"הסזון הקטן"



חזרה לסזון

ב-29.10.46 התכנס הוועד הפועל הציוני בירושלים והחליט "להוקיע ולדחות ללא סייג את טרור הדמים. פעולות אלו מכתימות את המאבק של העם העברי, מסלפות את דמותו ומחזקות את ידיהם של צוררי ישראל". מאותה ישיבה יצאה הקריאה "לבודד את הפורשים ולמנוע מהם כל עזרה". אולם עקב האווירה האנטי-בריטית ששררה בציבור היהודי בארץ היה ברור שאי-אפשר לקוות כי תהליך זה יתגשם תוך יום-יומיים. "יש להחזיר תחילה את אמון הציבור בממשלה וזה לא יוכל להיעשות כל זמן שהממשלה לא תיתן את חלקה לרכישת אמון זה", אמר דובר הסוכנות היהודית במסיבת עיתונאים לכתבי חוץ.
הנהלת הסוכנות היהודית הצטרפה לקריאתו של הוועד הפועל הציוני והודיעה כי תעשה כמיטב יכולתה נגד הטרור, אך הדגישה שאינה יכולה לקבל על עצמה תפקידי משטרה. אפילו המתונים מבין חברי ההנהלה לא היו מוכנים לחזור לשיתוף -פעולה עם הבריטים.
הממשלה הבריטית ראתה בהחלטות אלו לא רק הסתייגות מהמאבק המזוין, אלא גם הבעת נכונות להילחם באצ"ל ובלח"י. בתגובה על כך, כמחווה של רצון טוב, הוחלט כעבור כמה ימים בקבינט הבריטי, לשחרר את כל 700 עצורי ה-29 ביוני שנשארו עדיין במחנה המעצר. "השחרור נעשה בעת ובעונה אחת עם תנועה חדשה מצד הסוכנות היהודית להילחם בטרור". בנוסף לשחרור העצורים, הורשו בן-גוריון ומשה סנה לחזור ארצה מבלי חשש שייעצרו על-ידי השלטונות.
בעוד נמשכים הדיונים בהנלת הסוכנות היהודית, נפתחה באירופה החזית השנייה של האצ"ל, שבראשה עמד יעקב תבין, וב-31 באוקטובר 1946 הוחרדה רומא מפיצוץ עז שהרס את החלק המרכזי של השגרירות הבריטית בעיר.
בדצמבר 1946 דנה ההנהלה הזמנית של הסוכנות היהודית בצעדים שיש לנקוט נגד האצ"ל ולח"י, אולם דובר הסוכנות סירב לגלות את פרטי התוכנית. בו בחודש, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הכ"ב (הראשון מאז מלחמת העולם, והפעם הזו בהשתתפות צירים רוויזיוניסטים, לאחר שתנועתם שבה למסגרת ההסתדרות הציונית) וכל המנהיגים הציונים היו עסוקים בדיונים שהתנהלו בו.
ערב הקונגרס, ביקשה גולדה מאירסון מנציגי האצ"ל ולח"י להפסיק זמנית את ההתקפות לתקופת המושב של הקונגרס הציוני, והסבירה כי צעד זה יגביר את כוחם של האקטיביסטים ויאפשר להם לקבל החלטות שיקדמו את המשך שיתוף-הפעולה בין שלושת ארגוני המחתרת. נציגי האצ"ל והלח"י נענו לבקשתה של גולדה, הגם שלא היתה להם כל אשליה בדבר התוצאות. ואמנם הקונגרס הציוני הסתיים וידם של המתונים היתה על העליונה.
רק בינואר 1947, עם תום הקונגרס הציוני ושובם של ראשי המוסדות הלאומיים ארצה, התפנה בן-גוריון לניהול המערכה נגד ארגוני המחתרת, שהמשיכו במאבק המזוין נגד הבריטים. עכשיו החלה מערכת תעמולה חריפה, שכללה גם אזהרות ואיומים. "סבלנות היישוב הגיעה לקיצה" נאמר באחד הכרוזים החתום בשם "תנועת המרי" (ההגנה המשיכה להשתמש בשם זה, אף שנטשה את המאבק המזוין וחרף פירוקה של "תנועת המרי העברי", כמסגרת משותפת לשלוש המחתרות). "היישוב העברי כולו, יצטרך להסיק מסקנות מעשיות מהמשכת מעשי ההפקרות".
ואמנם, ב-20 בינואר, התכנסה מליאת הוועד הלאומי לדיון באמצעים שיש לנקוט כדי להביא להפסקת ההתקפות של המחתרת העברית נגד השלטון הבריטי בארץ. שתיים מבין ההחלטות שהתקבלו בישיבה זו ראויות לציון מיוחד. האחת - "היישוב יתגונן בכוח בפני מעשים של השתלטות וכפייה על-ידי הפחדה והטלת אימים, לשם סחיטת כספים". והאחרת - "הוועד הלאומי מדגיש את הצורך להגברת ההסברה הציבורית על הסכנה הגדולה כלפי פנים המאיימת עלינו מתוך מעשי הקבוצות הפורשות ועל הצורך באחדות בשעה גורלית זו". היה ברור כי לאחר תשעה חודשים של שיתוף-פעולה בין שלושת הארגונים, שוב לא היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, וכל הצעה לשיתוף-פעולה אקטיבי עם השלטונות, תידחה על הסף. גם אילו החליטה ההנהגה הציונית להורות על הלשנות והסגרת לוחמים לבולשת הבריטית, לא היו נמצאים מתנדבים שיסכימו לבצע את המעשים האלה.
השלטון הבריטי לא השלים עם סירובה של ההנהגה הציונית לשיתוף-פעולה מלא. ב-3 בפברואר שלח המזכיר הכללי של ממשלת המנדט מכתב אולטימטיבי לגולדה מאירסון (מראשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית), שבו נאמר בין השאר:
"למעשה הסוכנות היהודית הודיעה לאחרונה בגלוי על סירובה לשתף פעולה עם הממשלה בקשר לטרור. ברצוני להפנות את תשומת-לבך למצב החמור שנוצר עקב סירוב זה, ואני מבקש ממך להצהיר מיד ובאופן קטגורי, האם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי מוכנים, תוך שבעה ימים, לצאת בקריאה פומבית אל היישוב היהודי להושיט עזרה לממשלה ולשתף-פעולה עם המשטרה וכוחות הביטחון בהסגרת הקבוצות הטרוריסטיות".

גולדה מאירסון-מאיר מנתה בתשובתה את כל החלטות הגינוי שנתקבלו בישיבות הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הפועל הציוני וציינה כי : 1
מנוי וגמור עם היישוב לעשות, באמצעיו שלו, כל אשר ביכולתו למען התנגד לפעולות ולתעמולה טרוריסטיות ואם יהיה צורך - להשתמש בכוח למטרה זו". בהמשך הדגישה כי: " שרשי הטרוריזם נעוצים בייאוש ובמרירות שנגרמו על-ידי מדיניות הספר-הלבן, אשר הממשלה מוסיפה להתמיד בה. היישוב מגנה לחלוטין פעולות טרוריסטיות ויתנגד להן באמצעים אשר ברשותו, אולם אין לדרוש ממנו להעמיד עצמו לרשות הממשלה בתוצאותיה השליליות של מדיניות, שהינה יציר-כפיה של אותה ממשלה ואשר היישוב רואה בה סכנה לקיומו. המצב שבו נתון היישוב בעניין זה, אין להשוותו בשום פנים למצב שבו מצפים בדרך-כלל לשיתוף פעולה מצד אזרחים במלחמה נגד הפרת חוק". בסוף מכתבה דוחה הגברת מאירסון את האולטימטום של ממשלת המנדט, ומציינת כי: "ברצון הנהלת הסוכנות היהודית להצביע על האחריות הכבדה שתקבל על עצמה הממשלה אם תפנה לפעולות עונשין קיבוציים נגד העדה כולה על מעשים המבוצעים על-ידי מיעוט קטן, שפרק את מרותה של עדה זו. ההנהלה בטוחה, כי האמצעים שנוקט היישוב בהתנגדותו לפעולת טרוריסטיות, יביאו לשיפור הדרגתי במצב הביטחון ...

על היחסים ששררו באותה עת בין השלטונות לבין היישוב היהודי, מלמד גם פרוטוקול השיחה בין הרב הרצוג, רבה הראשי של ארץ-ישראל, והנציב העליון: 2
אמרתי: אתה עומד להטיל עלינו "מצב צבאי" והדבר עלול להביא את היישוב לידי הרס. מה חטאנו עד כדי כך?
הוא ענה: אתה שואל מה פשעכם, הרי נהרגו בארץ יותר ב-80 בריטים, האם אנו יכולים להפקיר את אנשינו? ומי אשם בדבר?
אמרתי: אתה יודע שזה מיעוט קטן, ואינך יכול להטיל את האחריות על היישוב כולו.
הוא אמר: אחראי היישוב כולו, הוא אינו עושה מה שהוא יכול לעשות ומחויב לעשות.
אמרתי לו: אני הייתי באירלנד [לפני הגיעו לארץ-ישראל, שימש הרב הרצוג כרבה הראשי של אירלנד]. יש הקבלה בין המצב פה והמצב שם. שם היה מרד, מרד של מיעוט. הממשלה פנתה אל האומה האירית לדכא את המרד, ומה עשה היישוב האירי, האם האומה האירית דיכאה את המרד? מדוע אתם דורשים מאתנו יותר מאשר דרשתם מן האירים? הנתתם לנו מדינה, הנתתם לנו צבא, הנתתם לנו משטרה? אותו הדבר היה באירלנד. האירים אמרו: זהו עסק שלכם. לכם יש צבא ומשטרה. אתם לא דרשתם מן האירים להיהפך לאינפורמטורים. בעם העברי אין דבר יותר מתועב מאשר להיות מלשינים ... אתם אמרתם שהעם האירי אינו עושה את חובתו, הוא אינו משתף פעולה, אך לא הוצאתם שם איום כזה, לא דברתם שם על "מארשל לאו" [משטר צבאי] כדי לדכא את העם האירי ... מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שבמקרה זה אתם עושים הכול להיפך [...] .

אבל הבריטים לא הבינו מה נשתנה מאז הסזון הגדול של השנים 1945-1944 (כי הרי מדיניות הספר הלבן היתה קיימת כבר אז). אי לזאת לא קיבלו את נימוקי הסוכנות היהודית לאי שיתוף-פעולה, והגביר את לחצם על היישוב היהודי בארץ, כדי לאלצו לשתף פעולה עם השלטונות.
מצד אחר, בעקבות החלטתה של הנהלת הסוכנות היהודית, הורה המטה הכללי של ההגנה להקים בכל סניף יחידות מיוחדות, שימנו 10 עד 16 איש, שיפעלו נגד ה"פורשים". בתוך החי"ש (חיל-השדה) הוקמה "פלוגה מיוחדת", שעברה אימונים מיוחדים כדי לבצע פעולות שונות "שהזמן גרמן". היחידות המיוחדות שפעלו נגד האצ"ל ולח"י, היו מורכבות מאנשי חי"ש, בצירוף אנשי הרזרבה של הפלמ"ח. יחידות הפלמ"ח המגויסות נשארו במחנותיהם בקיבוצים ולא נקראו העירה, כפי שהיה שנתיים לפני כן.
ההגנה פעלה במספר מישורים, שהחשוב ביניהם היה סתימת המקורות הכספיים של ארגוני המחתרת. לשם כך נערכו מעקבים אחרי מתרימים מן האצ"ל וחלקם אף נחטפו, נחקרו והוכו. ב-12 בפברואר 1947, חטפו אנשי ההגנה את יהושע צוקרמן, שעסק בהתרמה למען האצ"ל. בתגובה, חטף האצ"ל כעבור יומיים את איש ההגנה אביחיל תנורי והכריז עליו כבן-ערובה. הכרזה זו עשתה את שלה וכעבור זמן קצר שוחררו שני החטופים.
"הארץ" דיווח על כך ב-16.2.47 בזו הלשון:

נחטף צעיר בפתח-תקוה

בליל שבת, בשעה 8.30 בערב, נחטף הצעיר אביחיל תנורי בן 20. כ-8 אלמונים רדפו אחרי אביחיל תנורי ברחוב שטמפר, כשנכנס לקפה ברלין. האלמונים נכנסו אף הם לבית-הקפה, איימו על תנורי באקדחים וטומיגנים, היכוהו בראשו ופצעוהו. הוא נאבק אתם, אך לבסוף התגברו עליו והכניסוהו לטנדר.
רווחות שמועות שהוא מעורב בסחיטת כספים בשם האצ"ל.


למחרת נתפרסמה באותו עיתון הידיעה הבאה:



הצעיר שנחטף בפתח-תקוה - הוחזר לביתו

אביחיל תנורי הוחזר במוצאי שבת בשעה 1 לביתו. הוא הופיע במשטרת פתח-תקוה והודיע על המקרה. המשטרה העבירה אותו לחקירה ליפו. הוריו סיפרו כי בנם חזר בשלום הביתה בלילה כשהוא פצוע בראשו.
בהודעה חתומה על-ידי היישוב המאורגן, שהודבקה בחוצות העיר נאמר: "שליחי היישוב המאורגן אסרו ביום שישי בחור בפתח-תקוה. בחקירה הודה הנאסר בביצוע מעשה שוד, סחיטה והתנפלות מזוינת על יהודי בהדרכתו ובהשתתפותו של בחור אחר מפתח-תקוה, ששמו וכתובתו ידועים לנו. היישוב המאורגן הבטיח לבער מקרבו את נגע הסחיטות והשוד וימשיך לרדוף פושעים כאלה ללא רחמים".


כעבור יומיים, הופיעה ידיעה נוספת ובה נאמר, כי שני צעירים נחטפו בירושלים בסוף השבוע שעבר וטרם שוחררו. עוד נאמר בידיעה כי "כפי שנמסר נחשדו השניים בקשרים עם ארגונים שעסקו בסחיטת כספים".
בנוסף לחטיפת חשודים בהתרמה למען האצ"ל, התנהלה תעמולה חריפה בגנות הפעולות של האצ"ל ולח"י נגד הבריטים. במקביל, ניסתה ההגנה למנוע מארגונים אלה לומר את דברם. אנשי ההגנה היו עוקבים אחרי מדביקי כרוזים שלהם ומורידים את הכרוזים מן הקירות. לעתים, הדביקו על כרוזי האצ"ל את כרוזי ההגנה. מעניין לציין כי באותה תקופה הופיעו כרוזי ההגנה תחת שמות שונים כמו "החומה", "נאמני היישוב", "המגן העברי" ועוד.
אלא שהפעם, בניגוד לתקופת הסזון של שנת 1944, האצ"ל לא הבליג והפעיל כוח כנגד כוח. תִגרות בין אנשי האצ"ל לבין אנשי ההגנה, בקשר להדבקת כרוזים, נעשו לחיזיון נפוץ בערים ובמושבות. לעתים היו להן תוצאות חמורות, כפי שקרה בנתניה, וכמתואר ב"הארץ" מ-10.2.47:




הדי התגרה בעניין כרוז של אצ"ל בנתניה

קבוצה של נערים ונערות תימנים משכונת נווה שלום שליד נתניה, שחזרו במוצאי שבת מהצגת קולנוע, הותקפו והוכו על-ידי צעירים, שהופיעו לידם במכונית משא. לדברי המוכים היו המתנפלים מחברי קיבוץ "אילת" של השומר- הצעיר.
נראה שההתנפלות באה כתגובה על כך שאחד מחברי הקיבוץ הוכה באותו ערב במרכז נתניה על-ידי מדביקי כרוזים של האצ"ל, כשניסה להסיר את אחד הכרוזים המודבקים. לדברי המוכה, היו בין מתקיפיו תימנים. את המחיר שלמו אפוא בני עדתו על לא עוול בכפם.
הפצועים סיפרו כי כשחזרו לשכונתם סמוך לשעה 8.30 ובהגיעם לגבול מחנה הנופש הצבאי, הופיעה מולם, מכיוון הקיבוץ, מכונית משא ומתוכה קפצו 25 צעירים מזוינים באלות. הללו הסתערו עליהם, דחפום לעבר גדר התיל שלצד הכביש והחלו ממטירים עליהם מהלומות ללא הבחנה ומבלי שהיתה למוכים כל אפשרות להתגונן.

הערות:


1. אצ"מ, 25/5647 S.
2. שם, שם.