בעיות מדיניות - 1949

יז במרחשון תש"י, 9 בנובמבר 1949



תוכן:
הפליטים הערבים
    הצלת יהודי ערב
    גבולות הארץ
ירושלים
    הצעת חוק ירושלים הבירה
פשיטת-רגל פוליטית וכלכלית


הפליטים הערבים


בוויכוח על המדיניות החיצונית שלנו העליתי את רוגזו של שר-החוץ כאשר אמרתי, שמדיניותו מתנהלת בקפיצות הפכפכיות ללא יסוד, ללא הצדקה, ללא הגיון. אך בינתיים כבר יש ניסיון כל שהוא מן העבר הקרוב. והנה דוגמה: הייתה בעיה הנקראת בפיכם ובפי אחרים - בעיית פליטים ערבים.

למען הדיוק הייתי מציע - אינני מומחה ללשון כמר שרת - אבל למען הדיוק הייתי בכל זאת מציע לקרוא לבעיה בשמה הנכון, בעיית "בורחים ערבים". משום שאם מישהו יבוא לביתי וירצה לרצחני נפש ואני אוציא מידו את הקרדום שבו רצה להרגני, והוא יסתלק, אין האיש פליט: הוא בורח, לפחות בורח.


הייתה בעיית הבורחים, היה לחץ מצד ממשלת וושינגטון, שנכניס מספר ניכר מאד של אותם בורחים למדינת-ישראל. ובא מר שרת ומסר לנו את תוכן התשובה שהוא מסר למר אצ'יסון, או למי שהוא אחר מהמחלקה המדינית האמריקאית. מר שרת אמר בתשובה זו:
"ממשלת ישראל אינה יכולה להסכים, ולא תסכים להכניס מספר ניכר של בורחים, או פליטים ערבים, משום שהדבר הזה יפוצץ את המדינה מבפנים, הדבר הזה משמעותו: איבוד עצמנו לדעת".

זו הייתה במלים קצרות תשובתו של מר שרת. ולא עברו שבועות מספר ומר שרת בישר לכולנו שממשלת ישראל הסכימה להכניס מאה אלף בורחים למדינת-ישראל המחולקת. ואז, בוויכוח שהתעורר כאן, קם ראש-הממשלה שלנו ואמר - אני על נאומו קראתי בחוץ-לארץ -
"נכון, לא רצינו להכניס את הבורחים הללו, אבל היה לחץ, לא יכולנו לעמוד בפני הלחץ, אין זו חרפה שלא יכולנו לעמוד בפני הלחץ. קיבלנו את הדבר הזה מפני דרכי שלום".
אני שמתי לב שההודעה הזאת לא פורסמה בעיתונות הישראלית. קראתי עליה במברקים שפורסמו בחוץ-לארץ. אני סובר שהצנזור המקומי עבר במכחול החסד על נאומו של ראש-הממשלה. יש רק להצטער על כך, שנאומיו של מר בן-גוריון הם מאותם הגורמים המנציחים את הצנזורה בארץ. וכפי שידוע, אין מר בן-גוריון 'לפחות בזמן האחרון' מקמץ בנאומים, ולצנזור יש מה לעשות. אבל עובדה היא שאותה פיסקה בנאום ראש-הממשלה: - היינו צריכים לקבל את הדרישה כתוצאה מלחץ - פורסמה בחו"ל והושמטה בארץ.

מהי התוצאה? אם גוי קורא את ההודעה הזאת, הוא אומר: נכנעתם פעם ללחץ, נוסיף ללחוץ, והם מוסיפים ללחוץ. מאה אלף פליטים אינם בשבילם מספר ניכר, אולי 250 אלף יהיה בשבילם מספר ניכר, ואולי יותר. לאן אתם מובילים את העם בהפכפכנות הזאת והודעה בפה מלא וקבל עם שאתם נכנעים ללחץ? ובאשר ללחץ, הן כדאי ללמוד משהו מנחלת העבר, לפני קום המדינה.


מר שרת - אז היה שמו בישראל שרתוק - נקרא לגנרל מרשאל, שהיה אז שר-החוץ של אמריקה וכפי שידוע לכולכם, הזהיר שר-החוץ של ארצות-הברית לבל תוכרז ממשלה בישראל, שאם לא כן, לא יינתן לה לא כסף ולא נשק. בימים ההם הייתה פלוגתא ביניכם, אם להכריז על ממשלה או לא. בימים ההם אנחנו היינו במחתרת והיינו מפרסמים כמעט יום-ביומו הכרזה, כי הממשלה העברית קום תקום. אז בא אחד ממקורביו של מר בן-גוריון ואמר לי, כי הוא, מר בן-גוריון, מעריך את ההכרזות שלנו, כיון שהן עוזרות לו להתגבר על התנגדותם של חברי מפלגתו-הוא להכרזת המדינה. אותו איש ביקש, שאנחנו נוסיף בהכרזותינו, שאם תוקם הממשלה על-ידי המוסדות הלאומיים, אנו נעמוד מאחוריה. אנחנו הוספנו את הפסקה, בחפץ לב. והלחץ מאמריקה לא חדל. אך מר בן-גוריון - במקצת בעזרתנו, כפי שהודה בעצמו - התגבר על התנגדותם של חברי מפא"י להכרזת המדינה. (הם יושבים היום על ספסלי הכנסת, ולאו דווקא על הספסלים האחוריים). ומשהוכרזה המדינה באה מלחמת דמים, עמדנו בה ומדינת-ישראל קיימת. כמובן היה אז סיכוי לשחרר את הארץ כולה, כפי שמר בן-גוריון הודה בכך בפה מלא, הייתה גם סכנה של השמדה טוטאלית. הסיכוי לא נוצל; הסכנה נמנעה, יצאנו, לפחות באופן חלקי, מעבדות לחירות.

אם כן, אנחנו יכולים לעמוד בפני לחץ. למה אפוא נכנעתם ללחץ הזה? הלא יש לכם ניסיון. למה מיהרתם להסכים לכך? פתחתם פתח לשאנטאז'ה נוספת. מר שרת הכריז אז בצדק, שהמדינה האת עלולה להתפוצץ מבפנים, ומלחמה מלפנים ומאחור עלולה לבוא עלינו, בהגיע יום הסיבוב השני.

הצלת יהודי ערב
הנה הוכחה אחת, ועתה השניה. הייתה בעיה של הצלת יהודי ערב. אנחנו דרשנו מהממשלה: למען השם, עשו למען הצלתם המהירה, אז אמרו לנו: הידיעות שאתם מביאים לנו הן מוגזמות, ושנית, איננו יכולים להתערב מבחינת החוק הבינלאומי בענייניהן הפנימיים של מדינות ריבוניות. הכרזה זו מזכירה לנו את המקרה ברוסיה הצארית, כאשר באו יהודים אל הגוברנאטור להתאונן בפניו על פוגרום שאירע. והוא השיב: הרי נהרגו בסך הכל 6 יהודים, הלזה תקראו פוגרום? אז שאלו אותו היהודים: אדוני הגוברנטור, כמה יהודים סוף סוף צריכים להיהרג כדי שתגיד כי פרץ פוגרום?

כשהזהרנו אתכם השכם והערב מפני פוגרום ממשי שיבוא בייחוד בעיראק ובארצות ערב אחרות, אמרתם: "הידיעות מוגזמות ובלתי רשמיות. לא בדקנו אותן".

עכשיו אומרים לכם אותם הדברים הגויים שאליהם אתם פונים. ולאיזה גויים אתם פונים? לבווין אתם פונים, הוא יציל לנו את יהודי עיראק!

וכי לא שמתם לב שזהו ממש חילול השם, חילול שמם של כל גיבורינו וקדושינו, אשר נפלו מידי אותו מרצח המרצחים שקם אחרי היטלר בעולם? למה לפנות אל בווין? מדוע השפלתם את כבוד ישראל על-ידי פניה לאנגליה, שהיא תציל לכם את יהודי ערב, אם היא-היא הבוחשת בקדרת הדמים הזאת גם פה וגם שם? החמצתם את ההזדמנות, ועתה אתם קוראים ומזעיקים, והלוואי שלא יהיה מאחור מדי.

גבולות הארץ
וההוכחה השלישית. ישנה בעיית הגבולות. הערבים שהוכו בשדה המערכה, דורשים את פרי מפלתם בשטח שאנחנו שחררנו, שאנחנו כבשנו ושחררנו. כאשר שואלים אתכם, אם יש לכם תביעות טריטוריאליות בארץ-ישראל, אתם משיבים ב"לאו". אולי אין אתם אומרים היום את ה"לאו" באופן כל-כך מפורש. ה"לאו" הזה משתמע מתוך זה שאתם אומרים שאין לנו שום תביעות, ושרק לא ניתן שעל אדמה ממה שכבשנו. למה אתם נותנים את התשובה האומללה והמאמללת הזאת?

בעיית הגבולות נפתחה על ידי הערבים, נפתחה על ידי אנגליה, על ידי אמריקה, על ידי טורקיה. מדוע נפתחה הבעיה הזאת רק לכיוון אחד? מדוע לא פתחתם אותה אתם? איני מדבר כרגע לדידי; אני מדבר לדידכם דווקא. היכן כתוב בחכמת המדיניות, שאין להשיב לתביעה טריטוריאלית של האויב אלא ב"לאו" שממנו משתמע ה"הן" המסוכן? באיזה בית-ספר לנהגות למדתם כך לנהוג בהגה המדיניות?

אתם יודעים את נקודת המבט שלנו. ארץ-ישראל כולה היא מולדתנו. מולדתנו היא ארץ-ישראל כולה, כן, משני עברי הירדן. רבת עמון כמו שכם, הגלעד כמו השומרון, הבשן כמו השרון - הם מולדתנו. השטחים הללו הם עכשיו תחת כיבוש נכרי, לא רק כיבוש נכרי שהוא בלתי חוקי, אלא תחת כיבוש השממה לא פחות מאשר כיבוש הסלג'וקים והממלוקים והפרסים והביזאנטים. אבל זכרו גם זכרו: כאשר למדנו מפי ראש-הממשלה, או אולי יותר נכון לומר מפי ספר קטן הנקרא בפי בנינו "מולדת", למדנו על הכיבושים שעברו על ארץ-ישראל מזמן לזמן, בימי הפרסים, הרומאים, הביזאנטים, הממלוקים; כאשר למדנו את תורת הכיבושים למדנו גם, שעם ישראל מעולם לא הכיר בכיבושים הללו, מעולם לא! ואולי בזכות אי-ההכרה הזאת, הדקלאראטיבית, אנחנו יושבים היום פה. למה אתם ממהרים להכיר בכיבוש "הממלוקי וסלג'וקי והטורקי והפרסי" של עבדאללה, או של הממונים עליו, או של העוזרים לו? למה? מי מצווה עליכם לעשות זאת? אפילו אותו שלום שאיננו קיים, אפילו אותה אשליית שלום שאתם העברתם והחדרתם לתוך העם, אינה דורשת את ההכרה הזאת. אתם יודעים היום שהוויתורים לא הביאו את השלום, והשלום ככבוד, כל כמה שאתם יותר רודפים אחריו - הוא בורח מכם. הרי בדרישה נגדית לפחות לא נפתחת מלחמה. אם הם דורשים חלק מהנגב, האין עלינו לומר: חלק מהנגב? - ואי המשולש? והאי העיר העתיקה של ירושלים? מהי ההצדקה שעל הר-הבית יישב מלך המדבר הטמא והמטמא? באיזו תורה של החכמה המדינית שלכם כתוב הדבר? למה אתם מכירים בכיבוש הבלתי-חוקי? הרי אתם בשתיקתכם מכירים בכיבוש "הממלוקי וסלג'וקי" הזה!

ראש-הממשלה בדברו כאסטרטג - ואני סובר שהוא האסטרטג הטוב ביותר בין ראשי ממשלות וראש-הממשלה הטוב ביותר בין האסטרטגים - ראש-הממשלה אמר לנו פעם, שאם תבוא התקפה עלינו, אזי נעביר את המלחמה לשטח הכבוש בידי האויב. זהו אחד הרעיונות הבלתי-מקוריים של מר בן-גוריון שאנחנו מברכים עליו בכל לבנו. אבל תסיקו מסקנה! האין דין התקפה פוליטית כדין התקפה צבאית? הרי מתקיפים היום הזה את השטח שאנחנו שחררנו ומחזיקים בנשק שלנו! למה לא תשיבו מלחמה מדינית שערה לשטח הכבוש בידי האויב? ואילו אתם - את השלום לא השגתם, את העם הולכתם שולל; אמרתם לו בבחירות שתביאו לו שלום, הבאתם לו מצב מלחמה מתמדת, גבולות פתוחים לרווחה, רציחות, שדידות, צבא שהכלכלה שלנו אין בכוחה לשאתו, את זה הבאתם לנו, על אף הבטחתכם! ועוד אתם מכירים בכיבוש הבלתי חוקי של אויבינו בשטח משטחי מולדתנו.


ירושלים


ואשר לירושלים. אמר פעם באופן מפורש אבא אבן, העוזר המוכשר של מר שרת, שיכולנו בזמן מסוים להכריז על ירושלים כעל עיר הבירה, והעולם לא היה זע ולא היה נע והיה מקבל את ההכרזה כעובדה קיימת. מפי מר אבא אבן יצאה ההכרזה אז, הדקלראציה או הדקלאמאציה הזאת. ואתם יודעים, רבותיי, שכאשר אבן משליך אבן למים, אזי אפילו מלאכי שרת לא יצליחו להוציאה.

זוהי העובדה ההיסטורית. החמצתם את ההזדמנות ההיסטורית והיום הזה עומדת ירושלים לפני הסכנה הגדולה ביותר לקיומה כעיר הבירה בישראל, ואתם אפילו אינכם עושים את הניסיון לגייס - לא רק את העם היושב בציון, כי אם את היהודים היושבים ברחבי העולם למען הצל את ירושלים. אתם רוצים להפוך את היהודים בגולה לנותני כסף בלבד. וכסף, אולי דווקא משום כך, לא תקבלו מהם. רב מדי נתנו.

אתם מנעתם - במשך כל התקופה הזאת - את פתרונה של בעיית ירושלים. אינכם מגייסים גם את יהודי הגולה למען הצל את ירושלים. אתם רואים שהאויב מגייס גורמים שונים וכמורות שונות למען גזול את ירושלים. למה אינכם מגייסים את היהודים בעולם - הן ירושלים קדושה לכולנו - כדי להצילה?


אתם רוצים בניטראליזאציה של יהדות הגולה, משום שאינכם מחזיקים בפת לחמה, משום שאינכם שולטים בה במישרין. אתם אומרים כי אינכם רוצים שהסוכנות תשב בתוך הממשלה, אולם המצב הוא רע הרבה יותר, כי הממשלה עדיין יושבת - מבחינה נפשית - בתוך הסוכנות והיא יושבת שם ביחס לכל הבעיות הצפות ועולות בחלל האוויר. אין עוד לדחות את בעיית ירושלים; אל תספרו לנו שבהכרזות לא נפדה אותה. עלינו לפתור את בעיית ירושלים ע"י הכרזה שתהיה עובדה וע"י עובדה שתהיה כלולה בהכרזה. לפיכך, אתכבד בשם סיעתנו להגיש למושב זה של האסיפה המכוננת את הצעת החוק הבאה: הצעת חוק ירושלים הבירה, תש"י - 1949.

הצעת חוק ירושלים הבירה
1. בחוק זה - פירושים: בירת ישראל - בירתה הנצחית של האומה ובירת המדינה. גבולות ירושלים - גבולות השטח העירוני שנקבעו לפי חוק העיריות והיו קיימים ביום ה' באייר תש"ח (יום ה- 14 במאי 1948). ירושלים - הר הבית, הכותל המערבי וכל השטח העירוני משני עברי החומות.

2. הבירה - ירושלים היא בירת ישראל.

3. המושב -
(א) מושבם הקבוע של נשיא המדינה, הכנסת, בית-הדין העליון, הממשלה ומבקר המדינה הוא - בירושלים.
(ב) נשיא המדינה, הכנסת ורוב משרדי-הממשלה מושבם יועבר ירושלימה בהקדם האפשרי.

4. השטח - שטח ירושלים אינו ניתן להגבלה או לחלוקה.

5. שטח השיפוט - כל עוד לא הוחזרה ירושלים כולה לישראל מבלי לנגוע בריבונות ישראל על בירתה ובזכות הכנסת לחוקק חוקים לירושלים כולה, יהיו חוקי ישראל וצווי רשויותיה חלים על החלק המשוחרר של ירושלים - אשר הנשק העברי מגן עליו.

6. ביצוע - ראש-הממשלה ממונה על ביצוע חוק זה. על האסיפה המכוננת יהיה להחליט אם עינינו נשואות לגזרת ירושלים הבירה או להפיכתה למה שהייתה מימים ימימה ותהיה לדורי דורות - בירת ישראל הנצחית.


פשיטת-רגל פוליטית וכלכלית


אני מסיים, כבוד היו"ר. סבורני שכל השטחים שהובאו לפניכם כאשר מנתחים אותם באזמל ההגיון והמציאות, הרי אין הגדרה אחרת לכם, ליושבי הכיסאות הירוקים, מאשר פושטי-רגל. פושטי-רגל אתם בשטח המדיני ופושטי-רגל אתם בשטח הכלכלי. שום פשיטת יד, לא כלכלית ולא פוליטית, לא תציל אתכם מאותה פשיטת-רגל פוליטית וכלכלית. ועליכם להסיק את המסקנה ההגיונית כאן.

ועלי להודות לראש-הממשלה על שעזר לי במידה מסוימת למצוא את המסקנה. קרוא קראתי ברכה שמר בן-גוריון שלח לנשיא המדינה לשנה החדשה: "אני מאחל לך - כתב מר בן-גוריון - שתמשיך שנים רבות לתרום את תרומתך המדעית למדינה ולארץ". זו היא ברכה אדיבה מאד. יש בה "הן" נאה; יש בה "לאו" עדין. אינני יודע אם מר בן-גוריון הוא איש מדע כל כך גדול כמו ד"ר וייצמן. אבל אני זוכר, שפעם, כאשר התפטר מהנהלת הסוכנות היהודית - ואם אינני טועה היה זה משום שנשיא ההסתדרות הציונית דאז לא רצה דווקא להסתפק בתרומה המדעית לבית ישראל - אני זוכר שראש-הממשלה דהיום הלך אז לשפה היוונית העתיקה, ל"השארת הנפש" לסוקראטס ואפלטון (ד. בן-גוריון: אין שום ספר לסוקראטס) אני יודע זאת. אני יודע זאת. אם כן למד את סוקראטס והלך אל המדע. וגם בנאום האחרון ראינו, שראש הממשלה הוא איש מדע, יודע קצת פילוסופיה, הרבה גיאוגרפיה, לא מעט היסטוריה. אני סבור שגם חבריו בממשלה יש ביניהם אנשים מלומדים. ועוד ראינו שראש הממשלה העמיד את עצמו בראש המועצה המדעית. אולי זהו מקומו של מר בן-גוריון. הוא יביא תועלת רבה לישראל ע"י תרומתו המדעית, הוא לא יביא עוד תועלת לממשלת ישראל ע"י תרומתו המדינית והכלכלית, וכמוהו שאר חבריו בממשלה הזאת.

רבותיי, הגיע הזמן שתסיקו את המסקנות. הבאתם את המדינה הזאת שקמה בידי לוחמים, מורדים ומגינים, עד לעברי פי פחת, ואם תמשיכו בכך, תובילו את העם תהומה. על כן, ככל שתמהרו לשחררו מן האפוטרופסות שלכם ותתחילו לתרום לנו מתרומתכם המדעית, כן ייטב לארץ ישראל ולעם ישראל.