אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו


פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח יוחני. והא קטורה כתיב? קרא עליהו בני קטורה. (סב)

ענין השם יוחני, נזכר בג' סוטה "מבלי עולם, בתולה צלינית כגון יוחני בת רטיבי", ופירש"י כשפי חניפותה. ולפי"ז רצה ר"ט לרמוז לנו את סיבת קלקולם של בני קטורה שאב' אבי' שילחם וגירשם, כי לא יתכן שא"א לימד תורה לכל העולם כולו, ובבניו לא השתדל, אלא ודאי עבור קלקול מעשה אמם קטורה, הם יצאו לתרבות רעה. (וזה היפך מאן דאמר, שנאים מעשיה כקטרת). וע"כ כינה בשם יוחני הידועה, ובני אחותו של ר"ט שלא הבינו כוונתו, חשבו, שטועה במקרא, לכן כדי לגנות את חוסר תפיסתם, כינם בני קטורה.

למה נסמכה פרשת קרבנות לבגדי כהונה, לומר מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים כתונת, על שפיכות דמים. מכנסים, על גלוי עריות. מצנפת, על גסות הרוח. ציץ, על עזות פנים. (פח)

עי' בשולחן שלמה מה ענין כפרתם של בגדי כהונה (בפ' תצוה) שהסמליות, וההתעוררות המחשבתית שמסמל ומעורר כל בגד בלב הצבור וגורם לתשובה ולתיקון המדות, זהו הדבר המכפר.

כשנתן הקב"ה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. וכל מלכי גוים אחזתם רעדה בהיכליהם. נתקבצו אצל בלעם. א"ל חמדה גנוזה נותן ה' לישראל. (קטז)

כוונתם, שרישומו של מתן תורה לא נשאר בתחום ישראל, אלא שמעו הלך מסוף העולם ועד סופו. וכל העמים אפי' מלכיהם השאננים, רעדה אחזתם, להבין פשרה של התגלות. ורק חכם כבלעם, ידע להסביר להם ענין זה.

בשלמא למ"ד לא ירד מבול לא"י, היינו דקם רימא התם. אלא למ"ד ירד היכן קם? גוראות הכניסו בתיבה. והא אורזילא בר יומא כהר תבור. ראש חוטמו הכניס בתיבה. והא קא סגיא תיבה. אלא קרניו קשר בתיבה וכו', ועוג היכי קם, אלא נס נעשה להם ונתלו ונצטננו צדי התיבה. (קיט)

כל כוונתם היא לישב השאלה שכבר עורר הרמב"ן, היאך החזיקה התיבה לכל בעלי חיים הם ומאכליהם? ותירץ שנס היה שהחזיק מועט את המרובה, אבל הם מישבים לפי דרכם שלא מעט נסים שונים היו מחוץ לתיבה לקיום כל הבריאה, אם כי התורה לא פירשה הכל. והקושיא מעוף אגדי (אורזילא דרימא בר יומיה שהוא כהר תבור) והתירוצים האגדיים, ראשו או חוטמו הכניס בתיבה או רק קרניו קשרו בתיבה, מלמדים שאין הדברים כפשוטם, אלא רמזים לענינים פנימיים.