ייסודה של מדינת ישראל העמיד, כאמור, את העם בישראל במלוא החריפות בבפני בעיות הכרוכות בקיומה;

והרי כמה מהן:

* אותה חירות שזכה לה העם היהודי מקץ מאה דורות -- החרותה היא על הלוחות, או שוברתם?
* חייו -- הערכיים הם אם נייטרליים?
* המיוחד הוא העם הזה -- אם "נורמלי"?
* קוממיותו המחודשת על במת ההיסטוריה -- ההמשך היא, או התחלה חדשה?

בעיות אופייניות אלה -- בעיית החירות, בעיית הערכיות, בעיית הייחוד ובעיית הרציפות -- אינן מהוות מערכת בלתי תלויה; כרוכות הן זו בזו, וקיים בהן גרעין משותף של חפיפה. אולם גם אין הן זהות זו לזו, בחינת ניסוחים שונים גרידא של בעיה אחת. לפנינו בעיות קשורות זו בזו המוארות מנקודות מבט שונות. בכל אחת מהן קיימות עמדות מקוטבות, אשר בהן מתגודדים חסידיהן אגודות אגודות. התגודדות זו מעוררת את החשש מ"מלחמת תרבות", ומלחמת תרבות בטרם זמנה -- סברו הסוברים -- עלולה לחבל בקיומה הלאומי של המדינה הצעירה. סכנה זו נוסחה בפי בובר בניסוח הבא:

בעומקו של המסד, באותה אחדות המיוחדת במינה שבין העם והדת, נפרצה פרצה עמוקה, ומכאן ואילך היא מעמיקה והולכת. אף המאורע של ימינו, שיבתם של היהודים אל בית תולדותיהם של העמים על ידי תקומתה של מדינה יהודית, בתוך תוכו זיקת השפעתו של הקרע הזה עליו וחותמו טבוע בו.

בהמשך דבריו מצביע בובר על הניסיון הכושל "לכסות על הקרע":

משתדלים לכסות את הקרע על-ידי שימושם של מושגי-דת כעין א-להי ישראל ומשיח, למעשים ומאורעות שעניינם מדיני גרידא.¹

מהשתדלות כושלת זו נבע עירפולם המכוון של מושגי-יסוד בתרבותנו הלאומית, כגון המושג "צור ישראל" במגילת העצמאות. אולם לא זו בלבד שעירפול זה לא צלח "לכסות את הקרע", אלא סכנתו אף מרובה מסכנתם של חילוקי הדעות עצמם. שכן, כפי שהובהר בפרק הראשון, אין חילוקי דעות נורמטיביים בגדר מכשלה, אם אך ייעקרו הקנאות והחשיבה הסטיריאוטיפית; ואילו עירפולם של מושגי יסוד אינו אלא מטפח את שתי התכונות השליליות הללו, ולפיכך את האינדוקטרינציה. כי עירפולם של מושגי יסוד מערפל את ההנחות שעליהן מתבססות הדעות השונות, וכשאין ההנחות מודעות מודעות ברורה, אלא הן מונחות כהנחות סמויות ברקען של דעות שונות אלה -- כי אז נוצר המטען הרגשי, שאך בו טמונה הסכנה.² העלאתן של הנחות אלה מן הספירה של הנחות סמויות אל אור הדיון המודע והפתוח עשויה לשחרר את הלחצים היצריים, ולאפשר דיון תוך מתינות, ריסון וחשיבה רב-צדדית. מאמץ חינוכי לעקירת האינדוקטרינציה יסייע אפוא למניעת תוצאות הרסניות של מלחמת תרבות וייצור אפשרויות של ביקורת עצמית להנחות היסודיות המונחות בבסיסן של הדעות השונות. "רצוי שבעל הדברים יהיה מודע לשורשי דעותיו" -- אומר צבי קורצוויל,³ בדברי ביקורתו על א"פ קליינברגר.⁴ מודעות זו של אדם לשורשי דעותיו כרוכה בקשיים הנעוצים בטבעו, ולפיכך היא מותנית במאמץ רוחני המכוון לכך. אדם נוטה לראות את הכרעותיו הנורמטיביות לא כהנחות יסוד, אלא כמסקנות הנובעות מנימוקים מכריעים; ומפני שבמקרים רבים אין ראייה זו הולמת את המציאות, הריהי בבחינת אשליה, שנוח לו לאדם להשתעשע בה. אשליה זו נובעת מחוש ביקורת לקוי, הכרוך בחשיבה סטיריאוטיפית, וזו -- שני מקורות אפשריים לה: האחד -- השפעת סביבתו החברתית והתרבותית של האדם, השפעה שממילא, שאינה מכוונת. המקור השני -- פעולת השפעה מכוונת לחשיבה סטיריאוטיפית, הלוא היא האינדוקטרינציה.⁵ בשני המקרים יש כאן אשליה של חירות.

ככל שמודעותו של אדם למניעי הכרעתו מצוצמת יותר, כן מצטמצמת חירותו בהכרעה זו. בצדק קובע וילסון את הקביעה דלהלן:

דעות שנרכשו באמצעות אינדוקטרינציה הן כאלה, שאדם חושב שקיבל אותן באורח חפשי מנימוקים סבירים, אך למעשה הוא קיבל אותן בעת שכוח רצונו וכושר הנמקתו הורדמו או נעקפו.⁶

העדר החירות שבעקבות אינדוקטרינציה -- טוען שם וילסון -- חמור מהעדר החירות שבעקבות התנייה, או כפייה פיזית; שכן, הכפייה הפיזית שוללת את חירות ההתנהגות בלבד ומותירה את חירות ההרגשה ואת חירות הדעה; ההתנייה שוללת את חירויות ההתנהגות וההרגשה, ומותירה את חירות הדעה; ואילו האינדוקטרינציה שוללת את שלוש החירויות הללו מכל וכל.

החינוך קשור אפוא -- בניגוד לאופני ההתייחסות האחרים -- בחירות אופטימלית. לפיכך כרוך המאמץ החינוכי לעקירת האינדוקטרינציה -- ולמודעות האדם לשורשי דעותיו -- במושג החירות. מושג זה של חירות, הכולל את חירויות הדעה, ההרגשה וההתנהגות, מתמקד בחירות האישית. שונה ממנו מושג החירות הלאומית, שאף אם יש ביניהם חפיפת-מה, אין הם זהים. אך דומה, שהרגישות לחירות -- בשתי המשמעויות הללו -- מהווה מאפיין מובהק בתודעת העם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו, כבתודעת כל יחיד בו. האירוע ההיסטורי של יציאה מתחת סבלות מצרים מעבדות לחירות, מציין את לידתו של העם; הוא מושרש בתודעתו הלאומית והאישית, ומהווה בסיס הן לתרבותו הלאומית, הן לתחושותיו ולהגיגיו של היחיד. למעלה ממאה פעמים נזכרת במקרא יציאת העם ממצרים, מבית עבדים, ומטבע הלשון "זכר ליציאת מצרים" קשור בטעמן של מצוות רבות, ונקבע על ידי חז"ל בתפילות. אף בקרב חוגים שנתרחקו ממסורת ישראל בדורות האחרונים נחוג חג החירות ומודגש רעיון החירות.

לפיכך יש להחזיק טובה לגרשון ויילר על שבספרו "מדינה וחינוך" הציב בפני הקורא -- בניסוח דיכוטומי חד ומתגרה -- את השאלה "איזו חירות?".⁷ דומה, שספר זה מהווה דוגמה מובהקת לעניין שנדון לעיל: נטייתו של אדם לאשליה, שההנחות העומדות ביסוד הכרעותיו הנורמטיביות, אינן אלא מסקנות של שיקולים רציונליים. ואכן, רואה ויילר את הכרעותיו הוא כפרייה של הגות פילוסופית, ואת הכרעות זולתו כ"זעקות הלב" או כ"מבוכות פסיכולוגיות" -- כפי שהוא מתבטא, למשל, כלפי הכרעותיו של ש"ה ברגמן.⁸ נטייתו זו של ויילר עולה בקנה אחד עם עמדתו הדיכוטומית החד-צדדית וקנאותו לחירות מוחלטת, שמשמעה לדידו -- העדר כפיפות לערך כלשהו.

חד-צדדיות דיכוטומית זו וקנאות זו חושפות את האינדוקטרינציה של ויילר ואת סכנותיה, כפי שיובהר בסעיפים הבאים -- א-י, העוסקים בבעיית החירות.

הסעיפים יא-טו יעסקו בבעיית הערכיות, והסעיפים טז-כ יעסקו בבעיות הייחוד והרציפות.

חשיפתם של גילויי אינדוקטרינציה בתחומים מאפיינים אלה עשויה להביא לדיון אשר ישמש בסיס נאות לניסיון של גיבוש עמדה חינוכית המשוחררת מהם. ניסיון כזה ייעשה להלן בפרק השלישי.

הערות:

1. בובר, עמ' כג.
2. ראה פרק ראשון, סעיפים לב-לג.
3. קורצוויל צבי, עמ' 11.
4. קליחינברגר תשל"ד, עמ' 5.
5. ראה סעיף לג בפרק הראשון.
6. וילסון 1966, עמ' 391.
7. ויילר, עמ' 127.
8. שם, עמ' 151.

---

---