מאמר זה בוחן את משמעותה של תנועת הנוער בני-עקיבא עבור צעירים שעזבו את אורח חייהם הדתי. המחקר שעליו מבוסס מאמר זה בדק את הגורמים לעזיבה, את תהליך העזיבה ואת הפרופיל של העוזב לאחר העזיבה. מן הממצאים עולה שתנועת הנוער או אירועים שהתרחשו בה לא היו גורם לעזיבה, וניתנים לכך אף מספר הסברים. בנוסף, אפשר להעלות מתשובותיהם מספר קווים לדמותה של תנועת הנוער בני-עקיבא כגורם חינוכי וכסוכן חיברות דתי. בניגוד למחקרים ולמאמרים על תנועות הנוער, תנועת הנוער לא נחשפה כגורם משפיע במיוחד, מעבר להיותה מסגרת פנאי ובילוי עם חברי קבוצת הגיל. מחקרנו בוצע על-פי הגישה האיכותית-נרטיבית, באמצעות ראיונות עומק מובנים למחצה. בהתאם למאפייני המחקר האיכותי, הניב המחקר "תיאור גדוש" של מחשבות, רגשות, מאוויים ואירועים אישיים של המרואיינים.

המאמר הנוכחי מתמקד בתנועת הנוער בני-עקיבא כגורם חינוכי כפי שנחשפה בסיפוריהם של צעירים מן החברה הדתית-לאומית שעזבו את אורח חייהם הדתי (להלן: עוזבים, עזיבה). מתשובות המרואיינים במחקר (נאמן, 2002) שעליו מבוסס מאמר זה עולה שתנועת הנוער או אירועים שהתרחשו במסגרתה לא היו גורם לעזיבה. בתשובותיהם הם הרחיבו ועסקו בנושאים נוספים הקשורים לתנועת הנוער, וניתן להעלות מהן מספר קווים לדמותה של תנועת הנוער בני-עקיבא כגורם חינוכי וכסוכן חיברות דתי. הממצאים עשויים לעניין את הגורמים החינוכיים בציבור הדתי - ההורים, המחנכים ואנשי הציבור הדתי לאור העניינים הבאים: א. הצלחתן של תנועות הנוער הדתיות בהשוואה לתנועות הנוער החילוניות (שפירא, אדלר ופייר, 1999). ב. חשיבות ההלימה בין סוכני החיברות הדתיים - המשפחה, בית הספר וקבוצת הגיל (רקובר, ינון ואדר, 1970). ג. החשיבות שהגורמים החינוכיים מייחסים לחברות בתנועות הנוער הדתיות (בר-לב, 1986) מול ההתלבטות של נושאי הערכים בחברה הדתית-לאומית לגבי הלגיטימציה של הפנאי בכלל ותנועת נוער דתית בפרט. ד. החשיבות שמייחסים למסגרת סגרגטיבית למרות השילוב והאיזון בין עולם התורה המסורתי לבין המודרניות כמאפיין של החברה הדתית-לאומית מלכתחילה.

המחקר מבוסס על סיפורי התנסותם של צעירים בני החברה הדתית-לאומית, שהגדירו עצמם כ"עוזבים", היינו, כמי שחדלו לקיים את המצוות הנתפסות כמרכזיות בדת היהודית ועזבו את אורח החיים המחייב נאמנות לערכים הדתיים, למוסדות הדת ולחברה הדתית שבה גדלו. בתיעוד ובניתוח התנסויותיהם של הצעירים הללו, על-פי כללי הגישה האיכותית, מייצג המחקר ניסיון לבחון את תופעת העזיבה בשלמותה, מתוך ראייתה כתהליך מורכב, רב פנים ורב ממדים. מכאן נגזרו מטרותיו העיקריות של המחקר: זיהוי מאפייני הרקע והגורמים שהשפיעו על צעירים מהחברה הדתית-לאומית לעזוב את אורח החיים הדתי; חשיפת תהליך העזיבה של הנבדקים את אורח החיים הדתי; תיאור מאפייני אורחות החיים של העוזבים במסגרת החברה החילונית, לרבות מערכות היחסים שלהם עם משפחת המוצא וחברת המוצא.  

ראוי להקדים ולהבהיר את הנקודות הבאות: א. מדובר במחקר איכותי, המרואיינים אינם מהווים מדגם מייצג והמחקר איננו מתיימר להכליל. יחד עם זאת ראיונות עם מספר אנשים החיים בתנאים חברתיים דומים יוצרים גוף בעל עוצמה רבה (גור, 1992; Bertaux, 1981 ), במחקר המבוסס על 86 מרואיינים, כמחקרנו, על אחת כמה. ב. המחקר השלם נעשה באוריינטציה של העזיבה, ולא התמקד בתנועת הנוער; ג. התיאורים אמנם מבוססים על סיפוריהם של עוזבי אורח חיים דתי, אך בעת החברות בתנועת הנוער חלקם היו דתיים לכל דבר, כחבריהם אשר נשארו דתיים, ללא כל מחשבות חילון או גילויי חילון (הדיווח במסגרת הממצאים אף עומד על כך), ועל כן תיאורים אלה עשויים להיות בעלי משמעות רחבה יותר, ולא לגבי עוזבים בלבד.

ליהדות האורתודוכסית שלושה מאפיינים: האמונה שההלכה מקורה בהתגלות, התפיסה שעל כל יהודי לחיות על-פי ההלכה, ורגישות לאי-ההתאמה שבין ניהול אורח חיים דתי לבין התערות מלאה בעולם המודרני (ליבמן, 1982; פישמן, 1990; שביד, 2000). היהדות האורתודוכסית איננה עשויה מקשה אחת, ההבדלים בין הקבוצות השונות אף ברורים וחדים מבעבר (גייגר, 2001; כהן, 2004; שלג 2000), וההבחנה העיקרית היא בין חרדים לבין דתיים-לאומיים (פרידמן, 1991; ליבמן, 1990). אלה גם אלה נאמנים להלכה היהודית, אך הציבור הדתי-לאומי - בניגוד לחרדים - מבטא באורחות חייו גם את ההכרה בצורך להסתגל במידת האפשר לעולם המודרני ולערכיו (כהן וזיסר, 2003; כהן, 2004; כהן והראל, 2004), תוך קיום זיקה הדוקה למרכז התרבותי והפוליטי של החברה הישראלית; רובו המכריע של ציבור זה הוא בעל אידיאולוגיה ציונית מובהקת (הורוביץ וליסק, 1990). השילוב בין דתיות מסורתית ולאומיות מודרנית היה ועודנו המאפיין המובהק שלה (פישמן, 1990), והוא מאופיין בהתמודדות רצופה ורבת-פנים, במהלך תולדותיה של הציונות הדתית, עם הניגודים המתגלים בין מחויבותה לציונות ולמדינת ישראל ובין מחויבותה למסורת הדתית במובנה האורתודוקסי. מתח זה בתנועה הציונית הדתית העכשווית מתבטא אף בפילוג חברתי דתי הולך ומעמיק בין דתיים מודרניים לחרדים לאומיים, חרד"לים (כהן וזיסר, 2003). בהתאמה לכך, גם נקשרו לחברה הדתית-לאומית תווי הזהות השונים, כמו: "דתיים מודרניים", "דתיים ציוניים", "הציונות הדתית", "הכיפות הסרוגות". בהתאמה למאפייני החברה הדתית-לאומית, קיימת בקרב הצעירים שונות בין-אישית רבה, הן באדיקות הדתית והן במידת הפתיחות לחברה הישראלית. צעירי הציונות הדתית נוטים לראות את זהותם כחלק אינטגרלי מתרבות הנעורים המערבית המודרנית ומזהותם היהודית-ישראלית, ויחד עם זאת הם מובחנים כקבוצה ייחודית בתחומים רבים, לרבות בדפוסי ההווי והתרבות שלהם (אדלר וכהנא, 1973).

מאז החברה המודרנית, מקובלת התפיסה שקבוצת הגיל ותרבות הגיל מהוות גורם משמעותי בחייו של המתבגר, לאור מאפייניו הייחודיים ואף המשבריים של גיל ההתבגרות (אייזנשטדט, 1965; אריקסון, 1950; 1990), לצידם של המשפחה ובית הספר. אחת מתרבויות הנוער המוכרות והחשובות בקרב בני הנוער בישראל היא תנועת הנוער. תנועת הנוער מהווה סוכן חיברות מרכזי, היא משמעותית ותורמת לחייו בתקופה המורטורית של גיל ההתבגרות ולקראת החיים ומילוי תפקידים בחברת המבוגרים. תרומתה משמעותית הן במישור הפסיכולוגי והן במישור הסוציולוגי, הן עבור היחיד והן עבור החברה כמסגרת חינוכית וסוכנות ביגור (אדלר וכהנא, 1973; אייזנשטדט, 1950; איכילוב, 1976; 1984; שפירא, אדלר, לרנר ופלג, 1979; שפירא, אדלר ולרנר, 1990).

קיומה של תנועת נוער דתית איננו בחזקת המובן מאליו, ובראשית דרכה אמנם לא זכתה לגילויים מעשיים של תמיכה ועידוד מצידם של נציגי תנועת הפועל המזרחי ומנהיגיה – הן ממניעים דתיים של "ביטול זמן" והן בהיותה מסגרת המזמנת פעילות מעורבת של שני המינים. ישיבת הוועד הפועל של הפועל המזרחי דנה בהצעתו של יחיאל אליאש להקים תנועת נוער תורה ועבודה גם בארץ ישראל. בישיבה זו, שבה השתתפו גדולי המומחים של החינוך הדתי, סיכמו המשתתפים ברוב גדול (למעט אחד) שאין להקים תנועת נוער דתית (בר-לב, 1989-a ). מאוחר יותר הוקמה תנועת בני-עקיבא (בירושלים, 1929), וניתן למצוא דעות של אישים הרואות את התנועה בחיוב, כמו קיל מבין מעצבי המחשבה החינוכית של החינוך הממלכתי-דתי. קיל (תשל"ו, עמ' 16) ייחס לתנועת הנוער חשיבות, אף כתנועה מעורבת המבוססת על שני המינים.
בקרב החוקרים מקובל לייחס לחברות בתנועת הנוער תרומה בתהליך החיברות הדתית, דהיינו השפעה על עיצובה וחיזוקה של הזהות הדתית באופנים הבאים: א. תנועת הנוער הדתית מספקת סביבה המחזקת ומרחיבה את החיברות הדתית. ב. היא מקטינה את מגעי בני הנוער הדתיים עם הסביבה החילונית וצורות הבילוי החילוניות שהיא מציעה. ג. תנועת הנוער נותנת לחברים בה מקום לבילוי הזמן החופשי באווירה דתית ופועלת לחיזוק הקשר של הנוער למערכת הערכים והנורמות של הציבור הדתי. ד. לתנועת הנוער הדתית יש השפעה על הדתיות בקיום מצוות, אמונה והשלכות על חיי היומיום ובמניעת החילון. ה. התנועה משלימה את החינוך במשפחה ובבית הספר ואף ממלאת פונקציה, ששני סוכני חיברות אלה אינם יכולים למלא בגלל שאיפת בני הנוער להינתק מחברת המבוגרים ולהימצא בחברת בני גילם. ו. תנועת הנוער אף משמשת, אמנם בעקיפין, גורם של פיקוח חברתי (בן-צבי, 1992; בר-לב, תשמ"ו; תש"ן; בר-לב וקדם, 1984; לסלוי ובר-לב, 1993; נאמן, 2007; צוקרמן-בראלי, 1970; Leslau & Bar-Lev, 1999 ).
בהתאמה לכל אלה, שמש (תשל"ו, עמ' 22), איש אגף חינוך ונוער במשרד החינוך, אף ראה את תנועת הנוער (כתנועה מעורבת משני המינים) כמי שהצילה את הציבוריות הדתית במדינת ישראל, באמצעות חניכי בני-עקיבא שהקימו את ישיבת בני-עקיבא הראשונה ואת האולפנא הראשונה¹. הוא עמד על יתרונה של תנועת הנוער כגוף בו מתאפשר לבני הנוער להחליט על השתתפותם באופן רצוני, ומכאן להפנים טוב יותר את ערכי החברה הדתית. בר-לב (תש"ן) אף ראה בגשר שבין ישיבות בני-עקיבא לבין תנועת בני-עקיבא כגורם שהוביל למהפך שהוציא את החברה הדתית-לאומית מן השקיעה בסחף החילון של שנות ה-30 וה-40.

עם חיסול הזרמים בתשי"ג הפכה בני-עקיבא להיות תנועת הנוער העיקרית (יחד עם תנועות הנוער עזרא, נוער דתי עובד והצופים הדתיים) של החינוך הממלכתי-דתי (בר-לב, 1991), והיא משמשת כמסגרת השתייכות לגיטימית לרוב הנוער הדתי, ואף מתפקדת כמנגנון המרכך את המעבר הבין-תרבותי הכפול בפניו עומדים תלמידי הישיבות התיכוניות והאולפנות - המעבר מתקופת ההתבגרות לתקופת הבגרות והמעבר מתביעות הפגתיות של בני נוער לתביעות משימתיות של המוסד התורני וערכיו המסורתיות (בר-לב, 1986).

במהלך השנים התרחשו מספר תהליכים בעת ובעונה אחת, בעיקר מול ההתנגדות לתנועה מעורבת של שני המינים. בתפיסת העולם הדתית של תנועת בני-עקיבא עצמה חל שינוי, ולאחר התנגדות ארוכת שנים הסכימה התנועה לכלול במסגרתה סניפים שרצו בפעילות נפרדת לבנים ובנות, וכיום פועלים ברחבי הארץ סניפים סגרגטיביים אחדים. בשנים האחרונות הודגש נושא הצניעות גם במחנות הקיץ. הפעילות במשך שעות היום מתקיימת במשותף, אך הלינה הופרדה (שלג, 2000). במקביל התבססה תנועת הנוער הדתית-לאומית "אריאל", המחנכת לאותם ערכים, אך מפרידה בין המינים. הרב אבינר, ראש ישיבת "עטרת כוהנים" שברובע היהודי, אף החל להמליץ על עזיבת בני-עקיבא לטובת אריאל, לאחר שפסק (בספרו "פרקי צניעות") שבני-עקיבא היא תנועה בעייתית בשל היותה מעורבת, אך הוא נמנע מלאסור על השתתפות בפעילותה בגלל התכנים החשובים שהיא דוגלת בהם (שלג, 2000). במילים אחרות, הרב אבינר הכיר בחשיבות העקרונית של הבילוי במסגרת זו, אם כי תוך התאמתה לתפיסה המסורתית של חינוך נפרד לבנים ולבנות. מאז הקמתה של תנועת הנוער אריאל הורו מנהלי שני בתי ספר תיכוניים בולטים לבנות בירושלים, הנמנים עם הזרם החרדי-לאומי (אולפנת "צביה" ותיכון "חורב"), לתלמידותיהם לא להשתתף עוד בפעילויות בני-עקיבא (שלג, 2000).

            בן-צבי (1992) מצאה שההשתייכות למסגרות סוציאליזציה נפרדות, בהן תופסת מקום מרכזי תנועת הנוער הדתית, עם שיעור גבוה של חברים, בעיקר בבני-עקיבא, מביאה את הנוער הדתי-לאומי להתגבש כקבוצה תרבותית (תת-תרבות נעורים), המצהירה על ייחודיותה ומפגינה את הסתייגותה הן מול קבוצות נעורים אחרות והן מול עולם המבוגרים על הכפילות הערכית שבו. בני הנוער מגבשים ומגדירים את סגנונם האישי על-פי הגדרה קבוצתית זו, המסייעת להם להתמודד עם היעדר הכוונה ברורה בסוגיית השילוב בין ערכים מעולמות שונים. ואמנם, לם (1991) ושפירא, אדלר ופייר (1999) קבעו שתנועות הנוער הדתיות משגשגות, בעוד תנועות הנוער החילוניות דועכות בהדרגה מאז הקמת המדינה, ואף בקצב הולך וגובר. לם (1991) הציג בספרו ניתוח לתופעה זו ולענייננו הדבר המשמעותי הוא שהציבור הדתי-לאומי "מצביע ברגליים", ובכך הוא מעניק לתנועת הנוער הדתית לגיטימציה גורפת. עדות רשמית לכך, ניתן למצוא בחוזרי המינהל, המפרסמים את פעילותה החינוכית של התנועה עד היום, ובכך יש אף ביטוי מוסדי ללגיטימציה זו (נאמן, 2007). באופן דומה, גם ההלימה בין לוח החופשות השנתי של הישיבות התיכוניות והאולפנות ובין לוח המפעלים של בני-עקיבא היא ביטוי מוסדי-מבני ללגיטימציה של התנועה בכלל, ולהיותה של תנועת הנוער בני-עקיבא סוכן חינוך לא פורמלי של מוסדות חינוכיים אלה בפרט (בר-לב, 1986; תשמ"ו).

עזיבת אורח חיים דתי היא תהליך אישי סובייקטיבי המתרחש בראשונה בתוך צפונות לבו של היחיד. כדי לרדת לחקרו של מסע פנימי זה בוצע המחקר בשיטה האיכותית, המכוונת במהותה לתת מענה לבדיקת שאלות אנושיות או תופעה חברתית "מבפנים", מתוך "העולם האמיתי" של מושאי המחקר. יסודותיו של המחקר האיכותי מעוגנים בעיקר בתורת הפנומנולוגיה, המפנה את הזרקור אל תפיסותיו הסובייקטיביות של האדם ואל תודעתו הייחודית. על-פי תורה זו לא ניתן להבין מציאות חברתית אלא דרך חשיפתה כפי שהיא נחווית ומפורשת על-ידי הנפשות הפועלות בה (Schutz, 1970) . זהו, אפוא, מחקר אינדוקטיבי, שממצאיו מהווים תיאור מקיף של פרטים ומצבים הנלמדים על-ידי החוקר דרך קשר בלתי-אמצעי עם נבדקיו, בניסיון להבין את מורכבות התופעה הנחקרת בקונטקסט החברתי וההיסטורי שלה ובמערך חייהם של המתנסים בה (Bruner, 1986; Glesne & Peshkin, 1992) .

לאור כל זאת, מבוסס מאמר זה על עדויותיהם ורשמיהם של הנבדקים כפי שסופרו על-ידם, על-פי תפיסתם את האירועים שהתרחשו בחייהם, וללא הצלבה של מקורות אחרים. תפיסתם הסובייקטיבית משמעותית, שכן ממנה נגזרו עמדותיהם והתנהגויותיהם. גישה זו נשענת על גישתם של חוקרים רבים (לדוגמה: Riessman, 1993; Atkinson, 1998 ). המחקר נסמך גם על הגישה הנרטיבית (ליבליך, 1997), המתמקדת בסיפורי חיים, והיא מייצגת את אחת מן האסטרטגיות האפשריות בביצוע מחקר איכותי. אסטרטגיה זו, המכוונת את המרואיינים להסתכלות רטרוספקטיבית על חייהם, מאפשרת להתחקות אחר תהליכי צמיחה והתפתחות אישית באמצעות סיפורו של האדם אודות חייו, או מה שהוא תופס כאירועים או כשלבים בעלי משמעות בחייו (שקדי, 2003; Denzin, 1989 ).

המחקר מבוסס על סיפור חייהם של 86 צעירים, בני החברה הדתית-לאומית, שהגדירו עצמם כ"עוזבים". הצעירים הם ילידי הארץ, לאחר שירות צבאי, וגילם בטווח של 20-35 שנה (ילידי 1956-1970), והם בוגרי מוסדות חינוך מגוונים של החברה הדתית-לאומית. הדגימה היא תכליתית purposeful sampling) ורב-גונית (maximum variation) . הצעירים אותרו בשתי שיטות: האחת - שיטת "כדור השלג" (snowball sampling) , ובשיטה האחרת נעזרנו ב"מודיעים" ("אנשי מפתח") (ליבליך, 1986), שהיו בעלי תפקידים במסגרות החינוכיות בהן למדו הצעירים. בשילוב שתי השיטות יש תרומה לצמצום ההטיה על-ידי הרחבת מעגל המרואיינים, מעבר לאלה שהובאו על-ידי חברים בשיטת "כדור השלג", ולצד התפיסה הביקורתית הנלווית להצעותיהם של "מודיעים". איתור המשתתפים וראיונם נעשו במהלכם של החודשים מאי 1992 ועד מרץ 1995. סיפורי החיים הופקו באמצעות ראיונות עומק מובנים למחצה².
כל הראיונות הוקלטו, הועברו אל הכתב בדיוק מרבי והפכו לטקסט, אשר שימש בסיס לתיאור, לניתוח ולפרשנות. בניתוח הממצאים אומץ העיקרון של הגישה הפרשנית ההרמנויטית, לפיה מלאכת פירוש הטקסט בוצעה בשני שלבים: ניתוח תוכן הטקסט על-פי מבניו הגלויים, וניתוח הטקסט תוך התייחסות להקשרים הגלומים בו (כלומר: פענוח המשמעויות על-ידי החוקר). בסופם של הציטוטים מדברי המרואיינים מופיע שמו הבדוי של המרואיין, גילו, מוצאו העדתי ודפוס המסגרת החינוכית בה למד.

הרוב הגדול של המרואיינים, בוגרי ישיבות תיכוניות, אולפנות, בתי ספר תיכונים, היו חניכים בתנועת נוער, לפחות לתקופה קצרה (כל המרואיינים בני הקיבוץ לא היו חברים בתנועת נוער, כי בשנות גידולם לא התקיימה בקיבוצים הדתיים פעילות של תנועת הנוער³). הרוב הגדול היו חברים בתנועת הנוער בני-עקיבא; מרואיינת אחת החלה את חניכותה בבני-עקיבא ועברה לצופים הדתיים, ואחד החל בתנועת הנוער ?עזרא ועבר לבני-עקיבא. רבים מהם היו גם פעילים ומדריכים בתנועה, חלקם גם קומונרים. עם זאת, רבים הפסיקו את פעילותם בתנועה בסוף חטיבת הביניים, בכיתות ח'-ט', והיו גם (מכל דפוסי החינוך) שנשרו מן התנועה עוד בתקופת בית הספר היסודי או בסיומו בגלל הסיבות הבאות: א. חוסר עניין בפעילות תנועתית. ב. בגלל יציאתם ללמוד בפנימיות של הישיבה התיכונית והאולפנא: בין אלה היו שעשו זאת מיוזמתם, כתהליך טבעי בעקבות ההתנתקות מחבריהם בסביבת מגורי המשפחה, אליה הגיעו אחת לשבועיים-שלושה. ביניהם היו אחרים עזבו בשל ההשפעה או הלחץ המוסדי של המסגרת החינוכית. ג. היו שעזבו בגלל ההפרדה בין המינים שהונהגה בתנועת הנוער. ד. מרואיין אחד עזב, כיוון שהחברים בתנועה לא היו מספיק דתיים עבורו. המשמעות של עזיבת התנועה הייתה שהנשירה לפני גיל ההתבגרות הקטינה את תקופת החשיפה של החניכים להשפעת התנועה, והשפעת התנועה התקיימה בגיל הפחות משמעותי - טרם שיאו של גיל ההתבגרות הנחשב לתקופה המעצבת בה מתפתחת ההבנה ומתגבשת אידיאולוגיה, והשפעתה של קבוצת השווים מגיעה לשיאה. לכך יש חשיבות נוספת בשל העובדה שבגיל הצעיר גילויי החילון מצומצמים, והם מתרחבים בגיל ההתבגרות. לפיכך, החיזוק והתמיכה נדרשים גם או בעיקר בגיל זה. 

תנועת בני-עקיבא מצטיירת על-ידי המרואיינים כגוף בלתי אחיד, שאופיו ומכאן השפעתו היו במידה רבה תלויי הסניף. היו סניפים בהם התפתחה מסורת של תנועה חזקה ותורמת בתחום הדתי, בעוד בסניפים אחרים התפתחה מסורת של דתיות "חפיפניקית". סניפים בישובים פריפריאליים וסניפים בשכונות של אוכלוסיות חלשות בערים גדולות, תוארו כסניפים קטנים ושונים מאוד מסניפים בערים הגדולות, בהיקף הפעילות ובנורמות החברתיות והתרבותיות. הראשונים היו מאופיינים ביתר סגירות מחשבתית וחברתית, או כסניפים שהיו מאופיינים באלתור ולא תרמו למרואיינים דבר בתחום הדתי; ואילו הסניפים העירוניים תוארו כמאופיינים בהתערות גבוהה יותר בחברה החילונית, בעיקר בתרבותה, אך מבלי לפגוע בצביונם הדתי. 

חלקם של המרואיינים, מכל דפוסי החינוך הנזכרות, תיארו את תרומת התנועה בהפנמת ערכים חברתיים, אינטלקטואליים ולאומיים; והדברים נעשו באמצעות חיי חברה, שירה בצוותא, טיולים ומסעות, פעילויות של עזרה לזולת, עיסוק באידיאולוגיה ופוליטיקה, טיפוח החשיבה, הבעת דעות וניהול ויכוחים, היכרות עם חברים מתאימים מבחינה חברתית. מיעוט מרואיינים שלל תרומה כלשהי של התנועה בהנחלת ערכים חברתיים ואחרים. 

בקרב המרואיינים היו שהחלו להתלבט לגבי אורח החיים הדתי, אך הוסיפו לשמור על כל ציוויי הדת, או כאלה שהתלבטו וגם החלו בגילויי העזיבה, אך טרם התגבשו לכלל החלטה סופית או ביצוע ממשי כולל. כל אלה טענו כי תנועת הנוער לא תרמה לחיזוק ערכיהם הדתיים. מרואיינים אלה היו מעורבים בפעילות תנועת הנוער תוך ציפייה שהתנועה תקבל את נורמות ההתנהגות שלהם כנתון, היינו שהתנועה "תקבל אותם כפי שהם". יתר על כן, למרות רצונם בתפקידי ההדרכה והתגמולים החברתיים הנובעים מהם, גם החלטת האחראים למנוע מהם את תפקידי ההדרכה לא עצרה את תהליך העזיבה, אף לא בכיוון של דחיית התהליך או הסתרה של גילויי החילון. חלקם גילו אחריות וביוזמתם ויתרו על תפקידי הדרכה מראש, בגלל הפער בין דתיותם ובין הדתיות המתחייבת, להבנתם, מהעוסק בתפקיד חינוכי בתנועה. המתבגרים שלא מילאו תפקידי הדרכה, עסקו בתפקידים ארגוניים אחרים, שלא נתפסו כקשורים בחינוך וכבעלי השפעה ישירה על חניכים צעירים יותר, כמו ריכוז אדמיניסטרטיבי של הסניף, חברות בועדות שונות ועזרה למדריכים. 

השפעת התנועה על חיזוק הדתיות ועל הפנמה של ערכים דתיים נשללה לחלוטין ובאופן גורף גם ?על-ידי אלה שהיו דתיים לכל דבר במהלך שנות התבגרותם. לא היה הבדל בין קבוצות המשנה, וכן גם לא היה הבדל בין מרואיינים שהיו חניכים בלבד לבין אלה שמילאו בתנועה תפקידי הדרכה, או תפקידים אחרים. המרואיינים הסבירו את היעדר ההשפעה בגורמים הבאים: א. פערי הגיל בין המדריכים ובין החניכים קטן מכדי שהמדריכים יוכלו להיות מוערכים ובעלי השפעה בתחום הדתי. ב. היעדר הפרדה בין המינים, שמבחינתם הורגש כסותר את הערכים הדתיים. ג. תנועת הנוער היא מסגרת חברתית שעוסקת בעניינים חיצוניים ואיננה מובילה את היחיד להתייחסות פנימית. 

שני מרואיינים דיברו על תרומתה של תנועת הנוער בהטמעת ערכים דתיים בנוסף לתרומתה בחינוך לערכים חברתיים ולאומיים. רוית לא הייתה "דתייה טיפוסית" והתנהגותה הייתה נון-קונפורמיסטית באופן בולט, אך התנועה קיבעה אותה בחברה הדתית במידה מסוימת ולתקופה מסוימת. אצל בני - התנועה תרמה להעצמת ההתלבטות ביחס לעזיבה ולנסיגה זמנית בתהליך ההתחלנות. כשהחליט לעזוב, תרמה התנועה גם לעיצוב ה"תוצר הסופי" - אלמלא בני-עקיבא אולי היה "אפיקורס כופר בעיקר". התנועה תרמה לכך, שהיום איננו יכול להגדיר עצמו כחילוני; בעקבות תנועת הנוער הוא מרגיש עצמו "שייך לדת הזאת", רוצה שילדיו "ירגישו שייכים לדת הזאת, יידעו, ולא יהיו מנוכרים". 

נושא נוסף שנדון על-ידי מרואיינים רבים היה תהליך ההקצנה בבני-עקיבא. הקצנה מבחינה פוליטית, הקצנה מבחינת היחסים עם בני החברה החילונית ובעיקר הקצנה על רקע הפעילות המעורבת של שני המינים. לרוב, ההקצנה נתפסה על-ידם כשלילית. אצל אחדים ההקצנה אף הפריעה בהפנמת הערכים הדתיים, אצל אחרים ההקצנה דחפה אותם אל מחוץ לתנועת הנוער. כאמור, נמצא גם מי שדיבר בזכות ההקצנה ובגנות המפגש בין המינים בתנועה דתית בשל הרגשת הקונפליקט והסתירה שמפגש מעין זה מעלה עם הערכים הדתיים. גם אצל אלה שלא היו ביקורתיים בנושא, עצם המפגש בין המינים העלה סתירה מסוימת עם הערכים הדתיים. 

קושי משותף למרואיינים רבים, שהיו חניכים ומדריכים בתנועת הנוער, הייתה אחריות המדריכים על תפילת החניכים. אין לנו דרך לדעת אם הקושי היה אופייני לעוזבים בלבד ולא למתבגרים אחרים כיוון שבמחקרנו רואיינו עוזבים בלבד. מכל מקום, סוגיה זו היוותה עבורם קושי בטרם החלו להתלבט לגבי דתיותם, ובוודאי בתקופות בהן היו מודעים להתלבטויותיהם. הקושי היה טמון, לטענתם, באכיפת פעולה שנתפסה אצלם אישית ורצונית. לדעתם "זה לא מה שיגרום לחניכים להתפלל תוך כוונה", וההרגשה שנוצרה אצלם הייתה של סתירה ומלכוד. 

עניין נוסף שעלה אצל רוב בוגרי הישיבות התיכוניות והאולפנות הוא התנגדות הצוות החינוכי במוסדותיהם לפעילות בתנועת הנוער בני-עקיבא. הפער בין הנורמות הנוקשות והכובלות בישיבה התיכונית ובין הפתיחות היחסית המאפיינת את מסגרות המוצא של המרואיינים (המשפחה והחברה הדתית-לאומית) צוין כמקור של קושי גם בהקשר רחב  יותר - בקונטקסט התרבותי. לדברי המרואיינים, הפער בין ה"בית" לישיבה התגלם בעיקר בדמותם של אנשי הצוות החינוכי ברוב הישיבות - חרדים חובשי "כיפה שחורה"⁴, שהתנגדו נחרצות לפעילות בתנועת הנוער בני-עקיבא. תלמידים שעמדו על רצונם להמשיך ולהיות פעילים בבני-עקיבא נאלצו לחמוק מן הישיבה בהיחבא, ולהסתיר את בריחותיהם במסך של שקרים. מי שלקח חלק בפעילות "מחתרתית" זו נדרש להתמודד שוב ושוב עם קונפליקט השקר והבריחה ועם הסיכון שייתפס וייענש. ואולם, הקושי העיקרי היה טמון בתחושת הפער והסתירה (דיסוננס) בין הערכים של חברת המוצא ובין הערכים שמייצג הצוות בישיבה. בעדויות המרואיינים שבו ועלו תחושות כעס, אי-הסכמה והתמרמרות על כך שהישיבה התיכונית - השייכת למגזר הדתי-לאומי – והמייצגת את התפיסה של ישיבות בני-עקיבא, בפועל - נוהגת באופן מנוגד לחלוטין. הפער בין סוכני הסוציאליזציה של אותה חברה, שהיו אמורים לייצג את אותה אידיאולוגיה עצמה, הציב את המרואיינים - חובשי "הכיפה הסרוגה" - מול ציפיות נכזבות, אך בעיקר מול מציאות של סתירה סתומה ולכן מקוממת.

המרואיינים במחקרנו, לרבות אלה שהיו בתקופת ההתבגרות "דתיים לכל דבר", לא ייחסו לחברות בתנועת הנוער השפעה בחיזוק הערכים הדתיים ובלימת העזיבה, אף לא לתקופה קצרה ואף לא אלה שהיו בתפקידי הדרכה. ממצא זה אינו עולה בקנה אחד עם הממצאים בדבר חשיבותה והשפעתה של קבוצת השווים בגיל ההתבגרות, לרבות תנועת הנוער כתרבות גיל ייחודית (אייזנשטדט, 1965; שפירא ועציוני, 1969; חן, שפירא וליכטנברג, 1973; איכילוב, 1976; 1984;  שפירא, אדלר, לרנר ופלג, 1979; זיו, 1984; Coleman, 1961 ). חשוב מכך שממצא זה אף אינו עולה בקנה אחד עם הממצאים בדבר השפעתה המשמעותית של קבוצת השווים הדתית על הסוציאליזציה הדתית (רקובר, ינון וארד, 1970; Chalfnat, Beckley & Palmer, 1981; Stark, 1984; Pazhayapurakal, 1989 ).

יתר על כן, ממצא זה אף אינו עולה בקנה אחד עם הממצאים של מחקרים בדבר השפעתה של החברות בתנועת הנוער הדתית על עיצובה וחיזוקה של הזהות הדתית. מחקרים אלה הסבירו את התרומה על עיצובה של הזהות הדתית במספר עניינים: א. תנועת הנוער הדתית היא סביבה חברתית המחזקת ומרחיבה את הסוציאליזציה הדתית. ב. התנועה מקטינה את מגעי בני הנוער הדתיים עם הסביבה החילונית וצורות הבילוי החילוניות שהיא מציעה. ג. התנועה נותנת לחברים בה מקום לבילוי הזמן החופשי באווירה דתית ופועלת לחיזוק הקשר של הנוער למערכת הערכים והנורמות של הציבור הדתי. ד. לתנועת הנוער הדתית יש השפעה על הדתיות בקיום מצוות, אמונה וההשלכות על חיי היומיום ובמניעת החילון. ה. התנועה משלימה את החינוך במשפחה ובבית הספר ותורמת את חלקה ביצירת ההלימה החשובה בין סוכני החיברות בתהליך החינוך. ו. תנועת הנוער ממלאת פונקציה שהמשפחה ובית והספר כסוכני חיברות אינם יכולים למלא בגלל שאיפת בני הנוער להתנתק מחברת המבוגרים ולהימצא בחברת בני גילם (?צוקרמן-בראלי, 1970; בר-לב וקדם, 1984; 1989; בר-לב, 1989; בן-צבי, 1992; לסלוי ובר-לב, 1993; רקובר, ינון וארד, 1970; Leslau & Bar-Lev, 1999 ).

כדי להסביר את הפערים בין ממצאנו ובין ממצאי המחקרים האחרים ניתן להציע מספר הסברים: 

א. בעבודתנו רואיינו עוזבים בלבד, ולא בוגרים אחרים של תנועת הנוער שאולי עברו לבטים דומים ותנועת הנוער כן תרמה לפתרונם ולחיזוק דתיותם. כמו-כן, המחקר לא התמקד בנושא של תנועת הנוער, והנושא נדון בקיצור המתבקש במסגרת הדיון בגורמים לעזיבה.

ב. כבר בר-לב (תש"ן) טען ש"לא מעט מדריכים ופעילים טובים בבנ"ע [בני-עקיבא-נ.נ.], שהתחנכו במוסדות מובהקים של התנועה, נטשו אותנו", דהיינו – חברותם בתנועת הנוער לא מנעה את עזיבתם. בנוסף, כבר במחקרים קודמים נמצא שהשפעתה של קבוצת הגיל ותנועת הנוער הדתית על עיצוב הזהות הדתית קטנה יותר בהשוואה להשפעת ההורים ובית הספר (צוקרמן-בראלי, 1970; לסלוי ובר-לב, 1993; De Vaus, 1983 ). צוקרמן-בראלי (1970) הסבירה זאת בכך שלתנועת הנוער אין תפקיד ישיר בחינוך לקיום מצוות ואמונה, כמו למשפחה ולבית הספר, ותפקידה הוא יותר תפקיד משלים ומסייע בחינוך זה.

ג. יתכן שההסבר טמון בטיבו של הקשר בין בני נוער דתיים ובין תנועות נוער שהינו מורכב במיוחד וטעון סתירות פנימיות מלכתחילה. מרכיב מרדני ונון-קונפורמיסטי עלול להתהוות בכל תנועת נוער (אייזנשטדט, 1950), ובתנועת הנוער בני-עקיבא אף היה בסיסי ואימננטי – במתיחות הדיאלקטית בין מסורת לחידוש, בין חלוציות חקלאית ובין חלוציות תורנית, בין מחויבות למדינה וצרכיה ובין מחויבות לצורכי החברה והאדם הדתי, בין מעמד שוויוני לבנות התנועה ובין מסורת של הפרדת שני המינים ועוד. המתיחות גרמה ללבטים, פולמוסים ומאבקים שנמשכו במהלך השנים, ולמעשה הייתה בהם העברת המסר החינוכי של "המרד הקדוש" ממייסדי הפועל המזרחי בארץ ישראל לדור הבנים ואימוצו בבני-עקיבא הלכה למעשה, בני-עקיבא ביקשה להעביר את השליחות והאמונה של "המרד הקדוש" מתקופת היישוב לתקופת המדינה (אדמנית, 1962; בר-לב, 1989a ), והם משיכים ומתקיימים.
תנא מסייע להסבר זה ניתן למצוא בהתנגדות הראשונית להקמתה של תנועת הנוער הדתית בני-עקיבא בארץ ישראל - חברי הוועד הפועל של תנועת הפועל המזרחי, שהם עצמם היו אנשי "המרד הקדוש" (לבניין ארץ התורה והעבודה), סיכמו בישיבתם הראשונה, שהתכנסה למען הצעתו של מקים התנועה בירושלים, שאין להקים תנועת נוער דתית מסיבות שונות. אחת הסיבות הייתה שתנועת הנוער ביסודה היא מרדנית ביחס לקיים ודתיות ומרד הם שני דברים נוגדים, כי חינוך דתי חייב להיות שמרני ביחס לקיים ולעבר. וכך, ראשיתה של התנועה הייתה, כאמור, במרד ובאי הסכמה (בר-לב, 1989a ). בר-לב (1986, 244) אף הוסיף על כך שבני-עקיבא "נתפסת על-ידי חבריה בו-זמנית כמשתלבת באוריינטציות ובערכי היסוד של המבוגרים הדתיים, אבל גם כמורדת בנורמות ובדפוסי ההתנהגות שלהם ולעתים קרובות גם כמורדת בהנהגה שלהם ולפחות בהנהגה הפוליטית" (בר-לב, 1986, 244). תפיסת התנועה כמורדת עלולה לחזק נטיות לאי ציות ולערעור על סמכות, ובכלל זה גם סמכות דתית, דבר שלמעשה אמנם היה חלק מתולדותיה של התנועה (אדמנית, 1962). 
הסבר זה עשוי להיות משמעותי דווקא בשנים אלה בהן מתרחשת הקצנה דתית בחוגים מסוימים בציבור הדתי, לרבות בתנועת הנוער עצמה. וכך, במקרים אחדים לובשת המרידה כיוון של מרידה בסמלי המבוגרים וההורים במובן של אימוץ סמלים דתיים חיצוניים המאומצים על-ידי הבנים בהקפדה הפגנתית ממש (הוצאת ציצית מחוץ לבגדים, כיסוי ראש בכיפה סרוגה גדולה יותר לגברים, והקפדה של נשים צעירות על כיסוי ראש מכסימלי), בניגוד להימנעות דור המבוגרים מסמלים במופגן (בר-לב, 1986, 244-245, במאמרו של בר-לב ניתן למצוא דוגמאות נוספות לביטויי מרידה). בהקבלה לזאת, המרידה אצל מרואייננו קיבלה ביטוי בכך שהם לא ראו בתנועה גורם בר-סמכא לעניין הדתי, ואולי היה בכך אף מעין "רמז אפי מקדם" לעזיבה מכוחו של התת-מודע.

ד. אפשר לקשור את היעדר השפעתה של תנועת הנוער הדתית על דתיותם של המרואיינים בתפיסת החניכים את מדריכיהם כחסרי השראה וסמכות בתחום הדתי בעקבות היחסים הסימטריים ביניהם, הסבר שגם נמצא לו סימוכין בדברי המרואיינים. ניתן לעגן הסבר זה בהסברה של צוקרמן-בראלי (1970), כאמור (לתנועת הנוער אין תפקיד ישיר בחינוך לקיום מצוות ואמונה כמו למשפחה ולבית הספר), וכן בממצאי מחקרו של דה ווס (De Vaus, 1983) בדבר השפעתה החלשה יותר של קבוצת הגיל - על הדתיות - מהשפעת ההורים, ובהסבר לכך שהדתיות נתפסת על-ידי חלק מהמתבגרים כתחום לגיטימי להשפעה של מבוגרים, בעיקר של הורים, ולא של מתבגרים.

ה. ניתן לקשר את היעדר ההשפעה הדתית גם בפרישתם המוקדמת מהתנועה (כנזכר) בתקופת בית הספר היסודי, בסיומו, או בסוף חטיבת הביניים, בכיתות ח'-ט'. תופעת ההצערה בגיל החניכים תואמת לממצאי מחקרים אחרים ביחס לכלל תנועות הנוער (אדלר ושפירא, 1975 אצל איכילוב, 1976; איטון וחן אצל איכילוב, 1976; איכילוב, 1984; שפירא, אדלר ופייר, 1999). הנשירה לפני גיל ההתבגרות הקטינה, כאמור, את אורכה של תקופת החשיפה להשפעת התנועה, והשפעתה אף התקיימה בגיל הפחות משמעותי - טרם שיאו של גיל ההתבגרות הנחשב לתקופה המעצבת, בה מתפתחת ההבנה ומתגבשת אידיאולוגיה, והשפעתה של קבוצת השווים מגיעה לשיאה. לכך יש חשיבות נוספת בשל העובדה שבגיל הצעיר ממילא מצומצמים גילויי החילון, והם מתרחבים בגיל ההתבגרות. לפיכך, החיזוק והתמיכה נדרשים גם או בעיקר בגיל זה.

ו. ההסבר הבא רלוונטי רק לאותם מרואיינים, שהעידו על התנגדותו של הצוות החינוכי בישיבות התיכוניות ובאולפנות בהן למדו והתחנכו לפעילות בתנועת הנוער בני-עקיבא. היעדר הלימה זה של סוכני החיברות בחברה הדתית-לאומית מנוגד לתדמית המקובלת: "אצל חברי תנועה זאת [בני-עקיבא-נ.נ.], יש הלימה מלאה בין כל סוכני הסוציאליזציה, יש אצלם תאום עד כדי זהות בין ההדגשים החינוכיים של תנועת הנוער מכאן, ובין הדגשים החינוכיים של המשפחה וביה"ס מכאן" (שפירא, אדלר ופייר, 1999, 25). ההתנגדות לפעילות בתנועה הכניסה מרואיינים אלה לקונפליקט בין ערכי חברת המוצא ובין ערכי המוסד בו התחנכו. ברמה האישית יש כאן דגם של סיפור פרטי בו תנועת הנוער לא חיזקה את הערכים הדתיים, באופן שתמנע את עזיבת אורח החיים הדתי ואפילו תפקדה כגורם דוחף לעזיבת הדתיות בשל הקונפליקט, שמקורו בהיעדר הלימה בין סוכני החיברות. ברמה המוסדית-חינוכית יש כאן דגם של היעדר הלימה ופער של גישות אידיאולוגיות בין סוכני החיברות. בשתי הרמות יחדיו יש "תרומה" מסוימת לעזיבת הדתיות, ולו במישור הפרשני שלנו, מעבר לעדויותיהם של המרואיינים.

ממצאינו מורים שתנועת הנוער לרוב לא היוותה גורם לעזיבה, לפחות לא כגורם ישיר. יחד עם זאת, היא גם לא היוותה אצל מרואיינים אלה גורם לחיזוק הערכים הדתיים. אצל מיעוט מרואיינים היא היוותה גורם מעורר קונפליקט. אמנם מיעוט מרואיינים שלל תרומה כלשהי של התנועה בהנחלת ערכים חברתיים ואחרים, אך רק חלקם של המרואיינים תיאר תרומה של התנועה בהפנמת ערכים חברתיים, אינטלקטואליים ולאומיים, וגם תיאורים אלה לא נשמעו סוחפים ומעוררי השראה. לאור ממצאי המחקרים בדבר תפקידן של תנועות נוער דתיות כסוכן חיברות דתי והצלחתן של תנועות הנוער הדתיות בהשוואה לתנועות הנוער החילוניות, ובמגבלות הנזכרות של המחקר הנוכחי, הדברים לפחות מעוררים מחשבה, וראוי שיובילו לבדיקה ממוקדת בנושא זה.

ממצאינו מורים שתנועת הנוער לרוב לא היוותה גורם לעזיבה, לפחות לא כגורם ישיר. יחד עם זאת, היא גם לא היוותה אצל מרואיינים אלה גורם לחיזוק הערכים הדתיים. אצל מיעוט מרואיינים היא היוותה גורם מעורר קונפליקט. אמנם מיעוט מרואיינים שלל תרומה כלשהי של התנועה בהנחלת ערכים חברתיים ואחרים, אך רק חלקם של המרואיינים תיאר תרומה של התנועה בהפנמת ערכים חברתיים, אינטלקטואליים ולאומיים, וגם תיאורים אלה לא נשמעו סוחפים ומעוררי השראה. לאור ממצאי המחקרים בדבר תפקידן של תנועות נוער דתיות כסוכן חיברות דתי והצלחתן של תנועות הנוער הדתיות בהשוואה לתנועות הנוער החילוניות, ובמגבלות הנזכרות של המחקר הנוכחי, הדברים לפחות מעוררים מחשבה, וראוי שיובילו לבדיקה ממוקדת בנושא זה.

הערות:

1.בני-עקיבא הייתה מעורבת בייזום ובהקמה של דגמי חינוך חדשניים לנוער עזוב, לנוער עובד ולנוער לומד (בר-לב, 1991, 22). 
2. א. בעבודת הדוקטורט (נאמן, 2002), עליה נסמך מאמר זה, ניתן למצוא פרק מתודולוגי מפורט ביותר העוסק בכל הנושאים הרלוונטיים, כמו: גישת המחקר, האסטרטגיה הנרטיבית, שיטת הדגימה ואיתור המשתתפים, הליך המחקר, ראיון מובנה למחצה, שיטת ניתוח הממצאים, והתייחסות לנושא המהימנות והתוקף (בר-הסתמכות ואמינות).  ב. בעבודה זו נשמרו הסטנדרטים המקובלים במחקר שמושאיו בני-אדם, היינו: שמירת פרטיות המרואיינים (שימוש בשמות בדויים), הדגשת הזכות להפסיק את הראיון, קבלת הסכמה להקליט את הראיון, זהירות מפני חשיפת פרטים ביוגרפיים ודמוגרפיים מזהים, וכדומה.
3. בתשמ"ו מציין גם בר-לב שבקיבוץ הדתי פעילותה של בני-עקיבא איננה מתקיימת.
4. תיאור זה של אנשי הצוות החינוכי בישיבות התיכוניות תואם את המתרחש בשנות לימודיהם של המרואיינים, שהשתתפו במחקרנו. בשנים האחרונות חל שינוי, לפחות בחלקן של הישיבות התיכוניות, והן אוכלסו על-ידי רבנים ומחנכים מן החברה הדתית-לאומית. דיווח על שינויים מגוונים אפשר למצוא אצל שלג (2000).

מקורות

אדלר, ח' וכהנא, ר' (1973). דיוקנו החברתי של הנוער. בתוך חיים אורמיאן (עורך), החינוך בישראל (עמ' 197-210). ירושלים: משרד החינוך והתרבות.
אדמנית, צוריאל (1962). בתוך אדלר חיים. תנועות הנוער בחברה הישראלית, בצירוף תגובות מאת דן שטראוס צוריאל אדמנית יצחק רביד (עמ' 69-77). ירושלים: משרד החינוך והתרבות, מוסד סאלד, המחלקה לנוער.
אייזנשטדט, ש' נ' (1965). חינוך ונוער: עיונים סוציולוגיים. ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ושל משרד החינוך והתרבות.
אייזנשטדט, ש' נ' (1950). לדמותו הסוציולוגית של הנוער בחברה המודרנית. מגמות, ב(1), 52-72.
איכילוב, א' (1976). תנועות הנוער כסוכנויות ביגור. עיונים בחינוך, 10, 161-170.
איכילוב, א' (1984). עולמם הפוליטי של ילדים ובני נוער. תל-אביב: יחדיו.
אריקסון, א' ה'. (1950). ילדות וחברה. פסיכולוגיה של האדם בתמורות הזמן. מהדורה ששית, תרגום מאנגלית: אורי רפ, תל-אביב: ספרית פועלים.
אריקסון, א' ה' (1990). זהות נעורים ומשבר. (מהדורה שניה, תרגום מאנגלית: רות הדס). תל-אביב: ספרית פועלים. 
בן-צבי, ע' ל' (1992). נוער דתי-לאומי בישראל: גוונים של תת-תרבות. עבודת מחקר לקבלת התואר השני. רמת-גן: המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן.  
בר-לב, מ' (1986). הקונפליקט הבין-תרבותי של נוער בישיבות התיכוניות ובאולפנות. בתוך מרדכי בר-לב (עורך), חינוך דתי בחברה הישראלית. (עמ' 417-423). ירושלים: האוניברסיטה העברית.
בר-לב, מ' (תשמ"ו). החינוך התיכון בקיבוץ הדתי מול החינוך הישיבתי, בחינה השוואתית של המימד האידיאולוגי, המיבני, החברתי והתוצאתי. עמודים, ל"ד, ג', 85-102.
בר-לב, מ' (1989). "הכיפה הסרוגה" והמורטוריום. עמודים, 525, 68-71.  
בר-לב, מ' (1989-a ). בני עקיבא – תנועת הנוער הדתית-החלוצית. בתוך מרדכי נאור (עורך). תנועות הנוער, 1920-1960: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר (עמ' 75-91). ירושלים: יד יצחק בן-צבי, המחלקה לחינוך והדרכה.
בר-לב, מ' (תש"ן). האם בחברה הדתית-לאומית בכלל, ובבנ"ע בפרט, פוגעת שוב מכת החילון?. זרעים, 9 (תקנ"ח), 10-12.
בר-לב, מ' (1991). נסיונות לממלכתיות ולדה-פוליטיזציה בתנועת הנוער הדתית בני-עקיבא (תש"ט – תשכ"ג). בתוך רנה שפירא ואריה כשר (עורכים), רשפים: היבטים היסטוריים, פילוסופיים וחברתיים של החינוך. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב. 
בר-לב, מ' וקדם, פ' (1984). עדתיות של סטודנטים - האם השכלה אוניברסיטאית מביאה בהכרח לנטישת המסורת הדתית? מגמות, כח(2-3), 265-296.
בר-לב, מ' וקדם, פ' (1989). חניכי עליית הנוער בישיבות ובאולפנות. דו"ח מחקר מוגש לעליית הנוער. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.
גור, נ' (1992). תמורות בזהות אצל צעירים יהודים בהונגריה הקומוניסטית. עבודת מחקר לתואר שלישי. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב. 
גייגר, י' (2001). הציונות הדתית החדשה – סקירה, עיון ובקורת. אקדמות, 11, 51-71.
הורוביץ, ד' וליסק, מ' (1990). מצוקות באוטופיה, ישראל – חברה בעומס יתר.  תל-אביב: עם עובד.
זיו, א' (1984). התבגרות. גבעתיים: מסדה.
חן, מ', שפירא, ר' וליכטנברג, א' (1973). תנועות הנוער כגורם בחיי הנוער והחברה. בתוך חיים אורמיאן (עורך), החינוך בישראל (עמ' 211-216). ירושלים: משרד החינוך והתרבות.  
כהן, א' (2004). ראשית צניחת גאולתנו - דעיכת הציונות הדתית במאבק על הזהות הדתית במדינת ישראל והשפעותיה לעתיד. בתוך אשר כהן וישראל הראל (עורכים), הציונות הדתית: עידן התמורות, אסופת מאמרים (עמ' 364-385). ירושלים: מוסד ביאליק, קרן קימת לישראל והמועצה העולמית לחינוך תורני.
כהן, א' והראל, י' (2004). מבוא. בתוך אשר כהן וישראל הראל (עורכים), הציונות הדתית: עידן התמורות, אסופת מאמרים (עמ' 21-23). ירושלים: מוסד ביאליק, קרן קימת לישראל והמועצה העולמית לחינוך תורני.
כהן, א' וזיסר, ב' (2003). מהשלמה להסלמה: השסע הדתי-החילוני בפתח המאה העשרים ואחת. ירושלים ותל-אביב: שוקן.
ליבמן, י' צ' (1982). התפתחות הניאו-מסורתיות בקרב יהודים אורתודוכסים בישראל. מגמות, כז(3), 231-250. 
ליבמן, י' (צ') (1990). הקדמה. בתוך ישעיהו (צ'ארלס) ליבמן (עורך), לחיות ביחד: יחסי דתיים-חילוניים בחברה הישראלית (עמ' 9-14). ירושלים: כתר.
ליבליך, ע' (1986). מעברים ומשברים של אמצע החיים אצל נשות קריירה מצליחות. מגמות, כט (3), 256-267.
ליבליך, ע' (1997). המחקר האיכותי. הרצאה לסגל וקולוקויום בת הספר לחינוך. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.
לם, צ' (1991). תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור. תל-אביב: ספרית פועלים ויד יערי.
לסלוי, א' ובר-לב, מ' (1993). עולמם הדתי של בוגרי החינוך הממלכתי דתי. דו"ח מחקר. רמת-גן: המכון הסוציולוגי לחקר קהילות, אוניברסיטת בר-אילן ומינהל החינוך הדתי, משרד החינוך והתרבות.
נאמן, נ' (2002). עזיבת אורח חיים דתי בקרב צעירים מן החברה הדתית-לאומית בישראל. עבודה לקבלת התואר השלישי. רמת-גן: בית הספר לחינוך, אוניברסיטת בר-אילן.
נאמן, נ' (2007). הפנאי ופעילויות החינוך הבלתי פורמלי בחינוך הממלכתי-דתי. בתוך שלמה רומי ומרים שמידע (עורכים), החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה (עמ' 251-277). ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית. 
פישמן, א' (1990). בין דת לאידיאולוגיה: יהדות ומודרניזציה בקיבוץ הדתי. ירושלים: יד בן צבי, מוסד ביאליק.
פרידמן, מ' (1989). החברה הדתית והחרדית בישראל לאחר הבחירות לכנסת ה-12: מגמות ותהליכים. סקירה חודשית, לו(5), 22-36. 
פרידמן, מ' (1991). החברה החרדית - מקורות, מגמות ותהליכים. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.
צוקרמן-בראלי, ח' (1970). השקפת עולם של נוער דתי בישראל. עבודת מחקר לתואר שלישי. ירושלים: האוניברסיטה עברית. 
קיל, י' (תשל"ו). יחוד בתוך אחדות באידיאולוגיה של החינוך הממלכתי-דתי. בתוך דוד שמש (עורך),  דברים אחדים על חינוך חברתי דתי (עמ' 3-18). ירושלים: משרד החינוך והתרבות, אגף החינוך הדתי.
רקובר, ס' ש', ינון, י' וארד, ר' (1970). קיום מצוות הדת אצל תלמידות דתיות. מגמות, יז(2), 166-177.
שביד, א' (1 בנובמבר,  2000). העידן ה"פוסט חילוני". עיונים באינטרנט, אוחזר 15 למרץ, 2007 מ  www.jcpa.org/jl/vp440-h.htm .
שלג, י'  (2000). הדתיים החדשים, מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל. ירושלים: כתר.
שמש, ד' (תשל"ו). חינוך חברתי כגורם בחינוך הדתי. בתוך דוד שמש (עורך), דברים אחדים על חינוך חברתי דתי (עמ' 19-22). ירושלים: משרד החינוך והתרבות, אגף החינוך הדתי.
שפירא, ר', אדלר, ח' ולרנר מ' (1990). תנועת הנוער בישראל – דגם של תרבות-גיל כסוכן חיברות. בתוך יעל אנוך (עורכת). סוציאליזציה, כרך 1 (עמ' 67-85), תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.  
שפירא, ר', אדלר, ח', לרנר, מ' ופלג, ר' (1979). חולצה כחולה וצווארון לבן: מחקר על עולמם החברתי של בוגרי תנועות נוער בישראל. תל-אביב: עם עובד, תרבות לחינוך.
שפירא, ר', אדלר, ח' ופייר, ש' (1999). לא צריך נוסטלגיה: תנועות הנוער הן כאן ועכשיו - אבל קצת אחרת או חולצה כחולה, עניבה ירוקה, כפה סרוגה - פרופיל חברתי של תנועות הנוער בישראל - עשרים שנה אחרי. דו"ח מחקר, מוגש למשרד החינוך והתרבות. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה העברית ירושלים.
שפירא, ר' ועציוני, ח' (1969). השפעת החברות בתנועת נוער על ערכיהם של סטודנטים ישראליים. מגמות, טז(3), 274-285.
שפירא, ר' ופלג, ר' (1979). תנועות הנוער מול התמורות בחברה הישראלית. סקירה חודשית, 1-2, 63-80.
שקדי, א' (2003). מילים המנסות לגעת, מחקר איכותני – תיאוריה ויישום. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב.
Altkinson, R. (1998). The life story interview. Thousand Oaks: Sage Publications.
Bertaux, Daniel (1981). Biography and society. Beverly Hills, CA: Sage Publications.
Coleman, 1961
Bruner, J. S. (1986). Actual minds, possible worlds. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Chalfnat, H. Paul, Beckley, Robert E., & Palmer, C. Eddie (1981). Religion in contemporary society. Sherman Oaks, CA: Alfred Publishing Co., Inc.
Coleman, J. S. (1961). The adolescent society. New York: Free Press.
De Vaus, David A. (1983). The relative impotance of parents and peers for religious orientation: An Australian study. Adolescence, 18(69), 147-158. 
Denzin, N. (1989). Interpretive interactionizm. Newbury Park, CA: Sage Publications.
Glense, C. & Peshkin, A. (1992). Becoming qualitative researchers. New York: Longham.
Leslau, A. & Bar-Lev, M. (1999). Religious schooling, family and pupils’ religious commitment. In Israel Rich & Michael Rosenak (Eds.), Abiding challenges: Research perspectives on Jewish education (pp. 341-356). London & Tel-Aviv: Freund Publishing House Ltd.
Pazhayapurakal, Emmanuel (1989). The influence of parents, peers and schools on the religious attitudes and practices of Catholic school students. Ph.D thesis, Fordham University. Abstract obtained from Dissertation Abstracts, Abstract No. Aat 8918456.  
Riessman, C. K. (1993). Narrative analysis. Newbury Park, CA: Sage Publications.
Schutz, A. (1970). Concepts and theory formation in the social sciences. In Dorothy Emmet & Alasdair MacIntyre (Eds.), Sociological theory and philosophical analysis (pp. 1-20). London: Macmillan. 
Stark, Rodney (1984). Religion and conformity: Reaffirming a sociology of religion. Sociological Analysis, 45(4), 273-282.  
ד"ר נחמה נאמן, המכללה האקדמית אשקלון

אמירים 21, סביון 56530
טל: 03-5351186
פקס: 03-5343395
סלולארי:  054-4-932999
דוא"ל: neeman10@netvision.net.il

---