר אפשר שהוא התחדד ממה ששמע אצל אביו, ואתה לא היית לדעת ככה כי שמעת רק ממני. ועוד יש לפרש שאתה כמו ת"ח בן עם הארץ שמקשה בכל דבר כדי להתפאר] – מהרש"א

דף פה

אמר רבי, חביבים יסורים – [יסורין של ר"א בן רשב"י הם מאהבה, ושל רבי הם ממדת הדין] - אגדות ג' 37-38

אמר רבי, חביבים יסורים - תורת חיים

אמר רבי, חביבים יסורים - ר"א דסלר, ח"ד 201

על ידי מעשה באו - תשובות הגאונים, הרכבי, סי' שע"ה

דההוא עגלא וכו' זיל לכך נוצרת – [ביאור משום מה נענש על אמירה זו] – מהרש"א

אהורריה דרבי עתיר משבור מלכא – [כי מצד צפון בא העושר] – אגדות ג' 38

שמע קלייהו תלתא מילי – [אין הדבר במוחש, כי אם במהות השכלית] – אגדות ג' 38

הואיל ומרחם, נרחם עליה –

כולהו שני [שנים] יסורי דר' אלעזר, לא שכיב אינש בלא זמניה – [ממדת אהבה] - אגדות ג' 38

כולהו שני [שנים] דיסורי דרבי, לא אצטריך עלמא למיטרא – [ממדת הדין] - אגדות ג' 38

כולהו שני [שנים] יסורי דר' אלעזר, לא שכיב אינש בלא זמניה וכו' כולהו שני [שנים] דיסורי דרבי, לא אצטריך עלמא למיטרא – [ביאור כיצד זכה ר"א לשכר כזה, ורבי לשכר כזה] – מהרש"א

קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא -

חכים עבדו יתך, וגולתא דדהבא פרסו עלך – [מותר למטיב עם חברו להזכיר לו זאת אם רואהו מתנכר, כדי לביישו ולהוכיחו] - מאירי

פרי צדיק, ולוקח נפשות חכם – [אי אפשר לקחת נפש, אא"כ מלמדים אותו חכמה] - אגדות ג' 38

ולוקח נפשות חכם – [מדוע אמר "נפשות" בלשון רבים] – מהרש"א

זה היה בצער מערה –

איקלע רבי לאתריה דר' טרפון. אמר להו יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? אמרו לו בן אין לו, בת יש לו [מפרש רש"י: "שהיה רגיל לומר 'אקפח את בני' כשהיה נשבע"] – [ענין זה נרמז בשמו, כמו שהיה ר' מאיר דורש בשם (יומא פג ע"ב) טרפון: טורף ן' (בלשון הקדמונים ן' הוא נין ובן). ובחייו היו לו בנים, אבל מתו בחייו] – בן יהוידע
אי הדרת בך יהיבנא לך ברתאי – [צ"ע מדוע לא אמר כן לבנו של ר' אלעזר? ג' תירוצים על כך] - בן יהוידע

שלא יאמרו, בשביל זו חזר זה – [הקשו התוספות, למה לא חשש ריש לקיש לכך כשלקח אחותו של ר' יוחנן? עונה "בן יהוידע" כי שם אמר זאת בינו לבינו, וההמון לא שמע כי מפני כך חזר בו. ועוד תירוץ נוסף] - בן יהוידע (וכן ד"ה אי נמי)

המלמד בן חברו תורה – [המלמד לבן שלו השייך לו, אינו מוכח שזו פעולה שכלית. אבל המלמד לבן חברו, שאינו שייך לו, זו היא פעולה שכלית] - אגדות ג' 39 ג' פסקאות; נתיב א' 34 (תורה, ח)

המלמד בן חברו תורה וכו' שנאמר "אם תשוב ואשיבך, לפני תעמוד" (ירמיה טו, יט) – [אמר המעתיק: צ"ע כיצד רואים בפסוק זה שמדובר על המלמד תורה לבן חברו? אלא דרשה זו מוסבת על המשך הפסוק: "ואם תוציא יקר מזולל, כפי תהיה". ובעוד כמה מקומות בגמרא הביאו רק מקצת הפסוק וסמכו על הלומד שיודע שאר המשך הפסוק]

וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו – [טבע הדברים שהבן הוא דומה לאביו. וכאן המלמד עם הארץ שינה טבעו גזירת הטבע, ולכן שכרו שגם הוא ישנה גזירת הקב"ה] – מהרש"א

הוא ובנו ובן בנו ת"ח, אין תורה פוסקת מזרעו – [כי התורה בא מהעולם העליון, דרגא שלישית (עולם הכסא, עולם הגלגלים, עולם שלנו) וזהו ענין ג' קדושות שאומרים ביוצר של ק"ש] - אגדות ג' 39

הוא ובנו ובן בנו ת"ח – ר' צדוק, רסיסי לילה, כא

הוא ובנו ובן בנו ת"ח – תורת חיים, ד"ה מכאן ואילך תורה מחזרת

אמר ר' ירמיה תורה מחזרת לאכסניא שלה - ספר חסידים, קנ"ו, שע"ד

תורה מחזרת לאכסניא שלה – [אבל אם בעל אכסניא מראה רוע פנים לאורח, ודאי שלא ישוב אליו עוד. כן אם הנין מבזה לתורה, אין ההבטחה מתקיימת] - רוח חיים, פ"ב, התקן עצמך ללמוד תורה

תורה מחזרת לאכסניא שלה – [הבטחה זו היא לא תתקיים אם תורת האב היא מהשפה ולחוץ, אין לו תורה בשלימות ואין לו ההכרה כי תורתו היא מהקב"ה] – ר' צדוק הכהן, רסיסי לילה, פסקא כא 26

רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא וכו' יתיב מאה תעניתא אחריני וקריוהו לא ימושו מפיך – [טעם של מספר ארבעים ושל מספר מאה] – מהרש"א

ר' זירא סליק לא"י צם מ' תעניות דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא ניטרדיה – [ביאור מפורט מה בין לימוד תורה בחו"ל ללימודה בא"י] - נתיב א' 54 (תורה, תחילת פרק יג)

דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא ניטרדיה – [אפשר כי היו אז מפלפלים דוגמת חילוקים שבדור הזה, בפלפול של הבל כל אחד מכוין לדחות את חברו, ועי"ז לא סלקא להם שמעתתא אליבא דהלכתא] – מהרש"א

דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא ניטרדיה – [לא התפלל שישכח חלילה גוף התלמוד, אלא את סדר לימודם, המביא לידי כך שיריבו זה עםזה, וכל אחד נכנס תוך דברי חברו, ומקשה שאלות עוד בטרם התיישב לבו במה שאמר הראשון. וכיון שהורגל ר' זירא מזה בצעירותו, והרגל נעשה טבע, צם כדי שה' יסייע בידו לשכוח אופן זה של לימוד. כיבא"י אע"פ שאחד רואה קושיות על דברי חברו, אינו ממהר להקשות עליו; אדרבה משתדל למצוא להם דברי סיוע] - בן יהוידע

שגר תנורא יתיב בגויה – [לא היה זה במוחש כי אם במהות השכלית] - אגדות ג' 39

שגר תנורא יתיב בגויה – [רבי זירא היה בתכלית הענוה וחשב על עצמו שהוא רחוק מהשלימות. לכן בחר לעצמו סיגופים כדי להתיש כוחות הגוף. מפני חשד עצמי זה כינוהו חבריו "קטינא" שהיה מקטין את ערכו, כמו שדרשו על "יקטן" (בראשית רבה ו, ד) שהיה מקטין את עצמו. הביטוי "חריך שקי", כי הגוף הוא כמו בסיס ורגל אל הנשמה. והיה יושב בתוך תנור מחומם (תוספת המעתיק: ולאו דוקא לוהט, אלא חם מאד) כדי שאי נוחות שזה גרם לגופו תדכא ממנו כל נדנוד גאוה ותאוה. אבל חבריו התנגדו לשיטה זו של סיגופים, וזהו הנקרא "יהבו ביה רבנן עינא". הסבר זה דומה להסבר של שו"ת חות יאיר (סי' קנב) על ביקורתו של רבי אבהו נגד ר' זירא עצמו על שיטתו זאת עיי"ש] – עין איה, ברכות, פרק ז, פסקאות ה-ו

כל תלתין יומין – [טעם למספר זה] – מהרש"א

שגר תנורא יתיב בגויה – [אע"פ שאמרו (חגיגה כז.) שאין אור של גיהנם שולט בתלמידי חכמים, אבל בענוה שלו לא החשיב את עצמו כת"ח. ועוד תירוץ נוסף] – בן יהוידע

על מה אבדה הארץ? – [לא למדו תורה אפילו לא לשמה, ואז נמסרו בידי יצרם הרע ונכשלו בעוונות החמורים ביותר. ובאופן מפורט כיצד דרשו חז"ל את הפסוק] - בינה לעתים, דרוש מד, עת דודים, דרוש ליום שבת קודש, ב' לחג שבועות (רפב-רפג)

על מה אבדה הארץ? - של"ה דף שפח. (פ' ברכה)

על מה אבדה הארץ? - מהרש"א נדרים פא ע"א

על מה אבדה הארץ? שלא ברכו בתורה תחילה – [רצונו של ה' שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמותינו בעצמיות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה וכו'. ואז תהיה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה וכו' ובזה יהיה קישור פמליא של מעלה עם פמליא של מטה (עיין סנהדרין צט ע"ב). אבל עתה שעברו חק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה לארץ כדי שתעלה נשמתם למדריגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה שכינה מן הארץ ועלה למעלה, והארץ נשארה בגשמותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה] – ב"ח על טור או"ח סי' מז ד"ה ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב
ספר "ילקוט הגרשוני" (על נדרים פא ע"א) מבאר דברי הב"ח הנ"ל שאם יש רוחניות הארץ אז היא "ארץ הצבי" (כתובות קיב ע"א) ומתרחבת לקבל אוכלוסיה של מליוני יהודים. אבל אם מסלקים את הרוחניות אז הארץ מצטמקת "ואבדה הארץ".


על מה אבדה הארץ? - יערות דבש (ח"א עמ' רמד-רמו, דרש י"ג)

על מה אבדה הארץ? - צל"ח (לברכות סד.)

על מה אבדה הארץ? - סידור ר"י עמדין, דף 13 (הקדמה, ס"ק ו')

על מה אבדה הארץ? - אמת ליעקב

על מה אבדה הארץ? – [כי יש אנשים הלומדים תורה כדי לחדד את שכלם, כדי שיהיו פקחים וחריפים גם בעניני דעלמא. ובזה אינם לומדים תורה לשמה] - בן יהוידע ד"ה והנה נודע

על מה אבדה הארץ? - ר' צדוק, לקוטי מאמרים 78 מבוא

על מה אבדה הארץ? – [ה' בחר בנו לתת לנו את הארץ, כדכתיב "כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ" (דברים ז, א) וכו' בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (ז, ו). ואנו עם סגולה מפני מתן תורה. "אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה). לכן אם אין לנו כבוד התורה, אין טעם לתת לנו את הארץ]
ע"ע נדרים פא.

ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה (ירמיה ט, יב) – [יש בפסוק זה ג' פרטים שונים. (א) שלא עסקו בהבנת התורה, להבין סברא. כך כותב רמ"ק (אור יקר, כרך ו' עמ' עא, על זהר ח"א דף קפה ע"א) "דהא לא אתגלו ישראל מארעא קדישא אלא בגין דאסתלקו מאורייתא ואשתבקו מינה הה"ד 'מי האיש החכם וכו' על מה אבדה הארץ? על עוזבם את תורתי'. ר' יוסי אומר מהכא: 'לכן גלה עמי מבלי דעת' (ישעיה ה, יג) על זה כתב רמ"ק: "שהעיקר הוא סברא באורייתא כדאמרינן (ברכות ו ע"ב) אגרא דשמעתא סברא. כי גירסת המשנה אינה תורה, אלא העיקר למסבר סברא" עכ"ל לעניננו. [ולכן החכמים והנביאים בזמן החורבן לא הבינו על מה אבדה הארץ, כי ראו כי כולם גורסים בתורה, אבל לא הבחינו שלא למדו על מנת להבין]. וכן כתב הגאון ר' משה זכות (הרמ"ז) בביאורו לבראשית ח"א יב ע"ב (פקודא חמישאה, בנדפס דף רמד) כי "למלעי באורייתא" הוא קריאת התורה וגירסתה; "לאשתדלא באורייתא" הוא העיון וההשכלה בתורה; "לאפשא לה" היא לחדש חידושים. ובזה נבין דברי הגאון ר' ישראל סלנטר ("אור ישראל", פרק יח) שהתלמוד בימינו הוא כמו בחינת מקרא בזמן חז"ל, ולימוד מקרא אצלנו הוא בדרגת לימוד א"ב. ולימוד גדולי הפוסקים אצלנו הוא כמו לימוד המשנה בימי חז"ל. כי אין אנו לומדים על מנת להבין, אלא על מנת לגרוס ("דף היומי" וכדומה). כי העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד ממקומות מפוזרים כדי להבין ולהורות כדת, זאת היא שימוש תלמידי חכמים" עכ"ל. ובימינו נחשבנו שוטים, כדברי רש"י (דברים ד, ט) כי אין אנו לומדים על מנת לא לשכוח ועל מנת לקיים התורה לאמתתה. וענין שכחת התורה היא חסרון "דעת" כבר מוזכר ביומא (לח ע"ב). ולכן מסוגנן הפסוק "על עוזבם את תורתי", תורה של הקב"ה, ולא תורת האדם בלבד. ממילא אין הלומד שומע בקול ה' לעשות לפי מוסר התורה ורוחה, אלא "צו לצו קו לקו". ולא הלכו בה הם חידושי תורה האמתיים] – נ"ל המלקט

דף פה ע"ב

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – [הברכה שמברכים לפניה כי "אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו" וגילו בזה שאינה מתנה חשובה בעיניהם. ודרשו זאת מפני המשך הפסוק "אשר נתתי לפניהם"] – רש"י, ע"פ הגהת הב"ח

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – [מדובר על ברכה ראשונה לפני קריאת ספר תורה ברבים, כי היו מתעצלים לקום ממקומם וללכת אל הספר. ועוד פירוש שתלמידי חכמים ויתרו על כבודם ונתנו לעמי הארץ להקדים לברך על התורה לפניהם] שו"ת רמב"ם, מהד' בלאו, סי' קלה

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – [שתלמידי חכמים ויתרו על כבודם ונתנו לעמי הארץ להקדים לברך על התורה לפניהם] – מהרש"א על נדרים פא ע"א (וכנראה לא ידע שהרמב"ם המובא לעיל כבר פירש כך. לכן אינו מזכיר אותו).

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – [איזה קשר יש בין ברכת התורה לבין אבדן א"י? אלא "הברכה בכל מקום הוא הכרת הנותן אותו דבר, ואינו (המקבל) נוטלה מעצמו. והם למדו תורה בדרך (של) חכמה בלא ידיעת נותן התורה ית"ש. וזה גורם גלות הארץ וכו' שכל עיקר קדושת הארץ הוא הכרת הנותן כמ"ש בהבאת ביכורים 'אשר נתת לי ה'' (דברים כו, י) שמדבק טובות הארץ ופריה בנותנם" עכ"ל. הערת המלקט: וזו ברכה יחידה שהיא מהתורה, ולכן היא חמורה (שו"ת שאגת אריה, סוף כד) פרט לברכת המזון, ובה לא חטאו] – ר' צדוק הכהן, לקוטי מאמרים, עמ' 78

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – [שהיו צריכים לכוון שתתעצם בנפש הלומד קדושת המוצא של התורה] – ב"ח על טור או"ח סי' מז, ד"ה ומ"ש דאמר רב יהודה

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – [שלא התייחסו לתורה בכל יום ויום כאילו היום ניתנה מסיני] – אור רש"ז, ר' שמחה זיסל מקלם, סוף פרשת עקב

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – [שלא התייחסו לתורה בכל יום ויום כאילו היום ניתנה מסיני] – ר' נתן צבי פינקל (סלובודקה), אור הצפון, ח"ב ספר שמות, עמ' ע'

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – בני יששכר, סיון, פרק ה, פסקא ז

(מפני) שלא ברכו בתורה תחילה – חידושי חתם סופר, על נדרים דף פא; דרשות חתם סופר, פסח, דף רסב

בלב נבון תנוח חכמה – [כיון שאצל ת"ח בן עם הארץ התורה היא דבר חידוש ושינוי, מיד הוא נודע לכל] - אגדות ג' 40

תנוח חכמה, זה ת"ח בן ת"ח; ובקרב כסילים, זה ת"ח בן עם הארץ – [כי בנו של ת"ח כבר מראשיתו מתחנך לענוה כי רואה חכמת אביו, ורואה את עצמו קטן לעומתו. לכן לא יפרסם את עצמו. אבל ת"ח בן עם הארץ רואה מתחילתו את פחיתות אביו ושפלותו, ולא יתחנך לענוה, וילך לפרסם את עצמו] - בניהו

אסתירא בלגינא קיש קיש קריא - רבנו בחיי, כד הקמח, פסח א'

כל המקטין עצמו על דברי תורה, כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה – [ביטוי "קטן" וכן "עבד", שמשעבד גופו ונפשו אל התורה] - נתיב א' 14 (תורה, ג); [כלומר שהולך לשמוע שיעור תורה גם אצל הקטנים ממנו] - אגדות ג' 40

ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן – [אפשר שהכוונה שהיה מעיין במדריגתם הרוחנית וחוקר להבין מדותיהם, ולא היה יכול להשיג עוצם מעלת ר' חייא. וזה דומה לפירושו של הבדרשי (ר' ידעיה הפניני, מחבר ספר "בחינות עולם", ונקרא אנבוניט אברם ומובא בשו"ת רשב"א ח"א סי' תיח, לענין ר' בנאה שמדד מדות מערת המכפלה, בבבא בתרא דף נח) - אור הישר

כי הוו מנצו ר' חנינא ור' חייא – [כי ריבוץ תורה לאחרים הוא יותר שכל נבדל מן פלפול התורה] - אגדות ג' 40-42

כי הוו מנצו ר' חנינא ור' חייא – [כי מעלת ר' חנינא היא רק בכח [פוטנציאל] וכח ר' חייא בפועל] – מהרש"א

כי הוה מינצי – [כי מעלת ר' חנינא אם ישכחו את התורה יחזירנה מפלפולו. אבל זה כשרון בכח ולא בפועל. אבל ר' חייא פעל שלא ישתכח כלל, והרי זה בפועל] - מהרש"א ד"ה בהדי דידי

כי הוו מנצו ר' חנינא ור' חייא – מראית העין

כמה גדולים הם מעשי חייא – [מבואר ע"פ סוכה כ ע"א, שהם ייסדו התורה אחרי שנשתכחה מישראל] - בן יהוידע

כי הוו מנצו ר' חנינא ור' חייא – [ר' חנינא היתה תורתו אומנותו ולא עסק בגמ"ח כדי שלא יתבטל מהתורה רגע. אך ר' חייא דרכו לעסוק בגמ"ח ג"כ. ועל זה היו מתווכחים, כי אמר ר' חייא לר' חנינא "לא טוב אתה עושה, אלא אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. ור' חנינא הביא סניגורין לדבריו לומר כי אם ע"י צרות שבדור ישתכחו כמה הלכות (כמו שהיה בימי אבלו של משה רבינו, תמורה טז.) הוא יכול החזיר אותם ע"י פלפולו. ור' חייא השיב כי ע"י מדת גמ"ח שלו הוא מיגן שלא יבואו צרות כלל לישראל, וממילא לא תשתכח התורה] - בן יהוידע

כי הוו מנצו ר' חנינא ור' חייא – [עיין דברי "בן יהוידע" לעיל. ונ"ל להוסיף דברי "ספר תניא" (עמ' קט, אגרת הקודש, סוף פרק ה) כי כדי שהאדם שהוא בתחתית עולם העשייה ישיג לתורה דלעילא, הוא זקוק למידת חסד דלעילא. ולכן עליו לעורר את החסד ע"י גמ"ח שיעשה. ולכן אמרו "כל שחכמתו מרובה ממעשיו" וכו' (אבות, ג). ולכן ודאי צדק ר' חייא, כדברי רבי, "כמה גדולים מעשי חייא"] – נ"ל המלקט

כי הוה מינצי – [המחלוקת ביניהם אם יש לעסוק בתורה בלי לעסוק בגמילות חסדים, או שיש לצרף גמ"ח] - בן יהוידע על כתובות דף קג

מאי עבידנא? אזילנא ושדינא כיתנא וכו' – [כלומר לא קנה מן המוכן אצל אחרים, כי חשש שמא יתערב בכך כוונה לא לשם שמים; אלא מהתחלת יצירת הקלף הוא כיון לשם ה'. ולכן הצליח] – מהרש"א

כמה גדולים מעשי חייא - תורת חיים על בבא מציעא

כמה גדולים מעשי חייא - הנצי"ב על שמות יט, ב; דברים יז, יח

כמה גדולים הם מעשי חייא – [מבואר ע"פ סוכה כ ע"א, שהם ייסדו את התורה אחרי שנשתכחה מישראל] - בן יהוידע

אמר ליה ר' ישמעאל ברבי יוסי, אפילו ממר? אמר ליה "אין". אפילו מאבא? אמר ליה חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל – [על עצמו אמר "אין" כי רבי היה עניו למופת (סוטה מט.)] – מהרש"א

באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן? – במקום שיש גחלים של אש, אין צורך להביא שם נפח. והנמשל: ר' חייא דומה לגחלי אש ומקיים התורה שלא תשתכח ואין צורך לר' יוחנן שהוא כמו נפח לעורר התורה] – מהרש"א

באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן? – [בעלי תריסין בפלפולם נמשלו להבערת אש. כי התורה משולה לאש ("אש דת למו"). אבל בעלי מעשה (כמו ר' חייא) שלימד תורה לתינוקות בני ישראל, נמשל לניצוצות להבעיר המדורה הנוספת. ולכן אמר ר' יוחנן כי במקום "זקוקין דנורא ובעורין דאשא" כיצד יזכה ר' יוחנן להתקרב?] – אור הישר, ד"ה ועפ"ז זה סרה נמי תמיהה גדולה בסוגיין

דלצפרא הוה שפירין עיניה – [ביאור מעלתו של ר' חייא, שהיה מרביץ תורה לאחרים] - אגדות ג' 40

דלצפרא הוה שפירין עיניה, ולאורתא דמיין כד מקליין בנורא – [תשובה על קושית התוספות] - בן יהוידע

בכולהו מצית לאסתכולי לבר מר' חייא - משך חכמה (ויקרא כו, ו פסקא שניה)

לבר מגוהרקא דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית (בלי סיוע המלאכים) – [כיון שר' חייא צירף יחד תורה עם גמ"ח, זכה להיות "באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא" ואינו זקוק למלאכים. ולכן נפגע אותו צורבא מרבנן בשתי עיניו] - בן יהוידע ד"ה וציידנא טבי

מתנייתא דמר מתנינא – [ועי"ז שפתותיו דובבות בקבר, והוא כאילו חי בב' עולמות] – מהרש"א

מתנייתא דמר מתנינא – [עיין "הגאון החסיד מוילנא", של ר' בצלאל לנדוי (דף קצ"ז) שהרב למפרט, מחבר "פסקי הגר"א" עשה כך על קבר הגר"א, ונתרפא. ע"ע בבבא קמא דף קיא: "נפיק לוותי דתריצנא למתניתין כוותיה"]

אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי – [לא שהיה מתגלה במוחש, אלא שנתגלו להם טעמי תורה ע"פ שכלם, וידעו שזהו מפני זכות אליהו (אמר המעתיק: וזה מפורש בתחילת תיקוני זהר, שאליהו מתגלה "באורח שכל")] – אגדות ג' 42

אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב –

סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה –

אתינא לר' חייא ובניו, אמר משיב הרוח ונשבה זיקא – [צ"ע כלום מבלעדי כינוסם יחד אצל רבי, לא אירע להם להתפלל בצוותא באותו זמן יחד? ואולו נהג ר' חייא כמו רב יהודה שמפני שקידת לימודו היה מתפלל רק פעם אחת בחודש (ראש השנה דף לה ע"א) כי היה תורתו אומנותו, וכמו שנהג רשב"י שמיעט בתפילה (שבת יא.)]

מאן גליא רזיא בעלמא? אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא – [טעם למספר ששים, כי כמו בבית דין של מטה מלקים במספר ל"ט שהוא ג' פעמים שלש עשרה גיל החיוב במצוות, כך בבית דין של מעלה מענישים לפי גיל שמתחייב בעונש, ג' פעם עשרים] – מהרש"א

אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו – [הוא שר בין צבאות מעלה ממונה על פרס כמבואר ביומא (עז.) לומר שלא יעוררו על משיח כי עדיין לא הגיע זמנו והם בשיעבוד אצל פרס] – מהרש"א

אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו - סידור ר"י עמדין דף 14 (סוף ההקדמה)
אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו - תורת חיים ד"ה גוהרקא דר"ח; ד"ה מחיוהי שתין

אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו - [מדוע דוקא נראה כמו דב?] - בן יהוידע, ד"ה אדמי להו כדובא דנורא

שמואל ירחינאה – [נקרא כך כי היה בקי בחשבון עיבור השנים] – רש"י

שמואל ירחינאה – [נקרא כך, כי החכמים הנסמכים להורות הם כדוגמת השמש. אבל שמואל לא נסמך, ולכן הוא רק דומה לירח] – בן יהוידע

שמואל ירחינאה – [כי אדם הראשון היה כולל כל בני אדם צאצאיו (אמר המעתיק: עיין תנחומא, תשא, פסקא יב)] – אגדות ג' 42 ד"ה חזי לי ספרא דאדם הראשון

חכים יתקרי, רבי לא יתקרי – [רצה רבי להסמיך אותו כדי שיוכל לכוף לבוא ולדון לפניו, ולכן שיהיה פטור מלשלם אם טעה בדין] – מהרש"א

חכים יתקרי, רבי לא יתקרי – [מחמת התעסקותו בהרבה חכמות אחרות, הפסיד בתורתו] - דברי שאול

דף פו

רב אשי ורבינא סוף הוראה –

רבה בר נחמני, אגב שמדא נח נפשיה – [עבר בשבעה מקומות (אמר המעתיק: רמז לז' ספירות) שמזה תראה כי דבר גדול מי שמת ע"י השמד. וענין מספר שבעה] - אגדות ג' 43

הדר פרצופיה לאחוריה – אגדות ג' 43

מיפלגי ברקיע, מאו נוכח – אגדות ג' 44

רבה בר נחמני – [אפשר כי מפני שהיה דורש לרבים ומוסר נפש להרביץ תורה ובשביל זה נמסר למלכות, זכה לכל אשר הזכיר כאן] – מהר"ל, אגדות ג' 47

אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות - עיקרים ח"ד פל"ד

אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות – [מצד רבה והשגתו השכלית נמצאת האחדות ושלימות העולם] - אגדות ג' 44-46; באר הגולה 57 (ד); דרך חיים 129, 148 (פ"ג, המהלך בדרך; פ"ג, הכל צפוי)

אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות - גליון ר"י עמדין

אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות – [צ"ע מדוע לא אמר שניהם יחד "אני יחיד בנגעים ואהלות"?] – פתח עינים; בניהו

אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות – [מדוע הכפיל לשונו ולא אמר "אני יחיד בנגעים ואהלות"? והישוב לעוד שאלות] - בן יהוידע ד"ה דאמר רבה

אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות וכו' כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור (פירש רש"י "טהור לפי מה שכתוב בתורה") – [מדוע הוסיף רש"י מלים אלו? אלא ליישב קושיא גדולה. כיון שבמשנה (נגעים סוף פרק ד) סתמו כי טמא (פרט לדעת ר' יהושע) כיצד הוא טיהר? אלא כדעת רמב"ם כי כל ספק דאורייתא היא מהתורה לקולא, ורבה אמר לפי מה שכתוב בתורה עצמה. ומזה למדנו כי רש"י מסכים לרמב"ם בזה] - אור הישר ד"ה רש"י

ההוא יומא דנח נפשיה, דלייה זעפא ודריה לההוא טעייא כי רכיב גמלא מהאי גיסא דנהר פפא ושדייה בהך גיסא – [אפשר שזה אירע מפני שלא נספד כראוי, כמ"ש בענין יהושע בן נון (שבת קה ע"ב)] – מהרש"א

דלייה זעפא - תורת חיים

נח זעפא – [נשב רוח סערה חזק מאד, לכבוד תורתו שהיה עוקר הרים (עיין סנהדרין כד.)] – בן יהוידע ד"ה נח זעפא

נפל פתקא – [הידיעה הפתאומית שבא בפתע מן שמים, נקרא 'נפל פתקא מרקיע'] - אגדות ג' 46; בניהו

עופות דמטללי – [אין זו ראיה גשמית] – אגדות ג' 46

דספדוהו תלתא – [עניני ההספד ג' ימים, ז' ול'] – אגדות ג' 46

ר' שמעון בן חלפתא בעל בשר – אגדות ג' 47

ר' שמעון בן חלפתא בעל בשר – [בעל התלמוד הביא כאן סיפור זה, שבא רוח ערה להועיל לו מפני החום, דומה לרוח זעף שהוזכר מקודם לענין רבה בר נחמני. וכדי לשמור בזכרון כל השמועות, סמכו דומה לדומה] – בן יהוידע

לעמילן של טבחים, לציקי קדירה – [ההבדל בין שתי הדיעות] - אגדות ג' 47

סעודת שלמה המלך - תורת חיים

סעודת שלמה המלך - בן יהוידע, ד"ה התם תלתא תורי לתלתא גברי; [יתרון בכמות ובאיכות] – בניהו

מאי ברבורים אבוסים, שאובסים ועומדים מאליהם – [כאשר אובסים אותם הם שמנים יותר מהרגיל, אבל בריאות האדם, טוב לא להאכיל בכח. שמואל היה רופא וידע זאת] – מהרש"א

מאי ברבורים אבוסים, מביאים תור ממרעיתו – [ההבדל בין שתי הדיעות] - אגדות ג' 48

"ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" (בראשית יח, ח) דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו – [הנה לפי הסדר היו החמאה והחלב, ואח"כ הביא בן בקר. ולא להיפך. ועל זה אמרו בעלי התוספות על התורה שזה מה שחז"ל אמרו (יומא כח ע"ב) כי קיים אברהם כל התורה כולה ואפילו עירוב תבשילין, כלומר לא לערב בשר בחלב, וגם הקדים תבשיל של חלב לפני הבשר. ועיין שו"ת חתם סופר, יו"ד סי' עג] - אור הישר

ויקח חמאה וחלב וכו' דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו – [כי היה אברהם זריז ולא המתין עד יתבשלו כולם] – מהרש"א

שלש לשונות בחרדל – [מניין ידעו חז"ל לדרוש כן] – מהרש"א

אמר אמימר זגתא אוכמתא – [מה השבח שצבעו שחור?] - בניהו

אל ישנה אדם מן המנהג - אגדות ג' 48

אל ישנה אדם מן המנהג – [למדו זאת ממשה רבנו כי עלה ג' פעמים מ' יום. ואם אחרי פעם ראשונה ראה שנעשה לו עיכוב כזה, היה צריך בפעם ב' וג' לקחת אתו מזון כי אין לסמוך עלהנס? אלא ידע שאין לו לשנות ממנהג הבריות] – מהרש"א

אל ישנה אדם מן המנהג – [מדוע הגמרא לא הקדימה מעשה המלאכים (אצל אברהם) למעשה משה, שאירע רק אח"כ?] - בן יהוידע; [4 תירוצים נוספים] - בניהו

כל מה שעשה אברהם בעצמו - אגדות ג' 48; נתיב א' 156 (גמ"ח, ג)

בשכר ג' זכו לג' (מן, באר, ענן) – [כאן ייחס הכל לזכותו של אברהם, אבל הרי אמרו (תענית ט.) שהמן בזכות משה, עננים בזכות אהרן, ומים בזכות מרים? אלא אם רק לפי אברהם היה זוכים לשעה בלבד, ובזכות משה אהרן ומרים נמשכו מ' שנה] – מהרש"א

בשכר ג' זכו לג' (מן, באר, ענן) – [מדוע נבחרו דוקא ג' דברים אלו? כי היו תמידיים] - אגדות ג' 48

בשכר ג' זכו לג' (מן, באר, ענן) – [למה אמרו חז"ל כאן מספר שלש? כיון שאפשר לומר גם בלי מספר?] - בן יהוידע

וכי בערביים חשדתנו? המשתחוים לאבק רגליהם – [מה היתה סברת הגוים שעבדו לדברים כה שפלים] – אגדות ג' 49; גור אריה, בראשית יח, ד

וכי בערביים חשדתנו? המשתחוים לאבק רגליהם? כבר יצא ממנו ישמעאל – [ללמדנו שהחושד בכשרים לוקה בגופו. לקה אברהם שיצא ממנו בן כזה שמצאצאיו עובדים לאבק, כי חשד בהם] – מהרש"א (אמר המלקט: צ"ע הרי אי אפשר לומר שזה לו לעונש, שהרי נולד מלפני שחשד בהם?)

וכי בערביים חשדתנו? – [מדוע השתחוו לעפר שברגליהם?] - בן יהוידע ד"ה והנה ענין זה דערביים

מאי כחום היום? יום ג' של מילה של אברהם היה -

הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה - אגדות ג' 49

הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה - תוספת ברכה, בראשית יח, א

יום ג' למילתו - גור אריה בראשית יח, א

לית הימנותא בעבדי – [כי העבד הוא חומרי, והאמת היא שכלית] - אגדות ג' 49; דרך חיים 83 (פ"ב, מרבה עבדים)

חזייה להקב"ה דקאי אבבא, לאו אורח ארעא למיקם הכא – [מכאן מקור למורה נבוכים ח"ב פרק מב, "וירא אליו ה'" כלומר, ע"י ג' מלאכים] – נ"ל המלקט

כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא. היינו דכתיב 'נצביםעליו' 'וירא וירץ לקראתם' – גור אריה, בראשית יח, ב (מהד' מכון ירושלים, פסקא טז)

ג' מלאכים אצל אברהם - אגדות ג' 49-50 ב' פסקאות

מיכאל שבא לבשר את שרה וכו' דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט – [צ"ע הרי אין מלאך אחד עושה ב' שליחיות? והישוב לזה] – גור אריה, בראשית יח, ב (מהד' מכון ירושלים, פסקא יד)

רפאל שבא לרפא את אברהם -

גבריאל דאזל למהפכיה לסדום – [אופנים שונים, לפי איזה סדר מזכירים ג' מלאכים אלו] - בן יהוידע

דף פז

מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול – [צ"ע מדוע לא הקדימו חז"ל "אין מסרבין לגדול", ואח"כ יחס לקטן, לפי סדר המאורעות וההוכחות?] – בן יהוידע; בניהו

מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול - תורה תמימה, בראשית יח, ה ("ק כ')

הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה – [טעם לזה כי אורח הגון אינו רוצה להטריח, ואם יאמרו לעשות הרבה יסרב מלבוא כאורח] – מהרש"א

רשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים – [כיצד זה היה אצל עפרון] - בן יהוידע; בניה
כתיב קמח וכתיב סולת - פתח עינים; מראית העין

אשה, עינה צרה באורחים - גליון ר"י עמדין

אשה, עינה צרה באורחים - ספר חסידים, מובא בתורה תמימה, בראשית יח, ו (ס"ק כא)

אשה, עינה צרה באורחים - תוספת ברכה, בראשית יח, ו

אשה, עינה צרה באורחים – [כי האשה רוצה להרבות בדיבורים עם בעלה, ומפני האורחים אין לה יכולת לכך] - בן יהוידע

אברהם אוכל חולין בטהרה – [צ"ע אם פרסה נדה, מדוע צחקה לדברי המלאכים? אלא המלאכים הודיעו לאברהם שעתידה לפרוס נדה אח"כ וכיון שאכל על טהרת הקודש הרי היא מטמאה למפרע מעת לעת. ולכן לא הביא להם הלחם] - מהרש"א על נדה ו' ע"ב ד"ה קבלה מיניה רב שמואל

פרסה נדה - רבנו בחיי (בראשית יח, ח)

שרה, צנועה היתה – עיין יבמות ע"ז. ועוד ביאורי הגר"א לשו"ע אבהע"ז, עג (ס"ק ד)

להודיע ששרה אמנו צנועה היתה –

כדי לחבבה על בעלה –

כדי לשגר לה כוס של ברכה –

נקוד על איו – [מניין לחז"ל לדרוש כך] - אגדות ג' 50; מהרש"א

אין שואלים בשלום אשה כלל -

אחרי שנתבלה הבשר ורבו הקמטים – [רצה הקב"ה לעשות ממנה סימן ברכה לישראל, כי גם לעת זיקנת אומתנו נחזור לנערותנו, ליופי ולחוסן שהיו לעם שלנו בתקופה העתיקה] - בן יהוידע ד"ה ונ"ל בס"ד שרצה הקב"ה

וחזר היופי למקומו – [חז"ל דרשו מלת "עדנה" (בראשית יח, יב) לשון עדי וקישוט. כן הוא במדרש בראשית רבה] – מהרש"א

כתיב "ואדוני זקן" וכתיב "ואני זקנתי", דלא מותיב הקב"ה כדאמרה היא – מהרש"א (מסכים עם רמב"ן וחולק על פירוש רא"ם)

גדול השלום, ותצחק שרה – [ביאור דברי שרה] - אגדות ג' 50

אותו יום שגמל אברהם את יצחק בנו, עשה סעודה גדולה -

נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם – [מדוע רק נהפך אח"כ ולא נולד יצחק מההתחלה עם פנים הדומים לאברהם?] - בן יהוידע, ד"ה נהפך קלסתר (וכן ד"ה ועוד נ"ל בס"ד הטעם, וכן ד"ה פתחו כולם ואמרו מאברהם נתעברה) (עיין מהרש"א ד"ה עשה סעודה)

עד אברהם לא הוה זקנה – [מפני חולשת הגוף, מתרבה השכל. אברהם עשה שיקבל האדם שכל, וזה מצטרף למושג של זיקנה] - אגדות ג' 50; דרך חיים 20 (פ"א, ויהושע לזקנים); ע"ע נר מצוה, דף יט

עד אברהם לא הוה זקנה – [צ"ע הרי עוד לפני פסוק "ואברהם זקן" כתוב באנשי סדום "מנער ועד זקן", וגם בנות לוט אמרו על אביהם "ואבינו זקן"? אלא שלא היה ניכרת זקנה ע"י ליבון שיער] – מהרש"א

עד אברהם לא הוה זקנה - אמת ליעקב

עד אברהם לא הוה זקנה - דברי שאול (2 פסקאות)

עד אברהם לא הוה זקנה - תורה תמימה, בראשית כד, א (ס"ק ב)

עד יעקב לא הוה חולשא – [מעלתו של יעקב שהיה נרדף. וכאשר האחד נכנס בתחום חברו זה גורם לו חולשא] - אגדות ג' 51; [לא היתה מחלה, אבל חולשא מפני עין הרע וכיו"ב, היתה. וחולשא וחולי הם שני מושגים שונים] – גור אריה, בראשית כא, יד (מהד' מכון ירושלים, פסקא טז)

עד יעקב לא הוה חולשא - דרכי נועם דף ד

עד יעקב לא הוה חולשא - אמת ליעקב

עד יעקב לא הוה חולשא - תורה תמימה, בראשית מח, א (ס"ק א)

עד אלישע לא היה חולה דאיתפח - אמת ליעקב

עד אלישע לא היה חולה דאיתפח – [צ"ע הרי כתיב "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) וענה ר"ת (תוספות בבבא בתרא טז ע"ב) לא היה חולי של סכנה ונתרפא. וצ"ע "והסיר ה' ממך כל חולי" (דברים ז, טו) כלומר שהיה חולה ונתרפא, וכן צ"ע תהלים קז, יח-כ) אלא צ"ל שאלישע התפלל על זמן העתיד] – בניהו

ג' חלאים חלה אלישע – למדו זאת משלש הלשונות שבמקרא: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מל"ב יג, יד) וכן כתב רש"י בסנהדרין קז ע"ב] - מהרש"א ד"ה ג' חלאים

דף פח

העמידו דבריהם על דברי תורה – [העולם אינו יכול להתקיים במדת הדין, עד שמצרפים אליה מדת הרחמים] - אגדות ג' 52
ע"ע בבא מציעא ל: