מקור: חוזר המפקח הארצי על החינוך העל יסודי הדתי 9/2002

מלוח מס' 6, ניתן ללמוד על השינויים בחלוקה לסוגי המוסדות. אם קודם לכן בשנות השבעים והשמונים, בתי הספר המקיפים הוו למעלה מ- 50% מן המוסדות בחינוך העל יסודי, עם הרפורמה שהונהגה בבתי הספר המקיפים, פחת מספרם ובמקומם נפתחו ישיבות ואולפנות בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה. כך ששיעור בתי הספר המקיפים בחינוך העל יסודי הדתי ירד ל-24%.
הישיבות התיכוניות היו חיל החלוץ במהפכה שחלה בחינוך העל יסודי הדתי. במובן של שילוב רמה גבוהה של לימודים כלליים עם לימוד תורני מוגבר מבחינת היקף שעות הלמידה (בר לב. תשל"ז). הישיבות התיכוניות הראשונות הוקמו בעקבות אי שביעות רצון של ההורים מן הרמה הדתית בבתי הספר התיכוניים. הישיבות התיכוניות סיפקו בתחילתן מסגרת חברתית מבודלת שאיננה צריכה להתמודד עם נושאי האינטגרציה. הישיבות התיכוניות יצרו תחרות חזקה בין כלל מנהלי המוסדות על האוכלוסיות המבוססות, דבר שחייב את הנהלת המוסדות האחרים - שאינם ישיבות או אולפנות - לערוך שינויים. תחילה בבתי הספר העיוניים ולאחר מכן גם בבתי הספר המקיפים. אלא שבעשרים השנים האחרונות חלק מן הישיבות הוותיקות סובלות מ"מחלות זקנה", "הסתיידות עורקים" וצבירת ותק של מסורת התנהלות שאינה מתעדכנת. דווקא הישיבות הצעירות יותר יודעות להתמודד עם עולמם המשתנה של התלמידים ועם "החוץ" התרבותי האוניברסלי שתלמידים מביאים לספסל הלימודים.

רוחות "הפוסט מודרניזם" נושבות בקרב כלל הציבור בישראל וגם במחנה הציונות הדתית. כמו במוסדות החילונים חל פיחות ביסודות הערכיים גם במוסדות הדתיים, אם כי בצורה מינורית יותר בהשוואה לחינוך הכללי. תופעות שכיחות בחינוך בימינו כמו: חוסר הנכונות של התלמידים להשקיע בלימודים ו"להגיע" אל המורה כדי ללמוד ממנו, במקום זה התפתחו ציפיות ותביעות מן המחנכים שהם ימצאו את הדרך כיצד להגיע לתלמיד. התביעות הגוברות של תלמידים להוראה מעניינת יותר, לחומר לימודי שיראה להם כרלוונטי כבר בזמן לימודיהם על בסיס של אקטואליה, וההדגשה על היסודות האקספרסיביים והאמוציונליים בחינוך, משנים באופן מהותי את מערך חלוקת התפקידים שבין המורים והתלמידים, משנים את מעמדו של המורה ודימוייו בעיני תלמידיו, את צורת מילוי תפקידו ואת אופני ההערכה לאישיותו. קיימות ציפיות גבוהות מן המורים לעשות את כל כברת הדרך לקראת התלמיד ולהתאמץ יותר בעבודתו. הוא נתבע לפלס מסילות ללבבם של תלמידיו, לחדש בסגנונות ההוראה ולהתאים את שיטות החינוך וההוראה לעידן החדש.

החינוך הממלכתי הדתי מושפע פחות מן הרוחות החדשות המנשבות במערכות החינוך, הוא משמר יותר את החינוך המסורתי. המחויבות לערכים דתיים ולערכים כלליים עדיין עומדת בראש סדר העדיפות שלו במערכת החינוך. התמורות החברתיות בעולם המערבי מעמידים במבחן קשה יותר את אלה הממשיכים לחתור לגילויי משמעות ערכיים בחיי האדם ולחינוך עם אורנטציה ערכית. ההשפעות של תמורות אלה מגבירות בהדרגה את "תופעות השוליים". השוליים ההולכים ומתרחבים גם בקרב מחנה התלמידים הדתיים. התרחבות זו משמעותה שיותר תלמידים נתפסים לאלימות, לצריכת סמים, למתירנות מינית, למצבי דיכאון ואף לבחירה בדרך ההתאבדות כפיתרון לאנרכיה הנפשית המתחוללת בתוכו של הנער המתבגר. תופעות אלה אמנם קיימות גם בקרב תלמידי החינוך הדתי, אך הן במינון נמוך מאשר בחינוך החילוני ובעצמה פחותה ממנו.

המחנכים במוסדות התורניים נדרשים להתמודד עם תלמידים הנלחמים על עצמאותם הרעיונית והמחשבתית, המעמידים את שיקול דעתם כבעל עדיפות מול זה של מחנכיהם. כיבוד סמכותם של מוריהם אינו דבר מובן מאליו בעיני תלמידיהם. הם מצפים שהמורים יתאימו עצמם לכל מה שנראה רלוונטי וחשוב בעיניהם תוך שפיטה ביקורתית מתמדת של המורים על כך שאינם מייצגים בהתנהגותם את רמת הציפיות שלהם. "המרכזיות של דמות הר"מ בעיני התלמיד איבדה מערכה... התלמיד מרגיש ויודע אם הר"מ נמצא בתפילה כי זו חובתו והוא דורש על זה משכורת תפילתו תיהפך לתפלה" (נוימן. תשנ"ט).⁷

התביעה לכיבוד האינדיווידואליות של כל תלמיד מחייבת שינוי מהותי בעבודת המורה. כמו: כיבוד התביעה לגישה ישירה והתחברות לעולמם של התלמידים, בדרישה למעבר לשיטת ההוראה הדיאלוגית, בעיצוב וטיפוח יחסי שוויון בין מורים לתלמידים ועוד. הנכונות לנקוט דרכים חדשות היא נחלתם של רמי"ם מעטים בישיבות הוותיקות. הם חוששים מן הפיחות שיתרחש במעמדם ובסמכותם כבני סמכא בעולם התורה, אם הם יסגלו לעצמם את הנורמות החדשות ביחסי מורים ותלמידים. קיים ניגוד ממשי במבנה הציפיות והדימויים העצמיים של המורים, המוגדרים "כמלאך ה' צבאות" שעליו אמונים מקורות היהדות, ובין יחסם של התלמידים כלפי המורים ומעמדם של המורים בחברה הישראלית. מקצוע ההוראה מוצג כבעל השפעה גורלית לעתידם של התלמידים, בחינוך הדתי גם לעתידם היהודי-הדתי ולרמת רוחניותם. זו הגישה וזה הדימוי שספגו חלק גדול של הרמי"ם והמחנכים בתהליך התחנכותם. ההתכחשות של החברה הדתית למעמדו של המורה מפתיעה את המחנכים בעולם הישיבות ומדאיגה אותם. על רקע השקיפות והפתיחות, קשה למורים לשמור על דיסקרטיות. קשה גם להקפיד על שמירת מרחק מן התלמידים כפי שהיה בדורות הקודמים. הם צריכים להתרגל לכך שהתלמידים כיום רואים במוריהם "בשר ודם" שאינם כליל השלמות. גם להם יש חולשות. התלמידים מבחינים כמה הם רודפים אחר החומרנות, תרים אחר הנוחיות והרווחה הכלכלית, מציגים תביעות שכר מוגזמות ומסתפקים בשעות עבודה מעטות.

המקצועות הנפגעים מיידית אצל מורים שלא הסכינו להתאים את הוראתם למציאות הרלוונטית של תלמידיהם, הם מקצועות היהדות.⁸ רבים תולים את הסיבות לכך בוותקם של הרמי"ם בישיבות הותיקות ובאי ההיערכות מחדש של ראשי הישיבות והמחנכים לדרכי עבודה ולשיטות ההוראה במוסדות התורניים. המשברים הקשורים בהוראת התלמוד אצל חלק מתלמידי הישיבות והקושי לפעול למען חיבובה של תורה בפרט ושל מקצועות היהדות בכלל, פוגעים ביוקרתן של הישיבות ובמידת האמון של ההורים במוסדות התורניים. הוגים מעמיקים בשאלות הדור מפנים את ביקורתם כלפי הרמי"ם. "השאלה איזו מסכת ללמד היא שאלה משנית. הרבה יותר חשוב כמה התלמיד חושב, כמה הוא יוצר בלימוד, עד כמה תחום הלימוד רלוונטי לחיים שלו, כמה הוא מבטא את כישרונו האישי" (וישליצקי. תשנ"ו).

מרכז ההוויה והלימוד בחינוך הדתי הם מקצועות היהדות, הן מבחינת היקף שעות ההוראה והלמידה והן בהדגשת מעמדם המרכזי של מקצועות הקודש, כמייצגים את המטרה המרכזית ואת החלק החשוב ביותר של הלימודים במוסדות התורניים.⁹ היחס המועדף למקצועות אלה בא לידי ביטוי בהיקף שעות הלימוד המוקדשות למקצועות היהדות. למעלה מעשרים וחמש שעות הוראה שבועיות בישיבות התיכוניות וקרוב לשיעור זה באולפנות. נוסף ליוזמות חדשות המעודדות את התלמידים ללמוד גם בשעות הערב המאוחרות. עם פתיחת מסלולים ישיבתיים ואולפניים בבתי הספר המקיפים והעיוניים בשנים האחרונות גדל מספר שעות ההוראה למקצועות היהדות גם בבתי ספר אלה. (בפרופורציות נמוכות יותר). רבים רואים גם כיום במקצועות היהדות את המפתח להתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית של התלמידים.

המתחים האישיים והקבוצתיים בין התלמידים למחנכיהם מקשים על המשך קיומה של המסגרת הישיבתית. "הניכור הרב בין חלק מן הרמי"ם ובין התלמידים הוא תוצאה של אי הכרה בשינויים שחלו בחברה הדתית. גם בחברה זו יש תמיכה בהתלבטויותיו של היחיד ובהתייחסות רצינית לשאלותיו ולספקותיו בענייני מחשבה, מוסר והתנהגות דתית... אותם רמי"ם נמנעים מלהתייחס לשאלות, רואים בהם קנטרנות לשמה, וחוששים מן ההתמודדות בבחינת 'אל תעירו ואל תעוררו'. ובכך הם שותפים ליציאתם של יחידים לחילון" (פישרמן. 1998). חוסר הנכונות של המורים לעצב יחסים חדשים - פתוחים ומקרבים יותר - עם תלמידיהם, מגביר את תסכולם של ראשי הישיבות והמחנכים במוסדות התורניים ושל ההורים השולחים ילדיהם למוסדות אלה.¹⁰

הכמות הרבה של שעות ההוראה במקצועות היהדות יצרה ציפיות ואשליות שלא הוגשמו. על רקע לימוד כה אינטנסיבי ומקיף של מקצועות אלה, טבעי שיהיו ציפיות גבוהות מבחינת רמת ההישגים התורניים ובעצמת ההשפעה המצופה על בקיאותו של התלמיד במקורות, על התנהגותו הדתית ועל רמת הקיום הערכי שלו. במשך השנים מתברר שהכמות של שעות הלימוד וההוראה, איננה מייצרת בהכרח אדם באיכות אחרת מבחינה דתית ואינטלקטואלית. אף נטען, כי תהליכי ההוראה השמרניים מקפחים את ההתפתחות הדתית של התלמידים ולא ממצים את המרכיבים האיכותיים הדרושים למסגרות חינוכיות בתקופה המודרנית והפוסט מודרנית, כמו:

פיתוח של דרכים ללימוד ולחינוך עצמי של התלמידים כך שיהיו מאומנים ויהיו רגילים ל "קביעת עיתים לתורה".

היכולת להפיק בצורה משמעותית מן הלימוד ומהעמקת הידע והבקיאות בחברותא של תלמידים, סגנון למידה המיוחד לישיבות

ניצול ההזדמנות לפיתוח דיאלוגים עם התלמידים והקצאת מקום מרכזי לקיום דיונים יזומים על ידי הרמי"ם עם התלמידים. במיוחד ביחס למידת הרלוונטיות של הנושאים הנלמדים בתלמוד למציאות החינוכית והתורנית של חברת התלמידים בימינו. "אין לזלזל בגורם הרלוונטיות, לא בבחירת החומר ולא בהצגתו...שאיפתנו היא שחיות תבצבץ מבין השיטין של כל מסכת" (ליכטנשטיין, תשנ"ו).

שימוש רחב יותר בלימודי היהדות לפיתוח אינטלקטואלי, תורני ורוחני. בניגוד למצופה השעות הרבות המוקצות ללימוד התלמוד, אינן תורמות להצטיינות יתרה של תלמידים בלימודים אלה וגם אינן מצליחות להשפיע בטווח הרחוק על אורח החיים הדתי של הבוגרים. בניגוד למצופה מעטים מבין הבוגרים קובעים "עתים לתורה" בגלל שחשקה נפשם בלימודה. "הגיע הזמן ליצור את המערכת הזאת, המערכת המפנימה שבה ביולוג בן תורה, ביולוג שלא יכול ללכת לעבודה בלי שהיה בשיעור בבוקר. אפילו אם הוא רוצה הוא לא יכול, כי זה חלק מהמהות אצלו, זה לא נעשה ויכול להיות שזה עוד לא יכול היה להיעשות" (אלון. תשנ"ו).

ניצול חברת הגיל לעיצוב איכותי של שעות הפנאי שיהיו בעלי צביון ואורח חיים יהודי, המשמר את אורח החיים הדתי ברמה ערכית גבוהה.

כאשר הועם זוהרם של לימודי היהדות במוסדות התורניים בשנים האחרונות, הפכו חלק מן הישיבות הוותיקות למוקדי מתיחות ביחסי תלמידים ורמי"ם. ההורים עמדו למגינת לבם חסרי אונים מול הניכור שחשו ילדיהם כלפי הישיבה וכלפי לימוד התלמוד.

השגרה שדבקה בדרכי ההוראה בישיבות התיכוניות וה"סדקים" המתהווים בין הדורות, הולידו משברים אישיים של תלמידים ושל מוריהם. במספר ישיבות וותיקות ויוקרתיות אף התפתחו משברים מוסדיים חמורים, עד כדי סיכון המשך קיומן. הנהלת מינהל החינוך הדתי מינתה ועדות נכבדות רבות לבדיקת מעמדה של הוראת התלמוד, ואף פורסמו סיכומיהם בקרב כלל מוסדות החינוך הדתיים (משרד החינוך. תשנ"ו). ההמלצות שנתקבלו ושאושרו על ידי הנהלת החינוך הדתי, לא היה בהן כדי לשנות את המצב ולהשפיע על ראשי הישיבות ליצור את השינויים הדרושים בתכניות הלימוד ובפעילות עם תלמידים. היו לכך מספר סיבות. א. ההמלצות היו נדושות ולא חדשניות. חלקן לא ניתנות לביצוע. ב. על רקע סירובם של ראשי הישיבות להקשיב למתרחש בקרב תלמידיהם לא היה סיכוי, כי יהיו נכונים לערוך את השינויים המתחייבים מן התמורות החברתיות, במיוחד אלה שהתאימו לחברה הציונית הדתית. ג. הוותק הרב של חלק מן הנוגעים בדבר (ראשי ישיבות ורמי"ם) היה לרועץ, משום שעל פי מה שאנו יודעים מממצאי המחקר קשה לאמץ שינויים -ודאי לא משמעותיים- בגיל גבוה ולאחר צבירת ותק רב.

בשנת תשס"א נתמנתה ועדה חדשה - רחבה ואיכותית בהרכבה - על ידי ראש מינהל החינוך הדתי. במקביל הוחל בניסוי חינוכי וולונטרי במספר ישיבות תיכוניות במספר תחומים (מינהל החינוך הדתי, תשס"ב). קשה לאמוד את ממדי ההצלחה על רקע ההשתהות הממושכת בהגשת ההמלצות (איזנברג. תשס"ד).

לזכותם של ראשי הישיבות נציין כי הם מודעים לבעיות. בשיחות עם המפקחים הם הודו שאינם מצליחים לחבב את לימוד הגמרא על תלמידיהם; שאינם יכולים להבטיח, כי יצמיחו בוגרים הדבקים במשנתם בהמשך חייהם, משום שעוד בזמן לימודיהם הם מפגינים חוסר עניין בלימוד הגמרא. הם אף בקשו את סיועו של מינהל החינוך הדתי בנושא זה.¹¹ אך חוסר האונים המודע לא פקח את עיניהם ולא המריץ אותם לנסות דרכים אחרות. הם היו כבולים למוסכמות ישנות, דבר שמנע מהם את היכולת להעמיק התבוננותם בתלמידיהם, ולקיים קשרים קרובים עמם. הם גם התקשו להפיק לקחים מעשיים מן הבעיות שהתעוררו במוסדותיהם ולערוך רפורמות אישיות ורפורמות תכניות. חלק קטן מראשי הישיבות וחלק גדול יותר מן הרמי"ם הוותיקים ממשיכים להיות אבן נגף בעריכת שינויים ראויים במוסדות התורניים ובהתאמת דרכים ושיטות ההוראה לדורות הצעירים. ראשי הישיבות ומנהלי מוסדות תורניים אחרים, הרוצים ומעיזים להציע רפורמות מתאימות, חוששים לבצע שינויים שלא יקבלו את ברכתם של ראשי העולם התורני. הם אינם רוצים להראות כ"רפורמיסטים" ומחדשים חס וחלילה. במקביל כניסתם של רמי"ם חרדיים לישיבות התיכוניות מחמירה את המצב ומחזקת את הגישה השמרנית, אך הניסיונות לערוך "בדק בית" נמשכים.¹²

חלק מן המוסדות הישיבתיים סובלים אמנם ממשברים תכופים. עד שלא תהיה "פריצת דרך" ביוזמתם ובאחריותם של ראשי המוסדות התורניים, קיים החשש של פיחות הולך וגובר ביוקרתם של מוסדות אלה.

על אף הנאמר לעיל אי-אפשר להתעלם מתרומתם המשמעותית הכוללת של הישיבות התיכוניות במשך חמישים שנות קיומו של החינוך הדתי. הם הצילו את החינוך הדתי בשעותיו הקשות, כאשר החילון התפשט בקרב חברי הקהילות הציוניות דתיות. הישיבות התיכוניות והאולפנות ספקו ומספקים גם כיום פתרונות מקוריים וחדשניים להתמודדות עם החילון במוסדות תורניים הפועלים ברוח הציונות הדתית. חלק ניכר ממוסדות אלה מצליחים לגבש תכניות לימודים ופרויקטים חינוכיים מגוונים הנותנים מענה למציאות הקיומית של העם היהודי בארצו. בזכות המוסדות התורניים ניתנה האפשרות להוכיח, כי שילוב בין לימודים תורניים מוגברים, בין חיי תורה ובין חיי המדינה המודרנית המאמצת את הקדמה הטכנולוגית, הוא המתכון לתקופה זו. שילוב זה נעשה תוך שמירה על המסורת ותוך פילוס דרכים לקדמה ברוחה של היהדות האורתודוכסית. הישיבות התיכוניות שימשו כחממת ניסוי לנוסחה שהוכיחה את עצמה במציאות הישראלית, והיא פועלת הלכה למעשה בחברה הישראלית ובמדינה היהודית.

בהציגן אתגרים רבים תורניים ואינטלקטואליים בפני תלמידיהם תרמו הישיבות לצמיחה של מנהיגות תורנית ורוחנית, אקדמית וציבורית מקרב בוגריהם לכלל השכבות והעדות, ובכללן גם מיוצאי עדות המזרח (דגן. 1990).

ראשי הישיבות התיכוניות הראשונות היו בבחינת מסמני דרך לרבים שבאו בעקבותיהם. הקמת הישיבות תרמה לצמיחתם, מספר שנים לאחר מכן, להקמתן של האולפנות. לאחר מכן שולבו תכניות של תגבור תורני גם בבתי הספר העיוניים העירוניים ובתי הספר המקיפים, שפתחו כיתות ישיבתיות וכיתות ואולפניות.

הבעיות התקציביות של המוסדות העל יסודיים הדתיים ודמי ההחזקה הגבוהים המוטלים על ההורים כדי לקיים את המסגרת המלאה של הישיבה והפנימייה, מכבידים על ציבור ההורים ועל ראשי המוסדות. מימון יום לימודים ארוך ועלות הפנימייה בישיבות התיכוניות ובאולפנות דורשים משאבים רבים. משרד החינוך לא מכיר בתקצוב הנוסף הדרוש להגברת לימודי היהדות בישיבות התיכוניות ובאולפנות, וכן בכיתות התורניות בבתי הספר העיוניים והמקיפים. ההורים נאלצים לשאת בעול העיקרי.¹³ ניתן לשער שמסיבה זו מואטת כניסתם לישיבות היוקרתיות של תלמידים ממוצא אסיה וממוצא אפריקה ממעמד סוציו אקונומי נמוך, ובמקביל גדל בצורה משמעותית מספרן של הישיבות התיכוניות ללא פנימייה המקיימים יום לימודים ארוך. השינוי הזה אינו חוסך כסף רב לישיבות מאחר ועיקר ההוצאות קשורות להארכת יום הלימודים ולהזנת התלמידים. פנימיית היום ממלאת אחר רצונם של הורים רבים, שאינם רוצים להתנתק בגיל כה צעיר למשך 6 עד 8 שנים מילדיהם. סוגיה זו מחייבת התגייסותם של אנשי ציבור לגיוס מקורות נוספים, ממשלתיים ופרטיים, כדי לשמר את איכותו של החינוך הישיבתי והחינוך האולפני.

לסיכום. הביקורת העולה אינה מכוּונת לכלל הישיבות התיכוניות. ישנן ישיבות חדשות ומתחדשות המתמודדות היטב עם הבעיות החשובות. אם הישיבות רוצות להמשיך ולהוות גורם משפיע מרכזי על חינוכם וזהותם הדתית של תלמידיהם, מן הראוי שיטו אוזנן לביקורת ולשים לב לתחושות התלמידים. על הרמי"ם להתמודד עם העובדות. כך למשל בעניינים חשובים אין התלמידים מתייעצים או מושפעים ממוריהם. הם מעדיפים לפנות לבוגרי הישיבות, המשלבים בחייהם הלכה למעשה את תחומי השירות למדינה כמו השירות בצבא עם הנכונות להשתתף בעיצוב החיים הציבוריים במדינה. יש לתלמידים תחושה, כי מוריהם לא נתנו תשובות למפגשיהם בעתיד עם צמתים מרכזיים בחיים (פוליטיקה, מדינה, חברה ועולם תרבותי מערבי). העדר השכלה כללית של חלק ניכר מן הרבנים והרמי"ם פוגע ביכולתם להתמודד עם עולם המציאות ועם סמלים וערכי תרבות של העולם התרבותי, המערבי והמודרני. ייתכן כי הפיתרון טמון בעיצוב מחדש של תכניות הלימודים בישיבות, הן במקצועות הקודש והן במקצועות החול ברוח תכנית הישיבה של הרב קוק זצ"ל. "לא תוכל לעד התורה להיות מצומצמת רק בחקר ההלכה המעשית לבדו. החלק הרוחני שבתורה, לכל רחבו, עמקו והיקפו, מוכרח גם הוא למצוא מקום בישיבה. האגדות, המדרשים הנגלים והנסתרים. ספרי המחקר והקבלה העיונית, המוסר והרעיון, הדקדוק, הפיוט והשירה... בייחוד בימינו, וביותר בארץ ישראל, הדורשת תעופה רוחנית מבניה. בטבע קדושתה המלוּוה את כל אווירה" (אגרות ראיה. חלק א'. סעיף קמ"ו).

כן יש לצמצם את תחושת התלמידים, כי הרמי"ם מעודדים אותם להסתגרות ולאי-השתלבות בחיי המדינה על כל ענפיה, כולל בקהילה הציונית הדתית. מתקבל הרושם שאם הרמי"ם ישקיעו במספר תחומים, קיים סיכוי להפיג את המתחים ולחזור לימים שהישיבות היו במרכז היצירה של הציונות הדתית. הנקודות המרכזיות שבלטו בדיון זה, מובילות להמלצה על מספר צעדים, כמו:

השקעה רבה בקשרים בין תלמידים לבין מחנכים. פיתוח דו-שיח אמיתי בו חושף המחנך את עולמו ואת השקפותיו על אורח חיים יהודי דתי. במקביל עידוד התלמידים לחשוף ולהאזין בתשומת לב מרבית לקולות העולים מקרבם. לבקש התייחסות הרמי"ם ללבטיהם, למחשבותיהם ולדרכי התמודדותם.

השקעה רבה בדרכי הלימוד ובהעמקת לימודי הקודש כאתגר עיוני ומעשי לדורנו. לימוד הגמרא מספק אתגרים אינטלקטואלים גבוהים. ניתן למשוך את ליבם של התלמידים

מתן תשומת לב המחנכים לשאלות חברתיות ומדיניות של הציבור בישראל. להציג את הנושאים ואת הבעיות החברתיות כחלק מן התפיסה הדתית הכוללת

לעצב מסלולים חדשים של השפעה חינוכית. לסחוף את התלמידים מכוחה של האמת ולא רק מכוח הסמכות התורנית והחשיבה הכוללת
מערכות חינוך בכלל ומערכות חינוך דתיות בפרט משנות את דפוסי פעילותן ונערכות לשינויים בקצב איטי בהשוואה למערכות אחרות. לעיתים הן נאלצות לערוך שינויים רק עקב הלחצים מבחוץ הנובעות מן התמורות החברתיות והפוליטיות. מערכות חינוך מתקשות להיערך למצבים חדשים ולשנות את דפוסי פעולתן, גם כאשר השינויים הנדרשים אינם נוגדים או סותרים את תפיסותיהן הערכיות. כך ניתן להסביר את ההתפתחויות בסוגיית חינוך הבנות וביחס למעמד האישה במוסדות החינוך הממלכתי הדתי. תהליכים חדשים התרחשו בקהילה הציונית הדתית עוד לפני שילובנו ובוררו בדרכים המקובלות עם רבנים, פוסקי הלכות ואנשי חינוך. המעשים והפעולות היזומים מקדימים את הברור והעיון ההלכתי, אף עוקפים את תהליך קבלת ההחלטות של הביוקרטיה הממסדית הרבנית המאחרת בתגובתה לנושאים חדשים כמו אלה העוסקים במעמד האישה.

בדורנו רבים העוסקים בשאלות של "מעמד האישה", בשוויון בין המינים ובשאלות הדנות בתפקידה של מערכת החינוך בשינוי ובהתאמה של מערך השוויון בהזדמנויות ובשילוב רב- גוני של תפקידים גם של הבנות. במשך שנים רבות לא ניתנה תשומת לב לדרכי החינוך ולהתייחסות לבנות בחברות יהודיות רבות. חינוכן של הבנות במסגרות פורמליות במשך הדורות היה שולי, בהשוואה למיקוד ולתשומת הלב שקיבל חינוך הבנים במקורות היהדות ובפסיקה ההלכתית. הציבור הציוני הדתי לא ראה את עצמו מחוץ להתפתחויות האוניברסליות בנושאים אלה ובצורך להיערך בצורה אחרת בחינוך הבנות בעקבות התמורות החברתיות. באופן עקרוני ובמידה רבה גם באופן מעשי, החינוך הממלכתי הדתי קיבל והפנים את המסרים של העולם המערבי בנושאים רבים שלא היו מנוגדים להלכה ולמסורת היהודית, גם אם לא זכו בעבר להארה או לעידוד מצד חוגים רבניים. הממסד ככלל לא נקט יוזמה כל שהיא בנושא זה.

התמורות שהוזכרו לעיל, באשר למעמדם החדש של הנשים בחברה המערבית, השפיעו על בנות וגם על נשי הקהילות הציוניות דתיות. ההתעוררות באה בראש ובראשונה מן התלמידות עצמן. אלה שלא הסכינו עם ההתעלמות של הממסד הרבני והממסד החינוכי מן המסרים החדשים לגבי מעמדו של המין הנשי בחברה. הביקורת של הנשים הדתיות עלתה בתחילה במלמולים חרישיים. אך קולה עלה והתגבר במשך השנים. בחלק מן המוסדות התורניים עלו קולות של אי שביעת רצון מאופיו של החינוך הדתי שהן מקבלות ומדרך הכנתן לחייהן בעתיד (פירר. תשל"ח). במקביל מחאותיהן היו שקטות ואינן מתסיסות.

בשנים האחרונות חלו בהדרגה שינויים מבניים, ארגוניים ותוכניים בחינוכן של הבנות בקהילה הציונית הדתית. השינויים הוצגו כתביעות של התלמידות מלמטה, וכן כתביעות מן הבוגרות הצעירות של החינוך הממלכתי הדתי. בהשפעתן של תיאוריות פמיניסטיות אומצה התביעה לשוויון בין המינים כתביעה מרכזית שיש להתמודד עמה גם בחברה הדתית. החברה הציונית הדתית ככלל, כולל מנהיגיה הרוחניים, לא הביעה התנגדות לטיפוח המגמה של שוויון בין המינים, כאשר נשמרו גדרי ההלכה. הם לא ניסו "לסתום" את פיותיהן של הנשים המובילות בנושא זה. אך כאשר הועלו תביעות לשילוב הנשים גם בעולם התורני, עלו קולות של התנגדות בטונים נמוכים ובסגנון שאינו משתלח. העולם התורני נתפס כמוביל את פעולותיו של החינוך הממלכתי הדתי ומשפיע על דרכו, לכן עלתה התביעה לערוך שינויים בשירות החינוכי שהבנות מקבלות במוסדות התורניים לבנות, כך שיתנו מענה לנטיות האינדיוידואליות למימוש ההתפתחות העצמית. "אותה פניה מאידיאליזם חברתי לעבר שאיפות אינדיוידואליסטיות יותר למימוש עצמי, לא פסחה גם על ציבור הנשים הדתיות. נשים אשר קודם תפסו את הביטוי המובהק לאישיותן הדתית כעשייה למען הכולל, ביקשו כעת להגדיר את מעמדן בדרך אוטונומית, נטולת הקשר חברתי. הביטוי האמיתי למהפכה פנים-דתית זו מצוי בהתפתחויות המדהימות שהתרחשו בעשורים האחרונים בשטח האוריינות הנשית בתלמוד תורה" (רוס. תשס"ג).

תחילתה של תמורה
האולפנות לבנות - בחינוך העל יסודי - היוו את המסגרת המקבילה הראשונה לישיבות התיכוניות. בשנת 1960 הוקמה האולפנא הראשונה "רמת קרניאל" בפר פינס. בשלב יותר מאוחר אף הוקמה המסגרת המקבילה לישיבות ההסדר בדמותן של המדרשות לבנות. מוסדות חדשים אלה משמשים את קבוצת הבנות הרוצות לפרוץ את דרכן ולהשתלב בחברה המודרנית, ללא פגיעה באמונתם ובאורח חייהם הדתי. באולפנות ובמדרשות ניתן כר נרחב לתלמידות המוסדות התורניים להרחיב ולהעמיק את ידיעותיהן במקורות היהדות, ללימוד עצמי הלכתי ואינטלקטואלי במסגרת לימוד בחברותות ועוד. ראש אולפנא בירושלים מבחין בין מוסד חרדי למוסד תורני לתלמידות החמ"ד כך: "צריך להדגיש את ההבדל. הוא בולט וברור. לימוד תורה לבנות אצלנו שונה מלימוד המוסר ויראת השמים בזרם האגודאי. השוני הוא עיוני, כמותי, אינטלקאואלי. אם בנות בית יעקב לומדות "צאנה וראינה", הבנות שלנו לומדות רד"ק" (גוטקינד. תשמ"ז). בחלק מן המדרשות אף מלמדים פרקים בתורה שבעל פה על ידי "שינוי" בהסתמך על חוות דעתם של רבנים (ליכטנשטיין. תשמ"ט).

התלמידות, שיזמו הקמתן של מסגרות תורניות מקבילות לאלה של הבנים, תבעו להגביר את הלימודים התורניים וללמוד גם ממקורות התלמוד בדומה ללימודי הבנים. כן עלו דרישות באשר לרמה הדתית הנדרשת מן הבנות בחינוך הממלכתי הדתי על אף שממצאי המחקר מעידים, כי גם קודם לכן הרמה ואורח החיים הדתי של הבנות היו גבוהים יותר. כך נמצא כי רמת הדתיות של הבנות, דהיינו מידת ההקפדה על קיום מצוות ועצמת אמונתם הדתית, גבוהה יותר מזו של הבנים (צוקרמן בראלי. 1970). במחקר אחר נמצא, כי בשלושה ממדים רמת הדתיות של הבנות גבוהה יותר, בהגדרת עצמה דתית, בהתנהגות דתית ובאמונה דתית (לסלוי, ברלב. 1993). גם בשאלת העמידה כנגד הפיתויים של החברה המתירנית, הבנות עומדות יותר כנגד פיתויים בתחום המוסרי מאשר הבנים (שימל. תשל"ו). האם היתרון של הבנות בתחום הדתי מקל על התביעות לשילובם בתחומים חדשים?

ההעמקה בלימודי היהדות מספקת את הכלים לבדיקה עצמאית של גבולות ושל גדרי ההלכה לגבי הנשים, ללא ההשפעה התרבותית שהגברים מביאים עימם מן העבר המשפחתי שבו הגבר דורג גבוה יותר. לימוד מעמיק זה ורכישת בקיאות מקיפה במקורות נותנים בידי הנשים את הכוח ואולי גם את הסמכות הדתית לפלס דרכים נוספות לקידום השוויון בין המינים בציבור הדתי. זאת תוך בדיקה ותוך גישוש אחר הגבולות של ההתאמות האפשריות של חינוך הבנות בתוך מסגרת ההלכה ועל פי המשתמע מן השינויים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים בחברה המודרנית והפוסט מודרנית.

כיום ישנו שוויון עם הבנים בתחום הלימודים ההומניסטים והלימודים המדעיים. הבנות הדתיות אף לומדות את לימודי המדע בצורה נרחבת יותר אפילו מן הבנות החילוניות, המעדיפות תגבור בלימודים ההומניסטים שהם תובעניים פחות מבחינת ההשקעה הלימודית .(AYALON, YOGEV,1996)גם בתחום לימודי התלמוד שיעור הבנות הדתיות, הנבחנות בחמש יחידות לבגרות, עולה במשך השנים. בסך הכול ניתן לדבר על מהפכה נשית שקטה בקרב נשים בציונות הדתית. מהפכה זו אינה מלוּוה בפריקת עול תורה, אך היא אינה רואה בתביעה לשוויון בין המינים משום סתירה לערכי היהדות.

המשימה אינה קלה. הפתיחות של החינוך הדתי לעולם התרבותי המודרני מאפשרת את ההתמודדות עם התמורות החברתיות בלי לסטות מעקרונות ההלכה. המעבר לאימוץ -ולו חלקי- של הזהות התרבותית של העולם הפוסט מודרני גורר עימותים בנושאים רבים עם דרכה של תורה לגבי חינוכה של בת ישראל. גם אם מנסים להבחין בין שוויון המלוּוה בתפיסת השונות בין המינים לבין שוויון ללא הגדרה מבחינה ביניהם עדיין נותרות מספר שאלות. אחד מראשוני המייסדים של רשת הישיבות "בני עקיבא" ומראשיה, רשת שסיפקה חסות לאולפנות הראשונות שקמו במערכת החינוך הממלכתי הדתי ותמכה בביסוסן, מציג גישת ביניים, דהיינו גישת השוויון המכירה גם בשוני. "להעמיד בת ישראל במקומה הנעלה והמכובד, להזקיף קומתה מתוך שתכיר ותדע עד כמה חיוני הוא יעודה, עד מה רם ונישא הוא תפקידה. זו אחת המטרות החינוכיות המרכזיות של החינוך היהודי המקורי" (נריה. תש"ם). ניסוח זה מציב את הבת במקום גבוה אך מציע לה להכיר בתפקידה הייחודי השונה מזה של הבנים.

הנוסחה של קביעת מידת השוויון הראוי בד בבד עם ההגדרות של מידת השוני אינה כרוכה בהכרח בקביעת היררכיה בין בני שני המינים. לעיתים זו התוצאה הטבעית הנגזרת מן הנסיבות ההלכתיות ומהנטייה של רבנים להשאיר את הבת ואת האישה הדתית במסגרות גדורות ומוגבלות, בשם העיקרון של "כבודה בת מלך פנימה". יש המעלים את האישה לדרגה גבוהה יותר משום שהיא "עיקר הבית ולא רק עקרת הבית", כפי שזה בא לידי ביטוי בפיהם של רבנים חשובים, אלה הנכונים לעיין בסוגיה זו, ולשקול את חלוקת התפקידים "החדשה" בין האיש לבת זוגו עם שינויי העתים. מנגד ישנם כוחות רבים במחנה הציוני הדתי, הבולמים את המעבר האידיאולוגי של המערכת החינוכית לגישה חדשה שמשמעותה נטישה של שיטת ההסתגרות מפני העולם המודרני. גישה שאינה מצמצמת ואינה מגבילה את בנותיה לתחומי עיסוק ולנשיאה בתפקידים רק במסגרות מוגבלות. מן הראוי לציין כי תביעותיהן של הנשים הדתיות בעניין זה הן זהירות ומאופקות ולא מתלהמות. "תבונתה של המערכת ההלכתית היא בכך שלעולם אין היא מדברת בשם חידושים הבאים להמיר חוקים והגדרות מן היסוד, אלא רק בשם פרשנות המסייעת בהחלת עקרונות קיימים על מציאות משתנה. הטיפול במהפכת מעמד האישה בימינו, כאשר יופקד בידי נשים למדניות ושקולות, לא יחרוג מן הסתם מכלל זה ויותיר לפחות מעמד סמלי לדפוסים היררכיים אשר במסורת" (רוס. תשס"ג).

במחקרים המעטים שנערכו בנושא זה נמצאה האולפנא כמקור הדומיננטי בטיפוח הזהות הדתית והציונית דתית. לעומת זאת בוגרות בתי הספר התיכוניים מדגישות יותר את תרומתו של בית הספר הדתי לעיצוב זהותן האזרחית. באשר לטיפוח הזהות הנשית, רוב הנשאלות השיבו, כי בית הספר העל יסודי הדתי על גווניו השונים לא טיפח את זהותן הנשית. להיפך, הן הדגישו יותר את תחושתן, כי מעמדה של הבת ליד הבן על פי המקורות המסורתיים הוא משני. במסגרת המחקר ציינו בוגרות בתי הספר התיכוניים, כי לא עסקו בנושא מעמד האישה. בוגרות האולפנות ציינו, כי גם כאשר עסקו בנושא זה, הוצגה בפניהם רק תפיסת העולם המסורתית (גרוס, 2003), גישה המבטאת יותר את המגבלות המוטלות על הבת ועל האישה. לדעת הבוגרות, המחנכות באולפנא לא טרחו לאתר מקורות הלכתיים המתייחסים לשאלת התמורות בחיי הבת והאישה הדתית ובמעמדן. ניתן לשער, כי טבעי הדבר שהמתח בין הזהות הדתית לזהות הנשית של הבנות, גבוה יותר בחברה הממשיכה את התפיסה המסורתית של הבת והאישה היהודית מקדמת דנא ומשמרת את מבנה המשפחה הקלאסי. בעבודת מחקר נמצאו תימוכין לדילמה זו. בוגרות החמ"ד רוצות בשינוי מעמדן, אך בד בבד רוצות לשמר את הקשרים עם משפחתם. בעבודת המחקר שהייתה איכותנית, נמצאו שלושה דפוסי התפתחות אמונית: 1. דפוס ההזדהות עם המשפחה והחינוך, חיפוש אחר דמותן במסגרות מוגנות 2. מרידה לתקופת מורטוריום וחזרה לחיק המשפחה 3. גישה אסרטיבית, הליכה על פי הנטייה האישית ללא ניתוק מכוון מן הבית. כשהניתוק קורה כתוצאה מן ההתנגשות בין צו ליבן לבין ערכי משפחה הן מחפשות את הקשרים בחזרה המלוּוים בכאבים (ברקוביץ. תשס"ד).

כניסתן של הנשים לעיסוקים חדשים שלא היו בעבר, ונהירת הבנות למסגרות המקנות השכלה אקדמית לשם השתלבותן במקצועות החופשיים, מלוּוה בהשפעות לוואי על חיי המשפחה הדתית, דבר העלול להחריף את הניגודים בין בני הזוג. הציפיות של בן הזוג כלפי תפקידיה של בת זוגו על פי הדפוס שחווה במשפחתו מחד, לבין שאיפותיה של בת זוגו להגשים את עצמה ולבחור בתחומים מקצועיים חדשים על פי בחירתה ועל פי נטיותיה, השונים מאלה של אימה מאידך, מלוּות בהשפעות לוואי הבאות לידי ביטוי בחיי המשפחה הדתית. נתון נוסף היכול להבהיר את פשר השינויים הנדרשים, נובע מהצלחתן של הבנות לגבור על הבנים בתחומי ההשכלה. הנתונים מראים, כי שיעור הבנות בין תלמידי יב' הזכאים לתעודת הבגרות ובין הרוכשים תארים במוסדות להשכלה גבוהה עולה על זה של הבנים, הן בחברה החילונית והן בחברה הדתית. במחקר בין זוגות דתיים נמצא, כי 84% מן הנשים הן בעלות תואר ראשון או תואר שני, ורק 73% מן הגברים הם בעלי תארים מקבילים (אפל.2001).

התפתחויות אלה מחייבות את הרבנים ואת המחנכים להתמודד עם האתגרים הייחודיים שמציב המבנה החברתי החדש של המשפחה ושל החברה היהודית. הם נדרשים לספק תשובות הלכתיות לתנאי הקיום החברתיים המודרניים, להציב תמונת חיים יהודית דתית בנסיבות ובסביבה שונים מבחינת המבנה החברתי והתרבותי בהשוואה למה שהיה בדורות הקודמים. השאלה הנוקבת היא האם גדולי הדור, הפוסקים, יהיו מוכנים להתמודד ולהתעמת עם התמורות ולהצביע על הכיוון התורני הדרוש גם עם שינוי העתים. להציע את התשובות להתמודדות עם המצבים החדשים מתוך עומקה של ההלכה ולא מחוצה לה. האם רבני הציונות הדתית מוכנים ללון בעומקה של ההלכה בנושאים אלה? או שהם חשים מאוימים על ידי חוגים מסוימים בתוך הציונות הדתית, הרוצים לשמר עד כמה שאפשר את המסגרות המבדלות ולהימנע מכל ניסיון לבחון את המציאות החדשה בעיניה של ההלכה. חוגים מצומצמים אלה פוזלים לעבר אורחות החיים של הציבור החרדי. נראה כי ההתמודדות הנדרשת צריכה לבוא לידי ביטוי בעיון משותף במקורות ההלכתיים ובעידוד כתיבת הגות נרחבת בנושאים אלה.

כתיבת הגות הבוחנת את מידת הדברים הקשורה לשינוי במעמדן ובתפקידן של הנשים בחברה הדתית על פי עקרונות הלכתיים כתורת חיים, כמו: ערך המשפחה ואיתנותה הרוחנית והנפשית כעומדים בראש הבית והקהילה היהודיים, שלום הבית ושימור גדרי הצניעות הם הגורמים הדומיננטיים בפסיקת ההלכה. על כך לא צריך להיות עוררין, אך בתוך גדרים אלה ישנו מרחב גדול לשילוב הנשים בצורה שוויונית. הרושם המתקבל עד עתה הוא שרבני הציונות הדתית מעדיפים לא לעסוק בנושאים אלה ומגיבים רק כאשר נראה להם, כי קיימות חריגות הנוגעות לשאלות הלכתיות. לשבחם ייאמר שהם גם אינם מוחים או מנסים לבלום פעולות בתחום זה המקדמות את השוויון במשפחה ובחברה הדתית.

האולפנות כיום נחשבות כמוסדות חינוך בעלי תוויות אידיאולוגיות בולטות בעולם הציוני הדתי. ללימודי היהדות מוקדשות כעשרים שעות שבועיות לעומת חמש עד עשר שעות בבתי הספר התיכוניים הדתיים. כן הן מצמיחות בוגרות בעלות הישגים לימודיים ודתיים טובים. עד עתה נראה, כי האולפנות ממשיכות לשגשג ללא משברים מיוחדים בהשוואה לישיבות התיכוניות. חלק מבוגרותיהן מאכלסות בתום השירות הלאומי את המדרשות לבנות כמסגרת מקבילה לישיבות ההסדר ולמכינות התורניות הקדם צבאיות. קבוצות אחרות ממשיכות את לימודיהן במכללות להוראה ובמוסדות להשכלה גבוהה. בחלק ניכר של מסגרות אלה ניתנת האפשרות לבוגרות להרחיב את השכלתן היהודית, כמו: המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן והמדרשות ליד המכללות הדתיות להוראה.

גם השירות הלאומי שהיווה תחליף לשירות הצבאי מבטא את המגמה של השינויים בדפוסי ההתנהגות של החברה הדתית, משום שהוא כרוך בדרך כלל ביציאה מן הבית עוד לפני שהבנות הקימו את התא המשפחתי.

בוגרות החינוך הדתי משולבות כיום בתפקידים רבים: באקדמיה, בכלכלה במקצועות הרפואיים והסיעודיים, ובעמדות חינוכיות חשובות: בתפקידי הוראה, בניהול בתי ספר, בפיקוח ארצי ומחוזי ובתפקידי הדרכה של מורים ומנהלים במערכת החינוך הדתית.¹⁴ הניסיון המצטבר מוכיח, כי למרות החשש שהיציאה מן הבית לעבודה בחוץ בחברה מעורבת תגרום לפריצת גדרי הצניעות, המציאות מראה כי ניתן להתמודד עם שינוי זה, ולשמר את אורח החיים הדתי במילואו. אם ישנן חריגות, הן אינן רבות יותר מאלה שהיו ועדיין קיימות גם בקרב משפחות שהנשים אינן יוצאות לעבודה מחוץ לבית.

מתן פתחים להתקדמות ולגילויי פתיחות כלפי מהלכים בתחומים אלה, שאינם מנוגדים להלכה, יכולים לעצב בהדרגה את מסגרת השילוב של הבנות בלי לפגוע ביסודות האיתנים של אורח חיים יהודי. בנידון זה מן הראוי לעודד את המנהיגות שצמחה מקרב הנשים הדתיות, אלה הנוקטות גישות קונסטרוקטיביות ולא באלה המתסיסות, העלולות לעודד תנועת רפורמציה או בחירה בהתפקרות כמוצא של הקונפליקט. לאלה העושות הכול כדי לא לחרוג מן המסגרת ההלכתית, יינתן מקום של כבוד כדי לחזקן "אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה, מלאכת השם מצד בחירתן בטוב, במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה', תשכנה במקום קדשו, כי נשי מופת המה, ועל חכמי דורן להאדירן, להדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן וכו'" (בעל ה"תורה תמימה" מצטט מספר מעיין גנים, ספר דברים, פרק יא/ י"ט, פסקה מח).

חיזוק השוויון בין המינים ומתן מקום ראוי לחינוכה של הבת גם בתחומים התורניים יכולים להתקיים גם תחת ההדגשה של "כבודה בת מלך" שתורת חסד על לשונה. במקביל בוגרות החינוך הדתי יכולות לשמש כדוגמה וכמופת למשפחה בישראל בכלל ולמשפחה הדתית בפרט. הן יכולות להוביל את הפעילות כנגד הזילות של התא המשפחתי וערעורו בחברה המודרנית, נגד ניוון מוסרי והתבהמות של החיים האנושיים. הן יכולות להעיד שפריצת "גדר המשפחה" אינה בגדר יתרון המעיד על קדמה, אלא במקרים רבים זה מבטא ביטוי של חולשה, של כניעה ושל ניוון מהות הקיום האנושי של כל מין למינו. צריך לומר בגלוי כי המתירנות המינית מוזילה את הקיום האנושי, בניגוד לדעתם של "סוחרי התקשורת" למיניהם המוכנים לרדת לתחתית התהום במטרה להשיג את הריטינג עבור המפרסמים, כי בראש מעייניהם עומד השיקול הכלכלי בלבד. הזלזול בערכים הוא אמצעי המגויס לטובת עושרם והגדלת הונם.

כאמור, העיסוק בשאלות אלה בעולם הרבני כיום מועט. העיון והכתיבה הם יותר פרי יוזמתן של נשים ושל רבנים יחידים.¹⁵ חלק גדול והולך של הנשים הלמדניות הדתיות תובע להשתתף בתהליכי הבירור ההלכתיים (רוס. תשס"ג). הצטרפותם של הרבנים לבירורים הלכתיים וגילויים של הבנה מודעת לשינויים האפשריים תוך היערכות לקראתם, יש בהם כדי לצמצם את התסכול הנובע מניגודים מדומים או אמיתיים. בכוחות משותפים ניתן להציע דרכים ואמצעים מתאימים להתמודד עם נושא השוויון בסוגיות שנראות לכאורה כסותרות, כמו: המתח בין טיפוח התא המשפחתי לבין יציאה ללימודים ופתיחת אפשרויות להתפתחותם האישית של הנשים, בין מימוש הפוטנציאל האישי של כל בת ובין חיזוק היכולת הפוטנציאלית והמעשית שלה לתרום לקהילה ולציבור (אדמנית. תשס"ב), כולל הצורך בבירור מושגים להארת נושא יחסה של ההלכה היהודית לגבי סוגית השוויון בין המינים, כמו מה יהיו גבולות השינוי ביחסי הבן והבת. האם ניתן לעבור מעמדה של יחס היררכי לעמדה של יחס סימטרי בין המינים. שילוב נורמות חדשות בחינוך הבן והאיש הכללים השתתפות בנשיאה בעול המשפחה בתחומים שהיו בלעדיים לאישה ועוד.

פיתוח עולם של מושגים חדשים בעולם הרוחני הדתי, שאינם עומדים בניגוד לפסיקה ההלכתית יסייע למחנה הציונות הדתית לדבוק בדרכו ולהתמודד עם המציאות החדשה המתהווה. נטילת תפקידים נוספים על ידי הנשים הדתיות תחזק את כוחות ההנהגה וההובלה של התחומים הערכיים היקרים למחנה הציוני הדתי.
בתי הספר המקיפים היו החוליה החלשה ביותר במוסדות החינוך הדתי. המקיפים הדתיים, בדומה לאלה של בתי הספר המקיפים החילונים, סיפקו במשך השנים תוצר חינוכי ירוד שפגע קשות באוכלוסיות מרקע סוציו אקונומי נמוך. בתי הספר המקיפים הדתיים אף היו במצב ירוד יותר. במחקר שערכו מרים שמידע ויעקב כץ נמצא, כי "בית הספר המקיף הדתי מאוכלס על ידי תלמידים ממצב סוציו אקונומי בינוני נמוך עד נמוך... בתי הספר הם קטנים וממוקמים בעיירות הפיתוח ובפרברי הערים הגדולות... המנהלים מתלוננים על מחסור במורים, בעיקר בתחומי המדעים, במתמטיקה ובאנגלית. כ-40% מן המורים לא היו בעלי הכשרה אקדמאית" (שמידע, כץ. 1995). ההישגים בכל התחומים היו נמוכים. רבים מבוגרי המקיפים הדתיים הפכו לחילוניים או שהשתלבו בסגנון החיים שלא הלם את עולם התרבות הדתית, בהווי חייהם ובאופי הבילוי של שעות הפנאי. שיעור הזכאים לתעודת בגרות לא עלה על 20% מילדי המחזור.

התחושה ביישובי הפיתוח ובשכונות המצוקה הייתה שכל "בחור וטוב" הרוצה ללמוד ברצינות, חייב להדיר את רגליו מבתי ספר אלה ולחפש לעצמו חינוך על יסודי מחוץ ליישוב. אכן, שיעור מסוים יצא מידי שנה למוסדות הפנימייתיים הדתיים, הן למוסדות תורניים והן למוסדות של עליית הנוער (כיום אחראי לכך מינהל החינוך ההתיישבותי). רוב התלמידים נותר בבתי הספר המקיפים המקומיים. בית הספר המקיף בכללותו כשל במילוי המשימות שייעדו לו בזמנו. הוא הפך למסגרת חינוכית לא איכותית שחיה בשלום עם הפערים בין השכבות ועם הישגים נמוכים. החינוך הטכנולוגי הנמוך שהשתלט על רוב הכיתות בבתי הספר המקיפים, הוביל רבים מן התלמידים לניוון אינטלקטואלי, לשיעור זכאות נמוך ביותר לתעודת בגרות, לעתיד תעסוקתי מעורפל במקרה הטוב. בדרך כלל בוגרי בתי הספר המקיפים מועדים לאבטלה בשיעורים גבוהים יותר מאשר בוגרי החינוך העיוני או התורני.

המיון ודרכי ההצבה של התלמידים בבתי הספר המקיפים גזרו מראש את גורלם של תלמידים רבים. על ידי ההצבה למסגרות נמוכות נמנע מהם מימוש הפוטנציאל האישי, ונחסמו בפניהם הסיכויים לעלות בסולם ההישגים. הישגים שיכלו לסייע להם לעלות גם בסולם החברתי והתעסוקתי (דגן. 2000).

בשנת 1986 החל מינהל החינוך הדתי בבדיקת הסיבות לנחשלות של בתי הספר המקיפים. נבדקו כיוונים שונים. בשנת 1990 הוחל בהצעת שינויים ורפורמה מבנית ותכנית בבתי הספר המקיפים הדתיים. זאת כאמור נוכח המצב העגום כפי שתואר.

התכנית שהוכנה על ידי ראש המינהל הוצגה בפורומים שונים. התקיימו דיונים עיוניים רבים עם היועצים הבכירים ועם חברי ההנהלה המצומצמת והמורחבת של החינוך הדתי. התכנית הוצגה לדיון גם בפני המפקחים הדתיים על החינוך העל יסודי הדתי. בבסיס התכנית עמדה התפיסה והאמונה, כי גם תלמידי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה מסוגלים להגיע לרמת הישגים תורניים ואינטלקטואליים בדומה לאלה של האוכלוסייה החזקה והוותיקה. התכנית בכללותה מכוונת להעלאת רמת הדרישות הלימודיות ו"הכבדת העול הלימודי" על אוכלוסיות מרקע סוציו אקונומי נמוך, תוך תגבור החינוך התורני ושיפור האקלים החינוכי. תכנית הפעולה הציעה עריכת שינויים ממשיים בעבודתם של בתי הספר המקיפים בשלושה סעיפים מרכזיים (דגן. תש"ס).

פתיחת כיתות ישיבתיות וכיתות אולפניות בבתי הספר המקיפים, כולל שינוי בתכניות הלימודים וכן תביעה מן המחנכים להקפיד יותר על ההתנהגות הדתית ועל שמירת המצוות של מורים ושל תלמידים. לגבי התלמידים בתחילה הדרישה הייתה להקפיד על התנהגות דתית בין כותלי בתי הספר.

צמצום דרסטי עד כדי סגירה של המגמות הטכנולוגיות הנמוכות לבנים ולבנות, בשלב א' הקטנת מספר הכיתות של החינוך הטכנולוגי ל50% מכלל הכיתות של בית הספר המקיף

תכנון פעולות להעלאת שיעור הזכאים לתעודת בגרות ומספר הנבחנים במקצועות מתוגברים בכיתות העיוניות של בתי הספר המקיפים¹⁶

מדוע הוצעו צעדים מפורטים ומחייבים ולא ננקטו פעולות כלליות לטיפוח פדגוגי של תלמידים? אופי הפעולות המוצעות נועד להבטיח, כי השינויים יבואו לידי ביטוי בתוצאות ולא יסתפקו ברשימה של פעולות חדשות קוסמטיות כפי שמקובל לעיתים ברוב השינויים המוצעים למוסדות החינוך. עד לביצועם של השינויים הנרחבים בבתי הספר המקיפים היה קיטוב גדול בקרב אוכלוסיית התלמידים בחינוך העל יסודי. דהיינו שיעורה של הקבוצה החזקה בקרב התלמידים בבית-ספרם, כפי שהוגדרה על ידי המנהלים, לא עלה על 25%. שאר התלמידים הוגדרו ברובם כטעוני טיפוח או חלשים. האוכלוסייה שהוגדרה כחזקה לא נשארה ללמוד בבית הספר המקיף המקומי, אלא פנתה בעיקר לישיבות, לאולפנות ולבתי הספר העיוניים מחוץ ליישוב. השאר כשמונים אחוז מן התלמידים נותרו בבתי הספר המקיפים. ההישגים של בוגרי בתי ספר אלה היו כאמור נמוכים הן ברמה הלימודית ובשיעור הזכאים לתעודת בגרות והן ברמת ההמשכיות הדתית.

גם נוכח מצב זה הייתה התנגדות כוללת מציבור המפקחים והמנהלים שלא קיבלו את התפיסה הבסיסית המונחת ביסודה של התכנית, והיא שתכניות המתאימות לאוכלוסיות החזקות טובות גם לאוכלוסיות החלשות. רמת הציפיות של המפקחים והמנהלים באשר להישגים הייתה שונה. הם לא האמינו כי ניתן להוביל את האוכלוסיות מרקע סוציו אקונומי נמוך להישגים המתקרבים לאלה של הציבור החזק.

ביצוע הצעדים החדשים חייב תגבור פעולות ההדרכה ופעולות הפיקוח בבתי הספר המקיפים מעבר למה שהיה קודם לכן. הנהלת החינוך הדתי עמדה בפני הדילמה, בין הצורך להשקיע בצורה ממוקדת בכוחות הדרכה ופיקוח כדי ללַוות את התלמידים בבתי הספר המקיפים בביצוע התכניות החדשות, לבין הצורך לחלק את כוחות הפיקוח המצומצמים בכלל מוסדות החינוך העל יסודי. חלק מחברי ההנהלה של החינוך הדתי והמפקחים בחינוך העל יסודי חששו שצמצום הפיקוח על המוסדות התורניים, כדי להגבירו בבתי הספר המקיפים, יגרום להחלשת המשנה האידיאולוגית הציונית דתית של מוסדות אלה. לחשש זה היה על מה לסמוך. הן בגלל בעיות הקשורות במדיניות של קליטה סלקטיבית של תלמידים במוסדות החינוך, והן על רקע הפזילה של חלק מראשי המוסדות התורניים לחיקוי החינוך החרדי, שלוּוה בהבעות קנאה רבות ב"הישגיהם" התורניים, כביכול, של המוסדות החרדים. בסופו של דבר נתקבלה החלטה מודעת על ידי ראש המינהל לצמצם בצורה לא רשמית את ביקורי המפקחים במוסדות התורניים, ובו בזמן לעמוד על המשמר באותם מוסדות תורניים שהיו מועדים לסטיות חדות בהכוונה הרעיונית ובנקיטת פעולות הסותרות את המשנה הציונית הדתית.¹⁷ ההנחיה לצוותי הפיקוח הייתה להתמקד יותר בבתי הספר המקיפים כדי לגבור על התנגדותם של המנהלים לשינויים הנדרשים ולהפעיל עליהם לחצים לביצוע הרפורמות. מנהלים ששללו כל שינוי הוזהרו עד כדי הסקת מסקנות. במיוחד כלפי אלה שהמשיכו "לחיות בשלום" עם ההישגים הנמוכים של תלמידיהם בתחום הדתי והלימודי. אכן תוך תקופה של 9-8 שנים ניכרו התוצאות הממשיות של הרפורמה, הן בתחום הלימודי כמו בשיעור הזכאות לתעודת בגרות והן בתחום הדתי. להלן מבחר נתונים על התחום הדתי בהסתמך על שיעור השינוי בשני מחקרים שנערכו ברווח של כתשע שנים. בשנת תש"ן ובשנת תשנ"ט.

לוח מס' 7. הגדרה עצמית "דתית" של תלמידי י"ב בבתי הספר המקיפים הדתיים