מהפך זמני



ההגנה מצטרפת זמנית למרד

סיום מלחמת העולם השנייה לא חולל שום שינוי לטובה במדיניותה של הממשלה הבריטית בשאלת ארץ-ישראל. מן ההבטחה של צ'רצ'יל לוייצמן, כי לאחר המלחמה "יקבלו היהודים את השזיף הגדול שבפודינג", לא נותר מאומה. "הספר הלבן" נשאר על כנו, ולמרות הלחצים שהפעיל הנשיא טרומן, לא נפתחו שערי הארץ בפני שארית הפליטה היהודית באירופה. גולומב וסנה טענו בפגישותיהם עם בגין, שהתקיימו בספטמבר ואוקטובר 1944 (ראה לעיל), כי סיום המלחמה יביא למפנה לטובה ועל כן יש להפסיק את הפעולות הצבאיות נגד השלטון. הנה עכשיו התברר כי ההנהגה הציונית שגתה בהערכות המדיניות שלהם, אף-על-פי שכל מקורות המידע עמדו לרשותה והדלתות לגדולי העולם היו פתוחות לפניהם. "היודע אתה את תוכניות האנגלים כלפי ענייננו", טען סנה כלפי בגין בפגישתם הראשונה. "איך אתה מנהל פעולה צבאית בניתוק מוחלט ... מהאינפורמציה הפוליטית". והנה ראה זה פלא, דווקא בגין, שהיה מוגבל בתנועותיו בגלל היותו במחתרת, טען כבר בספטמבר 1944, כי סיום המלחמה לא יביא בעקבותיו שום שינוי במדיניות הבריטית כלפי היהודים, ועל כן אין לדחות את המלחמה בשלטון הבריטי בארץ.
צ'רצ'יל, שראשי המוסדות הלאומיים ראו בו ידיד אמיתי של הציונות, לא האריך ימים בתפקידו כראש הממשלה. זמן קצר לאחר תום המלחמה נערכו בבריטניה בחירות כלליות ומפלגת הלייבור עלתה לשלטון. בוועידה השנתית של המפלגה שנערכה לפני הבחירות, פורסם גילוי דעת בזו הלשון: "מפלגת הלייבור רואה כבלתי ישר מבחינה מוסרית, ובלתי דרוש מבחינה מדינית, למנוע מכל יהודי השואף לעלות לארץ-ישראל - מלעשות זאת. יש לעודד עלייה חופשית של יהודים לארץ-ישראל ולעזור לה. אנו דורשים הסכם הדוק בין אמריקה, בריטניה וברית-המועצות כדי להשיג תמיכה משותפת במדינה יהודית חופשית, מאושרת ומצליחה בארץ-ישראל".
עם היוודע תוצאות הבחירות בבריטניה, פשטה השמחה בקרב המנהיגים היהודים. הכול חיכו בקוצר רוח להרכבת הממשלה וציפו בתקווה להכרזה על מדיניותה. אולם כגודל הציפיות - כן גודל האכזבות. זמן קצר לאחר המהפך הכריז ראש הממשלה אטלי, כי מדיניות החוץ הבריטית תישאר כשהיתה, ובווין, שנתמנה שר החוץ, המשיך לדבוק בגזרות "הספר הלבן" ובהגבלות החמורות על עליית היהודית לארץ-ישראל.
הרוחות בקרב ההנהגה היהודית סערו. האקטיביסטים גברו על המתונים ובהמשך הוחל בדיונים אינטנסיביים על דרכי המאבק בממשלה הבריטית, לרבות מאבק מזוין בשלטון הבריטי בארץ. בספר תולדות ההגנה נאמר, בין היתר: 1
הדיון המכריע התקיים בישיבות מרכז מפלגת ארץ-ישראל (מפא"י), שבו הגיעה התנועה לכולל הכרעה שאין דרך אחרת אלא דרך ההיאבקות, היאבקות במובנה הממשי ביותר, לכול צורותיה, מבלי לוותר אף על אחת מהצורות ... היאבקות גם בדרך של פעולה ישירה, גם בדרך של העפלה , גם בדרך של פעולה מדינית. התגבשה דעה כי יש צורך בפעולות שמטרתן להוכיח לבריטים, כי היישוב לא יקבל בשקט הכרעה אנטי-יהודית וכי מחיר המשכתו של 'הספר הלבן' יעלה על מחיר ביטולו.

ב-23.9.45 הבריק סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) לבן-גוריון, ששהה אותה עת בלונדון: 2
הוצע שלא נחכה עד להודעה הרשמית [של הממשלה הבריטית], אלא נקרא ליהדות העולם להזהיר את השלטונות ולהעלות את המוראל של היישוב. אם אתה מסכים, בקש מזאב שרף את החומר הסטטיסטי בדבר יכולת הקליטה, ואם אינך מסכים, אמור לו כי חומר זה אינו דרוש עדיין. כמו כן הוצע שנגרום אינצידנט אחד חמור. אחרי-כן נפרסם הצהרה, שבה ייאמר כי זוהי רק אזהרה ורמז לאינצידנטים הרבה יותר חמורים, שיאיימו על בטחון כל האינטרסים הבריטיים בארץ, אם הממשלה תחליט נגדנו. הבריקו את השקפותיכם בהתאם לנ"ל, אבל תרמזו לחומר סטטיסטי בדבר העלייה בשנות המלחמה.
קבוצת שטרן הביעה את רצונה להצטרף אלינו בשלמות על יסוד תוכנית פעולתנו. הפעם נדמה לי כי הכוונה היא ישרה. אם יהיה איחוד כזה, הרי יש להניח, שנוכל למנוע פעולות עצמאיות אפילו על-ידי האצ"ל. טלגרפו את השקפותיכם בשאלת האיחוד; תרמזו לחומר סטטיסטי בדבר ההתגייסות היהודית לצבא. סנה.

תשובתו של בן-גוריון לא איחרה לבוא. ב-1 באוקטובר 1945, כתב מלונדון אל משה סנה: 3
[...]
ד. אין לחכות ב"תגובה" להכרזה. יתכן שלא תהיה כל "הכרזה". ההכרזה הקובעת היא המשכת הספר הלבן למעשה. קיום הספר הלבן זוהי הכרזת מלחמה על העם היהודי. ועל עמנו - עם חסר שלטון ומדוכא - להילחם בכל האמצעים שבידו.
ה. אין לצמצם התגובה בארץ בעלייה ובהתיישבות. מן ההכרח לנקוט ב-ח'- [חבלה] וב"גמול". לא טרור אישי, אבל גמול לכול יהודי נרצח על-ידי הספר הלבן. פעולת ח' [חבלה] צריכה להיות רבת משקל ורושם ויש להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים.
ו. יש להזמין שני הפלגים היריבים [אצ"ל ולח"י] לשיתוף-עולה מלא, בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת. דרוש מאמץ מתמיד להבטיח אחדות ביישוב וקודם כל בקרב הלוחמים, למען המלחמה.
ז. התגובה צריכה להיות מתמידה, נועזת ומחושבת לזמן לא מעט ...

סנה ראה במכתבו של בן-גוריון אישור לפתיחת פעולות צבאיות נגד השלטון הבריטי. הראשונה שבהן התמקדה בשחרור מעפילים, שהוחזקו במחנה-מעצר בעתלית באשמת כניסה בלתי חוקית לארץ. ב-10.10.45 התקיפה יחידה של הפלמ"ח את המחנה הזה ושחררה כ-200 מעפילים, שפוזרו בין הקיבוצים שבסביבה.
המגעים בין ההגנה והאצ"ל החלו מספר חודשים קודם-לכן. באמצע אוגוסט הגיעה אל מפקדת האצ"ל הזמנה לפתוח במשא-ומתן, ובגין דרש, בתגובה, לשחרר תחילה את יעקב תבין, שהיה עדיין במעצר בעין חרוד. נציגי ההגנה הציעו שעניין זה יתברר בדיון המשותף, אולם בגין עמד על שלו. ואכן, בסוף אוגוסט התבשר תבין, כי הוחלט לשחררו (הגם שלא נאמר לו דבר על המגעים בין ההגנה והאצ"ל).
לאחר שחרורו של תבין, החל משא-ומתן בין ההגנה והאצ"ל על שיתוף פעולה בין שני הארגונים. בפגישה הראשונה, הציעו נציגי ההגנה, משה סנה וישראל גלילי, איחוד מלא. הם הזכירו לאיש שיחם, מנחם בגין, כי בפגישותיהם הקודמות הביע נכונות לקבל מרות מלאה של המוסדות הלאומיים, כאשר אלה יחליטו לפתוח במלחמה בשלטון הבריטי. בגין דחה את ההצעה לאיחוד מלא בטענה כי ההגנה אמנם החליטה, סוף-סוף, לצאת למלחמה בשלטונות, אולם אין ערובה שתתמיד בכך. רק לפני פחות משנה, יצאה ההגנה למלחמה באצ"ל, ומי יודע מה יהיה בעתיד.
על כל פנים, בסוף חודש אוקטובר, נחתם ההסכם בין ההגנה, האצ"ל ולח"י, על הקמתה של "תנועת המרי העברי". ואלה היו עיקרי ההסכם: 4

א. ארגון ההגנה נכנס למערכה צבאית נגד השלטון הבריטי
(קמה "תנועת המרי העברי").
ב. אצ"ל ולח"י לא יוציאו אל הפועל את תוכניות הלחימה
שלהם אלא באישורה של מפקדת תנועת המרי.
ג. אצ"ל ולח"י יוציאו אל הפועל תוכניות לחימה שיוטלו
עליהם על-ידי מפקדת תנועת המרי.
ד. הדיונים על המבצעים המוצעים לא יהיו פורמליים. נציגי
שלושת הארגונים הלוחמים ייוועדו לפגישות קבועות, או
לפי הצורך, ובהן יקוים דיון על התוכניות מבחינה
מדינית ומעשית.
ה. עם הינתן האישור העקרוני למבצעים, יקיימו המומחים
של שלושת הארגוני בירורים בקשר לפרטי הביצוע.
ו. הצורך באישורה של מפקדת תנועת המרי אינו חל על
מבצעי רכש (כיבוש נשק מידי הבריטים); אצ"ל ולח"י
זכאים להוציא מבצעים אלה אל הפועל, על פי החלטתם
הם.
ז. ההסכם בין שלושת הארגונים הלוחמים מבוסס על
"מצוות עשה".
ח. אם באחד הימים תצטווה ההגנה לנטוש את המערכה
הצבאית נגד השלטון הבריטי, הרי האצ"ל והלח"י יוסיפו
להילחם.

הנהגת תנועת המרי היתה מורכבת משני נציגים של ההגנה (ישראל גלילי ומשה סנה), נציג של האצ"ל (מנחם בגין) ונציג של לח"י (נתן ילין-מור), ודנה בעניינים כלליים. האצ"ל ולח"י נהגו להביא בפני הפורום הצעות שונות לפעולה, אולם הן לא הוצאו אל הפועל, לפני מתן אישור של מפקדת ההגנה. הדיון המקצועי התקיים במטה המבצעי, שכלל את יצחק שדה (אז, רמטכ"ל בפועל של ההגנה), איתן לבני (קצין המבצעים של האצ"ל) ויעקב אליאב (ראש המבצעים של הלח"י). (לימים פרש אליאב מן הפגישות הללו וביקש מלבני לייצג אותו). למפקדת ההגנה היתה הזכות לפסול הצעה לפעולה, אם מסיבות מבצעיות, מדיניות או אחרות.
ההגנה לא חויבה להביא בפני הנהגת תנועת המרי את תוכניותיה והדבר גרם לתקלה חמורה כבר בפעולה המשותפת הראשונה (ראה להלן).
יצחק שדה התווה תוכנית ארוכת-טווח לפעולות חבלה ברחבי הארץ. הוא צִיין את האובייקטים הראויים להתקפה והדגיש את הצורך לפעול גם במחיר של קורבנות אישיים. בין המטרות שנקב נכללו התחבורה, כבישים ומסילות הברזל, וכן בנייני הבולשת הבריטית, תחנות משטרה ועוד וכן פגיעות בצינור הנפט, שהוביל נפט מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה.
ב-1 בנובמבר יצאה יחידה משותפת של אצ"ל ולח"י לתקוף את תחנת הרכבת המרכזית בלוד - היתה זו התחנה הגדולה ביותר בארץ שבה עברו כל הקווים הראשיים. הפעולה היתה אמורה להתחיל בשעה 22:00 ולהימשך כחצי שעה. מסיבות שונות התאחרה היציאה והיחידה הגיעה למקום רק בשעה 23:30. איתן לבני, מפקד הפעולה, לא ייחס לכך חשיבות רבה מאחר שחשב לתומו כי זו הפעולה היחידה המתבצעת באותו לילה. הוא לא ידע שיחידות הפלמ"ח פעלו בשעה היעודה בכל רחבי הארץ ופוצצו את המסילה ב-200 נקודות שונות. כך קרה שבהגיעו עם אנשיו לתחנת הרכבת בלוד, קִדמו את פניהם קולות נפץ רבים; החיילים הבריטים, ששמרו על התחנה, פתחו באש על התוקפים והאירו את האזור בזרקורים. הפעולה אמנם בוצעה בהתאם לתוכנית, אולם במהלכה נהרג אחד המפקדים, יששכר וגמן-דרכי.
בישיבה של צמרת תנועת המרי התייחס בגין לחוסר התיאום שנתגלה ב"ליל הרכבות" וסנה הבטיח כי להבא תודיע ההגנה מראש על הפעולות שהיא עומדת לבצע, ותמנע הפתעות מיותרות מלוחמי האצ"ל ולח"י.
למחרת ההתקפה המשולבת של שלושת ארגוני המחתרת, נשלח אל בן-גוריון מברק מירושלים, שבו נאמר, בין השאר:
הגענו להסדר עם הפורשים, לפיו הם יבצעו פעולות לפי הנחיותינו ובפיקודנו. הם יפעלו אך ורק לפי תוכניותינו ... ההסדר לא נכנס לתוקפו כי המפלגה משהה אותו. חלק מהמפלגה מתנגד לכול צורה של פעולה ובמיוחד להסכם עם הפורשים ...

כעבור שבועיים הגיב על כך בן-גוריון בדברים הבאים:
מסור לחברים ברכת חזקו ואמצו. מה שעשו, עשו בכשרון, ביכולת ובטוב טעם, ויש שכר לפועלם, אם כי לא מידי ... היתה זו הפגנת כוח רבת-עוז.

מן הראוי להשוות את הנאמר במכתב זה, לדברים שנשא בן-גוריון שנה קודם לכן בוועידת ההסתדרות: "עומדות בפנינו שתי שאלות, או יותר נכון, שתי ברירות שאין מנוס מהן. הראשונה: טרור או מאבק ציוני-מדיני. השאלה היא - זה או זה, שניהם יחד לא ייתכנו ...". והנה לפתע פתאום הוא מברך על פעולת טרור ועל תרומתה לתהליך המדיני. דומה שהיתה זו הודאה ברורה של בן-גוריון בכך שדרכו של האצ"ל היתה הדרך הנכונה, וכי הערכתם המדינית של ראשי הסוכנות היהודית היתה שגויה.
אלא שלא כל חבריו להנהלת הסוכנות היהודית חשבו כמותו. רבים התנגדו לאקטיביזם שלו ושל סנה, ולכול פעולה צבאית, ותמכו בהמשך הדיונים עם השלטונות. בגלל ההתנגדות הזאת, נדחה אישור ההסכם בין ההגנה, האצ"ל ולח"י וכן האישור הפורמלי של תחילת המאבק המזוין. רק ב-11 בדצמבר, חודשיים לאחר ההתקפה על המחנה בעתלית ויותר מחודש לאחר ליל הרכבות, הובא העניין בפני הוועד הפועל הציוני. בסיומו של הוויכוח, העלה סנה (ששימש יושב-ראש הישיבה) להצבעה את הצעת של הנהלת הסוכנות היהודית, בזו הלשון: "השעה מחייבת הגברת היאבקות העם היהודי כולו בארץ ובגולה נגד משטר הספר הלבן ומגמות חיסול הציונות, כפי שיוחלט על-ידי ההנהלה" (בנוסח המקורי של ההצעה נאמר: "כפי שיוחלט מזמן לזמן" - כדי שלא יהיה אפשר להפנות אצבע מאשימה נגד הנהלת הסוכנות היהודית). ההחלטה היתה מעורפלת במתכוון, אבל כולם ידעו במה המדובר. אחדים מהמתווכחים אף אמרו במפורש שהם שוללים שימוש בכוח, בדומה למעשי החבלה שנעשו ב"ליל הרכבות". ואכן, רק 60 אחוזים מן המשתתפים בהצבעה תמכו בהצעת ההנהלה.
תוכניותיו הרבות של האצ"ל לפגיעה במוסדות השלטון הבריטי בארץ, הצריכו מילוי של המחסנים בנשק חדיש, והמקור הראשון לכך נמצא בבסיס חיל-האוויר הבריטי בראש-העין. ב-22 בנובמבר 1945, התקרבו לשערי המחנה שתי משאיות צבאיות ובהן לוחמים מחופשים לחיילים בריטיים. "הקצין" שישב ליד נהג המשאית הראשונה, מסר לשומרים מסמכים (מזויפים) שמהם הסתבר כי שתי המשאיות צריכות להעביר נשק מן המחנה הזה לבסיס אחר, והתחבולה עלתה יפה. המשאיות הורשו להיכנס למחנה ועשו דרכן ישירות למחסן הנשק. החייל התורן ופקיד אזרחי שנמצאו שם, נכפתו והבחורים החלו להעמיס את הארגזים על המשאיות. הם סיימו את המלאכה במהירות ופִרקו את שללם באחד מפרדסי פתח-תקוה. מאגר הנשק של האצ"ל התעשר ב-70 תת-מקלעים מסוג "סטן" יחד עם תחמושת רבה, ב-2 מרגמות בקוטר של 3 אינטש עם פגזים, וכן ב-5 מכונות-ירייה כבדות מטיפוס "בראונינג".
כחודש לאחר הפשיטה במחנה חיל-האוויר בראש-העין, שבה המחתרת ותקפה את מרכזי הבולשת הבריטית בירושלים וביפו. בשונה מהפעולה נגד מטרות אלה שנתיים לפני כן, הפעם בוצעה התקיפה בשיתוף עם לח"י. הבריטים, שלמדו את הלקח מן ההתקפה הראשונה, הוסיפו בינתיים ביצורים רבים סביב מרכז הבולשת בירושלים ותגברו את השמירה שם. הגישה היתה קשה, אולם לוחמי האצ"ל ולח"י התגברו על המכשולים. הם הפתיעו את השומרים, פרצו לבניין והצליחו להניח בו מוקשים. ההתפוצצות הרסה את הבניין עד היסוד. בשעת חילופי היריות נהרג אחד התוקפים ואחדים נפצעו. מבין הבריטים נהרגו שבעה שוטרים ורבים נפצעו.
ההתקפה החוזרת על מרכזי הבולשת, עוררה הדים רבים בכלי התקשורת ופגעה קשות ביוקרה הבריטית. מעודדים מן ההצלחה, הגישו נציגי האצ"ל תוכניות נוספות לפגיעה במוסדות השלטון הבריטי, אולם מטה ההגנה החליט להאט את קצב ההתקפות ודחה את האישור להצעות האצ"ל. עברו חודשיים ושוב יצאו לוחמי המחתרת להכות בבריטים, הפעם בשדות-תעופה. יחידות האצ"ל תקפו מטוסים ומתקנים בלוד ובקסטינה, ויחידה של לח"י תקפה את שדה התעופה שליד כפר סירקין. בשלוש ההתקפות נהרסו לחלוטין עשרות מטוסים של חיל-האוויר הבריטי ועשרות מטוסים אחרים נפגעו קשות.
ארבעה ימים לפני כן, תקפה ההגנה שלושה בסיסים של כוח המשטרה הניידת; בשפרעם, בכפר ויתקין ובשרונה שליד תל-אביב. היתה זו סטייה ברורה מן המדיניות שנקטה ההגנה עד אז, שקשרה את כל התקפותיה, בצורה זו או אחרת, במבצע ההעפלה.
ב-6 במרס 1946 הגיעה ארצה הוועדה האנגלו-אמריקנית, שבדקה דרכים לפתרון הבעיה הארץ-ישראלית. כעבור חודשיים של חקירה ובדיקה, פרסמה ועדה זו את מסקנותיה, שכללו המלצה להעלאת מאה אלף יהודים מאירופה. תנועת המרי העברי, על שלושת רכיביה, הודיעה לממשלת בריטניה, כי תכריז על הפוגה בכול פעולותיה, כדי לאפשר את עלייתם של היהודים האמורים. אבל הבריטים דחו, בסופו של דבר, את המלצות הוועדה ותנועת המרי חזרה לתקוף מטרות ממשלתיות ביתר שאת.
ב-2 באפריל תקפו יחידות האצ"ל את מסילת-הברזל בדרום הארץ. פוצצו פסי רכבת וגשרים וכן הותקפה תחנת הרכבת ליד אשדוד. לאחר ביצוע המשימה, צעדו הלוחמים דרך החולות לכיוון בת-ים, כדי להמשיך ולהסתנן משם לתל-אביב, ולהתפזר ברחבי הארץ. אחת היחידות השתהתה יתר על המידה ובהגיעה לבת-ים, נתקלה ביחידה של הצבא הבריטי שהמתינה לה. 31 לוחמים נתפסו והועמדו למשפט צבאי.
גולת הכותרת של פעולות ההגנה נגד השלטון הבריטי בארץ, נודעה בכינוי "ליל הגשרים". ב-16 ביוני, פוצצו יחידות הפלמ"ח 11 גשרים שחיברו את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות. מגשר בנות-יעקב בצפון ועד גשר אלנבי ליד יריחו וגשרים שמדרום לעזה. בין היתר, הותקף גם גשר מסילת-הברזל שליד הכפר הערבי א-זיב בקרבת ראש הנקרה. בהתקפה זו קרה אסון, וכתוצאה מהתפוצצות אחד המטענים בטרם עת, נהרגו 13 מלוחמי הפלמ"ח. לוחם נוסף נהרג באש הבריטים לפני כן. יתר ההתקפות עברו ללא תקלות והלוחמים חזרו בשלום לבסיסם.
לאחר "ליל הגשרים" נכתב ב"עוז", כתב-העת הבלתי-ליגלי של "אחדות העבודה", כי:
הפעולות האחרונות מעידות על-כך שהמערכה עלתה לשלב חמור יותר: שוב לא היו אלה מבצעי אזהרה בלבד. הפעולות היו מכוונות לגרימת נזק ממשי לשלטונות הארץ, והנזק נגרם. הן נועדו להפסיק את התחבורה בין הארץ ושכנותיה, והתחבורה נפסקה. הפעולות הוכיחו שכל עוד לא יהיה פתרון ציוני לארץ, לא תוכל הממשלה לשלוט בה.

אולם החבלה ב-11 הגשרים, היתה הפעולה האחרונה שביצע הפלמ"ח במסגרתה של "תנועת המרי העברי".
למחרת היום תקפה יחידה של הלח"י את בתי-המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה. במהלך הקרב פרצו הלוחמים לשטח בתי-המלאכה ופוצצו מתקנים מרכזיים. כשהגיעה שעת הנסיגה, הם נתקלו במארב של חיילים בריטים, שפתחו עליהם באש מכול עבר. אחד-עשר לוחמי לח"י נהרגו והיתר (ביניהם פצועים רבים) נתפסו והועמדו למשפט.
תגובת הבריטים לא איחרה לבוא. למחרת הפעולה, ביצעו כוחות גדולים של הצבא חיפושים נרחבים בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, בחשד כי שימש כבסיס יציאה ליחידת הפלמ"ח. התושבים הוצאו מן הבתים ונכלאו במכלאות מיוחדות שהוכנו מגדר-תיל. 27 חברים נעצרו ונשלחו לכולא עכו. חיפוש דומה נערך בקיבוץ בית-הערבה שליד ים-המלח ובהתנגשות בין החברים והחיילים, נפצעו 12 מתושבי המקום. 70 גברים נעצרו ונשלחו למחנה-המעצר בלטרון. למחרת היום צרו כוחות גדולים של צבא על קיבוץ כפר-גלעדי שבצפון, פרצו החיילים פנימה, ונתקלו בהתנגדות פסיבית של חברי הקיבוץ. מאות מתושבי הגליל העליון חשו לעזרת הנצורים. משהתקרבו לקיבוץ, נפתחה עליהם אש; שלושה נהרגו ושישה נפצעו.
כל הפעולות האלה היו מעין הקדמה למבצע גדול בהרבה, שנערך כעבור שבועיים בערך.

הערות:


1. סת"ה, ג', עמוד 841.
2. CO Palestine Statement of Information Relating to Acts of Violent Cmd. 6873
3. את"ה, דף מן הסליק מספר 1.
4. מנחם בגין, במחתרת, ב', עמוד 7.