מי מכיר ציונות דתית?

שיטוט בין ספרי לימוד1

יצחק גייגר

מתפרסם לראשונה באתר דעת
תשס"ד * 2004


תוכן המאמר:
מבוא
הערות קצרות על מקצועות אחרים
    הציונות הדתית במסגרת לימודי הקודש
    הציונות הדתית במסגרת אזרחות
הציונות הדתית במסגרת הוראת היסטוריה
    בבית הספר היסודי ובחטיבה
    ספרי הלימוד נכתבו לחינוך הממלכתי
סקירת ארבעה ספרי לימוד
הנושאים אותם נסקור
    מבשרי הציונות
    הופעת המזרח"י
    תרומת הציונות-הדתית לבניין הבית הלאומי (1939-1930):
    תרומת הציונות הדתית למאבק על הקמת המדינה
    חלקה של הציונות-הדתית בבניין המדינה (1970-1949)
ספר הלימוד של רשת אמי"ת
    חלקי הספר
מסקנות

תקציר: הציונות הדתית אינה מופיעה בספרי הלימוד להוראת הסטוריה, ותלמידי החינוך הדתי, קל וחומר החינוך הממלכתי, מסיימים לימודיהם בלי לדעת מה תרומתה של הציונית הדתית להקמת המדינה, להתיישבות ולפיתוח.

מילות מפתח: ציונות דתית, הוראת הסטוריה, חינוך דתי

מבוא

בשנים האחרונות מרבים לעסוק בגורמים למשבר הזהות והארגון בו נתונה הציונות-הדתית ובדרכים להיחלץ ממנו. במאמר זה אנו מבקשים להפנות את תשומת הלב לגורם נוסף: מיעוט הכרת עקרונות הציונות-הדתית, תולדותיה ואישיה על-ידי בוגרי מערכת החינוך הממלכתית-דתית.2


הערות קצרות על מקצועות אחרים

הציונות הדתית במסגרת לימודי הקודש
יכולים לאפשר לתלמיד להתוודע גם לרבני הציונות-הדתית. אך המיעוט היחסי של העיסוק בסוגיות הלכתיות ואמוניות עכשוויות מביא למצב בו התלמיד כמעט אינו מתוודע אליהם, וגם כשהוא פוגש אותם במהלך לימודיו, פעמים רבות אין הוא מודע להיותם חלק מהציונות-הדתית. אם נבקש מבוגר מערכת החינוך הדתית למנות עשרה רבנים חשובים בציונות-הדתית הוא ידע לציין את שמו של הראי"ה קוק והרב מרדכי אליהו, ואולי גם של הרי"ד סולובייצ'יק, אך לא הרבה יותר מזה. אין הוא מכיר את הרב הנזיר, את הרבנים חרל"פ, גורן, עוזיאל, ישראלי, הרצוג, ועוד. הרב נריה ידוע בציבור הרחב כמייסד בני-עקיבא, אך לא כגדול בתורה. ותלמידים רבים אף לא ינחשו שהרב חיים דוד הלוי נמנה עם הציונות-הדתית, הגם שרבים מהם למדו חלקים מספרו קיצור שולחן ערוך - מקור חיים. ומכאן כבר קצרה הדרך לסברה, שגדולי תורה מצויים רק אצל החרדים.3

הציונות הדתית במסגרת אזרחות
לפי תכנית הלימודים החדשה באזרחות, הנלמדת רק לפי הספר להיות אזרחים בישראל4 (הוצאת האגף לתכניות לימודים, תש"ס), אמור כל תלמיד בנתיב העיוני במערכת החינוך להיפגש עם הציונות הדתית פעמיים:

כשמוצגת התפיסה הציונית-דתית בשאלה "מהי מדינה יהודית?" -
מהנכתב בספר הלימוד (עמ' 33-32) עולה, כי בשאלה זו, למעשה, אין הבדל בין התפיסה הציונית-דתית לבין התפיסה החרדית בשאלה זו (אם כי יש הבדל ביחס בפועל למדינה). תופעה דומה אנו מוצאים גם בספר המיועד ללומדים בנתיב הטכנולוגי, אזרחות - האתגר (ניסן נוה, מט"ח, 2001).

בנושא של השסע הדתי -
הציונות הדתית מתוארת בשלוש פסקאות (עמ' 301) וישנה התייחסות קצרה לעמדתה בסוגיית ההתיישבות ביש"ע (עמ' 309) [הערה: בנתיב הטכנולוגי אין לומדים נושא זה כלל].

בפועל, אין התלמיד הישראלי, גם לא בחינוך הממ"ד, חייב ללמוד את השסע הדתי (הוא יכול ללמוד במקומו על השסע הלאומי), כך שלמעשה כל תלמידי ישראל מתוודעים לציונות-הדתית רק בסוגיה הראשונה, וגם אז בצורה לא מדויקת. ודווקא בסוגיה בה יש לציונות-הדתית הרבה מה לומר - היחס בין יהדות לדמוקרטיה5 - אין הציונות-הדתית באה, למעשה, לידי ביטוי. אמנם בפרק האחרון של הספר, העוסק בזיקה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, מובא קטע ממאמר של פרופ' אליאב שוחטמן, אך קטע זה מתייחס רק להיבט מצומצם של הסוגיה, בניגוד למאמר המרכזי באותו פרק, מאמרה של פרופ' רות גביזון. אך בכל מקרה, משנת הלימודים תשס"ב נקבע בחוזרי מפמ"ר שאין צורך ללמד פרק זה לצורך בחינת הבגרות, כך שגם למעט זה אין התלמיד הישראלי, כולל התלמיד הדתי, מתוודע.

מבחינה מסוימת, תכנית הלימודים הישנה באזרחות אפשרה יותר הכרות עם עקרונות הציונות הדתית ואישיה. זאת, כי התלמידים שלמדו את נושא הבחירה של דת, חברה ומדינה עסקו גם בנושאים בהם יש לציונות הדתית מה לומר, כמו המשמעות הדתית של מדינת ישראל, הוויכוח על אפשרות כינון מדינה דתית מודרנית ושילוב המשפט העברי בחוקי המדינה. אולם, מעטים בתי הספר, גם הממלכתיים-דתיים, שבחרו ללמד נושא זה בגלל היותו קשה יותר מנושא הבחירה השני, הערבים אזרחי ישראל.


הציונות הדתית במסגרת הוראת היסטוריה

בבית הספר היסודי ובחטיבה
בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים התלמיד כלל אינו עוסק בציונות-דתית, כי הוא לומד על תקופות קדומות לה. רק בחטיבה העליונה, בה הוא לומד על הציונות, רק אז ילמד התלמיד קצת על הציונות הדתית. ומה הוא ילמד עליה אז?

תלוי אם התלמיד לומד בבית ספר ממלכתי או בממלכתי-דתי, אם הוא לומד בנתיב העיוני או בנתיב הטכנולוגי,6 אם בית הספר נצמד לתכנית הלימודים הרגילה או מפתח תכנית מיוחדת, ובאיזה ספרי לימוד לומדים. נפתח את סקירתנו בספרי הלימוד.

ספרי הלימוד נכתבו לחינוך הממלכתי
תחילה נעיר שכל ספרי הלימוד הקיימים היום בשוק - פרט לחריג אחד, אליו נתייחס בהמשך - מיועדים לבית הספר הממלכתי, כך שכל בתי הספר הממלכתיים-דתיים משתמשים היום בספרי לימוד שמיועדים לקהל-יעד אחר, לתכנית לימודים אחרת, והם משקפים ערכים ועמדות שונים מאלו אליהם חותר החינוך הממלכתי-דתי. ללא ספק, זהו מחדל של האגף לחינוך הממלכתי-דתי במשרד החינוך. במקום אחר אני מתכוון לדון במשמעויות הנובעות ממצב זה ולדון בשאלה במה צריכה הוראת ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי להיות שונה מזו בחינוך הממלכתי, אך כבר בנושא שלנו ניתן לחוש במקצת המשמעויות.


סקירת ארבעה ספרי לימוד

בסקירה זאת נבחן מספר סוגיות הקשורות לציונות-הדתית כפי שהן משתקפות בארבעה ספרי לימוד הנלמדים בזמננו:
מגלות לקוממיות,7 כרכים א+ב, של דוד שחר (ישראל, תש"ן) [להלן: מגלות לקוממיות];
העולם והיהודים בדורות האחרונים, חלקים א+ב, בעריכת אליעזר דומקה (מרכז שזר, ישראל, 1999-1998) [להלן: העולם והיהודים];
זמנים מודרניים, חלקים א+ב, של אלי בר-נביא ואייל נווה (ספרי תל-אביב, ישראל, 1999-1998) [להלן: זמנים מודרניים]; ו1970-1870-:
עידן האימה והתקווה, של קציעה אביטל-טביביאן (מט"ח, 2001) [להלן: עידן].

שלושת הספרים הראשונים משרתים את הנתיב העיוני, ואילו הספר הרביעי את הנתיב הטכנולוגי. להבדל בין הנתיבים השפעה על מספר העמודים - 600 ומעלה בנתיב העיוני, לעומת כ350- בטכנולוגי - ועל רמת הדיון.


הנושאים אותם נסקור

מבשרי הציונות
בספר מגלות לקוממיות מוקדשים שבעה עמודים לנושא זה (כרך א' 57-51), מהם ארבעה עמודים לרבנים קלישר ואלקלעי. בהתחלת הפרק מובא הסברו של פרופ' יעקב כץ להצדקת מושג מבשרי הציונות.
לעומת זאת, בספר העולם והיהודים ההתייחסות למבשרי הציונות היא של כחצי עמוד בלבד (חלק א' 127), כשמרביתה נוגעת לשאלה האמנם קדמו מבשרים להקמת התנועה הלאומית. עמדת התומכים איננה מנומקת ואילו עמדת השוללים מוסברת על-ידי ציטוט מדברי פרופ' שמואל אטינגר. בהקשר זה מן הראוי לציין, שלאחרונה היה מי שטען כי את המושג "מבשרי הציונות" דוחפים בעיקר היסטוריונים דתיים, מנימוקים אפולוגטיים.8
ב-זמנים מודרניים תופעת המבשרים נתפסת כמובנת מאליה ואין דיון בשאלת הצדקתה העובדתית. המבשרים מוצגים בכשני עמודים (חלק א' 94-92).
ב-עידן כל הנאמר בנושא הוא כי "בשנות הששים והשבעים החל הרעיון הלאומי להכות שורש גם בקרב הציבור היהודי באירופה".

הופעת המזרח"י
בספר מגלות לקוממיות מוקדשים 12 עמודים לסקירת הזרמים העיקריים בציונות (כרך א' פרק 9), מהם כשניים וחצי עמודים לציונות-הדתית. מוסבר שם הרקע להקמת המזרח"י, מוסברת השקפתו של הרב ריינס ומצוטט חלק לא מבוטל מהקול הקורא לייסוד התנועה.
בספר העולם והיהודים, בפרק על "דת ולאומיות בתנועה הציונית בראשיתה" (חלק א' פרק 27), ארבעה עמודים דנים ברקע להקמת המזרחי, עם ציטוט קצר מהקול הקורא להקמתו, ובפשרה שהושגה בינו לבין הסיעה הדמוקרטית בתנועה הציונית.
בספר זמנים מודרניים מתייחסים לרקע להופעת המזרחי ולמאבקיו עם הסיעה הדמוקרטית בסעיף שכותרתו "הציונות החילונית מתעמתת עם הדת" (חלק א' 109-108). כמו בספר הקודם, ישנה התייחסות קצרה לרב ריינס, אך אין ציטוט מהקול הקורא.
ב-עידן המזרח"י לא נוסד, אך גם אין כלל התייחסות לזרמים ציוניים אחרים, או לסוגיית דת-לאומיות בתנועה הציונית.

תרומת הציונות-הדתית לבניין הבית הלאומי (1939-1930):
כל ארבעת הספרים אינם מזכירים כל תרומה של הציונות-הדתית לבניין היישוב היהודי. הם אינם יודעים שרוב אנשי העלייה הראשונה היו דתיים, אינם יודעים דבר על הקיבוץ הדתי, על המושבים הדתיים ועל הסתדרות הפועל המזרח"י, ואינם מתייחסים כלל ליישובים הדתיים שהוקמו במסגרת יישובי חומה ומגדל. התמונה המצטיירת בכל ספרי הלימוד היא של בניין הבית הלאומי על ידי מחנה הפועלים והמחנה האזרחי בלבד. ספרים אלה גם מתייחסים למערכת היחסים הקשה והמורכבת בין שני מחנות אלה, אך אף לא מילה על מערכת היחסים ביניהן לבין המחנה הדתי. על המשך בניין הבית הלאומי בשנים 1948-1940 יודע הספר מגלות לקוממיות לספר רק על יסוד הקיבוץ כפר עציון ב1944-. הספרים האחרים אינם מציינים אף זאת.

תרומת הציונות הדתית למאבק על הקמת המדינה
בספר מגלות לקוממיות אנו לומדים רק אגב פרשת העלייה לביריה על קיומה של מחלקה דתית בפלמ"ח (חלק ב' 222). וזה הרבה יותר מכל הספרים האחרים.

חלקה של הציונות-הדתית בבניין המדינה (1970-1949)
בכל הספרים - לא כולל מגלות לקוממיות שכלל אינו סוקר תקופה זאת - היא אינה קיימת. אין כלל התייחסות אף ליחסי דתיים-חילוניים בתקופה זאת (אך הספרים העולם והיהודים, זמנים מודרניים ו-עידן כן מתייחס ליחסים בין-עדתיים [חלק ב' 317, חלק ב' 265-264 ועמ' 325-324, בהתאם]).

הווה אומר, תלמיד מערכת החינוך, במיוחד בנתיב הטכנולוגי, כמעט אינו מתוודע לציונות-הדתית, במיוחד לא לתולדותיה ולתרומתה לציונות ולמדינה במאה השנים הבאות. התלמיד, הן בשיעורי היסטוריה והן בשיעורי אזרחות, מתוודע כמעט רק לחלק מעיקרי האידיאולוגיה הציונית-דתית, אך לא לעשייה של התנועה, של חבריה ולדמויותיה הבולטות.

כל זה נכון לתלמידי החינוך הממלכתי, במיוחד במסלול הטכנולוגי, אך גם לחינוך הממלכתי-דתי עד שנת הלימודים תשנ"ח. רק מתשנ"ח הוסיף הפיקוח על הוראה היסטוריה בחמ"ד כחומר חובה לקראת בחינת הבגרות בנתיב העיוני מספר מאמרים, שעניינם המזרח"י, הפועל המזרח"י, הקיבוץ הדתי וקצת על ההתיישבות הדתית9. אלא שמורים לא מעטים משתדלים ללמד מאמרים אלה רק אם הם הופיעו במיקוד החומר לבחינת הבגרות. זאת מכמה סיבות: מאמרים אלה אינם משתלבים אורגנית בשאר החומר הנלמד; המאמרים נכתבו כמאמרים מדעיים ולא ברמה של ספר לימוד לתלמיד הממוצע; מכיוון שלא יצא חוזר הקובע את מטרות ההוראה של מאמרים אלה, לא ברור למורים רבים מהן הנקודות המרכזיות שעליהם ללמד.


ספר הלימוד של רשת אמי"ת

יוצא דופן הוא ספר הלימוד של רשת אמי"ת, המוקדש כולו לציונות הדתית. ספר זה, הציונות הדתית,10 בעריכת אהובה לבל (הוצאת אמי"ת, 1990) נלמד לקראת בחינת בגרות בבתי ספר של הרשת (ובמקצת בתי ספר נוספים שקיבלו אישור לכך מהפיקוח על הוראת היסטוריה בחמ"ד. בסך הכל לומדים בו כמה אלפים בודדים) במקום נושא אחר ביחידה י'. ספר זה הוא לשימוש פנימי בלבד של הרשת ומקיף כ- 350 עמודים.

מטרת לימוד נושא הציונות הדתית ברשת אמי"ת מצוינת בפתח דבר לספר (עמ' 9), שנכתב על-ידי ד"ר עמי זאבי, מנכ"ל הרשת (ההדגשות שלנו):
דברים שהיו ברורים בשעתו, בשעה שראשוניה של התנועה הציונית הדתית, "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", החלו [ב]פעילותם למען בניין ארץ-ישראל, כתף אל כתף עם אחרים - הועמדו היום בסימן שאלה.
ההקצנה הדתית - השאלות לגבי מקומה של יהדות דתית מתונה, מעורבות ופעילה בחיי המדינה היהודית - גורמת לתהייה ולמבוכה בקרב ציבורנו.
מן הראוי איפוא, שנלמד מדרכם של ראשונים, בהם גדולי תורה, אנשי-רוח דתיים ואנשי עשייה שומרי תורה ומצוות. כל אלה הגשימו הלכה למעשה את רעיון הציונות הדתית, מבלי לגרוע כהוא זה מאמונתם הדתית ומחזונם הציוני ברוח תורת ישראל, כפי שפרשוה רבניהם.
יהיה ספר לימוד זה מקור לא אכזב לחינוכו של נוער דתי-ציוני, סובלני ומתון, המעורה בחיי המעשה של המדינה בכל תחום מתחומי חייה, מעורב עם הבריות, ממלא חובותיו הלאומיות ותורם תרומתו למדינה בכל נפשו ומאודו.
מטרת לימוד נושא הציונות-הדתית היא, אפוא, חיזוק אגף הציונות הדתית החדשה ("האורתודוכסיה המודרנית")11 ולהראות שהוא-הוא ממשיך הדרך האמיתית של הציונות-הדתית המקורית. ביטוי למגמתיות זאת ניתן לראות בסעיף על השירות הלאומי והשרות בצה"ל (עמ' 300-297), בו אין כלל אזכור להתנגדות של חלק מהרבנים הציוניים לשרות לאומי ולהתנגדות הכמעט מוחלטת של הרבנים לשרות בצבא, כולל במסלול מורות חיילות. כמו כן, על מנת להקל על שיתוף הפעולה עם הציבור החילוני, נמנע הספר מהתייחסות משמעותית לעימותים הקשים בין הציבור החילוני - ובעיקר בין מחנה הפועלים - לבין הציבור הדתי, כולל התנכלויות לציבור הדתי.12 התלמיד, לדוגמה, כלל אינו מתוודע - בחלק העוסק בתקופת המנדט - להתנכלויות ליישובים דתיים, כמו ליישוב נחלים שנאלץ, עקב כך, לעקור ממקומו הראשון בצפון הארץ; ולפגיעה בפועלים דתיים, שבין היתר, מנעה, בסופו של דבר, את הצטרפותם של רוב הפועלים הדתיים להסתדרות העובדים הכללית.

חלקי הספר
שורשיה של הציונות הדתית (עמ' 164-31): חלק זה כולל את שורשים רעיוניים, אך גם את התפתחות המזרחי והפועל המזרחי.

שילובה של הציונות הדתית בבניין הארץ ומאבקה למען צביונו הלאומי-דתי (עמ' 248-165): חלק זה מתאר את תרומת הציונות-הדתית ליישוב הארץ ולמאבק עליה בתקופת המנדט, ואת כינון המוסדות הדתיים, ובראשם הרבנות הראשית.

הציונות הדתית במערכת החיים במדינת ישראל (עמ' 310-249): חלק זה סוקר שלושה נושאים - חינוך, ביטחון והתיישבות (כשההתיישבות עד מלחמת ששת הימים נסקרת בשמונה עמודים, ואילו זאת לאחר מלחמת ששת הימים זוכה למשפט אחד בלבד!).

הווה אומר, בספר זה ישנה התייחסות רחבה לאותם הנושאים שנמצאו ליקויים בספרי הלימוד המשרתים את כלל האוכלוסייה, כולל את הרוב המכריע של החינוך הממלכתי-דתי. אולם, זאת יוזמה ברוכה של רשת אמי"ת בלבד, וכאמור, כמעט כל שאר התלמידים בישראל אינם לומדים נושאים אלה.


מסקנות

במסגרת השינויים בהוראת היסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי, עליהם דנים בימים אלה במשרד החינוך, חייבים להקצות חלק משמעותי (כ- 20-18 שעות לפחות) לתולדות הציונות-הדתית ולחלקה בבניין הבית הלאומי, במאבק עליה ובבניין מדינת ישראל. שאלה שניתן לדון עליה היא, האם לשלב נושאים אלו במסגרת תולדות הציונות או לדון בהם כנושא נפרד.

בנושא זה כדאי ללמוד מהמגזר החרדי, בו ספר הלימוד בהיסטוריה מקדיש מקום לא מבוטל לאגודת ישראל ולדמויות מרכזיות של הציבור החרדי. בספר הלימוד הרווח בבית יעקב, תולדות הדורות האחרונים (יעקב פרידנר, כרך ב', מהדורה מתוקנת, תשנ"ז), ישנה התייחסות לאגודת ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה (פרק 3), הצגת יחסה של אגודת ישראל לתכנית החלוקה של ועדת פיל (פרק 5, סעיף 3ז') ומאבקיה הפוליטיים של אגודת ישראל בשני העשורים הראשונים למדינה, גדולי התורה שלה באותה תקופה, ומפעלי ההתיישבות והחינוך שלה (פרק 8, סעיפים 2-1).

ואם ישאל השואל, כלום אנו חותרים "להמציא" היסטוריה מגויסת, נשיב לו שתי תשובות:

א. כל הוראת היסטוריה היא מגויסת, בעצם. איש לא מעלה בדעתו ללמד את "כל ההיסטוריה", לפחות מפני שאין זה אפשרי מבחינה טכנית. לכן ההחלטה מה ללמד ומה לא מושפעת משיקולים ערכיים ולא רק משיקולים מקצועיים, כלומר, היא נועדה לשרת מטרה חינוכית-אידיאולוגית. להזכירנו, בית הספר בא לחנך, בניגוד למוסדות מחקר שמטרתם, לפחות לכאורה, היא חשיפת האמת העובדתית.

לא נוכל לחנך כראוי את תלמידנו רק על-ידי התייחסות למשותף לכל הזרמים הציוניים. כמו שמתייחסים למשותף, כך צריך להתייחס למייחד את תולדות הציונות-הדתית. זה הכרחי להענקת סיבה לגאווה לתלמידנו על חלקה של הציונות הדתית בבניין הבית הלאומי ובמאבק עליה;

בעידן הפוסט-מודרניסטי בו נתונה החברה הישראלית, עידן בו ממילא כבר אין סיפֵר (=נרטיב) משותף לכל המגזרים בחברה הישראלית (לערבים, לחרדים האשכנזים ולחרדים הספרדים סיפר משלהם וסיפר פמיניסטי ויהודי-ערבי נמצאים בתהליכי הבנייה), יהיה זה אווילי ואנטי-חינוכי שרק המגזר הציוני-דתי ימשיך לדבוק בסיפר הישן מבית מדרשם של היסטוריונים חילוניים ממחנה הפועלים, סיפר שהמגזר הממלכתי עצמו התנתק ממנו, ומציע במקומו חלופה ליברלית ואוניברסלית.

ב. חייבים לדרוש תיקון תכנית הלימודים בהיסטוריה גם במגזר הממלכתי, כך שהמגזר הממלכתי לא יתעלם מהציונות-הדתית באופן כה בוטה. ובשני המגזרים חייבת להיות התייחסות למערכת היחסים המורכבת והקשה לעתים בין הציבור החילוני - בעיקר באגף השמאלי - לבין הציבור הדתי.

אם כל זה יתממש, תקוותנו היא כי בעתיד הלא-רחוק התשובה לשאלה "מי מכיר ציונות דתית?" תהיה שונה לגמרי מזו הניתנת היום.

הערות:



1. הנתונים במאמר זה נכונים עד סוף שנת הלימודים תשס"ג. בשנת הלימודים תשס"ד נחלה הפעלה של תוכנית לימודיים מתוקנת בהיסטוריה בבית הספר הממלכתי-דתי כשלב ביניים לקראת כניסה לתוקף של תוכנית לימודים חדשה, האמורה להיות מלווה בספרי לימוד חדשים המיועדים מראש לתמיד הממלכתי-דתי. כבר בשלב ביניים זה ישנו שיפור מסוים בחלק מהנושאים המועלים במאמר זה, אך התמונה הסופית של השינויים הצפויים בשלב זה טרם התבררה לנו.
2. ראה, למשל, מאמרה של חביבה עברי, "גאולה אבודה", הצופה, ג' כסלו תשס"ד, עמ' 5-4.
3. להסבר אחר להרגשה שאין כמעט גדולי תורה בציונות הדתית ראה אביעזר רביצקי, חירות על הלוחות: קולות אחרים של מחשבה דתית, תל-אביב, תשנ"ט, עמ' 177-174.
4. לביקורת על ספר הלימוד הזה ועל דרך יישום תכנית הלימודים ראה את מאמריי "הרהורים על לימודי ה'אזרחות' בחינוך התורני", צהר ד' (תש"ס); "תכנית הלימודים החדשה באזרחות - מהפכה עצובה", קשר עין 103 (כסלו תשס"א); "זהירות: שיעורי אזרחות", הצופה, ב' שבט תשס"ב, 15.1.2002, עמ' 13.
5. ראה למשל את מאמרי, " 'הוא מתפלל מנחה חמש פעמים ביום': הציונות הדתית וסוגיית 'יהדות ודמוקרטיה', אקדמות י (תשס"א).
6. ההבחנה בין הנתיב העיוני לנתיב הטכנולוגי בלימודי היסטוריה ואזרחות ממשיכה להתקיים למרות החלטת משרד החינוך מלפני מספר שנים לחייב את הלומדים בנתיב הטכנולוגי ללמוד את תכנית הלימודים הנהוגה בנתיב העיוני. היקף חומר הלימוד בהיסטוריה ובאזרחות בנתיב הטכנולוגי הוא כשני שליש מזה שבנתיב העיוני ורמת הקושי של השאלות בבחינות הבגרות היא הרבה יותר נמוכה.
7. זהו ספר היסוד על-פיו מחוברת בחינת הבגרות.
8. ראה ישראל ברטל, גלות בארץ, 1997, עמ' 297, 310. תודתי לד"ר אריה מורגנשטרן על הפנייתו למקור זה.
9. הכוונה למאמרים של מנחם רוטשטיין, "תהליך צמיחתו של רעיון תורה ועבודה", בקובץ תורה ועבודה בחזון ובמעש, הוצאת הסתדרות הפוהמ"ז, 1985; אריה פישמן, קטע מספרו בין דת לאידיאולוגיה: יהדות ומודרניזציה בקיבוץ הדתי, ירושלים, 1990; וחיים פלס, "לבטים אידיאולוגיים לקראת ההתיישבות הדתית תרפ"ב-תרצ"ג ", בשבילי התחייה ג', (תשמ"ט) [רק חלק מהמאמר]. כמו כן צריכים התלמידים ללמוד את הקול הקורא של מייסדי הפועל המזרחי.
10. טיוטה ראשונה של הספר יצא לאור בתשמ"ז. החלק הראשון של מהדורה חדשה בשם הציונות הדתית במעגלי ההגות והעשייה של יעל טלמון הופיע בשנת הלימודים תשס"ב והוא מכיל כ250- עמודים. חלק זה עוסק בתקופה שעד מלחמת השחרור (לא כולל) ויש בו עיבוד ועריכה של כ200- העמודים הראשונים ממהדורת תשמ"ז ותוספות מסוימות. בעיקרי הדברים אין שינויים מהפכניים. מכיוון שעד למועד כתיבת מאמר זה טרם יצא לאור החלק השני, בפנים המאמר התייחסנו למהדורת תשמ"ז. אני מודה לגב' טלמון על שיתוף הפעולה מצדה ומשלוח החלק הראשון של המהדורה החדשה.
11. על הצד"ח ראה מאמרי "הציונות הדתית החדשה - סקירה, עיון וביקורת", אקדמות יא' (תשס"ב).
12. אמנם, ההשתלבות בעשייה הציונית ובחיי המדינה היא אבן יסוד ברעיון הציוני-דתי, ולפיכך, מובן ומוצדק המאמץ הגדול שהציונות-הדתית משקיעה להשגת מטרה זאת. אולם, לעתים נוצר הרושם שהציונות-הדתית משלמת מחיר גבוה מדי ומסוכן במסגרת מאמץ זה. בחלק מהתשלום הגבוה מדי אנו נתקלים בספר הלימוד של רשת אמי"ת: טשטוש פגיעות של הציבור החילוני בציונות-הדתית ובחבריה.
מקובל כיום, שלא ניתן לבנות יחסים תקינים בין שתי חברות בלי שכל חברה תכיר, תודֶה, תתנצל ותספר לדורות הבאים על העוולות שהיא גרמה לאחר. כך נהגה גרמניה המערבית כלפי היהודים לאחר השואה וכך מנסה לנהוג תנועת העבודה כלפי עדות המזרח (כזכור, אהוד ברק אף התנצל פומבית על היחס המתנשא והפטרנליסטי של תנועת העבודה עלפי עדות המזרח). וחוסר הנכונות לעשות כן, היא המונעת עד היום ממדינות מזרח אסיה לפתח יחסים מלאים עם יפן (בגלל מעשיה לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה).
אין סיבה מדוע לא כך יהיה גם ביחסים בין הציונות-הדתית לבין הציבור החילוני, במיוחד החלק השמאלי בו. על הציבור החילוני להכיר, להודות, להתנצל ולספר לדורות הבאים על אותם דברים ביחסה לציונות-הדתית שאינם תפארת לה, בלשון המעטה, כולל ניסיון ההתנקשות בשר צבי פנקס מהמזרח"י בגלל הצעתו בתקופת הצנע להשבית מכוניות בשבת דווקא (לפרשה זו שב עקיבא צימרמן בעיתון הצופה, ג' אדר תשס"ב, 15.2.2002, עמ' 15-14 במוסף השבוע) ו"ציד המכשפות" כלפי הציונות-הדתית לאחר רצח רבין. כלומר, תכנית הלימודים במגזר החילוני צריכה לכלול התייחסות גם לאותם אירועים בהם פגעו בציונות-הדתית ובחבריה. ואין זה למותר לציין, כי צעדים בכיוון זה נעשים היום במערכת החינוך ביחס לעדות המזרח.