מחניים, גיליון קי"ג תשכ"ז

הרב ד"ר י. מ. לרמן

דברי ימי היהודים בלונדון הבירה הם כדברי ימי עמנו בכללו, ראשיתם היה מצער ואחריתם שגשגו מאד. בדומה לערים וכרכים אחרים בעולם, כך גם לונדון צמחה וגדלה מתוך תוהו ובוהו של קנאה ושנאה, מלחמה ותחרות, ומתוך אפלה זו זרחו אורות של תרבות וחינוך, של צדקה וחסד.
במאמר שלפנינו, אנו באים לסקור סקירה כללית את חיי היהודים בבירת אנגליה בימינו, על מכלול הבעיות התרבותיות, המוסדות, הזרמים והמפלגות בשדה הרוח. ברם, כדי להיות נאמנים למטרתנו לא נוכל להעלים עין מן העבר, כדי להבין את דור ההווה, עלינו לזכור ולדפדף בפרקי ההיסטוריה.
המקורות ההיסטוריים אינם מוסרים לנו פרטים מדוייקים וברורים על התישבות יהודים בלונדון לפני שנת האלף לספירת הנוצרים. בפעם הראשונה הם נזכרים בתקופת הכתרתו של המלך ריכרד הראשון המכונה "לב הארי", בשנת 1115. יהודים רבים נהרגו בפרעות הדמים שפרעו הגויים ביהודים. הפרעות חזרו ונשנו לעיתים תכופות, עד שממשלת אנגליה החליטה למנות איש נכבד ונשוא פנים, אשר מתפקידו היה לקחת את היהודים תחת חסותו ולהגן עליהם.
בשנת 1244 העלילו שונאי ישראל עלילת דם על היהודים במתכונת עלילות הדם הידועות בשאר ארצות אירופה, והרבה יהודים נפלו אז על קידוש השם.
לשיאן הגיעו הרדיפות והגזירות סמוך לשנת 1290, היא השנה בה גורשו כל היהודים מאנגליה. לפני הגירוש הוחרמו הרבה בתי כנסת ונהפכו לכנסיות, וכן הפקיעו מן היהודים את כל רכושם.
על ראשיתם של היהודים בלונדון קיימת השערה, כי וויליאם "הכובש" הביא עמו כמה יהודים בשנת 1066, כדי שישמשו אכסנאים לצבאותיו. השערה זו מסתמכת על שטרות עתיקים שנמצאו באוצרות המלוכה ושעליהם מופיעים שמות של יהודים צרפתיים. אולם, מה שאינו מוטל בספק הוא, שבשנת 1158 בא רבי אברהם אבן עזרא לתקופה קצרה ללונדון, שם כתב את ספריו "יסוד מורא" וכן "אגרת השבת", בה התאונן על כך שמצא לצערו הרבה יהודים המחללים את ליל השבת ושומרים רק את יום השבת, כדרך שעשו הנוצרים, אשר בתוכם ישבו. ידוע גם כי הראב"ע בא ללונדון במטרה לאסוף תרומות כסף לשם הפצת תורתו ברבים. מכאן ברור שקהילת היהודים בלונדון כבר היתה ותיקה וכי רבים מן היהודים "עשו עושר ופניה של ההצלחה שחקו עליהם".
על אף חיי העושר וההצלחה היו היהודים נתונים תמיד בין הפטיש והסדן - בין המלכים שרצו תמיד להוציא מהם כסף ומסים, ובין שרי המלוכה שהביטו עליהם תמיד בעין רעה. היהודים היו תמיד מקור שנאתם. בנוסף לעלילת הדם האשימו אותם גם בכך שהם מקצצים ומחסרים את המטבעות, ואף על פי שעלילה זו נתבדתה, לא ניצלו מגזירת הגירוש והחרמת כל רכושם.
מזמן הגירוש, בשנת 1290, עד לשיבתם של היהודים לאנגליה בשנת 1656, כמעט לא דרכה רגל יהודית על אדמת אנגליה, אם כי קיימת סברה כי היו אנוסים מספרד שמצאו מקלט זמני באנגליה בשנת 1492.
בשנת 1655 בא ר' מנשה בן ישראל מאמסטרדם ללונדון, כדי להשפיע על ראש ממשלת אנגליה להרשות ליהודים לשוב לאנגליה. ראש הממשלה, שהיה איש חסד וחובב תנ"ך, נטה להסכים לבקשה, אך רבים התנגדו לו, עד שבאו שופטי בית הדין העליון באנגליה ומצאו כי הגירוש לא היה חוקי מלכתחילה, ולכן אין שום התנגדות מצד החוק לשיבתם של היהודים לאנגליה.
על מצבם של יהודי לונדון ששבו אחרי הגירוש אין לנו כל מקורות ברורים ונאמנים. יש לשער כי מיד עם שובם של היהודים לונדונה, הקימו להם בתי כנסת קטנים בבתים פרטיים, ששימשו לתפילה אם לא בכל יום הרי לפחות בשבתות ומועדים, ובפרט בימים הנוראים. קיימות עדויות ברורות שבשנת 1657 היה להם בית קברות בתחום "מייל ענד". כן אנו מוצאים שמות של חלפנים יהודים בין חברי הבורסה הלונדונית.
בשנת 1766, החליטו ראשי עדת היהודים בלונדון לייסד את "ועד המורשים" המתקיים עד היום ושוקד ברוב מרץ על עניני היהודים. ועד זה מארגן את כל שכבות העדה היהודית, והוא פעיל מאד בכל תחומי החיים היהודיים.
ראשוני השבים לאנגליה לפני שלוש מאות שנה היו ברובם ספרדים. אחריהם באו פליטים מרוסיה ומשארה ארצות אירופה. בתחילה היו חיכוכים ומריבות בין הספרים והאשכנזים. כל עדה קיימה לעצמה בתי כנסת ומוסדות חינוך משלה. משרבו האשכנזים החליטו להשלים בינהם, ואם כי המשיכו להתפלל כל אחד לפי נוסח התפילה שלו, בכל זאת התחילו להתערב אלו באלו בכל תחומי החיים, אף בתחום הנישואין.
עד היום מהווים היהודים הספרדים חלק חשוב וניכר בלונדון, ומספרם גדל עוד יותר עם בואם של יהודים רבים ממצרים, מתימן ומצפון אפריקה, וכן מהודו ומפרס. לא כל המהגרים החדשים מארצות המזרח הצטרפו אל העדה הספרדית; רבים מהם העדיפו "להיטמע" בין האשכנזים.
בימינו, כבר יש הרבה יהודים שהם חברי הפרלמנט, וביניהם גם שרי ממשלה. כמעט כולם שומרים על קשר עם הקהילה היהודית בתחום הרוח וביתר תחומי החיים. ברם, עד שנת 1858 לא היתה דריסת רגל בפרלמנט לכל מי שלא היה נוצרי, שכן חייב היה כל נבחר לפרלמנט להשבע "באמונת הנוצרים האמיתית". רק לאחר השתדלויות והתלבטויות רבות שוחררו היהודים מן הפיסקה הזאת בנוסח השבועה, וכך נפתחו דלתות הפרלמנט גם בפני יהודים.
עד שנת 1880 היה מספר היהודים בלונדון משתנה מזמן לזמן, ולא עלה על חמישים אלף נפש. בעקבות פרעות הדמים ברוסיה בשלהי המאה ה-19 התרבה מספרם והגיע למאתיים אלף. מלבד פליטי רוסיה ופולין היגרו אז לאנגליה גם רבים מרומניה ומגליציה וארצות אחרות שבהן נרדפו יהודים. הללו הביא עמם יהדות תוססת ופעילה והפיחו רוח חיים ביהודי לונדון, שהיגרו עוד בימי קרומוול, ואשר עמדו על סף ההתבוללות בין תושבי הארץ האנגליים.
בית הכנסת הראשון שנבנה בלונדון אחרי הגירוש, בתי הכנסת של הספרדים, מתנוסס עד היום לתפארת במקום בו נבנה בשנת 1702. בית כנסת זה ניצל מהפצצות בימי מלחמת העולם השניה שנפלו בסביבתו ואשר אחת מהן החריבה את בית הכנסת המרכזי של האשכנזים, שעמד מולו.
בית כנסת זה נשאר עומד במקומו, אם כי רוב מתפלליו נדדו למערבה וצפונה של לונדון ושם הקימו להם בית כנסת מפואר באחד הרחובות המרכזיים שבעיר.
בית הכנסת של האשכנזים נבנה עשרים שנה אחרי זה של הספרדים, בשנת 1722, והיה קיים עד אשר נחרב בהפצצה במלחמת העולם השניה.
בשנת 1840 קמו אנשים וטענו, כי הגיע הזמן "לשכלל ולתקן" את נוסח התפילות ולשנות ממנהגי הדת. יוזמה זו באה מצד העשירים אשר שאפו לנוחיות וחיי מותרות גם בשטח הדת והרוחניות, כפי שכבר הרגילו את עצמם בשטח הגשמיות. כאמתלה לכך שימשה בפיהם הטענה כי זוהי הדרך היחידה לקדם את פני הסכנה הנשקפת לעמנו, מאחר שהדור הצעיר נקעה נפשו במנהגי אבותיו ואם לא יתאימו את הדת לצרכי השעה ילך לרעות בשדות זרים. לכן יסדו חברה בשם "קהל יהודים בריטיים במערב לונדון". בשם זה התכוונו להדגיש, כי אינם לא ספרדים ולא אשכנזים, לא חסידים ולא מתנגדים, אלא אנגלים מלידה בני דת משה. מנהיגיהם התקינו סידור תפילה חדש, ביטלו את יום טוב שני של גלויות, הכניסו עוגב לבית התפילה, דוגמת הרפורמיים במערב אירופה. הם לא שמו ליבם לחרם שהכריזו עליהם הרבנים, הן של האשכנזים והן של הספרדים, והמשיכו בדרכם ומספרם הלך וגדל. בית התפילה שלהם שברחוב ברקלי, מהווה עד היום מקור משיכה ליהודים רבים הדוגלים בתיקונים בדת.
בשנת 1911 באו יהודים שהרחיקו לכת עוד יותר וייסדו היכל בשם "ליברל סינגוגה", שבו יושבים המתפללים בגילוי ראש והתפילו נאמרות באנגלית. "טמפל" זה מקיים גם תפילות מיוחדות ביום ראשון, יום המנוחה של הנוצרים.
כתגובה לתופעה זאת הקים הרב הראשי דאז, ד"ר נתן אדלר, את איחוד בתי הכנסת אשר בו מאוגדים בתי הכנסת המקפידים על נוסח ומנהגי התפילה המסורתיים, ללא כל שינוי. שלושה בתי כנסיות סרו אז למשמעתו, אך מגרעין זה נתפתח האיחוד למימדים רחבים וכיום כפופים יותר ממאה בתי כנסת למרותו של האיחוד.
היו כמובן גם כאלה שסירבו להצטרף לאחוד הזה והקימו להם ארגון אחר של בתי כנסת ועד היום שני הארגונים נבדלים זה מזה ומקיימים שרותים נפרדים לחבריהם.
כרבע מליון היהודים המתגוררים כיום בלונדון רבתי, אינם מרוכזים כולם בסביבה אחת. לפני מלחמת העולם השניה היו רובם מרוכזים במזרח ובצפון מזרח של הבירה, ושם התקיימו גם המוסדות העיקריים בתי הספר ותלמודי התורה. אם כי מצד השלטונות לא היתה כל נטיה לרכז את היהודים ברובעים מיוחדים, בכל זאת העדיפו היהודים בעצמם לחיות בצוותא. רובם הכירו איש את רעהו עוד מארץ מולדתם והמשיכו לחיות בלונדון לפי הווי החיים בארצות מוצאם. רובם היו בעלי מלאכה, חייטים, נגרים, סנדלרים, וכן רוכלים וסוחרים זעירים ובעלי חנויות, אך לאט לאט החלו היהודים עוברים למקומות אחרים. ראשונים לעקירה היו אלו שראו ברכה במעשי ידיהם והחליטו לרכוש דירות מפוארות בפרברי העיר, וכן במרכזה ובמערבה שם החנויות הגדולות והמפוארות ביותר. כך הלכו ונוצרו רובעים יהודיים חדשים, שהיו למרות רוחם של תושבי השכונות המפוארות. הללו החליטו לעקור משם ולמכור את בתיהם ליהודים הבאים ממזרח העיר. הדברים הגיעו לכך שסביבה אשר לפני המלחמה היתה כמעט ריקה מיהודים, היא עכשיו כמעט ריקה מגויים.
מלבד השאיפה לעושר ומותרות היו סיבות נוספות שהביאו לנדידת היהודים ממזרח לונדון למערבה. בעיקר גרמו לכך ההפצצות בימי המלחמה שהחריבו את בתי היהודים, בזמן שהללו היו בערי המקלט באנגליה. יש להניח, כי גורל זה צפוי גם לסביבות היהודיות החדשות בלונדון, שכן לפי כל הסימנים שואף הדור הצעיר לחרוג מתוך המסגרת של ההורים ולבקש לו מקומות אחרים לחיות בהם.
היהודים שנדדו ממזרחה של לונדון למערבה, נטשו שם לא רק את בתיהם, אלא גם את בתי הכנסת ואת שאר המוסדות הרוחניים. הדור השני והשלישי מבני המהגרים כבר אינו שולט בשפת האידיש, וכבר נסגרו העיתונים האידיים "אידישער עקספרעס", ו"די צייט", שהיו נפוצים בלונדון. גם העיתון ה"עברי" שהופיע מדי שבוע בשבוע חדל מלהופיע וכמעט כל יהודי לונדון קוראים את ה"ג'ואיש כרוניקל", אשר במשך מאה עשרים וחמש שנות קיומו הפך לעיתונם הקבוע של יהודי אנגליה.
אין לך מקום בלונדון שלא תמצא שם מאחינו בני ישראל, אך רובם העדיפו לגור בצפון העיר. כמעט כל בתי הספר, בתי הכנסת ושאר המוסדות הציבוריים, מרוכזים בצפון-מערב או בצפון-מזרח של העיר.
בלונדון קיימת גם סביבה של יהודים חרדים. לא אגזים אם אשווה את סביבת סטמפרד-היל ל"מאה שערים", כשם שעיר השדה גייטסהד דומה במבנים רבים לבני ברק. כאן ניתן לראות יהודים עטורי זקן ופיאות ונשים עם פאות נוכריות ומטפחות לראשיהן. כן אפשר לפגוש כאן יהודים חבושי שטריימלים, לובשי פוזמקאות לבנים, ואבנטים. מראה זה הוא לצנינים בעיניהם של הגויים המתגוררים בשכנותם של יהודים אלה.
סימנים של תחיית היהדות בסביבות החדשות, ובלבות הדור הצעיר ניכרים בפעילות תוססת בשטח החינוך, הצדקה והחסד. יש למשל בית ספר גדול שבו לומדים למעלה מאלפיים נערים ונערות, מגיל שש עד גיל שמונה עשרה, וחלק ניכר מתכנית הלימודים מוקדש ללימודי יהדות כששפת ההוראה היא עברית. בביה"ס זה כמו בבתי ספר אחרים, קיים שילוב עמוק ורציני בין לימודי הקודש ולימודי החול.
מוסדות הצדקה והחסד אף הם מפותחים ופעילים מאוד. בין היתר יש בית חולים יהודי במזרח העיר, בתי מחסה שונים לזקנים, בתי הבראה, הכנסת כלה, ביקור חולים, חברות קדישא וכו'.
מלבד "ועד המורשים" (בורד אוף דפיוטיס), קיימת גם ה"חברה היהודית האנגלית", שמטרתה להושיט עזרה ותמיכה לנצרכים בארצות אחרות. חברה זו נוסדה בשנת 1891 ובאותה שנה ובשנה שלאחריה קמו ונוסדו עוד חברות וארגונים חשובים. בשנת 1892 התארגנו מלומדים, סופרים ואמנים, וייסדו את החברה המפורסמת בשם "מכבים", שאחת ממטרותיה הוא ליצור קשרים בין א"י לחו"ל. קיימים גם מוסדות לבני הדור הצעיר השוקדים על פיתוח הגוף בד בבד עם השרשת יחס של כבוד ומשמעת כלפי היהדות ומנהיגיה.
כשבא הרב הראשי ד"ר נתן אדלר ללונדון, מצא בה מחסור משווע ב"כלי קודש", חזנים, שוחטים, מטיפים ומלמדי תינוקות. אמנם היו הרבה רבנים מהדור הישן שהיגרו ממרכז אירופה, אך הנוער בלונדון כבר לא שלט באידיש ולא יכול היה להבין את דרשותיהם ושיעוריהם של המגידים ומלמדי הדרדקי. לכן החליט הרב אדלר לייסד בית מדרש מיוחד למקצועות היהדות, ואחר כך הוסיף גם שיעורים להסמכת רבנים, אשר עד אז היו נוסעים לישיבות של רוסיה ופולניה כדי לקבל סמיכה לרבנות.
בית המדרש נוסד בשנת 1865 ומנהלו הראשון היה ד"ר פרידלנדר. אחריו כיהן במשרה זו ד"ר איזידור אפשטיין, העורך הכללי של תרגום התלמוד הבבלי לאנגלית.
לא כל בוגרי בית המדרש יוצאים ממנו עם תעודת "יורה יורה, ידין ידין". רבים הם באנגליה "משמשים בקודש" שאינם אלא "מיניסטרס" או "רוורנדס", שכל תפקידם הוא לתבל את טכס התפילה בחזנות. אולם, אין לזלזל בהללו, שכן נודעת להם חשיבות מרובה לגבי רבים מהדור הצעיר שאינם רוצים רבנים כדי לפסוק דינים ושאלות. למרבה הצער, רבים מאד באנגליה אינם יודעים אפילו אימתי יש לשאול שאלה. בעיקר מתענינים הם בדיני אבלות, הואיל ובזה הם מדקדקים.
אחרי מותו של ד"ר אפשטיין התעוררו קשיים במינוי ממלא מקומו. היו שהציעו את הרב ד"ר ל. ג'ייקובס, שקנה לו שם כסופר והוגה דעות מובהק, אך מאידך היו רבים שהתנגדו לו בחריפות, בטענה שמצאו בכתביו דברים שאינם הולמים את רוח האמונה. בין המתנגדים היה גם הרב הראשי לשעבר ד"ר ישראל ברודי. כתוצאה מכך פרצה מחלוקת שהסעירה את יהדות בריטניה על כל שכבותיה וכמעט שגרמה לפילוג בקהילה. ד"ר ג'ייקובס לא נתמנה לא כמנהל בית המדרש לרבנים ולא כרב הראשי של אנגליה, והוא מכהן כראש קהילה חדשה בשם "ניו לונדון סינגוגה". פרשה זו הינה אחת הכאובות בחיי יהודי לונדון. במקומו של הרב ד"ר ברודו שפרש מכס הרב הראשי, נתמנה הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ מניו יורק כרב ראשי.
קשה לענות על השאלה מהו עתידה של יהדות לונדון, המונה כרבע מיליון יהודים בין שמונה מליונים של בני אומות אחרות. לשעבר היו אלה פליטי אירופה, על רבניהם ומלומדיהם, שהזרימו דם חדש, חי ותוסס, בעורקי הקהילה. עתה כמעט כל הסיכויים והתקוות באים בהשפעת מדינת ישראל המשגרת מפעם לפעם שליחים ומורים, מלבד השגריר ואנשי סיעתו, הנוטלים חלק חשוב ופעיל בעניני הקהילה, בתחומים שונים.
אחרי מלחמת סואץ ומערכת סיני הגיעו ללונדון פליטים ממצרים וכן פליטים מהונגריה, אחרי מרד 1956, וגם הם הזרימו דם חדש בחיי הקהילה.
אם כי מספר התלמידים ב"ג'ואיש קולג'" הוא זעם למדי, וגם מהמספר הזה נוטים כמעט ששים אחוז להיות עורכי דין או רואי חשבונות מוסמכים, בכל זאת אין כמעט בית כנסת בלי חזן או "מיניסטר" או שאר "כלי הקודש" הנחוצים. הללו באים מארצות אחרות וביניהם גם "יורדים" ממדינת ישראל.
אף כי לא רבים מן העם נוהרים אל בית המדרש לרבנים, הרי בית המדרש הולך אל העם ונותן לפניהם הרצאות פופולריות, המושכות חלק ניכר מסלתה ומשמנה של הקהילה. ואף על פי שזהו רק קומץ, שאין בו כדי להשביע את הארי, בכל זאת יש בזה משום תועלת מרובה. גם מוסדות אחרים מקיימים תכניות של הרצאות ציבוריות, שבהן משתתפים מיטב המשכילים והמומחים, המתוועדים יחד ודנים בדברים העומדים ברומו של עולם.
אם בתי הכנסת שבמזרח הבירה, פרט לאחדים מהם, כמעט נתרוקנו לחלוטין ממתפללים, הרי יש ב"ה בתי כנסת בסביבות אחרות, כגון ב"הנדן" וב"המפסטד גרדן", שמלאים מפה לפה מדי שבת בשבתו וחיים דתיים מלאים מפכים בהם.
ברם, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". הבעיה העיקרית של קהילת לונדון היא בעיית העתיד הרוחני של הקהילה. תהליך ההתבוללות של הדור הצעיר על ידי נישואי תערובת הוא במימדים מדאיגים מאוד.
בסיכומו של דבר ניתן לקבוע כי קהילת לונדון היא אחת המהוגנות והמתוקנות שבעולם, ואנו תקווה ותפילה שקהילת ישראל זו תוסיף להיות לתהילה בקרב עמנו ונזכה לראותה מקובצת יחד עם כל תפוצות ישראל בארצנו הקדושה ולהיות לברכה בקרב הארץ.