תקנות הרבנות הראשית

ד"ר זרח ורהפטיג

- המשך המאמר -



ו. תקנות תש"י


החייאת המדינה היהודית, בה' באייר תש"ח, ובעקבותיה העלייה הגדולה מתפוצות הגולה, העלו בעיות מסובכות רבות בענייני אישות. עלו ארצה מעשרות עשרות קהילות יהודיות מרוחקות זו מזו מרחקי מקום ומרחקי זמן; מתרבויות שונות, בהן הייתה ידיעת תורה והבנתה שונה; נוהגים ומנהגים היו שונים ומגוונים; רבנים ומנהיגים רוחניים ברמות שונות. מעתה התעוררו חששות רציניים למבוכה ורפיון ידים ביישומם של דיני אישות. הרבנות הראשית עשתה רבות להכניס סדר, אחריות ופיקוח על הליכי היישום של דיני אישות בישראל. היא דאגה לאמץ תקנות ונוהגים מבוססים יפה בהלכה, ולהטילם על כל הציבור היהודי, וכן להרחיק ולבטל נוהגים נפסדים.

ההרחבה של הסמכות השיפוטית הייחודית בענייני נשואין וגירושין בישראל על כל יהודי, אזרח או תושב,123 וריכוז האחריות והפיקוח על מינויי הדיינים ופעולת בתי הדין הרבניים בידי מועצת הרבנות הראשית,124 המציאו לידי הרבנות הראשית את הכלים הדרושים, שהבטיחו סדר נאות בעבודתם של רבני המקומות, ופסיקה נכונה ויישומה בבתי הדין הרבניים.

הרבנות הראשית לישראל אישרה ופירסמה תקנות קבועות לגדרי אישות בישראל, שנתקבלו פה אחד בכינוס הרבנים הארצי שהתקיים בימים י"ח-כ"א בשבט, תש"י.125 בדברי המבוא לתקנות נאמר:
לרגל קיבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצווי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתיישבים בארץ... ומביאים אתם מנהגים קדומים, שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל... בענייני קדושין ונשואין ובענייני גיטין וגירושין, ייבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל. לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל, ולהוסיף עוד תקנות כאלה, שהשעה מחייבת אותם.
ארבע תקנות הותקנו בכנס הרבנים הארצי בחודש שבט, תש"י, והן:


1. סידור קידושין
אסור לכל איש ואשה בישראל לקדש ולארס שלא בשעת חופה ובעשרה, אחרי הרשמת הנשואין במשרדי לשכת הרבנות שבכל מקום.

ותוספת לתקנה זו, והיא:
הננו גוזרים, לאסור על כל איש ורב בישראל לסדר קידושין ונשואין, אם לא שהוסמך והתמנה לתפקידים אלה עפ"י כתב וחתימת ידם של הרבנות הראשית שבערי ארץ-ישראל.

אין בתקנה זו משום חידוש, אלא משום חזרה על תקנות קדומות כלליות ומקומיות שנתקבלו וחודשו בתקופות שונות. החיוב בעשרה בשעת הקידושין הוזכר בשאילתות דרב אחאי גאון,126 וכבר רבני צרפת שהיו בימי רבנו תם גזרו ואמרו שלא יסדר שום אדם קידושין כי אם מי שנבחר לרב או מורה צדק בקהילתו.127 ובתקנת חכמי פאס מגולי קאשטילייא משנת רנד נאמר:
ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל, כי אם דווקא במניין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל, או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר, מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין.128
בהסכמת ירושלים משנת תר"ב ואילך, כבר הותקן שאסור לקדש שלא בעשרה ושלא בשעת החופה.129

מדי פעם התעוררו דיונים על חלותה של הסכמת ירושלים על כל ערי הארץ והסביבה, כי
"בתר ירושלים גרירי". ויכוח מעין זה התגלע בשנת תר"ע, בימי כהונתו של הראי"ה קוק כרבה של יפו. בשנת תרע"ד פרסמו הראי"ה קוק והרב"צ חי עוזיאל, שני רבני יפו, איסור לקדש שלא בשעת חופה ושלא בעשרה וברשות בית דין.130
עיקר החידוש שבתקנה היה בסנקציות נגד העוברים על התקנה, כפי שנאמר בסיפא:

איסור זה רובץ בחרם חמור על כל איש בישראל שהוא נזקק לעשות קידושין אירוסין אלה, והוא נחשב כחטא פלילי שראוי להיענש עליו. כל איש שארס לו אשה שלא בשעת חופה וקידושין כנ"ל, חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל, אחרי תשלום פיצויים, ככל אשר יפסקו עליו בית-דין מוסמך מהרבנות הראשית לארץ-ישראל. ועד אשר יגרש ובתשלום הפיצויים כנ"ל, חייב במזונותיה, כפי אשר יטילו עליו בי"ד.

אולם, שלא כבתקנת גולי קאשטילייא, תקנת הרבנות הראשית אינה כוללת הפקעת הקידושין שנעשו שלא על-ידי רב מורשה ולא לפי תנאי התקנה. ביצוע התקנה נהנה גם מהגנה והבטחת מילואה עפ"י החוק המחייב בישראל.131


2. נשואי בוסר
אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש-עשרה שנה ויום אחד.

חכמינו ז"ל לא ראו בעין יפה לא נשואי קטנה ולא נשואי קטן -
דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה (קדושין מא, א).
אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן וכו' עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט) "למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ד' סלוח לו" (סנהדרין עו, ב).
קטן לא תקינו ליה רבנן נשואין (יבמות קיב, ב).
מפרשי התלמוד ופוסקים פירשו:
הא דאסור לקדש קטנה, לאו דווקא איסור ממש, אלא לא רצוי הדבר. וכן פסק הרמב"ם (הל' אישות ג, יט):
ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה - אין ראוי לעשות כן. אלא מצוות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר לפלוני אני רוצה.

אולם יש ונאלצו לעשות כן, וכן כתבו התוספות (קידושין מ, א, ד"ה אסור):

ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נידוניא, שמא לאחר זמן לא יהא סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם.

קידושי קטנה וקטן אינם רצויים, והסכמתם אינה הסכמה. נשואי בוסר אינם טובים לבריאות וליציבות של מוסד הנשואין. קיימת הסתייגות ורתיעה בציבור מנשואי בוסר, אולם בעיית הגבלת גיל הנשואין תלויה בנסיבות הזמן והמקום. הרב ר' שמעון בר צמח דוראן, מגדולי ספרד באלג'יר (מהמאה החמש עשרה) הסביר, כי מה שאמר רב
"אסור לו לאדם לקדש קטנה" - לאו דוקא אסור, אלא שאין ראוי לעשות כן. והא רש"י לא הזכיר בפירוש לשון איסור, אלא אמר "אבל בקטנות לא", היינו דלאו איסורא איכא, אלא אורח ארעא.
ולכן בכל הדורות האחרונים לא הקפידו בדבר זה, כי האדם מתיירא שמא לא יבא לידו איש אחר כזה שהוא מבקש על בתו כעת, וכדברי התוספות דלעיל.132 הטור (אה"ע סי' א) כתב,
שלא ישיאם בניו ובנותיו, "קודם י"ג... דהוי כזנות".
סייגים לגיל הנשואין של קטנה וקטן היו נקבעים מדי פעם בפעם בתקנות, בהתאם לנסיבות המקום והזמן. בשנת הת"ץ עשו בירושלים תקנה בענייני נשואין, והיא הסכמת הר"ש עבדאלה ובית דינו, שלא תינשא אשה פחותה מבת י"ב שנים שלמות, בשביל שיצאו תקלות גדולות.133 הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) כתב:
"ולשנים קדמוניות היו נישאות בנות י"א, ויצאו תקלות גדולות. לכן הרב המובהק כמהר"ר שלמה עבדאלה ובית דינו ז"ל, בשנת הת"ץ, הסכימו בחרם שלא ינשאו עד תשלום י"ב שנה.134 "ויש והיו מערימים על התקנה הזו, וכשרצו להשיא בת קטנה פחות מי"ב שנים, היו יוצאים מחוץ לחומת העיר ירושלים ועושים שם חו"ק".135
קדמה לתקנת ירושלים תקנה קדומה שבבודון (בודה, הונגריה) שהוזכרה ע"י הרב אפרים הכהן רבה של בודון, לרגל נשואי בת עשר שנעשו בשנת תל"א. הרב מחה, בהסתמכו על התקנה הקדומה שבעיר שלא להשיא שום קטנה זולת שתהיה מי"א שנה ולמעלה, תקנה שהותקנה כדי להתרחק מהמיאון וכדי לשפר מצבה של האשה.136 בשנת תקכ"א תקנו בועד מדינת ליטא תקנה כללית נגד נשואי בוסר:
"חתיכה דאיסורא לעשות חתונה לזכר עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' ולנקבה י"ב שנה ויום אחד, ומי שיעבור על זה ענש יענש כעובר על חרם".137
בשנים תר"ו-תרט"ו עשו בבגדאד תקנה נגד נשואי הבוסר, שהיו רגילים ושכיחים שם, וקבעו גיל הנשואין לבנות לפי המצב הכלכלי של המשפחה - לבנות האמידים עשר שנים, לבנות הבינונים אחת-עשרה, ולבנות הבינונים שתים עשרה שנה138. בסוף המאה הי"ט, נשאל הרב יוסף חיים על תקנת בגדאד, והשיב, כי
"לפי דעת הרופאים בזמן הזה אין ראוי שתינשא הבת בת י"ב שנה, כי יגיע לה נזק לפי מזג הדורות הללו אשר נחלשו. וטעמם נכון מאד, דאין להביא ראיה מדורות שקדמו שהיו בריאים כפלי כפלים על הגופים שבזה"ז. לכן נראה עצה הנכונה שתשיאו הבנות אחר שישלימו שלשה עשר שנים".139
היו גם תקנות מיוחדות להגבלת גיל הנשואין של הזכר. בוועד מדינת ליטא משנת שפ"ג, תיקנו כי בחור אשר איננו בן שמונה עשרה שנים, שיתחתן בזיווג בלי ידיעת אביו, או קרוביו אם אין לו אב, אין במעשיו כלום.140 ובוועד ארבע ארצות, ביריד אדר שצ"ד, תיקנו, כי בחורים שלא הגיעו עדיין לעשרים שנה, ומתקשרים לישא אשה בלי ידיעת ורשות קרוביהם והוריהם, אז אותם תנאים בטלים.141

יש ונפרצו הגבלות גיל הנשואין בתגובה לגזרות מלכות על נשואי יהודים. כשהוטלה במורביה בשנת תפ"ו (1726) גזירת המלכות על נשואי היהודים, שרק לבן הבכור מכל משפחה יהודית הותר להתחתן ולייסד משפחה, פן ירבו ("גזרת השניות") - גזירה שנתחדשה ביתר עוז בימי המלכה תירזה בשנת תקי"ב (1752) - רבו במדינה נשואי קטנים פחותים מבני י"ג, ואף קטנים ממש בני שש ובני שבע. ואף שלא תיקנו חכמים קידושין לקטן, הכירו חכמי הדור בקידושין אלו,
"שכיון שעל מנת כן נשאום, להישאר עימהם כל ימיהם, הרי הוא כאילו פירשו שיחולו משיגדול". 142
נשואי בהלה של קטנים וקטנות התפשטו שוב ברוסיה, משפשטה השמועה על פרסום קרוב של "חוקת היהודים" של הצאר ניקולאי הראשון משנת תקצ"ה, שקבע כגיל נשואין י"ח שנה לחתן, וט"ז שנה לכלה.143

העליה הגדולה, רבבות רבבות של יהודים מתימן, העמידה את הרבנות הראשית בפני הבעיה של נשואי בוסר בכל חריפותה. קידושי בוסר, ואף קידושי קטנה לזקן, היו בתימן נפוצים, ורבני יהודי תימן המשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה. בתימן נשואי בוסר היו נשואי הצלה. קיימת הייתה בתימן "גזירת היתומים", שחודשה ע"י האימאם יחיא, והונהגה ביתר שאת משנת 1919, כשביסס האימאם יחיא את שלטונו על רוב מחוזי תימן.144 לפי גזירה זו, ילד או ילדה יהודיים שנתייתמו מהוריהם נלקחים בכוח להתאסלם, שכן לדעת המוסלמים מוחמד הוא אבי היתומים. חטיפת היתומים נחשבה בעיני המוסלמים למצווה רבה, ואילו בשביל היהודים היה זה עניין של "יהרג ולא יעבור", והיו משתדלים להצילם מן הלקיחה לשמד על-ידי הברחתם, הסתרתם, או על-ידי נישואיהם, ועל-ידי כך הפקעתם ממעמד של יתמות. ומכאן הריבוי של נשואי בוסר.145 אולם עם עלייתם ארצה, נשואי הבוסר ובמיוחד נשואי קטנה לזקן עוררו רעש וסערה ציבורית. רבו שערוריות ואף אסונות - קטנות שברחו מבתי בעליהם הזקנים. הבעיה הובאה בכל חומרתה לפני הרבנים הראשיים על-ידי רבנים ואנשי ציבור. הרבנות הראשית ראתה צורך השעה להתקין תקנה, בעקבות תקנות רבות מדורות קודמים, על איסור נשואי קטנה מגיל שש עשרה שנה. בנימוקי התקנה כתבה הרבנות הראשית:
קטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מוות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנישואין אלו עלולות תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים146.
בתשובה לרב אחד, שערער על התקנה מתוך דברי הט"ז באו"ח סי' תקפח, דכל דבר שמפורש בתורה להיתר אין כוח בידי חכמים לאסור, השיב הרב הרצוג, כי הרי חז"ל עצמם אמרו אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה. ומהא שכתוב בתורה "את בתי נתתי לאיש", אין זאת אומרת אלא שהקידושין תופסין. והרי בחייבי לאווין ג"כ קידושין תופסין. ועוד, שלא הכל מודים בהנחתו של הט"ז.147

התקנה נשמרת בדרך כלל, במיוחד כיון שהיא נתמכת על-ידי חוק גיל הנישואין תש"י1950-, שנתקבל בכנסת לאחר התקנת התקנה ע"י הרבנות הראשית.


3. ריבוי נשים
אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר-נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.148
תקנה זו מורכבת משני חלקים:

א. איסור ריבוי נשים (ביגמיה) - למעשה הרחבת החרם דרבינו גרשום מלפני כאלף שנה, האוסר לשאת אשה על אשתו על כל יהודי. החרם דרבנו גרשום לא נתפשט בכל הארצות ובכל העדות. הוא נתקבל בקהילות היהודיות שבאשכנז, צרפת ובארצות אירופה המזרחית, פולין, ליטא ועוד - היינו בכל עדות האשכנזים - ולא נתקבל על-ידי רוב יהודי אפריקה הצפונית, תימן, היינו ברוב עדות המזרח.149
בכמה מעדות המזרח גם כן לא ראו בעין יפה ריבוי נישואין, ועשו למניעתם על-ידי התניה בכתובה, בצורת שבועה וחרם, שלפיו נתחייב הבעל לא לקחת אשה על אשתו, אלא בהסכמתה או ברשות בי"ד.150


ועוד חידוש בתקנה, שמוציאה מידי ספק וחילוקי דעות שבפוסקים, ומחילה את החרם דרבנו גרשום גם על המקדש אשה ועדיין לא נישאה, היינו על ארוסה,151 וכהכרעת החכם-צבי, שנחלק על הרמ"א ופסק שגם בארוסה נוהג האיסור של שתי נשים.152

הרבנים הראשיים דנו בדבר האמצעים לקיומה של התקנה על-ידי פסילת הקידושין, פסילת העדים שהעידו לעובר עבירה על החרם, ביטול הקידושין, כפיית המקדש העובר על החרם לתת גט פיטורין, הטלת קנס כספי וכדומה. אולם הרבנות הראשית סבורים היו כי היות וביגמיה אסורה גם על פי חוק המדינה, אין חשש לריבוי עוברי עבירה על החרם דרבנו גרשום, ולכן לא כללו בתקנה סנקציות נגד העובר על התקנה.153

בתי הדין הרבניים בפסקיהם מגיעים ליישום מטרתה של התקנה, למנוע נשואי אשה על אשתו, תוך כדי התעלמות מהתקנה עצמה. הם תומכים יתדותיהם על בירורי הלכה ומנהג, ואינם מזכירים את התקנה כלל וכלל.

בתביעת בעל לחייב את אשתו לקבל גט, או להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו החולה, אף שחתם על כתובה אשכנזית - בה כלולה קבלת חרם דרבינו גרשום, שאסור לו לישא אשה על אשתו - טען הבעל שהוא בן העדה הספרדית, והוטעה בכך שהחתימו אותו על כתובה אשכנזית. בית-הדין דחה את תביעתו, לא מפני התקנה ולא מפני החרם דרבנו גרשום שהובא בכתובה שחתם עליה. כתובה אשכנזית אינה מחייבת בן עדה ספרדית, דאנן סהדי שאינו יודע על מה שמחתימים אותו.154 אלא שבית-הדין דחה את התביעה להיתר נשואי אשה שניה, מפני שמצד הדין אינו יכול לישא אחרת עפ"י הריטב"א (יבמות מד), דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות לישא אחרת על אשתו, "דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי".155

הוויכוח, אם יש צורך בתקנה, או שאפשר לסמוך על המנהג המחייב שלא לישא אלא אשה אחת, התקיים כבר לפני קבלת התקנה, בין הרב הרצוג והרב עוזיאל. הרב הראשית הרצוג כתב:
אמנם בנוגע לספרדים בארץ-ישראל, כמדומה שחברי הראש"ל הגרב"צ עוזיאל שליט"א מסר לי שכבר קיים אצלם כעין תקנה מכוח המנהג כנגד נישואין שניים. אבל בנוגע לאחינו התימנים וכו', הרי אצלם ברור שאין תקנה כזאת... ואף שבועה שנשבע הבעל בשעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו לא מועילה, כי זהו עניין מקרי, אינדיבידואלי ואינו עניין לעבירה על חוק לאיסור ביגמיה, ויכול אולי הבעל לדרוש היתר נישואין מתוך טענה שעבירה על שבועה שנשבע הוא עניין בינו ובין בוראו, ולא לרשות המוסמכת לרישום נישואין מכוח המדינה.156
ביצוע התקנה הובטח על-ידי החוקים לאיסור ביגמיה לפי פקודת החוק הפלילי - 1936 כפי שתוקנה בשנת 1947, בתקופת המנדט, ובחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי"ט - 1571959, שנוסח בתיאום לנוסח תקנת הרבנות הראשית משנת תש"י.

ב. החידוש שבסיפא של התקנה הוא, שהיתר לישא אשה על אשתו זקוק לאישור בחתימת הרבנים הראשיים לישראל. האפשרות למתן היתר נשואי אשה שניה על אשתו במקרים מיוחדים במינו נמצאת כבר בנוסח החרם דרבינו גרשום, שכך קיבלנו מרבותינו איש מפי איש מפי רבנו גרשום מאור הגולה, שכשיהיה איזה עניין בין איש לאשתו, שבגללו אין ראוי להחזיק בחרם זה, יתירו אותו בהסכמת מאה רבנים, כדי שלא יהא הדבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו158. מפני חומרת הדבר שבמתן היתר נשואי אשה על אשתו, וכדי לשמור על הטוהר באיסוף הסכמותיהם-חתימותיהם של מאה רבנים, נקבע בתקנה הצורך באישורם ובחתימותיהם של שני הרבנים הראשיים.

בתקנות הדיון בבתי הדין בארץ-ישראל משנת תש"ג, נקבעו הליכים ממושכים לקבלת ההיתר.159 בתקנות הדיון משנת תש"ך נקבעו הליכים יותר נוחים, והם:
"מהלך הדיון ופסק הדין כבכל משפט רגיל" (סעיף קנח),
והיתר הנישואין אינו בר בצוע אלא לאחר שיקבל אישור הרבנות הראשית לישראל.

4. חליצה בלבד
גוזרים על תושבי ארץ-ישראל, ועל אלה שיעלו ויתיישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצוות ייבום לגמרי. וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם, כפי מה שיפסקו עליו בי"ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסיבות מיוחדות, ועפ"י החלטת המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.160
מחלוקת קדומה היא מימי התנאים ואילך ועד לאחרוני הפוסקים, אם מצוות ייבום קודמת, כפשוטו של מקרא, או מצוות חליצה קודמת. בראשונה, שהיו מתכוונים לשם מצווה, מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה; ועכשיו, שאין מתכוונים לשם מצווה, אמרו: מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום (יבמות לט, ב). המחבר (אה"ע קסה, א) מביא להלכה שתי דעות:
"מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה וכו'. וי"א, שמצוות חליצה קודמת".
למעשה העדיפו חכמים קיומה של מצוות חליצה. הם הרבו לחקור אם היבם מתכוון לשם מצווה. חכמים נטו לחיוב בחליצה כאשר היבם הוא נשוי, וביררו אם יש בכוחו לפרנס שתי נשים (הרמ"א, שם בהג"ה). בשאלה ששאלו חכמי פאס, בעניין יבמה שלא רוצה להתיבם בטענה שהיבם נשוי ואין לו במה לפרנס אשה שניה, השיב הרב רבי יעקב אבן-צור, רבה של מכנאס, שכיון שהוא נשוי, מצוות חליצה קודמת; ובצירוף טענה שאין לו במה לפרנס, יש לכפות אותו לחלוץ.161

דין בא לפני בית-הדין הגדול לערעורים בירושלים בשנת תש"ד, ביבם שהוא נשוי ויש לו בנים ובנות, שהצהיר, שהוא כחבר לאחת מעדות המזרח מעדיף לייבם את הזקוקה לו לייבום, בפרט שאשתו מסכימה לכך ועוד שבין בני עדתו נפוצה האמונה שהחולץ ליבמתו אינו מוציא שנתו. ואילו היבמה דרשה חליצה, ובמקרה של סירובו של היבם, תבעה לחייבו במזונות. בהתאם לתקנות הרבנות הראשית פסק בית-הדין,162 כי שייכותו של היבם לאחת מעדות המזרח אינה מצדיקה את הטענה שהוא מעדיף לייבם במקום לחלוץ, ויש לכוף אותו שיחלוץ אם ניכרים הדברים שאין הוא מתכוון ליבמה לשם מצווה, או כשיש לו כבר אשה ואינו יכול לפרנס את שתיהן.

החידוש שבתקנת הרבנות הראשית משנת תש"י הוא באיסור ייבום לגמרי. בשנת תש"י תבעה יבמה לחייב את המבוגר בין אחי בעלה, בחליצה ובתשלום מזונות כל עוד לא יחלוץ. הנתבע, בהיותו בן העדה הכורדית, טען שלמרות היותו נשוי ואב לילדים מעדיף הוא ליבמה. בית-הדין הגדול לערעורים פסק, כי תקנת בי"ד היא לחלוץ ולא ליבם, וגם בלאו הכי אין להרשות ייבום לאדם שיש לו אשה ובנים, והוא גדול בשנים מהשומרת יבם.163

הרבנות הראשית וכנס הרבנים בשנת תש"י ביססו את תקנתם על כך, כי
"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות", יש "לאסור עליהם מצוות ייבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם", עד שיפטרו את יבמתם בחליצה.164
אולם יש שבתי הדין הרבניים התעלמו מהתקנה, כשבאו לדון בתביעה שיבם בן עדות המזרח יחלוץ. היבם טען לזכותו לקיום מצוות ייבום, אף שהוא נשוי ואב לילדים. הוא טען שיהיה מוכן לגרש את אשתו ולייבם את האלמנה.165 כבר הזכרנו לעיל מקרה, בו יבם בן העדה התימנית ביקש לייבם, ואולץ לחלוץ.166

ואילו בתביעת יבמה שהיא חרשת ואלמנת חרש נגד אחי בעלה שגם הוא חרש ונשוי לאשה, כולם מבני העדה הספרדית, הסביר בית-הדין, שאף שחכמי ספרד הכריעו לדינא שמצוות יבום לעולם קודמת, ולגבי בני עדות המזרח דעתם קובעת, מכל מקום חל שינוי, והאידנא
"מקרה של ייבום בישראל אינו שכיח בכלל, משום תקנת הרבנות הראשית לפסוק בכל מקרה שהבעל מת מבלי להשאיר זרע של קיימא - חליצה ולא יבום".
אלא שחרש וחרשת אינם בני חליצה, כפי שנפסק בשו"ע אה"ע (קעב,יא), משום כך פסקו שעליו ליבמה ולמחר לגרשה בגט פיטורין, כדי לשחררה מזיקה לייבום, ולהתירה להינשא לאחר.167

5. פיצויי גירושין לאשה
תקנת פיצויים לאשה שנתגרשה, בנוסף על כתובתה, כלולה בתקנה א', על איסור קידושין שלא בשעת חופה ובעשרה על-ידי רב מוסמך, וזו לשונה:
כל איש שארס לו אשה שלא בשעת חופה וקידושין... חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל, אחרי תשלום פיצויים ככל אשר יפסקו עליו בי"ד מוסמך מהרבנות הראשית לארץ-ישראל. ועד אשר יגרש ובתשלום הפיצויים כנ"ל, חייב במזונותיה כפי אשר יטיל עליו בי"ד.
קדם לה, לתקנת הפיצויים, הנוהג שהתפשט בבתי הדין הרבניים בישראל. בתביעת אשה על גט, בשל חוסר כוח גברא של בעלה, פסק בית-הדין הגדול לערעורים בשנת תש"ה, שעל הזוג להתגרש בגט פיטורין, וחייב את הבעל בתשלום כתובה ופיצויים ותשלום מזונות עד שיבצע את פסק הדין במלואו. בנימוקי פסק הדין נאמר:
והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת אשה המתגרשת, ואפילו לאשה רעה שראוי לגרשה... ואף לאשה שהיא קרובה למורדת.168
הבסיס לנוהג שבפסיקת פיצויי גירושין בבתי הדין הרבניים הוא ההנחה שהנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין נרכשו בעמלם ובחסכונם של שני בני הזוג, ומשנתפרדה החבילה יש לה, לאשה זכות ברורה לתביעה לקבל חלק ואולי חצי מהרכוש שהצטבר. בפס"ד מיום ל בסיון תש"ה, שהוציא בית-הדין הגדול לערעורין, נאמר:

ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת), אין יסוד לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים, שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין.169

גם לאלמנה, במקום שכתובתה מועטת, נוהגים לפסוק חלק מרכוש בעלה בתורת פיצויים כשיש צורך בזה.170 בית-הדין בחיפה פסק פיצויי גירושין לאשה שחייתה עם גבר ללא חופה וקידושין ונפרדו, וחייבם בית-הדין בגט פיטורין משום חומרא.171

נוהג-תקנה של פיצויי גירושין חשובה אף לאחר שהכנסת חוקקה חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, שעניינו שיתוף נכסים של בני הזוג, שכן לפי הנוהג שבבתי הדין הרבניים הרי מביאים בחשבון גם את האפשרויות להבטחת עתיד כלכלי איתן שהשיג הבעל הודות לעמלה של האשה לקיום הבית.172

השופט מ' אלון ציין את הנוהג-תקנה של פיצויי גירושין,
כ"אחת היצירות הגדולות שנתחדשה על ידי בתי הדין הרבניים בתחום דיני האישות".173
אמנם יש שפקפקו באשר לבסיס ההלכתי של נוהג הפיצויי גירושין -
"הנימוקים ההלכתיים לנוהג זה אינם פשוטים", כתב ד"ר בן ציון שרשבסקי.174
אולם כשנעבור על המקורות, נמצא כי חיוב לתוספת על הכתובה נהוג היה בהרבה קהילות ובזמנים שונים, לצורך פיצויה ופיוסה של האשה במקרה של נשואי אשה על אשתו או במקרה של גירושין. יש והותקנה אף תקנה למתן פיוס נוסף על כתובתה.175 מנהגו של בית הדין
"עושה תקנת בית דין והקהילות ואין לזוז ממנו".176
6. כפיית גט
בנידון כפיית גט לא נעשתה כל תקנה, אבל הייתה הסכמה של הרבנים הראשיים, על דעת מועצת הרבנות הראשית, לסנקציה שניתנה סעיפים 7-6 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953. לפי סעיף 6 של החוק:

ציווה בית דין רבני בפסק דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו, או לכפות אשה לקבל גט פיטורין מאישה - רשאי בית משפט מחוזי, כתום ששה חדשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.

ובמקביל סעיף 7 לעניין כפית חליצה. שני סעיפים אלה נוסחו בוועדה בת שלשה חברים - הרב אונטרמן, נציג הרבנות הראשית; י"ש שפירא, היועץ המשפטי לממשלה; ואנכי, כסגן שר הדתות.177 הרב הראשי, הרב הרצוג, העביר מכתב חוזר לכל רבני ישראל על הצעות לכפיית גט שהוצעו לשילובם בחוק נישואין וגירושין.178 כמו כן רבו הדיונים והשקלא וטריא ההלכתי.179

יישום הסעיפים 7-6 הנ"ל בפסיקת בתי הדין הרבניים נתקל לכתחילה בהסתייגות, מתוך חששות לגט מעושה שלא כדין. אולם לאט לאט הלך ורב השימוש בהם, עד שבתי דין בפסקיהם הציעו להחריף באמצעי הכפייה. בית-הדין בחיפה, בפס"ד משנת תש"ל, כותב:
והנה דרכי הכפייה, לפי המצב הקיים כעת בארץ, הוא להושיב את הבעל בבית הסוהר עד שיאמר רוצה אני. במקרה שלנו, שהבעל יושב בבית הסוהר ושפוט לארבע עשרה שנה, לא שייכת הכפייה הזאת, ומה תעשה אשה עלובה זאת כדי להשתחרר מכבלי עיגון? ומכאן פנייתנו לאלה שהדבר מסור בידם, לסדר חוק כפייה גם לאלו היושבים כבר בבית הסוהר, אם ע"י כפייה בשוטים כדינא דגמרא, או צינוק וכדומה, ואז לא יישארו בנות ישראל עגונות.180
הרב שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול מסיק, כי בית-הדין רשאי להמליץ לפני שלטונות בית הסוהר להתנות את ניכוי השליש ממאסרו של הבעל המרצה תקופת מאסר בעד עבירות שאינן נוגעות ליחסים שבין בעל ואשתו, בנתינת גט לאשתו כדת משה וישראל.181

על דעת הרבנים הראשיים הוגשו ביום ח' באדר תשנ"ג לכנסת הצעות חוק לתיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג- 1953, לפיהן תקופת ההמתנה של ששה חדשים מיום מתן הצו לכפיית גט, ומאז פניית היועץ המשפטי לביה"מ המחוזי על כפית מאסר, ועד לציות לצו, תקוצר לחודש אחד; וכן להגבלת זכויותיו האזרחיות של המסרב לציית לצו בית-הדין למתן גט.182

בסיכום: הסעיפים שבחוק לכפית גט וחליצה, המאפשרים איום במאסר לצורך קיומו של צו בית-הדין הרבני בנידון, הולכים וכובשים מקום בפסקי דין של בתי הדין הרבניים, כנהוג וכתקנה.183



ז. הצעת תקנות ירושה תש"ט


בדיני ירושה רבו תקנות שתוקנו במשך הדורות להיענות לדרישות הציבור לחלוקת הירושה בהתאם למאווייהם, לתנאי הזמן והמקום, ולתנאי החיים הכלכליים המשתנים מזמן לזמן, מבלי לעבור על הלכות הירושה והצוואה. יש הבדל בין דיני ירושה לדיני ממונות - בדיני ממונות הכלל הוא תנאי שבממון קיים, מה שאין כן בדיני ירושה, שלפי ההלכה - אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות (במדבר כ"ז י"א) "והייתה לבני ישראל לחוקת משפט" - לומר שחוקה זו לא נשתנתה ואין התנאי מועיל בה (רמב"ם, הל' נחלות ו, א).

והוא הדין לירושת הבכור, שנאמר:
"לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים" (דברים כ"א, ט"ז-י"ז).
בענייני ירושה אין תנאי מועיל; ובמקום שתנאי אינו מועיל, גם תקנה לא תוכל להועיל, כי תקנה אינה אלא סיכום של התנאים שכל אחד יכול להתנות.184
ועדיין חיפשו חכמינו ז"ל דרכים להיענות לתמורות הזמן - מהן שינויים שבמעמד האשה - ע"י התקנת תקנות מכוונות לתקופות המוקדמות לחלות דיני הירושה, והסדרים לפני הקמת המשפחה, התניית תנאים בכתובה וכדומה -
תקנות הקהילות שו"ם (שפיירא, וורמייזא, מגנצא), שנתפשטו גם בפולין ובמזרח אירופה לצמצום ירושת הבעל;185
תקנות הקהילות טוליטולא ומולינא שבספרד, שיש בהן משום שינוי דיני הירושה בין בעל ואשתו;186
מנהג דמשק;87
תקנת השבון הנכסים;188
שטר חצי זכר;189

תקנת חכמי מרוקו, המבוססת על תקנת קשטיליא קדומה, שכל הנושא אשה יתחייב בחלק זכר שלם לכל אחת מבנותיו בין הבנים;190
תקנות המגורשים מספרד ופורטוגל בפאס שבמרוקו משנת רנ"ד, ששליש מירושת הבעל יהיה לאשה,191 ושקרובי האשה יורשים בעזבונה כמו קרובי הבעל192 והרבה כאלו.

עם הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל בשנת תש"ח, התעורר הצורך בהתקנת תקנות בדיני ירושה בכל חריפותו. בימי ממשלת המנדט, השוו בתי הדין הרבניים, בדיונם בחלוקת ירושה לפי דרישת אחד הנוגעים בדבר, בת לבן לפי דרישת החוק המנדטורי.193 גם בבתי הדין הרבניים שבתפוצות הגולה נהגו למעשה לתת לבת חלק בירושה.194

הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהביא לידי כך שהצדדים יתרצו לחלוקת ירושה בבתי הדין הרבניים לפי דין התורה. הם גם קיוו וציפו, כי בית המחוקקים של המדינה, הכנסת, בבואה לחוקק חוק ירושה ישראלי, תרצה לבסס אותו על ההלכה, ואם הרבנות הראשית תתקן התקנות הנחוצות והאפשרויות מבחינה הלכתית, אולי אף תאמץ את חוק הירושה ההלכתי. בכל אופן סבורים היו, כי על הרבנות הראשית להכין סידור דיני ירושה לפי ההלכה, ליישומם במדינה המתנהלת לפי חוקי התורה. הם העבירו את קונטרס "ההצעות לתקנות ירושה, תש"ט" לכל רבני ישראל ולאישי ציבור, וביקשו הערות והשגות לקראת הבאת ההצעות לעיון במועצת הרבנות הראשית המורחבת לדיון ולאישור, ולניסוח חוק ירושה לפי ההלכה להעברתו לממשלה ולכנסת לקבלתו כחוק.

ד"ר איתמר ורהפטיג, עורך כתביו ורשימותיו של הרב הרצוג בענייני חוקה, ערך ספר מיוחד, "הצעת תקנות בירושות מאת הרב הרצוג". במבוא לספר (תחוקה לישראל ע"פ התורה, ח"ב), מרצה העורך את תמצית התקנות המוצעות להסדר בעיות ירושת הבת, האם, הבעל ואשתו וכדומה. המציעים ביססו את הצעותיהם על ההלכה ועל התקנות והמנהגים הקיימים בעדות השונות, איחדו אותם והכניסו בהם בהירות.

התגובה של רבני ישראל הייתה שלילית. רובם הביעו הסתייגותם באדישותם ושתיקתם, וחלקם הביעו התנגדותם בכתב, וטעמם ונימוקם עמם, והוא: אין כל סיכוי שהכנסת תאמץ את הצעת חוק הירושה על התקנות המוצעות כחוק המדינה. חוק הירושה העלול להתקבל על-ידי הכנסת ושיחייב את כל אזרחי המדינה, יהא מנותק לגמרי מהסייגים שבהלכה בענייני ירושת הבת, האם, הבכור והבעל את אשתו. ולפיכך,
לשם מה לרבנות להיזקק להתקנת תקנות, העלולות לעורר ויכוח ופילוגים בתוך יהדות ההלכה?

תקנות טוליטולא, קאשטיליא וכדומה נתקבלו בתקופה ובאזורים שרובם ככולם של תושביהם היהודיים היו שומרי תורה ומצוות, ונזדקקו מרצונם לשיפוט הרבני. אבל האידנא, לשם מה תקנות להלכות שאין לבית הדין הרבני סמכות להטילם על הציבור בכוח החוק?

הצעת תקנות הירושה נידונה לגניזה. בכנסת נתקבל חוק הירושה, תשכ"ה1965-, שזיקתו להלכה באה לביטוי רק בסעיף 155, לפיו מוסמך בית הדין הרבני לדון ולפסוק בעניין ירושה שיובא לפניו לפי הדין הדתי, רק אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך. אם יש בין הצדדים קטין, חלקו מן העיזבון לא יהיה פחות מהמגיע לו לפי חוק הירושה.


ח. סיכום


תקנות הרבנות הראשית, שנתקבלו במשך שבעים שנות קיומה, מצטברות ליבול הלכתי גדול. חשיבותן היא בתרומתן לפתרון בעיות שבמציאות החיים המשתנית מדי פעם. יותר מאשר חידוש, יש בתקנות אלו משום החייאה; גיבוש והרחבת תקנות ונוהג שנשתקעו, או שהיו נהוגות בעדה מהעדות; והחלתם על כל עם ישראל היושב בציון. יש ערך גם לשקלא וטריא של רבני ישראל בענייני התקנות. בעיות נתבררו, נתלבנו במו"מ ההלכתי והועילו לבתי הדין לפסוק ברוח התקנה, גם אם בית-הדין נמנע מליישם את התקנה הלכה למעשה.

קליטת התקנות בפסיקת בתי הדין הרבניים לא נעשתה בקלות. היו בתי דין שהראו הסתייגות מכל חדש, ועשו כל טצדקי להגיע לאותה מסקנה, מבלי להישען על התקנה - במזונות לילדים, בפסיקת הוצאות משפט, ייצוג ע"י מורשה, איסור נשואי בוסר, כפייה לגט וכדומה. הרתיעה מתקנות הייתה סיבה לשינויים למיעוטא בתקנות הדיון תש"ך, בהשוואה לתקנות הדיון תש"ד.

שתי אסכולות נתבלטו ברבנות הראשית. הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, האחראיים העיקריים לתקנות, ראו בהתקנת תקנות לפי הצורך אמצעי חשוב ביותר להעמיד הדין על דין התורה, בדור שרבה בה המבוכה המשפטית-הלכתית. לעומת זה הרבנים הראשיים, הרב אונטרמן והרב נסים, העדיפו פתרון בעיות מעניין לעניין (אד-הוק) על התקנת תקנות כלליות.

קבוצה מצומצמת, אבל בעלת השפעה רבה, של דיינים הראתה הסתייגות תקיפה לכל תקנה שהיא, בעיקר מחשש לחץ המדינה על הרבנות להתקנת תקנות. קבוצה זו נמצאה תחת השפעתו של ה"חזון איש", שגישתו שלילית לכל תקנה, ומכש"כ למערכת תקנות, נבעה מהסתייגותו מן המפעל הציוני ומעצם קיומה של מדינה יהודית שאינה מושתתת על אדני התורה, וחששותיו שהתקנות באות לתת תשובה לצורך הנובע מהקמת המדינה. באגרת, שנכתבה כנראה בשנת תש"ט לרב איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת עץ-חיים,195 הביע החזון-איש את צערו הגדול על "מחשבה זרה המרחפת באוויר ארצנו הק' לעשות תקנות חדשות נגד התורה". במיוחד הגדיר כ-
דרישה לכפירה מוחלטת שיאמרו תירש הבת עם הבן, אשר כבר לחמו בזה החכמים עם הצדוקים... ולתימהוננו נאטמו הלבבות... ויבקשו תחבולות להשתחוות להכפירה ולהשאיר את המשפט בחושן המשפט, אבל למעשה להתנהג ככל הגויים דברתא כברא תירות.
לגופו של עניין, החזון-איש שלל סמכות להתקין תקנות כל שהן בכל נושא,
ומי לא שמע מרבותינו, כי אנחנו דור יתום, ואין אנו ראויים כלל לתקן תקנות, שצריך לזה גדלות בתורה במידה מופלאה... ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר חכמים אנחנו ויש כוח ידינו להפקיר ממון ולקבוע תקנות לדורות. [ההדגשות שלי - ז.ו.]
אולם כדאי לציין, כי החזון-איש בעצמו, באגרת אחרת (אגרת כז) כתב:
"ומש"כ שכל שאינו בשו"ע אין לחדש, אי דייקינן כולי האי לא גמרינן".
סייגים ומסתייגים כי רבו לא יכולים היו לעצור בעד השתרשותם של רוב התקנות שנתקבלו (בי"ד לערעורין, חובת ההנמקה של פס"ד, מזונות לילדים גדולים, פיצויי גירושין וכדומה) - בחיים ובפסיקה הרבנית.

הערות:



1. רמ"א בלאך, שערי תורת התקנות, ג' חלקים, בודפשט 1920; הרב ישראל שצפנסקי, התקנות בישראל, ד' כרכים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"א-תשנ"ג; מ' אלון, המשפט העברי, כרך ב, ירושלים; מנחם אלון, 'למהותן של תקנות הקהל במשפט העברי', בתוך: ספר מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשכ"ד, עמ' 45-1; בנימין ליפקין, 'סמכות החקיקה של הציבור', סיני, אב-אלול תש"ט; מאמרי, 'ההלכה כמכוונת המציאות בתמורותיה', בתוך: הגות-והלכה, ספר הכינוס השנתי למחשבת ישראל, (שנה יג), תשכ"ז; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ב: הצעת תקנות בירושות, (ליקט, סידר וערך איתמר ורהפטיג) מוסד-הרב-קוק ויד-הרב-הרצוג, ירושלים תשמ"ט, והקדמת העורך, שם עמ' יב-לז.
2. Z. Warhaftig, Rabbi Herzog and Rabbinic Legislation, Jewish Law Association Studies, Scholar Press, Atlanta, Georgia, 21, 12.
3. התור, כ"ד באדר א', תרפ"א [= לעיל, עמ' 23-22].
4. אריה מורגנשטרן, הרבנות הראשית לארץ-ישראל, ייסודה וארגונה, נתניה תשל"ג, עמ' 46, 62. וראה עוד: תחומין, טו (תשנ"ה), עמ' 5.
5. אריה מורגנשטרן, שם, עמ' 76; התור, גיליון יח וגיליון כא-כב, תרפ"א.
6. משפטי עוזיאל, ח"ג, תל-אביב תרנ"ן (=ת"ש), סי' א, עמ' טו, יז.
7. בתי הדין וסדריהם, ירושלם תרפ"ד, פרק יא, בית דין גבוה לערעורים, עמ' 74 ואילך.
8. שו"ת ישכיל עבדי, ח"ג, ירושלים תרצ"ט, אה"ע, סי' ב סע' א.
9. שו"ת ישכיל עבדי, ח"ד, חו"מ סי' ב, עמ' פו, ב.
10. שו"ת יביע אומר, ח"ב, ירושלים תשט"ז, חו"מ סי' ב.
11. נתאשרו ע"י הנציב העליון של ממשלת המנדט, פ"מ פלומר, ב30- בדצמבר 1927, ונתפרסמו בעתון הרשמי מספר 202 מיום 1 בינואר 1928.
12. תקנות כנסת ישראל, ח"א, סעיף 7 - בספר כנסת ישראל בארץ ישראל, מאת משה אטיאש, ירושלים תש"ד, עמ' 232 ואילך.
13. ראה סעיף 8 (א) של חוק הדיינים, תשט"ו-1955, וסעיף 17(א) לחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם1980-.
14. סעיף 6 (א) כנ"ל.
15. סעיף 7 (ב) כנ"ל.
16. סעיף 3 של חוק הדיינים, תשט"ו-1955, וסעיף 2(4) של חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980.
17. פס"ד של בית-הדין הגדול לערעורין בתיק 705/4/1 - אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י בעריכתי, ירושלים תש"י [להלן: אוסף ורהפטיג] עמ' עא. בתקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, ירושלים תש"ג, נקבע כי פסק שהוצא על סמך שטר בוררות אינו ניתן לערעור, אם שטר הבוררות מראה ששני הצדדים באו מלכתחלה לידי הסכם לא לערער - סעיף קא (2).
18. לפי סעיף קכב של תקנות הדיון תש"ג, בית-הדין הגדול יכול לבטל את הפסק המעורער, או להוציא פסק אחר במקומו, או להחזיר את התיק לבית-הדין ששפט לדיון מחדש.
19. כגון תיקים של בית-הדין האזורי בחיפה - לד202/, לז3692/, לט1402/. ועיין בספרי, מחקרים במשפט העברי, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה - התקדים במשפט העברי, היחסים בין בתי הדין הרבניים האזוריים לבין בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, עמ' 76-66.
20. מפס"ד בתיק 1/33/707 שתמציתו באוסף פס"ד ורהפטיג, תש"י, עמ' קסה. המובאה מפסק הדין במקורו על פי אליאב שוחטמן, חובת ההנמקה במשפט העברי, שנתון המשפט העברי, כרך ו-ז, עמ' 371.
21. כלל מעין זה נקבע לאחר מכן בתקנות הדיינים (תנאי ההסמכה וסדריה), תשט"ו (1955), סעיף 2.
22. מחברו של ספר חשוב ומקיף באנגלית על מוסדות המשפט העברי - The Main Institutions of Jewish Law, Vol I & Vol II, London 5391, 9391 & N.Y. Soncino Press.
23. לתקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, הוצאת מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל והועד הלאומי של כנסת ישראל, ירושלים תש"ג. התקנות יצאו מחדש בשנת תש"ך, ובשנת תשנ"ג. על חלק מן ההבדלים בין ההוצאות השונות נעמוד להלן.
24. האנציקלופדיה התלמודית, ערך הרשאה; נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב, פרק שמיני; בנימין ליפקין, 'עריכת דין במשפט התורה', סיני, כרך ל (תשי"ב) עמ' מו-סא; אליאב שוחטמן, סדר הדין, ירושלים תשמ"ח, עמ' 85-26.
25. שמות כג, א. ועיין רקובר, שם, עמ' 328 ובהערה 173; הר"ש אסף, בתי הדין וסדריהם, ירושלים תרפ"ד, עמ' 97 הערה 2.
26. "ובארץ לועז, בפרט בארץ ויניציא... מנהג פשוט דבין תובע בין נתבע רובם ככולם ממנים מורשה לטעון בעדם, הנקראים אבוגאדוריש ...שטוען בעד התובע והנתבע כמה שקרים וטענות שהבעל דין אינו יודע לטעון" (שו"ת בעי חיי, חו"מ, ח"ב, סי' צ).
27. שו"ת מהר"י ווייל סי' קיט.
28. תקנות קהילות אה"ו משנת תפ"ו.
29. ולא בשנת תצ"ו כפי שצויין בס' התקנות בעריכת שלום בר-אשר, ירושלים תשנ"א, עמ' 323, הע' 7.
30. כרם חמר, ח"ב, ליוורנו תרל"א, ספר התקנות סימן קע.
31. תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - תש"ך, סעיפים מא-מז.
32. קובץ התקנות 2119, תשכ"ח, עמ' 16; תוקנו בק"ת 2461, תשל"א, עמ' 26.
33. תקנות הטוענים הרבניים (תיקון), התשנ"א (1991) - קובץ התקנות, תשנ"א, מס' 5382 עמ' 1252. בית-הדין הרבני הגדול העניק הכרה לכמה מוסדות חינוך דתיים, וייצוג בבתי הדין הרבניים גם ע"י טוענות רבניות הפך עובדה.
34. שו"ע, חו"מ יד, א, כדמדייקין מהסוגיות סנהדרין לא, ב ושם תוד"ה ויוציא; ב"ב קסח, א, ושניהם נותנים שכר; וכמסקנת הריב"ש (שו"ת, סי' רכב), "שמדין תורתנו אין היוצא מחוייב בדין חייב בהוצאות".
35. שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' תתקמ, בתשובה לשאלה "טוען ונטען שבאו לדון והוצרך הטוען להוציא הוצאות כדי שיזכה בדין, וזכה, אם מכריח לשלם לו הוצאות מן הדין; ואם לאו, האם יש תקנה בזה מן הגאונים ז"ל משום נעילת דלת - יראה לי שאינו חייב, דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא". בית-הדין שבלונדון, בשנים שהתחייבו בשטר בירורין שעשו בבית-הדין, שהמפסיד בדין ישלם כל הוצאות הדין, פסק שאין זו אסמכתא, והמפסיד חוייב לשלם כל ההוצאות - שו"ת בית דין צדק לונדון, חוברת יז, תשרי תשכ"ט, בעריכת הרב ארי' לייב גרוסנס.
36. שו"ת הרא"ש, כלל קז, ד.
37. שו"ת הרמ"א (מהדו' זיו, ירושלים תשל"א), סי' יב, עמ' עז, עפ"י המרדכי, סנהדרין, סוף פ' זה בורר.
38. הרב ישראל יהושע מקוטנא, ישועות ישראל, חו"מ סי' יד, ד.
39. אנציקלופדיה תלמודית, ערך גרמא בנזקין, גרמי, כרך ו, עמ' תסב.
40. ב"ק כב, ב; הרמב"ן, קונטרס דינא דגרמי, עמ' קכז, בספר חדושי הרמב"ן למסכת מכות, מהדורת הרב משה הרשלר, ירושלים תש"ל.
41. המאירי, ב"ק נה, ב - "שהרבה מפרשים טרחו ליישב מה הפרש בין דינא דגרמי, שהוא חייב, ובין גרמא בנזקים, שהוא פטור, עד שפרשו שכל שכוונתו להזיק ושעל ידו לבד נעשה ההזק הוא דינא דגרמי".
42. ב"ב כב, ב תוד"ה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור... ונראה לריצב"א.
43. בהוצאת משרד המשפטים, המכון לחקר החוק העברי, ירושלים תש"י.
44. אוסף ורהפטיג, עמ' כב, לא, עד, פד, צח, קז, קכד, קלה.
45. אוסף ורהפטיג, חלק ב, ירושלים, תשמ"ה.
46. פסקי דין רבניים (פד"ר), כרך א, עמ' 77, תיק תשי"ד252/, בית-הדין בירושלים בהרכב הרבנים: עדס, י"ש אלישיב וב' ז'ולטי.
47. פד"ר, י, עמ' 41 - בית-הדין הרבני הגדול ,ירושלים, ערעור תשל"ד 49.
48. בהרכב הרבנים א"ל רביץ (אבית-דין), מ' אילן וש' אליעזרי - פד"ר ג 18,4 - תיק מס. תשטו/ 1517. הציטוטים להלן מעמ' 38-37.
49. בהרכב הרבנים יעקב רוזנטל (אבית-דין), ברוך רקובר ועזרא הדאיה.
50. פד"ר ו, עמ' 81, תיק שיח/ 2029.
51. שם, בעמ' 83 עפ"י מהר"ם מרוטנבורג, הובא במרדכי, סנהדרין, רמז תסז.
52. שם, בעמ' 89.
53. פד"ר ז, עמ' 346, 351, תיק שכג/ 2776, שכו/ 3724.
54. שם, בעמ' 153.
55. פנקס המדינה, ע"י ש' דובנוב, ברלין תרפ"ה, תקנה טז.
56. תקנות מדינת מעהרין, ע"י ישראל היילפרין, ירושלים תשי"ב.
57. פד"ר י', עמ' 14 - ערעור תשל"ד/ 49.
58. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקמ.
59. פד"ר יב, עמ' 193 - ערעור תשמ"א/ 35-34.
60. פד"ר יא, עמ' 266 - תיק לח/ 2824.
61. פס"ד של בית-הדין הרבני הגדול מיום י"ג בתמוז תשי"ד, פורסם בספרו של הר"ע הדאיה, ישכיל עבדי, ח"ה אה"ע סי' עב.
62. פד"ר י, עמ' 15.
63. פד"ר יב, עמ' 190.
64. שם, עמ' 192.
65. שם.
66. פד"ר, י, עמ' 3 - בית-הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנות הראשית עובדיה יוסף (נשיא) והרבנים שאול ישראלי ומרדכי אליהו.
67. שם, עמ' 5 וכן שם עמ' 16-15.
68. פד"ר יב, עמ' 84 - תיק תשל"ח/ 3551.
69. שם, עמ' 95.
70. פד"ר, יד, עמ' 190 - תיק מד/ 2182 בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, בהרכב הרבנים שאר ישוב כהן (אבית-דין), מ"א אוריה וח"ש שאנן.
71. אליאב שוחטמן, 'החיוב בהוצאות משפט בפסיקת בתי הדין הרבניים' על הבעיה בהרחבה ראה: דיני ישראל, כרך י-יא, אוניברסיטה ת"א, תשמ"א-תשמ"ג, עמ' רסג-רצז; הרב אליעזר שנקולבסקי, הוצאות המשפט, תחומין יב (תשנ"א), עמ' 543-533; אליאב שוחטמן, סדר הדין, תשמ"ח, עמ' 399-391.
72. רמ"א, חו"מ יד, ד עפ"י ב"מ סט ע"א. ועיין בספרי, מחקרים במשפט העברי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה, עמ' 37 (דיני בוררות).
73. ב"מ סט, בתוד"ה כי האי גוונא, דצריך לאודועיה, משום "והייתם נקיים מד' ומישראל" (במדבר לב, כב).
74. משפטי עוזיאל, ח"ג, חו"מ (תרנ"ו) סי' א, עמ' יג.
75. פד"ר אוסף ורהפטיג, עמ' כב, תיק :361/703 "פס"ד בזה הנוסח. מתוך הנימוקים שבקונטרסי הרבנים הראשיים..". וכן שם, עמ' קמט, תיק 1/15/101.
76. הרב עבדיה הדאיה, ישכיל-עבדי, ח"ה, ירושלים תשי"ח, אה"ע סי' לו-פו; הרב ש' ברוך ורנר, משפטי-שמואל ח"א, ירושלים, תשל"ב, סי' ח-לז; הרב שאול ישראלי, חוות-בנימין, ח"ב, ירושלים תשנ"ב, סי' לו-ע.
77. אוסף ורהפטיג, עמ' כב, תיק 1/36/705.
78. שם, עמ' קכו, תיק 1/33/707.
79. שם, עמ' קסד, בתיק הנ"ל.
80. אליאב שוחטמן, 'חובת ההנמקה במשפט העברי', שנתון המשפט העברי כרך ו-ז, עמ' 363-362 הערה 150.
81. אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בית הדין הגדול לערעורים. עובדו ונערכו על ידי בהשתתפות ש"ב פלדמן, י"ז כהנא ופ' גלדסקי, בהוצאת משרד המשפטים, המכון לחקר החוק העברי, ירושלים תש"י. אוסף זה מכונה בספרות המשפטית "אוסף ורהפטיג".
82. לעיל הערה 80, עמ' 374-373.
83. הממוען היה "ידידי הד"ר מרכוס כהן נ"י". המכתב הוא מיום כ"ח בתשרי תשי"א.
84. אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, בית דין הגדול לערעורין חלק ב, עובדו ונעשו על ידי בהשתתפות מרדכי (מרקוס) כהן, ובסיועו של הרב אברהם כהנא שפירא, ירושלים תשמ"ה. על לבטי פרסום פסקי הדין הרבניים בישראל ראה בספרי, מחקרים במשפט העברי, אוניברסיטה בר-אילן תשמ"ה, עמ' 56-54.
85. על פי חוברת בסטנסיל, שפורסמה ע"י הרבנות הראשית, והודפסה על ידי ד"ר בנציון שרשבסקי בשינוי קל: "והן חובה להתנהג ולדון על פיהן". ראה בספרו דיני משפחה, ירושלים תשי"ח, נספח א עמ' 396-393 [= להלן, עמ' 135-132]; ריא"ה הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, (בעריכת ד"ר א' ורהפטיג), ח"ג: תקנות הרבנות הראשית, עמ' 158-111, התקנות בצירוף שו"ת על הבסיס ההלכתי לתקנות תש"ד.
86. כתובות י, א: "חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ואלמנה מנה". ושם בתוד"ה אמר.
87. כתובות נד,ב, משנה.
88. שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 393 בהערות 2,1.
89. א"ח פריימן, 'התקנות החדשות של הרבנות הראשית לארץ-ישראל בדיני אישות', סיני, יד (כסלו-אייר תש"ד), עמ' רנד ואילך.
90. פד"ר יא, עמ' 365-364; פד"ר יד, עמ' 188-186.
91. בנוסח שבידינו תקנה ב.
92. תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 125.
93. שם, עמ' 117.
94. אבן העזר קס, ב.
95. יבמות, מא ב; שו"ע, אה"ע, סימן קס.
96. הל' אישות יח, טז, עפ"י ירושלמי כתובות פ"ה ה"ד. ובבלי כתובות קז, ב.
97. ערוך השלחן קס, ב: "ואם אינו רוצה לייבם ולחלוץ, תתבענו לדין ויצוו לו לחלוץ או לייבם. ואם לא יציית דינא, יתנו לה מזונות". וכן בקונטרס מהרב בצ"ח עוזיאל נדפס בספר תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 631, וכן שו"ת משפטי עוזיאל, אה"ע סי' עד, קטז.
98. בהערות של הרב הרצוג לדברי הרב עוזיאל, תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 140.
99. פד"ר ה, עמ' 233, בית-הדין בהרכב הרבנים ש"ב ורנר (אבית-דין), י' הלוי אפשטיין וש' טנא - תיק 725/1947.
100. בהרכב הרבנים יוסף שלום אלישיב, אליעזר גולדשמידט ועובדיה יוסף - פד"ר ו עמ' 880-79, ערעור תשכ"ה 214.
101. התקנות משנת תש"ד - תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 120.
102. הרמב"ן בפירושו עה"ת שמות כא, ג.
103. למקורות החובה למזונות ילדים, ראה בספרי: מחקרים במשפט העברי, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה, עמ' 127.
104. ב"ב קעד, ב; רמב"ם, הל' מתנות עניים ז, י; שו"ע, יו"ד רנא, ד. ועיין למקורות החובה למזונות ילדים בהערה הקודמת, עמ' 128.
105. כתובות סה, ב; רמב"ם הל' אישות יב, יד; שו"ע, אה"ע עא, א.
106. שו"ע אה"ע עא, א, עפ"י הרא"ש, כתובות פ"ד סי' יד, ודלא כהרשב"א תולדות אדם, (שו"ת הרשב"א ח"ב) סי' שצא: "כל שיש לו, למה האב יתחייב לזונו". ואילו הרא"ש מסיק, "דכיון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם".
107. מנימוקי התקנה - תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 135.
108. בנימוקי התקנה, שם.
109. אוסף פסקי דין ורהפטיג, עמ' קנ - תיק 1/51/707. וכן עיין משפטי-עוזיאל, אהע"ז, ח"א, סי' ב; שו"ת ישכיל-עבדי, ח"ד, אה"ע סי' טו, עמ' סג.
110. פ"ד, טז, עמ' 8982; וכן שם, עמ' 1871; פ"ד יז, עמ' 9891.
111. פד"ר ג עמ' 307, בית-הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים ע' הדאיה, י"מ בן-מנחם וי' הדס, ערעור תשי"ט, 138.
112. שם, עמ' 300. וכהאי גוונא בפד"ר ו, עמ' 247.
113. פד"ר א, עמ' 172, בית-הדין הגדול בהרכב הרבנים י' בן-מנחם, י' הדס וי"ש אלישיב - ערעור תשי"ח/ 152 תשי"ט/ 13 .
114. פד"ר ד, עמ' 7, בית-הדין הגדול בהרכב הרבנים ע' הדאיה, י' הדס וי"ש אלישיב.
115. פד"ר ב, עמ' 93-92, ועמ' 96, בית-הדין ת"א-יפו בהרכב הרבנים א' גולדשמידט (אבית-דין), י' קוליץ וש' מזרחי - תיק תשי"ז/ 103.
116. פד"ר א, עמ' 146, ועמ' 155-154 - בי"ד ת"א-יפו, בהרכב הרבנים א' גולדשמידט, ש"ש קרליץ וי' בבליקי - תיק תשי"ד/ 226.
117. פד"ר ה, עמ' 333 - בית-הדין רחובות, בהרכב הרבנים ז' גרז (אבית-דין), ש' דביר וא' שפירא.
118. פד"ר ו, עמ' 12.
119. פד"ר ו, עמ' 247 - בית-הדין פתח-תקוה, בהרכב הרבנים ש"ש קרליץ (אבית-דין), י' משורר וי' גולדשמידט. וכ"ה פד"ר ז, עמ' 137, 156.
120. ד"ר י' קיסטר, 'תקנות הרבנות הראשית לא"י בענייני אישות', בספר תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 197.
121. פד"ר יא, עמ' 216-215 - בית-הדין בחיפה, בהרכב הרבנים יעקב רוזנטל (אבית-דין) ע' הדאיה וב' רקובר - תיק תשל"ח/ 2490.
122. שם, עמ' 216. וראה 'למקורות החובה למזונות ילדים', בספרי: מחקרים במשפט העברי, עמ' 135-134.
123. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגירושין), תשי"ג - 1953, ס"ח 134, תשי"ג עמ' 165, סעיף ו. בסעיף זה בוטלה זכות היציאה מכנסת ישראל, שכתוצאה ממנה נתאפשר פירוק עול הסמכות השיפוטית הרבנית בענייני נשואין וגירושין.
124. חוק הדיינים, תשט"ו - 1955.
125. התקנות הופצו בין הרבנים ובתי הדין בחוזר בסטנסיל, והובאו לדפוס בספרו של ד"ר שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים תשי"ח, נספח ב, עמ' 399-397 [-להלן, עמ' 138-136]; בשו"ת היכל-יצחק, אה"ע ח"א סי' ה, להרבנות הראשית יא"ה הרצוג, ובספרו תחוקה לישראל עפ"י התורה, ח"ג, עמ' 169-168.
126. סי' טז: "דאילו מאן דבעי למינסב איתתא מיתבעי ליה לקדושי וכו' בעשרה". זאת בהמשך להא דאיתא במס' כתובות ז, ב, דברכת חתנים בעשרה, שנאמר: "ויקח [בעז] עשרה אנשים וכו'" - רות ז, ב. וראה בהערה הבאה.
127. שו"ת שבות-יעקב מהרב יעקב רישא, ח"ג, סי' קכא (ו), והמשיב מוסיף: "לא יעלה על לב שום אדם מאן דהוא לסדר קידושין בלתי רשות והרמנא מן הרב המקובל מפי טובי העיר".
128. ראה בהרחבה: כרם חמר, ח"ב, ליוורנו תרל"א, תקנה א; ספר התקנות, שלום בר-אשר, ירושלים תשנ"א, עמ' 48.
129. מנהגי ירושלים בס' התקנות, ירושלים תר"ב, תרמ"ג ותר"ץ - והובא בספר קידושין ונשואין, מאת אברהם חיים פריימן, ירושלים תשכ"ב, עמ' רעה-רעו.
130. שו"ת משפטי עוזיאל, אה"ע סי' נה, אות י.
131. פקודת הנשואין וגירושין (רישום) מס' 39 לשנת 1919 - דת ומדינה בחקיקה, מאת ז' ורהפטיג, ח' חפץ וד' גלס, ירושלים תשל"ד, עמ' 289-288. בג"ץ 156/50 הדסאי נ' שר הדתות, פ"ד ה, עמ' 167, 169; ע"פ 802/35 גנור נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח, עמ' 338, 738-638 . לפי חוק מועצת הרבנות הראשית, תש"ם1980-, סעיף 6(2), מסמכויותיה של מועצת הרבנות הראשית, ליתן "כשירות לרב לכהן כרב רושם נשואין".
132. חוט המשולש, ח"ד לספר התשב"ץ, שאלה יט.
133. ספר קידושין ונשואין, מאת א"ח פריימן, עמ' רעו, עפ"י מנהגי ירושלים, קדושין סי' ג.
134. שו"ת יוסף אומץ, סי' ק.
135. פריימן, סדר קידושין ונשואין, עמ' רעז.
136. שם, עמ' רנד.
137. פנקס מדינת ליטא, סי' תתקכח.
138. פריימן, שם, עמ' רצז, עפ"י מסעי ישראל לבנימין השני, ליק תיט, עמ' 48.
139. שם, עמ' רצז-רצח, עפ"י שו"ת רב-פעלים, ח"ב, קונטרס סוד ישרים, סי' א.
140. פנקס מדינת ליטא, סי' לב.
141. פנקס ועד ארבע ארצות, לקוטים בידי ישראל היילפרין, ירושלים תש"ה, סי' קסה.
142. נודע ביהודה מהדו"ת, אה"ע סוס"י נד; פריימן, שם, עמ' שיא.
143. פריימן, שם, עמ' שיא.
144. ארחות תימן, ירושלים תשמ"ד, עמ' 68.
145. הרב יוסף קפאח, הליכות תימן, ירושלים תשכ"א, עמ' 292.
146. תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 189-168.
147. שם, עמ' 177-176.
148. התקנות בשנת תש"י - תחוקה לישראל על-פי התורה, ח"ג, עמ' 168, תקנה [ג].
149. ערוך השלחן, אה"ע סי' כג; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חדר"ג, עמ' שפו ואילך.
150. כרם חמר, ח"ד מערכת אישות, סי' ב; שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 72.
151. ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שצט.
152. תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 182.
153. שם, עמ' 175-173.
154. פד"ר ט, עמ' 152. זוהי פסיקתו של הרב יוסף קאפח, אבל הרב שאול ישראלי חלק עליו ופסק, כי מי שחתם על כתובה לפי נוסח האשכנזים שיש בה קבלת חדר"ג לא לישא אשה שניה ולא לגרש אשתו בעל כרחה, אף אם הוא מעדה אחרת - חל עליו החרם דרבנו גרשום.
155. פד"ר י, עמ' 251 - בית-הדין ברחובות בהרכב הרבנים א"י לנאל (אבית-דין), עזרא בצרי וסעדיה שרעבי, תיק תשל"ו 561.
156. תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 181, 183.
157. ספר החוקים, תשי"ט, עמ' 144.
158. שו"ת ב"ח הישנות, סי' צג; אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תמז, הערה 819.
159. סעיפים קסז-קסח.
160. התקנות משנת תש"י: תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 169, תקנה מס' 3.
161. ספר התקנות (עפ"י כרם חמר, ח"ב) בעריכת שלום בר-אשר, עמ' 285-283. התשובה מסיון תפ"ה (1722).
162. פד"ר, אוסף ורהפטיג, עמ' נא - בית-הדין בהרכב הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל והרב יעקב קלמס.
163. פד"ר, אוסף ורהפטיג, ח"ב, עמ' 54 - בית-הדין הגדול לערעורים בהרכב הרבנים הראשיים והרב חזקיה שבתי.
164. תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 69.
165. פד"ר ה, עמ' 233, 236 - בית-הדין הרבני ת"א-יפו, בהרכב הרבנים ש"ב ורנר (אבית-דין), י' הלוי אפשטיין ושלמה טנא.
166. ראה לעיל, ליד הערה 100.
167. פד"ר ז, עמ' 83, 85, 102 - בית-הדין באשקלון בהרכב הרבנים י' גולדשמידט, מ' לופז ומ"י מילצקי - תיק כז189/.
168. פד"ד אוסף ורהפטיג, עמ' עח - בית-הדין הגדול בהרכב הרבנות הראשית ב"צ עוזיאל (יו"ר), הרב הראשי הרצוג והרב יוסף הלוי, תיק 1705/6.
169. פד"ר, אוסף ורהפטיג, עמ' פה.
170. פד"ר, אוסף ורהפטיג, ח"ב, עמ' 53 - בית-הדין הגדול לערעורים בהרכב הרבנות הראשית והרב חזקיה שבתי, תיק 1/51/710.
171. תחומין, יג (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 289-286, בית-הדין בראשותו של הרש"י כהן.
172. מאמרי, 'הנוהג של פצויי גירושין', סיני, צח (תשרי-חשון תשמ"ו), עמ' סז.
173. חקיקה דתית, הוצאת הקיבוץ הדתי, ת"א תשכ"ח, עמ' 165.
174. בספרו דיני משפחה, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 439.
175. הנוהג של פיצויי גירושין (הערה 172), עמ' נח-נט.
176. פד"ר, אוסף ורהפטיג, עמ' נד; ספרי, 'מחקרים במשפט העברי', במחקר: שיתוף נכסים בין בעל ואשתו, עמ' 143.
177. מחקרים במשפט העברי, כדלעיל, במחקר: כפיית גט, עמ' 167.
178. שם, עמ' 168.
179. היכל-יצחק, אה"ע ח"א, סי' א-ה; הרב משולם ראטה, קול-מבשר, סי' פג.
180. פד"ר ח, עמ' 128, מדברי הרב יעקב נ' רוזנטל, אב בי"ד בחיפה - תיק שכט/ 459.
181. תחומין, א (תש"ם), עמ' 249, 254.
182. הצעות חוק לכנסת ה13-, מאת חברי הכנסת הרב יצחק לוי ועוד.
183. על כפיית גט ראה, בהרחבה, במחקרי: כפיית גט, בספרי מחקרים במשפט העברי, שהוזכר לעיל, הערה 176.
184. מנאומי בכנסת הרביעית - דברי הכנסת, כרך כח, עמ' 466.
185. רמ"א, אה"ע נג, ג.
186. טור, אה"ע סי' קי"ח, ושם בפרישה ס"ק א.
187. שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' תתקנה (תקנ).
188. חוט המשולש לר' יהודה דיואן, קושטנדינא תצ"ט, חלק התשובות, סי' כב.
189. רמ"א, חו"מ רפא, ז; נחלת-שבעה כא, א. וראה תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 342.
190. תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ב, עמ' 130. ועיין אשר גולאק, יסודי המשפט העברי, ספר שלישי, עמ' 101-91; התקנות בישראל, כרך רביעי, ספר שלישי, עמ' קכט-קמט; מנחם אלון, המשפט העברי, כרך א, עמ' 331 (התקנה והגזרה) וכרך ג, עמ' 1414 (תקנות הירושה).
191. ספר התקנות, מהדורת שלום בן אשר, עמ' 48.
192. שם, עמ' 49.
193. תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ב, עמ' יג, מדברי העורך, בני, ד"ר איתמר ורהפטיג.
194. שם, עמ' יח, בהערה 15 ובנספח ג.
195. החזון איש, קובץ אגרות, יצא לאור ע"י הרב ש' גריינימן, בני ברק תשל"ו, אגרת מס' צו.

חזרה לתחילת המאמר