אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו


אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (י"ג)

עיין תוס' ומהרש"א שמבינים כפשוטו שקיימות נפשות בכמות מסוימת שאותם צריך להביא לעולם. ועל כן קשה להם מאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות, נגאלים. ונדחקים ליישב ברבוי מיידי, או שילדו בעלי נפשות גדולות שכל אחד שקול כששים רבוא.

ברם לפי מה שפי' הר"מ במו"נ למושגי נפש, אפשר להבין שאין בן דוד בא אלא כשישראל יוציאו מן הכח אל הפעל את כל הרצונות והשאיפות הנעלות הנדרשות כהכנה לביאת משיח.

כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ (יג)

הגמ' אומרת, אנשים דבני הרגשה נינהו תקצץ. נשים שאינן בני הרגשה, משובחת, שאין להם הרגשת גרוי מנגיעת עצמם באותו מקום. וכן אין בעיה של הוצאת שכבת זרע לבטלה אצלם.

ה' דברים העושה אותן מתחייב בנפשו האוכל שום קלוף וביצה קלופה ומשקין מזוגין שעבר עליהם לילה (יז)

אפשר שדברים אלו כשהם קלופים ומגולים, הם מזדהמים תוך לילה והופכים להיות מאכל מזיק ומסוכן לבריאות כפי מה שחז"ל הבחינו בהם.

תניא אבא שאול אומר פעם רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת ורצתי ג' פרסאות, צבי לא הגעתי וקולית לא כלתה. כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג היתה. פעם נפתחה מערה תחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי וכו' א"ל של אבשלום הוא. (כד)

אבא שאול שהיה קובר מתים, הגה את רעיונותיו על רקע עסקו והרהוריו - מחזותיו שהיו מחצר מות. ולפי"ז כשרצה לתאר ולצייר רום לבבו של עוג על ישראל, כינה זאת בקולית שהיא יסוד החוזק והתוקף של אדם. ואמר שראה לצבי שהם ישראל ונכנס להתבונן ברעיוניו בענין כבוד ונצחון שרצה עוג להשיג ולא הגיע, אף ע"פ שגבורתו היתה כ"כ מרובה.

או שענינו, שאירע שנפל פעם בתאוה שכינה צבי, (רצון), וקולית, כנוי לתאוה גדולה שקשה להשיגה, וזהו צבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, שהתאוה מקננת לפעמים גם אם השגתה נמנעת. (וג' פרסאות, דרך גוזמא הנקוטה בפיהם). ודימו זאת, לתאות עוג לגבור על ישראל למרות מפלת סיחון והנסים ששמע. וכמו כן כשרצה לגנות למדות הרעות כקנאה ועין הרע, שכשאדם נותן עינו בם, משתקע הוא על כרחו בהן עד חוטמו (מקום הנשימה), ומאבד חייו כאבשלום שלטש עיניו לירש את אביו בחייו, ונפל שדוד בעומק גלגל עינו עד חוטמו. ובדומה לזה המשילו (בתמיד) על אלכסנדר דיהבו ליה גלגלתא דעינא דלא שבע. אשר כובדה הכריע כל כסף וזהב שבעולם פרט לעפר לפי שהעין רואה, והלב חומד, שהוא נשמת חיים. ואמר, אל תחשוב שאבא שאול קטן ערך, אלא גדול בדורו, עד שר' טרפון לא הגיע לכלל חסידותו, רק כדי אל כתיפו דרך משל.

ובספ"ר פי', קובר מתים, מברר (מבריח) רשעים כענין שנאמר, ראיתי רשעים קבורים, כי הרשעים והם הרודפים התאות הגשמיות קרויים מתים לפי האמת. וענין מסתכל, שבחן ענינם בשכלו הטוב, כי היין חי, שורף ונוקב עצמות שותיו, והתבונן וצייר לעצמו מדרגות השותים ודרכם.

וענין רצתי אחר צבי וכו' שפעם אחת התעהו יצה"ר המתאוה וכינהו בצבי לקלות תנועתו ודרכם ג"כ לציירו כך "אידמי לה שטן בטביא". (סנהדרין) וענין נכנסתי בקולית וכו' שנמשך אחר התאוות, או נמשכתי אחרי איש רשע, כי הקולית היא אבר ההליכה וסמלה, ונמשך זמן ארוך, ולא זכר לכח השכל ולדעת, וגם לתכלית תאותו לא הגיע, ולא השיג. ולפי הפירוש השני, נמשך אחר האיש הפותה הרשע, בעל השררה לא בעל צורה, שאם כי היה גדול בעיני הבריות, הנה גדלו כעוג, שגדול אך בגוף, לא בצורה.

וענין פעם נפתחה מערה ועמדתי בגלגל עינו של מת וכו', שהלך אחר עיניו כאבשלום ונטבע בעין התאות עד חוטמו ע"ד משל, ושמא תאמר וכו'. ר"ל שכל אדם כגדול כקטן, יש לו ליזהר מליכשל ולתור אחרי עינו, שהרי אדם גדול כאבא שאול מעיד על עצמו, שכמעט נפל ושקע במהמורת התאות.

כיון שניתקו שניו של אדם נתמעטה פרנסתו. (כה)

פי' כאשר יחסרו ובטלו הטוחנות לא יתעכל עוד המזון היטב ותתמעט הזנת הגוף.

למה ולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל וכו' נר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם לסופו, ומלמדים אותו כל התורה וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו ומשכחו, ומשביעין אותו הוי צדיק וכו'. (ל)

כל הרעיון שרצה ר' שמלאי לרמוז בזה, הוא על חופש הבחירה והיכולת שניתן באדם ושאינו מוטבע ומוכרח מעיקר תולדתו לשום צד. ואדרבא נטוע בו מעיקרו ביסודו מבטן אמו תכונות העליונות שבאדם, שישכיל ויביט ויחקור ויבין בעין שכלו מסוף העולם ועד סופו. ואם בעת התהותו, תכונות הדעת והשכל מוטבעים בו, הרי מעת יציאתו לאויר העולם הוא מוסטר ומופנה לעולם הבחירה והכל נתון לכיווני התפתחות ונטיה שיכוון ויוטה. ואין לימוד התורה שהם דעותיה ומדותיה הישרות ענין טבעי שיתפתחו בו מאליהם ומעצמם כשאר התפתחויותיו, מה גם שדוקא יצה"ר ועניני הגוף והבלי העולם הם המקדמים פניו ומתמקמים בו, ואעפ"כ עדיין הכל ברצונו ויש לו היכולת והבקורת השכלית (החזקה כשבועה) שתעוררהו ליסודותיו הטובים האנושיים - לצדק ולאי החזקת עצמו כצדיק, כדי שיתמיד לבקר ולתקן עצמו ולהתעלות, מתוך הידמות לש"י צור מחצבתו ולמדותיו הנעלות.

וכעין זה כתב הגר"ש משאש בהקדמתו לספרו תבואת שמש וז"ל

האמת דאין כאן לא מלאך ולא שום דבר, (והעובר איך ילמוד והוא חרש לא ישמע ולא ידבר, גם אין לו כוח ללמוד, וגם למה חוזרים ומשכחים לו לימודו, וכיון שכן למה מלמדים אותו כל עיקר, גם בצאתו מרחם לא ראינו שום מלאך שסוטרו). והכל רמז ומשל בעלמא, והכוונה היא שבשעה שיצר השי"ת את העובר, נתן כו כחות עצומים באופן שיכול לעתיד ללמוד כל התורה אם ירצה, ומילתא דמסתברא הוא, דאם הקב"ה ציוה ופקד עלינו ללמוד התורה, הא ודאי שנתן בכוחינו לעשות, כמ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד, דאל"ה הלא יהיה לנו פתחון פה להשיב, שאין אנו ראוים לכך, כי אין לנו כח השכל ולא מדע הגון שנוכל ללמוד תורה הקדושה, ומי יוכל לעמוד בסודה, ואם השי"ת ציוה עלינו, הא ודאי שנתן בכחינו לעשותה, וכמז"ל הרוצה לעשות עצמו כמרע"ה עושה, וזהו נר דלוק על ראשו, כי נר מצוה ותורה אור הוא נר התורה מאירה עליו, ויש בכחו ללמוד את כולה, וכשיוצא לאויר העולם בא מלאך הוא הטבע, שכאשר מתחיל לצמוח מתערב עמו היצה"ר ומראה לו יופי הטבע והבריאה ונמשך אחריהם, ומעכבים עליו מללמוד תורה. (ועי' להרב שארית מנחם ח"ג דתפ"ג משם בעל העקידה שרמז לזה בקיצור נמרץ) וכביאור זה רמז המהרש"א שם באמרו, שהוא כח הנשמה שנקרא נר - נר אלהים נשמת אדם, ובא מלאך וסוטרו שנא' לפתח חטאת רובץ הוא יצה"ר הוא מלאך המות.

אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טיפה. (טז)

כבר ביאר הר"מ במו"נ למאמר זה ומזה נקיש ונלמד על דרך חז"ל באגדות והיאך להבינם, ולפי"ז יובן מהות המלאך שנזדמן לאברהם אבינו במלחמת ד' מלכים אשר חז"ל אמרו, "לילה שמו".

אמ' רשב"י ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני אינו אוהבן המשתין מים לפני מטתו ערום. (יז)

עי' עץ יוסף שכ' שלאו דוקא ערום, ורק אורחא דמלתא שמתוך שעושה צרכיו ליד מטתו בפנים, ממילא עודנו ערום, ששנוי הוא לפני ה', הלכלוך והשקוץ במדורו של אדם, וכן החוצפה והעצלות.

ה' דברים מתחייב בנפשו ודמו בראשו, האוכל שום ובצל קלוף, וביצה קלופה, ומשקין מזוגין שעבר עליהם הלילה, והלן בביה"ק, והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר והמקיז דם ומשמש מטתו. (יז)

אלה הם נזקים שמסבב אדם לעצמו, או לזולתו, כי כשהם קלופים הם מתקלקלין והרבה חידיקים וטפילים דוגרים בהם, וזוהי רוח רעה. אבל כשעדיין עיקרם בם, הם מכוסים ויונקים חיות ממנו (ועי' הר"מ בהלכות דעות, בביאור רוח רעה). וכן משקים, מי המזיגה שבכלי מתכות, גורמים לחלודה והרעלה. וכן הלן בביה"ק עשוי ליזוק מבחינה נפשית אמונית או פסיכולוגית. אבל ענין הזורק צפרניו נראה ממה שהתנו ולא אמרן אלא דשקיל דידיה ודכרעיה, וגם לא גז מידי בתריהו, שגרימת הנזק לעוברה, הוא מכח ההרהור והחמוד שגורמת ראייתם לה שמתעוררת מכך וגורם להפלה, כי עפ"ר רק המתכוננת לטבילה וביאה, נוטלת את צפרניה. אבל אם נטשטשו ע"י כך שגז מידי עליהם, או אינם ניכרים, או שלא ניטלו במספרים לית לן בה. ומקיז ומשמש מטתו, פשוט הוא שזה עקב חולשתו.

תחלת בריתו של אדם מראשו. (כה)

כלומר ניכרת ההתפתחות של העובר יותר בראשו. ואפשר שממנו השפעה עיקרית ליתר ההתפתחויות, כיון שבו מרכזי התחושה והעצבים, וכמו שכן הוא באדם שלם, אבל בסוף סוטה אמרו שתחילת בריתו מטבורו. והכוונה שם, לעיקר חיותו ומזונו, שמשם מקבל הוא מאמו דרך טבורו.

מי מנה עפר יעקב מלמד שהקב"ה יושב וסופר רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שצדיק נוצר ממנה. (לא)

כוונתם שבלעם, בניגוד לאמונתנו החזיק בדעה שהקב"ה לא ישגיח בפרטים, ושזה למטה מכב' ית' להשגיח בעניני העולם השפל ובמעשי בני אדם. וע"כ חשב שע"י קסמים ונחשים יצליח לשדד המערכה, ולשנות המזל שחשב לפי הבלותו וסכלותו שעומד לישראל ולהצלחתם באותה שעה.

ויבן ה' את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה מבאיש. (מה)

אפשר שנתכוונו על הפרק הראשון שבחיים, שבו ידוע שהשיגי הנערה יתירים על הנער בתחילה. או שנתכוונו בשטח חכמת החיים, שהבנת האשה מתוך ישוב דעתה, יתירה על האיש, אבל בדעת ושכל באחרית, ודאי שהיא ירודה לעומת האיש, וכן ביציבות האופי אמרו, שדעתן קלה להתפתות.

כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב (ע"ג)

פי' המאירי, מי שלומד ושונה פרקו הלכות, ובשעת לימודו מעלה בידו הראוי לברור דרך פסק וקובען לעצמו הלכות, מובטח לו שהוא בן העוה"ב.